אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תורכיה: חוויה תורכית


בתור מי שהדריכה, בעברה הרחוק, לא מעט טיולים, גורם לי המושג "טיול מאורגן" פריחה וירטואלית קשה ומעצבנת.

"למה" אני שואלת את עצמי "מעוניינים אנשים לבלות ימים ארוכים בחיקו של האוטובוס, תלויים זה ברעבונו של זה וזה באיחוריו של ההוא?" בח-יי-ם, הבטחתי לעצמי לא פעם, בחיים לא תצאי לטיול מאורגן.

שנים לא מעט עמדתי בהחלטה הגורפת ובפסח האחרון נכנעתי כאחרונת הרכיכות.

כיוון שביתי הקטנה יצאה לה לבקר חברה בארה"ב של אמריקה, התעקש בני הבכור על טיול משלו. הזמן היה קצר, המלאכה מרובה ולי היה ברור כי קבוצה "משלנו" כבר לא תתארגן. בלית ברירה ובלב כבד נכנסתי למאגר המידע הגדול מכולם. רפרוף קל בין אתרי אינטרנט גילה כי אלה מלאים בהבטחות. בין הצעה זו לאחרת צד את עיני טיול ספציפי אחד: ג'יפים ב-תורכיה, זעקה הכותרת ואני נסוגתי בבהלה.

אם המושג "טיול מאורגן" עושה לי נקודות אדומות בכל הגוף הרי ש"טיול ג'יפים" מקפיץ לי כל פיוז אפשרי.

"מה הפלצנות הזו?" שואלת זו (אני ליתר דיוק) שהתחנכה על ברכי ספי בן יוסף ויהודה זיו, שגמאה במו ברכיה כל קילומטר ישראלי ולא הסכימה לחזור לארץ עד שעשתה וי על אחרון הטרקים בדרום אמריקה.

"למה כבר לא הולכים היום ברגל? מה קרה לנו שנעשינו עם מפונק כזה? מה, את הטיול הקולקטיבי הגדול ההוא , יציאת מצריים, עשינו בארבע על ארבע? לא!" נו, טוב, הטפותיי כנגד הטרנד החדש נופלות תמיד על אוזניים ערלות.

עיני הנער,לעומת זאת, שקראו סיפורי אלף לילה על ההפתעות בדמות רפטינג ושחייה בבריכות עמוסות מפלים, אורו, ואני קיבלתי הוראה חד משמעית – נוסעים.

"למה ל-תורכיה?" ניסיתי לשמור על כבודי האבוד (בעודי מניחה אפריורי כי ביקור קבוצתי ב-תורכיה יתמצה במעט טיול ובהרבה קניות) "למה דווקא תורכיה??". כבר לא היה עם מי לדבר.

לפגישת הקבוצה הגעתי, כצפוי, חוששת ומרחמת על עצמי מאוד. מה עשיתי? יללתי בלב איך ויתרתי על כל העקרונות? טיול-ג'יפים-קבוצתי-ב-תורכיה - יכול להיות גרוע מזה?

טעיתי , חברות, כמה אני שמחה להודות שטעיתי ובגדול.

חששותיי הראשוניים התפוגגו כשגיליתי כי הקבוצה מורכבת מאבות, בנים ואני.. טוב, חשבתי לעצמי, לפחות לא נתרכז בקניות. איפה שהוא נידמה היה לי שכמויות הטסטוסטרון אליהן אני עומדת להיות מצוותת גם יבטיחו מעט בטן-גב והרבה צעידות.

בדיקה קצרה של המסלול שימחה את לבי באופן מיוחד. חיש קל גיליתי כי לא ל-תורכיה אנחנו נוסעים (תורכיה, במובן, מועדון הכל כלול בקמר או אנטליה) אלא להרי הטאורוס הגבוהים- מה שהבטיח איזור עתיר נוף. אפילו חייכתי למשמע הוראה לארוז בגדים קלים וחמים גם יחד כיוון ששניה לפני הרפטינג הסוער נבלה גם גבוה - גבוה בין שלוגיות.

חזרתי הביתה רגועה יחסית. עדיין לא ידעתי איך אתגבר על סלידת ה"קבוצתי" ומה אעשה אם דווקא לא יתחשק לי לקום כשהמדריך אומר או לאכול כשכולם אוכלים.

גם פה טעיתי. כמה טוב לטעות. בני קבוצתנו הנמרצים היו מקסימים בעליל, עמדו בזמנים ונתנו מרחב איש לרעהו.

בטיולי המאורגן הראשון גיליתי תגלית מרעישה: נעים מאוד, אני חוזרת , נעים מאוד, להעביר אחריות.. ל...

נעים להעביר למישהו אחר את שרביט ההחלטה, לתת, למדריך למשל, להחליט מתי נוסעים, מתי עוצרים ואפילו מה שווה לראות.

להפתעתי הסתבר לי שאני רעבה בד-יו-ק כשכולם, עייפה עם כו-לם ונהנית לפרוש לחדר בערב אך גם לשבת לערב בדיחות מכאיב-בטן עם אנשים שפגשתי רק לפני כמה שעות.

כשהסתכלתי לעצמי לשנייה בעיניים, על כוס תה תורכי (שהרי ב-תורכיה , כידוע, לא שותים קפה) הבנתי , שוב, כמה נעים לאבד שליטה.

כמה נחמד ולא טריוויאלי להיות ראש קטן, כמה מהנה להיות לפעמים בורג, לא להוביל, לא להחליט, לא לנהל את החיים, לא להתווכח עם גבר שרואה דברים אחרת לחלוטין.

משך חמישה ימים שלמים רק עשו לי, והכינו, וסיפרו, והודיעו. נהגו בשבילי, סיפרו לי בדיחות וגם אמרו לי לאן אני נוסעת ומתי ואיפה – ולי, ראש סיכה, לא היה שום רצון להתנגד או למחות.

חמשת ימים חלפו במהירות. בין המים הכחולים-שוצפים שזרמו בנהרות להרים המושלגים ,

בין הטבע המרהיב לנוף האנושי המרהיב לא פחות, בין הארבע על ארבע להליכה הרגלית, בין רגעי המנוחה על הצ'רדק התורכי (אותה מרפסת עץ הבנויה על המים) לרפטינג עמוס אדרנלין.

להפתעתי מצאתי שאני נהנית עד עמקי נשמתי, שלא לדבר על בני המתוק שצבר חוויות שלא ישכח לעולם.

הזמן עובר מהר כשעושים פאן וחיש קל מצאנו את עצמנו בחזרה בנתב"ג, מחליפים עם חברים חדשים טלפונים וכתובות.

בעודי מדפדפת בין התמונות, חוזרת לנוף האלפיני של הטאורוס, לגברים בעלי התווים החדים העסוקים במנוחה אינטנסיבית, לבתי האבן ולרועות הצאן החזקות, אני חושבת על החוויה התורכית שלי.

להם, כך גיליתי, ארץ נהדרת ולי – צורך עז להיות, רק כמה ימים בשנה, ראש נשי קטן מאוד.

וזה נשמע כמו: אוי אוי אוי ...

פורסט גאמפ. "החיים הם קופסה של שוקולד"

בגליון האחרון של "ליידי גלובס" (גליון שראוי לכל אישה אינטליגנטית להתכבד בו) סיפרה חנה בית הלחמי מעט מחוויותיה האישיות.

בין היתר כתבה: "הקמתי משפחה. ברירת המחדל למימוש האימהות, בניגוד לזו של האבהות, היא לוותר. כל אחת מוותרת על משהו, אני קיפלתי את הכנפיים מבלי לקרקע את הרוח."

אם יש משפטים המוציאים אותי מדעתי (המיושבת), הם אלה בדיוק.

מדוע, אני שואלת את עצמי,מדוע בוחרות נשים אינטליגנטיות, דעתניות ועם פה שחבל על הזמן, להשתמש בסוג כה-מתיילל של התבטאויות?

מתי נפסיק אנחנו, פמיניסטיות לוחמות, להשתמש בטרמינולוגיה מקוממת היוצרת התנגדות אוטומטית אצל שומעים בכלל, ואצל שומעות בעיקר?

ברירת המחדל , יקירתי בית הלחמי, אין פירושה (לעניות דעתי הבלתי קובעת) וויתור, כי אם בחירה בין אפשרויות.

תגידי: סמנטיקה, ואני אומרת: דרך חיים.

אני, בניגוד אלייך בוחרת לאכול חביתה מקושקשת באורחת הבוקר. את, לשיטתך, מוותרת על ביצת עין.

אני, שלא כמוך, בוחרת לגור בישוב צפוני קטן. את, מכיוון הפוך לגמרי, מוותרת על העיר הגדולה.

אני, מתוך שיקול דעת, בוחרת לממש אימהות דרך פאוזה זמנית בקריירה, את בניגוד שלא יכול להיות מוחלט ממנו , מוותרת ומקפלת את הכנפיים.

"החיים הם קופסה של שוקולד" אמר פורסט גאמפ ואני, שמתחברת מאוד למשפט, חושבת שהמקום המלהיב בו אנו חיים לא מחייב אותנו לוותר במובן השלילי, הכואב, המתיילל, אלא מעמיד אותנו - כמה קשה - בפני כ- ל האפשרויות.

אנחנו, פמיניסטיות מצוינות, נבחר בדיוק את מה שמתאים לנו, וניבדל (לחיים ארוכים) מאמהותינו וסבותינו, שדווקא לא נהנו מהזכות.

משפטים מהסוג המתחשבן, האומלל, המצוטט למעלה, גורמים לי לרצות ללחוש לבכיינית התורנית באוזן:"שמעתי את מה שאת אומרת, וזה נשמע כמו: אוי אוי אוי..."

הלאה הויתור. תחי זכות הבחירה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר