אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סין העממית: רשמי ביקור ברפובליקה


ספטמבר-אוקטובר 2010הכותרת אינה מקרית: רשמי ביקור ותו לא. הכתוב לא מתיימר להיות דבר וחצי דבר מעבר לרשמים אישיים, עכשוויים וסובייקטיביים לחלוטין. למעשה הכתוב בא להבטיח שבבוא היום, כשאגדל ואתבגר, אוכל להיזכר בעזרת הכתוב במקומות בהם בקרתי, בחוויות אותן חוויתי במהלך השנים ובטיוליי ברחבי תבל.איני לוקח לעצמי את החוצפה לנסות ולהתמודד עם תרבותה של סין, תרבות עתיקת ימים, ולא לסקור את ההיסטוריה שלה שהיא היסטוריה מעניינת ורבת פנים של שמונת אלפים שנה. מטרת טיולנו היא בעיקר ליהנות ולנסות להכיר, ואפילו על קצה המזלג, את הארץ המדהימה ו"דלת האוכלוסין" הזאת, על הישגיה המדהימים בעשרים וחמש – שלושים השנים האחרונות.סין אדירת מימדים: אם איני טועה היא הארץ השלישית בגודל שטחה אחרי רוסיה וקנדה והאלופה ללא עוררין מבחינת גודל אוכלוסייתה.חיה'לה, אשתי שתחיה, ואנוכי החלטנו שהגיע הזמן לעשות היכרות בינינו ובין הענק המתעורר הזה, שאם לא יחול שום שינוי דרסטי במגמות העכשוויות לא רחוק היום בו תיהפך הרפובליקה הזאת לכוח הכלכלי מספר אחד ברחבי תבל. האם זה צריך להדאיג אותנו? או אולי יש מקום לברך על כך שעמים מסוגלים להתגבר על פיגור כלכלי וטכנולוגי ולרכוש את היכולות לפרוח ולהגיע לפסגות שלעיתים קשה לתפוס ולהבין את מימדיהן?אודה ולא אבוש שאני מודאג במקצת מהאפשרות הזאת שסין תיהפך בעוד שנים ספורות למעצמה הכלכלית מספר אחד בעולם, כי עוצמה כלכלית היא גם פוטנציאל לעוצמה צבאית וכשזה נמצא בידיים של דיקטטורות, הרי שלעניות דעתי זה שילוב שעלול להיות שילוב קטלני ואת סכנותיו מי יישורנו. לא נותר לי אלא לקוות שאני רואה צל הרים כהרים ושהסינים, שעפ"י התרשמותי הם נחמדים מאוד, ימשיכו להיות נחמדים.

סיןהואיל והשפה הסינית אינה שגורה בפינו, ומאחר שהעברית אינה שגורה בפי הסינים (לא יפה מצידם), החלטנו לא לשבור יותר מדי את הראש ולהצטרף לטיול מאורגן. לטיול מאורגן יתרונות וחסרונות רבים. אני זוכר שבעבר הייתה לי עמדה נחרצת בנושא. הייתי אומר לעצמי ולאחרים שאם אני רוצה להיות כפוף למשמעת לפיה יגידו לי מתי לקום, מתי לאכול, מתי ללכת לשירותים ומתי לצעוד הרי שאלך למילואים ואקבל את כל אלה חינם אין כסף (לדאבוני זה כבר לא יחזור). אחר כך שיניתי את גישתי, גיליתי שזה די נוח שאינך צריך לדאוג למלונות, למסעדות, לתחבורה, ובעיקר לתכנים וכו'. אינך צריך לקרוא בלי סוף וללמוד איפה כדאי לבקר ומה כדאי לראות, הכול מגישים לך על מגש של כסף וכול זה הרי רק עניין של כסף.קבוצתנו מנתה עשרים ואחד אישה ואיש. הרכב הגילאים התפרש על קשת רחבה מאוד. שלושה גברים מעל גיל שבעים (כולל עבדכם הנאמן), שני נערים בני 15 ו-16, עוד שלושה חברה, שתי בנות ובן מתחת לגיל שלושים וכל היתר (זוגות-זוגות כמו בתיבת נח) בגילאים ארבעים - שישים. לכאורה לא מצב אידיאלי, אך המציאות טפחה על פנינו: שני הנערים השובבים ומלאי החיים שבו את לבנו, וככל שחלפו הימים הקשרים, החברות והפרגון ההדדי בין כל חלקי הקבוצה, בלי הבדל מין וגיל, הלכו והתחזקו. אין לי כל ספק שחברותא זו גרמה להצלחה ולהנאה שהפקנו מהטיול הזה ותרומתה לא תסולא בפז.

סיןנראה לי שמכל הקבוצה אני היחיד ש"איתרע מזלו" לחיות כמה שנים תחת אימי הדיקטטורה הפרולטרית במזרח אירופה, ליתר דיוק בהונגריה, ולכן סקרנותי להכיר וללמוד את המשטר הקומוניסטי בסין מובנת מאליה. עד מהרה למדתי שאין כל דמיון בין הקומוניזם של ברית המועצות וארצות מזרח אירופה (זכרן לא לברכה) ובין מה שקורה כאן בסין. האמת שלא ממש הופתעתי, כי בביקורי בוייטנאם הקומוניסטית כבר למדתי על ההבדל התהומי הזה. במזרח אירופה לא הכירו את השילוב הזה של משטר קומוניסטי – דיקטטורי משולל כול זכויות אזרח אלמנטאריות מחד וכלכלה חופשית קפיטליסטית ופורחת מאידך.לא נתקלתי כאן בפרופגנדה המתמדת, הדורסנית וחסרת המעצורים של הקומוניזם המזרח אירופי, המתבטאת בקריקטורות מגוחכות על מנהיגי המערב מחד ופולחן האישיות, הגובל בעבודת אלילים של המנהיגים הקומוניסטיים, ובראשם "שמש העמים" הרי הוא הארכי-רוצח יוסף ויסריונוביץ' סטלין, מאידך.בשווקים אמנם רואים את תמונותיו של מאו צה טונג ואת ספרו האדום המתורגם לשפות רבות, אך לא הרבה מעבר לכך.דגל המדינה מתנוסס בגאון בכל מקום, דגל אדום שבפינתו השמאלית העליונה חמישה כוכבים, אחד גדול וארבעה יותר קטנים. לשאלתי מה כוכבים אלה מסמלים קבלתי את ההסבר שלהלן: הכוכב הגדול הוא כמובן המפלגה, שהיא מעל הכול. הכוכבים הקטנים מסמלים את המעמדות: מעמד הפועלים, מעמד האיכרים, מעמד האינטלקטואלים והכוכב הרביעי מסמל את כול האחרים שאוהבים את ארצם.ביטוי אחר של המשטר, שדי גרם לי להלם ולחוסר נוחות, הוא מסדר הבוקר שעושים לעובדי בתי המלון (וכנראה גם במקומות עבודה אחרים). המנהלים, הטבחים, החדרניות, הסבלים, הפקידים וכולם חייבים לקחת חלק במסדר הבוקר הנערך בנוסח צבאי בלי שום הנחות. מסודרים בשלשות או ברביעיות, עומדים דום ונוח, מעלים את הדגלים לראש התורן, מנגנים את ההמנון, בקיצור חיזיון די מזעזע, הוכחה ניצחת למשטר הטוטאליטרי.

שמעתי וקראתי רבות על המנהג המגונה של הסינים לירוק בראש חוצות, וזאת בתדירות ובחריצות רבה עד כי בדמיוני הפרוע ראיתי שיטפונות בכל רחבי המדינה כי הרי יריקות של מיליארד ושלוש מאות מיליון בני אדם זה לא הולך ברגל. יכול להיות שתוך כדי כתיבת שורות אלה מספרם מתקרב כבר למיליארד וחצי. האמת חייבת להיאמר כי התופעה כמעט שאינה קיימת עוד, כנראה בגלל החוק האוסר זאת שנחקק בשל האולימפיאדה שהתקיימה בבייג'ינג לפני שנתיים.אנו יוצאים לדרך מנתב"ג לוינה, ומשם טיסה ארוכה משעממת ומעייפת עם חברת התעופה האוסטרית עד בירת סין הרי היא בייג'ינג. המושבים לא נוחים בלשון המעטה, הצוות לא סימפטי, האוכל די עלוב. אין ספק שאם בעתיד אטוס עם החברה הזאת, זה יקרה רק בגלל שהצמידו אקדח לרקתי.אנחנו מגיעים לפנות ערב ומזג אוויר סגרירי עם טיפות גשם מעט טורדניות מקבל את פנינו. בשדה התעופה אנחנו ממירים 500 דולר למטבע המקומי, היואן, ועבור כול דולר אנחנו מקבלים 6.7 יואן. בדיעבד מתברר שזו הייתה הקניה הכדאית ביותר, כי בהמרות הבאות בבתי המלון קבלנו 6.4 במקום אחד ו-6.5 במקומות אחרים. אומרים לנו שסין היא ארץ הניגודים ואל לנו להיות מופתעים מכול מה שאנו לומדים ומכול מה שרואות עינינו. אני מיד מפר פקודה זאת וכולי הפתעה אחת גדולה.

בבייג'ינג אנו מבלים שלושה ימים ולילות. העיר מדהימה ולפחות אותי מפתיעה עד מאוד. במהלך כל הטיול אני עושה השוואות בין סין, עריה וכפריה ואנשיה, ובין הודו בה בקרתי לפני כמה שנים. יכול להיות שלא נכון לעשות השוואות כאלה אבל אני נעול על זה; הרי אין שום היגיון שאשווה את סין לשוודיה או לארץ כל שהיא באפריקה, גם משום שלא הייתי במקומות אלה וגם משום שאלה שני עולמות שונים. סין והודו הן שכנות, שתיהן מדינות אסיאתיות, שתיהן בעלות אוכלוסיה בסדר גודל שהדמיון מתקשה לעכל ושתיהן בדרך לעוצמה כלכלית אדירת מימדים. אז אתכם הסליחה אבל קשה לי להימנע מההשוואות בין שתיהן. ומה לעשות? על פי התרשמותי הסובייקטיבית ידם של הסינים על העליונה בכול הפרמטרים. אין לי הסבר הגיוני לדבר אבל חשתי סימפתיה רבה כלפי הסינים, אולי בגלל שלא נתקלתי בהם פרונטאלית יתר על המידה. ההודים אתם באתי במגע היו בעיקר אלה שמתעסקים עם התיירים ועד מהרה למדתי שאצלם מילה זה לא מילה, שעה זה לא שעה, מקום זה לא מקום ומשקרים לך בפנים במצח נחושה. מלבד זאת, ברוב ערי הודו אינך יכול ללכת ברחוב ולהסתכל על חלונות הראווה או על הבניינים, אתה חייב להסתכל כל הזמן על מדרך רגלך אחרת תדרוך ותדשדש בחרה של פרות. והנה להפתעתי הגדולה כאן בבייג'ינג אני מוצא עיר מודרנית, נקייה למופת, גורדי שחקים הרבה יותר נחמדים מאשר בניו יורק הצפופה, עם רווחים גדולים בין בנין לבנין, עם הרבה ירק והרבה פרחים והרבה טוב טעם. כאמור, סין היא ארץ הניגודים, בין המסורתי למודרני, בין עשירים ומתעשרים ובין עוני משווע, בין חופש ובין דיכוי, בין היותה מזרחית ובין המון סממנים של מערביות. אנו מסתובבים ברחובות העיר ומגיעים לכיכר הגדולה ביותר בעולם והמוכרת לנו לשמצה, הרי היא כיכר טיאנאנמן. למוזוליאום של מאו לא נכנסים גם בגלל התור הארוך, גם בגלל שאין כול ביטחון שמה מציגים שם הוא אמנם גופתו של היו"ר וגם בגלל שאיננו מתגעגעים לדמות הנערצת הזו הנחשבת עפ"י יודעי דבר לרוצח הגדול והשטני ביותר בתולדות האנושות שמספר קורבנותיו, כולם מבני עמו, עולה על מספר הקורבנות של שני ארכי-רוצחים ידועים, היטלר וסטלין, גם יחד. משום מה זה לא מפריע למיליוני סינים להמשיך ולהעריץ אותו, יש דברים שקטונתי מלהבינם.

סיןאנו ממשיכים בביקור מעניין במדרחוב ובשוק המזון המדהים. למרות שמעולם לא הייתי מפונק בענייני אוכל ואיני מחשיב את עצמי לאנין טעם הרי שקשה לי להתלהב מהנחשים, העקרבים, התולעים, השרצים ועוד מיני מרעין בישין המוצגים בעשרות דוכנים. חלק מהמוצגים בדוכנים הם תעלומה בעיני, אין לי מושג מה הם וממש לא מעוררים את תאבוני. באחד הדוכנים אני רואה משהו שנראה כמו סמרטוט רצפה מזוהם ומגעיל במיוחד. יתכן שזה באמת היה סמרטוט רצפה? מיותר לציין שלא קניתי ולא טעמתי מהמעדנים האלה ולא נותר לי אלא לבקש את סליחתם של הסינים על כך שנמנעתי מלתרום את חלקי לכלכלתם הדוהרת.הביקור בעיר האסורה מעורר הרבה עניין ואני לומד קצת על שושלות הקיסרים לדורותיהם, על שושלת טאנג, שושלת סונג, שושלת יואן, מינג וצונג ועל מעלליהם של הקיסרים, ברובם אכזריים וחסרי לב. מעניין לראות את המבנים, את הפגודות, את החומה ואת הפסלים של צמדי האריות כאשר האריה דורך על כדור הארץ והלביאה מחזיקה גור קטן. במקדש השמש ביקורים בפגודות מעוצבות ובגנים יפהפיים וכיף לצפות בהמוני הסינים בהתעמלותם, נשים לרוב. שדרת הנשמות המובילה לקברו של הקיסר מינג היא מקסימה. אנו מטיילים בין עצי הערבה הבוכייה ובין הפסלים של אבירים, מפלצות וחיות. כול פסל שבצד אחד של השדרה, כפילו המדויק נמצא ממולו בצד השני של השדרה.כאן אני לומד, בניגוד למה שהורגלתי לחשוב, שהדרקון, שבתרבותנו הוא מפלצת יורקת אש, בתרבות הסינית הוא דווקא דבר חיובי. שיהיה.בכל דלת ובכול פתח הסף מוגבה וזאת על מנת למנוע מהרוחות לעבור את הסף. סליחה על הספקנות שלי, אבל אם העשרים-שלושים סנטימטרים האלה אמנם מהווים מכשול אז איננו צריכים לחשוש כל כך מהרוחות האלה. אבל אלה סתם הרהורי לב של כופר שכמותי.בהמשך אנו מטפסים לגבעת הפחם ממנה נשקף נוף מרהיב של כל העיר האסורה. סיור ריקשות של אופניים מביא אותנו לפרברים העתיקים של העיר שיד המודרנה טרם נגעה בהם, וזו פעם הראשונה שאנחנו באים במגע עם האוכלוסייה המקומית שסכנת הריסת בתיהם מרחפת על ראשם. מקדש השמיים הוא קומפלקס של מבנים יפים ומרשימים ביותר.

סיןבאחד הערבים בבייג'ינג צפינו במופע קונג-פו. אולי זה ספורט, ואפילו מה שנקרא אמנות לחימה. אבל זה נראה כמו בלט מרהיב ומרתק.התרשמותי מהנהגים הסינים אינה חיובית במיוחד, לא מבחינת כישורי הנהיגה וודאי וודאי שלא מבחינת אדיבותם. לחצות רחוב מצד אחד של המדרכה למדרכה שכנגד זה מבצע שגובל בבלתי אפשרי ומסוכן מאין כמותו. אם אתה לא רוצה להזדקן בצד הלא רצוי של הרחוב אין לך בררה אלא לשים את חייך בכפך, לעצום את העיניים ולפתוח בספרינט אולימפי ובכול כוחותיך. אם הצלחת והגעת למחוז חפצך עליך להגיד את ברכת הגומל ובא לציון גואל. אם לא הצלחת......טוב, אני לא לפתח את האפשרות הזו.נסיעה של כשעה מבייג'נג ואנחנו מגיעים לחומה הסינית שכה רבות שמענו עליה וכה רבות דובר בה. אמורים היינו לעלות ברכבל אבל שוב, העובדה שהמונים צובאים על הקופות מאלצת אותנו לטפס ברגל, מבצע מעייף למדי אבל בהחלט שווה. גם כדי לצפות ולחוש ברגלינו את הפלא הזה, גם כדי ליהנות מהנופים המרהיבים וגם כדי ובעיקר על מנת שנוכל לספר לנכדינו שהיינו שם. החומה למעלה מששת אלפים ק"מ אורכה ונבנתה במטרה למנוע פשיטות של שבטים ברבריים ממונגוליה וממנצ'וריה. עד כמה היא הצדיקה את יעודה, על כך הדעות חלוקות אך אין ויכוח על כך שהיום זה אתר תיירות מן המרשימים והמבוקרים ביותר בעולם.הביקור בשוק המקורה די מעניין, הסוחרות (ראיתי מעט מאוד גברים) אגרסיביות ונודניקיות למדי. חלקן כבר הספיקו ללמוד כמה מילים בעברית וצעקו לעברנו "זולה –זולה" (לא שאנחנו זולים אלא סחורתן היא הזולה). לעמוד על המקח הוא הכרח בל יגונה, הסחורה נרכשת בדרך כלל ברבע ואפילו פחות מהמחיר המקורי. בערב מסעדה של "אכול כפי יכולתך", לא משהו מיוחד. איתרע מזלנו והסתבר לנו שהמדריך שלנו אינו בקו הבריאות, לא נקלט בחברותא שלנו ותרומתו לאווירה החיובית היא אפסית וזאת בלשון המעטה. גם תרומתו להעשרת ידיעותינו מוטלת בספק או נכון יותר לומר מאוד לא מוטלת בספק. לקח לנו כמה ימים עד שהגדיש את הסאה ועמדנו על טיבו, אחר כך עוד כמה ימים עד שהנהלת החברה מצאה מדריך מחליף אבל לפחות בשבוע האחרון נהפכה הקערה על פיה וקבלנו מדריך חמוד שבן רגע כבש את לבנו.אחד החברה לא התאפק וציין שהיה לנו מדריך שלא פתח את הפה ועכשיו קבלנו מדריך שלא סוגר את הפה, אבל זה רק בשביל ההלצה. סך הכול הוא היה בסדר גמור, השתלב יפה מבחינה חברתית ותרם רבות מבחינה מקצועית בפרק הזמן הקצר בו היה עמנו. בכל עיר ובכל מחוז הצטרף אלינו מדריך מקומי או יותר נכון מדריכה מקומית ואם איני טועה היו כשבע כאלה (למעט גבר אחד). האנגלית שבפיהן אינה מן המשובחות וקשה להבנה אבל כולן היו חמודות, מעוררות סימפטיה רבה וכל אחת מהן הקנתה לעצמה שם מערבי כמו סיסי, אנה, טרייסי, קתרין ועוד. אפילו הגבר עמד על כך שנקרא לו מייקל.בבייג'ינג בקרנו גם בכפר האולימפי ואם כי לא ניתן היה להיכנס למתקנים השונים הרי שגם כך זה היה מעניין. עלינו ברכבל אל מגדל תצפית ממנו רואים את העיר במלוא תפארתה. ביקור במקדש השמיים על המבנים המיוחדים והארכיטקטורה המיוחדת והתפילות של הסינים הבודהיסטים מעוררים סקרנות רבה. קשה לומר שאני מתלהב מטכסים ופולחנים דתיים (של כול הדתות בלי יוצא מן הכלל) אבל בשום מקום אחר בו טיילתי לא ראיתי את אופן התפילה כפי שמתבצע כאן. המתפלל נעמד מול פסלו של בודהה, מתחיל במעין התעמלות בוקר דהיינו מניף את ידיו כלפי מעלה ומטה וחוזר חלילה, אחר כך עובר לשיטה היהודית ומתחיל להניע את החלק העליון של גופו קדימה ואחורה בדיוק כמו הדתיים שלנו בתפילותיהם, לבסוף עובר לדת הנוצרית וכורע ברך על כרית כריעה בדיוק כמו הנוצרים. אם טוב להם טוב גם לי.

סין

בבייג'ינג גם למדנו על קללת השפע, פקקי תנועה הם לחם חוקם של תושבי רב הערים בסין והופכים להיות מכת מדינה, במיוחד בבירה. התיעוש שסביב העיר גורם לזיהום אוויר ברמה גבוהה עד כי מקשה על הנשימה. ואם כבר בשפע עסקינן, הרי שהשפע הזה מביא אתו הרבה מאוד פשע אשר משגשג בעידן הקפיטליסטי של סין. אולי זה לא מקרי שפשע ושפע הן אותן המילים בהיפוך אותיותיהן. אבל נעזוב את הפשע. הרבה יותר נחמד לראות את הסינים, בעיקר הסיניות ולאו דווקא צעירות, מתרגלים טאי צ'י במסירות וברצינות תהומית.ואם כבר את נשות סין הזכרתי, הרי שיש להדגיש כי רבות מאוד מהן יפות, אפילו יפות מאוד, חלקן נראו לי כמו בובות פורצלן, חלקן לבושות ומאופרות מאוד יפה, לא פחות מאחיותיהן בכול בירה מערבית.אחרי הבירה פנינו מועדות לעיר שיאן, כמובן בטיסת פנים. במהלך כול הטיול היו לנו שבע טיסות פנים ולעניות דעתי זה מוגזם. הדרך לשדה התעופה, ההמתנה לטיסה, הביקורות למיניהן, העיסוק במזוודות, הטיסה עצמה ואחר כך הנסיעה משדה התעופה גוזלים המון זמן. הערכה גסה שלי שמתוך טיול של עשרים יום, בין ארבעה לחמישה ימים מוקדשים לטיסות ומה שסביב להן. אני הייתי מעדיף "לכסות" שטח יותר קטן אבל ביתר אינטנסיביות ולא לבלות את זמננו היקר בשדות התעופה ועל המטוסים.שיאן היא עיר עתיקה מאוד ובעבר הרחוק שימשה כעיר בירה של שושלות רבות ונקודת מוצא לדרך המשי הידועה והמפורסמת. העיר שומרת על צביונה הסיני העתיק, שהמודרנה טרם הספיקה לעשות בה שמות. סיורים בשוק, במוזוליאום של הקיסר הראשון החבוי מתחת לפני הקרקע ובו צבא של חיילים מיניאטוריים בגודל של כשלושים-ארבעים סנטימטר, שעוצבו על ידי אומנים רבים. סיור ברובע המוסלמי ובמסגד ועל חומות העיר שנמצאות במרכז העיר עצמה, כאן הצטלמנו עם סיניות צעירות וחייכניות. גם המוזיאון ההיסטורי מעניין מאוד. ביקור ב"מקדש הרצון הטוב" ובפגודה של אווז הבר. בערב ארוחה מיוחדת במסעדה שמתמחה בכיסונים (דאמפלינגס) עם מופע של שירה ונגינה די מהנים.אגב, האוכל הסיני אכזב אותי עד מאוד, בבית אני "מת" על המסעדות הסיניות והיו תקופות שביקרתי בהן לעיתים קרובות. האוכל בסין לא מתקרב לחגיגת הטעמים של המסעדות "שלנו". כבר לא לדבר על זה שאת מקלות האכילה לא המציאו בשבילי. עד שלמדתי לאכול עם כף, סכין ומזלג הנשמה יצאה לי ואין לי שום חשק ושום רצון ללמוד להשתמש במקלות (אני מעדיף מטקות בים), כך שבכול מסעדה דרשנו את כלי האוכל שלנו אליהם הורגלנו מימים ימימה.שיאו של הביקור בשיאן הוא כמובן הביקור ב- museum of terra-cotta warriors and horses of qin shihuang (מוזיאון חיילי החימר). שמעתי רבות על המיצג המדהים הזה ובאתי עם ציפיות גדולות מאוד. בדרך כלל אני לא אוהב שמעלים את רמת הציפיות שלי גבוה גבוה כי אז לרוב אני נוחל אכזבה. במקרה זה הציפיות הצדיקו את עצמן מעל ומעבר: זה מיצג בלתי רגיל וגם אם אשתמש בכול הסופרלטיבים אתקשה לתאר את אשר ראו עיני.דמויות של ששת אלפים לוחמים סיניים בגובה של קרוב לשני מטר ניצבים בגאון שורות שורות, עם סוסים ומרכבות לרוב. אך הדבר הכי מדהים הוא שאין שתי דמויות הדומות אחת לרעותה. אני לא מבקר אמנותי אבל אין ספק שמאות או אלפי האמנים שטרחו על פיסול צבא הצללים האדיר הזה הם אמנים מן השורה הראשונה.

מוזיאון

האתר הזה נתגלה לפני כחמישים – שישים שנה כאשר שני איכרים רצו לחפור באר ובמקום מים מצאו אוצר שערכו לא יסולא בפז. עבודות השחזור נמשכות במרץ גם בימים אלה. "גיוס" הצבא האדיר הזה מטרתו הייתה להבטיח את בטחונו של הקיסר צ'ין (מייסד השושלת הראשונה) בעולם הבא. טוב, מה יש לי להגיד על זה? גם הקיסר הרומי נירון לא היה הכי נורמאלי. ההבדל ביניהם שבשיגיונו ובזעמו נירון שרף את רומא ואילו בזכות שיגיונו של צ'ין נשאר לנו אוצר פנטסטי ורב ערך מאין כמוהו.ושוב אנחנו בשדה התעופה ושוב אנחנו טסים, הפעם למחוז סצ'ואן שבירתו העיר צ'נגדו. מחוז זה הינו מהמאוכלסים ביותר בסין והחקלאי ביותר ונחשב לאסם התבואה של הארץ ה"קטנטונת" הזו. האתר הבא בו אנו מבקרים נקרא בשמו הרשמי אם אני לא טועה "המרכז לגידול ולשימור של דובי הפנדה". למי מאתנו אין ילד או נכד שנרדם עם דובי קטן וחמוד בזרועותיו? הואיל וכך הרי שדובי הפנדה לא נזקקו לשום מאמץ מיוחד כדי לכבוש את לבנו ולגרום לנו לחוש המון סימפטיה כלפי החברה האלה. מיותר לציין שהמצלמות עבדו באינטנסיביות וללא הרף.

משם נסיעה באוטובוס התיירים שלנו לעיר לשאן שהיא נקודת מפגש של שלושה נהרות. אנחנו משייטים על ספינה בנהר אפור ומלוכלך המביאה אותנו לפסל של בודהה החצוב בסלע ומתנשא לגובה של למעלה משבעים מטר, כשידיו מונחות על ברכיו והוא נראה מאוד מרוצה מעצמו. עפ"י יודעי דבר זה הפסל הגדול ביותר של הדמות הנערצת הזו.האזור הזה היה מועד לפורענויות, ספינות דייגים רבות טבעו בו על דייגיהן והנזיר הי-טונג הציע לאסוף כסף שבעזרתו יוקם פסלו של בודהה אשר ישמור על הדייגים. המושל המקומי שם עינו בכסף שנאסף ואיים על הנזיר שאם לא ייתן לו את הכסף ינקר את עיניו. הנזיר סירב לתת את הכסף, ניקר את עיניו במו ידיו ודאג לכך שהפסל של בודהה קום יוקם. הנזיר העיוור אמנם "ראה" ברכה בעמלו וטביעות ספינות הדייג פסקו. אלה שרוצים להאמין משוכנעים שזה בזכות בודהה, ואילו הספקנים טוענים שהעבודות של הקמת הפסל הענק גרמו לכך שהבורות בקרקעית הנחל נסתמו, המערבולות פסקו וזאת הסיבה האמיתית לשינוי המבורך. מיותר לציין שעבדכם הנאמן לא שייך לא למאמינים ולא לספקנים.

היו צריכים לחלוף 74 אביבים והייתי צריך להרחיק לסין הרחוקה כדי לגלות, לתדהמתי כי רבה, ששנת לידתי היא שנת החולדה או העכברוש, שזה למעשה היינו הך. הואיל וביני ובין היצור הזה, ויוגדר כפי שיוגדר, לא שררה מעולם סימפטיה רבה, הרי שגילוי מדהים זה גרם לי לתסכול רב. לכל הרוחות מה פשעי ובמה חטאתי שמגיע לי לזכות ביצור הדוחה הזה?יותר מאוחר למדתי שאצל הסינים לכל חיה יש את המאפיינים שלה, ומה שמאפיין את החולדה או העכברוש הוא דווקא החכמה! נרגעתי, מי אני שאתווכח עם הסינים? אגב, רק כאן בסין גיליתי שיש לי אישיות מגנטית, עובדה: לאן שלא הלכתי, איפה שלא הסתובבתי, מיליוני סינים זרמו בעקבותיי. לעיתים זה הפריע לי אך בדרך כלל זה די החניף לי.כמה מילים בשלב זה על בתי המלון בהם השתכנו. כולם בדרגת חמישה כוכבים ואני על סמך הפאר וההדר הייתי מעניק להם רמה של עשרה כוכבים, אך אליה וקוץ בה, בכל מקום משהו לא דפק כיאה לרמה הזו: או שהמגבות היו באיכות ירודה או שנייר הטואלט סופק במסורה או שהאוכל היה בינוני ביותר או שהמעליות עשו ככל העולה על רוחן: לעתים היו אטיות להחריד, לפעמים הדלת נסגרה במהירות כזו שהיית צריך להיות אצן זריז ומיומן כדי להספיק לצאת דרכה בשלום. אבסורד נוסף בארץ העשירה והמפותחת הזו הוא שהמים בברזים אינם ראויים לשתיה. אפילו לצחצח שיניים לא העזנו להשתמש במי הברזים ונאלצנו לקנות מים בבקבוקים מדי יום ביומו.השירותים הציבוריים הם מתחת לכול ביקורת. לרוב אין אסלה אלא שירותי כריעה, מה שהסלנג שלנו קורא "בול פגיעה". נייר טואלט אין לך מה לחפש, סבון לרחיצת ידיים, עזוב זה לא בשבילך. המין היפה בכלל היה בבעיה וכשראיתי אותן עומדות בתור ארוך ואין סופי רק אז הבנתי למה אני אמור לומר כול בוקר "ברוך שלא עשני אישה".היעד הבא שלנו הוא שמורת הטבע שליד העיר אמישאן (נשמע כמו בית שאן). בקרבת העיר אחד ההרים המקודשים ביותר של הבודהיסטים הסינים. הנוף יפה מאוד, ההר מיוער בעצי אשוח ובקני חזרן ועליו מנזרים רבים.העלייה למנזר המרכזי שבפסגה די תלולה, עולים ברגל כברת דרך עד שמגיעים לתחנה של הרכבל אשר מעלה אותנו לפסגת ההר, שם שוכן בין מקדשים אחדים המקדש החשוב ביותר הרי הוא מקדש "עשרת אלפי השנים". כמו בכול המקדשים ו/או המנזרים גם כאן פסלי בודהה בוריאציות שונות, וכרגיל תפילות והעלאת קטורת. החוויה שנראה לי שלא במהרה תישכח היא הירידה מההר. אפשר לרדת ברכבל, אפשר לרדת בריקשה וניתן לרדת ברגל. כמו רוב חברי הקבוצה גם אני בחרתי לרדת ברגל למרות אזהרותיה של חיה'לה שטרחה להזכיר לי הלוך והזכר שהברכיים הנבזיות והסוררות שלי הן כמעט חסרות סחוס ויש להימנע מלהתגרות בהן. כהרגלי לא שמעתי בקולה, אני לעיתים יותר טמבל ממה שהמשטרה מרשה ויצאתי לדרך. איכשהו נותקתי מהחברה ואת רוב הדרך עשיתי בגפי. אתה יורד ויורד ויורד ואתה ממשיך לרדת וזה משהו אין-סופי שאינו נגמר. חששתי לעצור ולנפוש קמעה כי לא הייתי בטוח שאוכל לקום ולהמשיך באלפי המדרגות האלה. הלכתי די מהר ולקח לי כשעה וחצי להגיע לרגלי ההר. כול הדרך אני מתלבט במה להתמקד, האם בכאבי הברכיים או בנוף המשגע כי הירידה היא לאורך ערוץ הנחל שמשני צדדיו צמחיה עבותה ומגוונת, וכן מפלים קטנים, בקיצור חגיגה לעיניים. כבר בעבר שמתי לב שיש לי כנראה נטיות מזוכיסטיות. ככול שזה קשה יותר כך זה מהנה יותר, ככול שזה "קריעה" של ממש כך הסיפוק בסיומה הוא גדול יותר. ליג'יאנג, שפירושה הנהר היפה, נמצאת במחוז יונאן הסמוך לגבול מיאנמר (בורמה), נקראת גם עיר הגשרים והיא אחת הערים היפות והמעניינות בסין ומאוכלסת ע"י המיעוט האתני נאשי. עיר קטנה במושגים סיניים, פחות מארבע מאות אלף תושבים. העיר העתיקה מוכרת ע"י אונסקו" כאתר מורשת עולמית והיא מלהיבה ביופייה. תעלות מים חוצות אותה לאורכה ולרוחבה ועל התעלות עשרות גשרים.ז'ונגדיאן, שהסינים מציגים אותה באדיקות כשנגרילה האגדית, היא עיירה טיבטית השוכנת בגובה של 3.300 מטר. סין זוכה בביקורת מקצה עולם עד קצהו ביחסה לטיבט ולמיעוט הטיבטי שבקרבה. אם להאמין לדברי מדריכנו הרי ששלטונות סין לעולם לא יוותרו על טיבט שעל פי תפיסתם היא חלק אינטגרלי של סין מאז ומתמיד, שלא לדבר על היותה עשירה באוצרות טבע רבים. הביקור בשמורת הטבע פו דואו צואו, בגובה של 3.500 מטר, מגלה צמחיה עשירה ומגוונת, עדרים של סוסי פרא ויאקים מלהיבים כול מי שמחזיק מצלמה בידיו ויש, בהחלט יש מה לצלם. המסע בשמורות הטבע של "ערוץ דילוג הנמר" הוא בנוף משגע וההליכה נעימה ומענגת. קונמינג העיר נמצאת בחבל יואן ומכונה עיר האביב הנצחי. מיעוטים שונים מאכלסים את האזור, ביניהם בני המיעוט הסאני על תלבושותיהם המיוחדות והססגוניות. האטרקציה המרכזית של האזור הוא יער האבן. זו תופעה גיאולוגית בלתי רגילה ומיוחדת במינה שאין לה אח ורע בכול רחבי תבל. "היער" משתרע על שטח של שלוש מאות קמ"ר והסינים הפכוהו לאתר תיירות מהראשונים במעלה, נסללו שבילים, נטעו דשאים והוקמו שירותים שונים לרווחת התיירים והמבקרים. כול הימים המזל האיר לנו פנים ומזג האוויר היה אידיאלי, לא קר מדי ולא חם מדי, לא גשם ולא שלג אך דווקא כאן ביער האבן תפס אותנו גשם די רציני. קנינו מטריות במקום ולא אפשרנו לאיתני הטבע לקלקל את הנאתנו הרבה. "עצי" היער הם עמודים באלף ואחת צורות שונות ומיוחדות, עשויים מסלעי גיר. אני מתאפק לא להשתמש בסופרלטיבים אבל זה דבר כל כך נפלא שאין מנוס מכך. אני מבקש סליחה מכול האומנים/הפסלים ויהיו מוכשרים ככל שיהיו: אין ביכולתם להתחרות במעשי ידיו של הטבע, שלא משתמש בכלים של האמנים ועושה את יצירות המופת האלה רק בעזרת הגשמים והרוחות. אחד הימים המלהיבים ביותר.אגב נופים, יש נופים חריגים, יש נופים ייחודיים מאוד לאזורים מסוימים אבל אני לא מכיר נופים שאינם יפים. בעברי הרחוק הייתי חבר בוועדת התקציב של רשות שמורות הטבע ובתוקף תפקיד זה סיירתי רבות ברחבי הארץ. זכורה לי פגישה עם בחור צעיר, פקח הרשות בנגב, אשר שיתף אותי בהלהבות רבה באהבת חייו שהוא המדבר על נופיו הפראיים, על העושר- הבלתי נראה בעיני הדיוטות - של חיים תוססים של מגוון בעלי חיים. ממנו למדתי שאין, פשוט אין, נופים לא יפים. הוא לא היה מוכן להחליף את הנגב בשום נוף אחר בעד שום הון שבעולם.בגווילין נוכחנו באחת מתופעות הטבע והנוף המיוחדות של סין, הקרסטים. כאילו מישהו פיזר תפאורת ענקים של ירח כלשהו. סלעי ענק ניצבים זה לצד זה, בצורות משתנות, מרביתם בצורת חרוט אך כולם מיתמרים לגובה רב וכמעט גורמים לתיירים המתבוננים בהם נקע בצוואר. כאמור תופעת טבע זו היא ייחודית לסין וקיימת עוד רק בסלובניה וקרואטיה, אך בהיקפים הרבה יותר צנועים. חלק מהבתים והמבנים בעיר נבנו צמודים לקרסטים. באזור זה גם היה לנו שייט נחמד מאוד על אחד האגמים. כול זוג קבל מן דוברה דמוית גונדולה. הדוברה בנויה מעשרה קני במבוק בקוטר עבה ואורך של כעשרה מטרים מחוברים עם חוטי ברזל. באמצע הדוברה שני מושבים מוגנים ע"י שמשיה כשהספן עומד מאחורינו ודוחף את הדוברה עם מקל עבה וארוך המגיע לקרקעית האגם. השייט נמשך כשעה ובדרך עוברים כמה מפלים קטנים. הספן של חיה'לה ושלי כנראה התמחה בוונציה כי פתח בשירה ובקולו הערב הנעים את השייט שלנו עד מאוד. טרסות האורז של לוגשאנג – יאנגשואו. הביקור בטרסות האורז של זנב עצם הדרקון (אין לי מושג מה פירוש השם הזה ומנין הוא בא) מרחיב את ידיעתנו החקלאית. מדובר במאות טרסות ובסביבתן כפרי עץ ציוריים. בעיירה המקסימה יאנגשואו השוכנת על גדות נהר הלי אנו מבלים יומיים. אנו משייטים בנהר בין צוקים תלולים. בסיום השייט אנו עולים ברגל בעליה די תלולה לגבעת הירח דרך יערות במבוק והנוף המתגלה לעינינו מהמם. העלייה בהחלט לא קלה אבל נדהמתי לראות נשים זקנות שפרנסתן להתלוות לתיירים העולים ולקרר את זיעתם ע"י נפנוף במניפתן וזאת תמורת כמה פרוטות. בהחלט לא היה נעים לראות את זה, זאת פרנסה מפרכת מאין כמותה. בערב הראשון אנו יוצאים לשיט לילי כדי לצפות בדיג באמצעות קורמורנים ובערב השני אנו זוכים לראות מופע אור-קולי בשם "התרשמות" באמפיתיאטרון ענק. ההפקה והבימוי יוצאים מן הכלל, 650 רקדנים וזמרים גורמים לאלפי הצופים קורת רוח רבה. העיר שהכי התרשמתי ממנה היא שנחאי. כמו עיר הולדתי בודפשט, שבנויה על שתי גדותיו של נהר הדנובה, הרי שגם שנחאי בנויה על שתי גדותיו של נהר הואנג פו, אחד מיובליו של נהר הינגצ'ה. חלק העיר שבגדה אחת הוא בדיוק כמו כול עיר מערבית מודרנית ויפה עם גורדי שחקים וארכיטקטורה מודרנית ונעימה לעין ואילו חלק העיר בגדה השנייה דומה לערי צרפת מהמאה ה- 19 על כול היופי המשתמע מכך. זו עיר נמל מן החשובות ביותר בכל היבשת ובין הערים הגדולות ביותר בעולם, כעשרים מיליון בני אדם. במאה ה-16 העיר הוקפה בחומה כהגנה מפני שודדי ים יפנים. למדנו גם שבשנחאי מצאו מפלט כעשרים אלף פליטים יהודים שנמלטו בזמן מלחמת העולם השנייה מפני השלטון הנאצי וזאת הודות לחסיד אומות העולם הנג שאן הו, אשר היה באותה תקופה הקונסול הכללי בוינה ובניגוד מוחלט להוראות שקבל פעל להצלת אלפי יהודים. כשהדבר נודע לנאצים בקשו מהיפנים שיסגירו את הפליטים. לזכות היפנים ייאמר שהם סרבו לכך בתוקף. שנחאי היא עיר מחשמלת, חיי הלילה תוססים, מועדוני לילה, ברים, הימורים, סחר בסמים והרבה פשע, בקצור סדום ועמורה.רציתי להתלוצץ ובאתי בטענות למדריך. אמרתי לו שברוב הערים בהן בקרתי, כמו ניו-יורק, בואנוס איירס, ריו דה ז'נרו, טורונטו ועוד תמיד לקחו אותי לרובע הסיני - china town, אז למה כאן לא? הוא צחק אך מיד הוציא את הרוח ממפרשיי והבטיח לי שגם כאן בשנחאי נבקר ברובע הסיני ואמנם כך היה. ובאמת הרובע הזה בו בקרנו אינו שונה ממה שראיתי בערים שהזכרתי. הביקור במוזיאון לאמנויות מרשים ביותר והסתובבנו בין המוצגים השונים שעה ארוכה. טיילנו בטיילת הבונד היפה, בפארקים המרשימים שאי אפשר לשבוע מיופים, במדרחוב ההומה ממאות אלפי בני אדם. עלינו במעלית למגדל "פסגת הזהב" שהוא הבניין הגבוה ביותר בכול אסיה. מקומת התצפית התגלה לנו מראה מדהים, הייתה זאת הנאה צרופה לראות את העיר כולה ואת הנופים הפרושים לרגלינו. אסור, פשוט אסור להחמיץ את זה. בערב הופעה אקרובטית של להקה מקצועית לעילא ולעילא. נהניתי הנאה רבה מהיכולות הלא ייאמנו של הצעירים המקצוענים שהופיעו לפנינו.כשטילנו בגני יו-יואן, ה"צ'יינה טאון" של שנחאי, חיה'לה עשתה סיור בחנויות השונות. הואיל וקניות אף פעם לא היו מתחביביי הבולטים אני ישבתי על המדרגות וצפיתי בעניין רב בזרם הבלתי פוסק של המוני בני אדם. אני מסתכל עליהם ופתאום עולה בדעתי לבדוק ביתר תשומת לב את צבע עורם, והנה אני מגלה שלמעט העיניים המלוכסנות אין שום הבדל ביניהם וביני, אפילו לא בתת גוון של צבע עורנו. אז נשאלת השאלה למה אני שייך לגזע הלבן והם שייכים לגזע הצהוב, אני לא רואה שום צהוב בשום מקום. שאלתי, אך לא קבלתי תשובה מספקת. הואיל ואני סקרן מטבעי התחלתי להתגלגל בגוגל מיד עם שובי ארצה, אולי משם תבוא ישועתי. תשובה אמנם לא קבלתי אבל למדתי שבסוף המאה ה-18 חוקר גרמני בשם בלומנבאך הציע לחלק את האנושות לחמישה גזעים:1.) הגזע הקווקאזי - האדם הלבן - תושבי אירופה ומערב אסיה.2.) הגזע המונגולי - האדם הצהוב- תושבי אסיה מזרחית להרי אורל.3.) הגזע האתיופי - האדם השחור- תושבי אפריקה (למעט צפונה) ואוסטרליה.4.) הגזע האמריקאי - האדם האדום - האינדיאנים של שתי האמריקות.5.) הגזע המלאי - האדם החום- תושבי דרום מזרח אסיה- קמבודיה, תאילנד, אינדונזיה, מלזיה והפיליפינים.טוב, אז תשובה לא קבלתי לתהייתי אבל למדתי משהו חדש ומאחר שאין בי טיפת אנוכיות, החלטתי לשתף אתכם ולהרחיב את השכלתכם.ובהמשך לאותן תהיות, אחד החברה פונה אלי ושואל/מעיר: אנחנו כבר כמה ימים בסין, האם יצא לך לראות אישה בהיריון? ממש לא, אני עונה לו וכיהודי טוב אני מחזיר לו בשאלה: האם אנשים שמנים יצא לנו לראות? התשובה של שנינו היא לאו, אבל כנראה שזה רק עניין של זמן וכמו הרבה רעות חולות של העושר והשובע גם זה יגיע אליהם. עוד שני דברים לגבי הסינים: אחד, הם מעשנים כמו קטרים ועושים זאת בכול מקום ובלי שום מגבלות. שנית, ואני לגמרי לא בטוח שזה נכון, אבל נדמה לי שבשום מקום לא ראיתי כול כך הרבה מרכיבי משקפיים.את דרכינו לשדה התעופה של שנחאי עשינו ברכבת ה"מגלב", זאת רכבת שטסה במהירות של 430 קמ"ש הודות לכך שהיא מרחפת כ-10 מילימטרים מעל לפסים האלקטרומגנטים, חוויה של ממש.ושוב אנחנו בבייג'ינג הבירה ואנחנו כבר מרגישים כמו הנייטיבס של המקום. הגענו כדי להיפרד מהעיר המיוחדת הזו, סיירנו ברחובות מעניינים, רחוב של אומנויות, רחוב של ספרים ועוד. ושוב אנחנו בשדה התעופה ואנחנו עפים הביתה. לא נותר לי אלא לקוות שהסינים לא יהיו עצובים מדי בגלל עזיבתנו. אני סומך עליהם שעד מהירה יתאוששו. רק נחתנו בבית והידיעה הראשונה שתופסת אותי בעיתון היא על ליו שיאבו חתן פרס נובל לשלום, שנמק בכלא לאחר שנידון ל-11 שנות מאסר בגין פעילותו למען זכויות האדם בסין. הפייסבוק, היו-טיוב והגוגל בסין כולם מצונזרים. כמה חבל וכמה עצוב שהארץ המדהימה הזו היא אמנם כזו.ולסיכום, מספר רשמים ותובנות משלימים.כמו בהודו גם כאן נתקלתי לא אחת בסמל צלב הקרס. אני יודע שזה סמל עתיק ואין לו כול קשר לצלב הקרס הנאצי, אך מאחר שאני כילד ראיתי את הצלב הזה לא בתמונות ולא ביומני חדשות אלא על זרועותיהם של חיילי האס. אס. בהונגריה בה נולדתי, הרי שלא היה לי קל עם הסמל הזה שבעיני רבים מאתנו מסמל את כול הרוע והאכזריות הבלתי אנושית עלי אדמות.בסין 55 מיעוטים, חלקם מיעוטים אתניים חלקם מיעוטים דתיים. המדריכים שלנו הרבו לעסוק בדתות שלהם, במיוחד באסלם ובבודהיזם על פלגיו השונים והמתבדלים. אני באתי בטענות שהמיעוטים האלה, מהווים פחות מעשרה אחוז מכלל האוכלוסייה, והנה רק בהם אנחנו עוסקים, אבל מה עם התשעים אחוז? מה הם? מי הם? אז עשו לי טובה והזכירו שמבחינה אתנית הם ממוצא האן, שפתם היא מנדרינית בניבים שונים ורובם חסרי דת, דבר שבהחלט אהבתי. ואם כבר אז הוסיפו כמה מילים על קונפוציוס המורה הגדול. הסינים מאוד ממושמעים וצייתנים. כנראה שספגו זאת מתורתו של קונפוציוס הדוגל בסדר חברתי, במשמעת, בציות לסמכות, בערכי המשפחה ובהיררכיה אותה יש לקיים הן בתוך התא המשפחתי והן בין הריבון ובין העם. אולי זאת הסיבה שהסינים הצייתנים כמעט אף פעם לא מורדים וכמעט אף פעם לא נהנו ואינם יודעים משטר דמוקרטי מהו.לעומת זאת, על נועזותם והתמדתם של הסינים אין עוררין. הנהר הכי ארוך באסיה הוא נהר הינגצה, שמוצאו בטיבט והוא נשפך אל האוקיינוס השקט בשנחאי. הנהר משמש עורק תחבורה ראשי והוא השלישי באורכו בעולם אחרי הנילוס והאמזונס. קטע מהנהר נקרא "חולות הזהב" הואיל ובחולות שעל גדותיו נמצא בעבר זהב. בקיץ מימיו צלולים, בחורף צבעם חום בגלל הסחף. חשיבותו לכלכלת המדינה היא עצומה אך אליה וקוץ בה, מאות אלפים ניספו בגלל הצפות חוזרות ונשנות. לא היינו שם, אבל ספרו לנו על סכר "שלושת הערוצים", סכר הידרואלקטרי הגדול ביותר בעולם כולו שנבנה על הנהר.הרעיון לבניית הסכר הוצג בפני מהנדסים ומתכננים אמריקאים אשר בדקו את הפרויקט והודיעו לסינים שהדבר אינו בר ביצוע. הסינים לא התייאשו ופנו לשכניהם היפנים והציעו להם לקחת על עצמם את התכנון ואת הפיקוח על הביצוע אך תשובת המומחים היפנים הייתה זהה: הפרויקט מגלומני ואינו בר ביצוע. הסינים לא אמרו נואש ולמרות הספקנות של המומחים הכי גדולים בעולם, החליטו לעשות זאת בעצמם והסכר אמנם הוקם וקיים. הקמת הסכר אמורה לפתור את בעיית ההצפות ואמורה לייצר חשמל בכמויות שהן שוות ערך לתפוקה של 15 כורים אטומיים. אולי יש בסיפור הזה כדי ללמד משהו על היוזמה, הנועזות והיצירתיות של העם הזה, שאני מניח כי בזכות תכונות אלה מגיע לאן שמגיע. וכרגיל אין טוב בלי רע, במהלך בנית הסכר הוצפו מאות ערים, עיירות וכפרים ומאות אלפי בני אדם פונו מבתיהם, רובם בכוח הזרוע.אני מודע לפערי התרבות והמנטאליות, אולי יותר נכון לומר, השוני בין התרבות ממנה אני בא ובין התרבות של הסיני המצוי. אין לי יומרות להבין ובוודאי לא להפנים את כול מה שהעם העתיק הזה מייצג. אני רק יודע שאם ישכילו בעתיד הנראה לעין לשנות את המשטר הנוראי העכשווי ולחיות בדמוקרטיה נאורה ומתקדמת, לא יהיה להם מעריץ יותר גדול ממני.ברוב המקומות אליהם הגענו בקרנו במקדשים ובפגודות. רובם מעשי ידי אמן, יפים להפליא הן במבניהם והן בתכולתם ומעוררים התפעלות ועניין רב.יש דברים שלא שבעתי נחת מהם, כגון כמויות הכסף שמתגלגלות שם ומחזקות את אשר ידעתי זה מכבר, שאין דת בלי כסף ואולי אפילו בצע כסף. כמו כן לא אהבתי לראות את גילויי ההיררכיה בין הנזירים המתבטאת באופן ישיבתם: ככול שאתה חשוב יותר כך אתה יושב גבוה יותר. לא רוויתי נחת ואפילו חרה לי מה שעושים לדמותו של בודהה. בודהה, הלא הוא סידהארתה גאוטמה, היה פילוסוף ומנהיג רוחני בעל מוסר גבוה ודמותו מוצגת לעיתים בצורה גרוטסקית: בודהה הצוחק, בודהה הבוכה, בודהה העצוב ובודהה המדושן עונג. אני בספק אם הוא עצמו היה מסכים לכול זה.

ידידותסיירנו בכפרים, התארחנו אצל מקומיים בביתם. ראינו ערים יפהפיות, שווקים ססגוניים, ערכנו קצת קניות (בעיקר נשותינו), נהנינו מפארקים משגעים, מנופים מיוחדים מאוד שאינם בנמצא בשום מקום אחר בעולם. הלכנו הרבה ברגל, טיפסנו וירדנו במדרגות שלעיתים נדמה היה לנו שלא ייגמרו לעולם. ואיך אומרים הצעירים, שאני בהחלט שייך אליהם: היה כיף לא נורמאלי. כמו כול דבר טוב גם הטיול הזה מגיע לסיומו, קצת חבל לי אבל זה מה יש. נחמתי בכך ששוב אפגוש את ילדי ונכדי ותאמינו לי שגם הם על הכיפק.פתגם הונגרי אומר: "בכול מקום טוב, אבל הכי טוב בבית". אתכם הסליחה על כי הרביתי במילים אבל אני נתלה באילן גבוה ואצטט את הסופר האנגלי קיפלינג, מחבר "ספר הג'ונגל" אשר אמר: "המילים הן הסם החזק ביותר שהאנושות צורכת, הסם היחיד שאינו מזיק". אני מסכים לחלק הראשון של דבריו ואני ממש לא מסכים לחלק השני, כי מילים לפעמים הורגות. בסיכומו של דבר עלי לציין ולהדגיש שהיה זה טיול מהמעניינים, מהמרתקים, מהמעשירים ולעיתים די מתישים שזכיתי לקחת בהם חלק בימי חיי. ואיני יכול להתאפק ולחזור על כך שוב ושוב, שלחברותא היה חלק אדיר בהצלחה זו ועל כך מגיע לכל חבריי לטיול הזה מלוא התודות.הכותב: בני קידרעריכה והגהה: חיה'לה שביט-קידרתמונות: בני קידר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר