אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דוד שלי, חזן הקהילה היהודית בלודג


שושנה ויג's picture

דוד שלי, חזן הקהילה היהודית בלודג'

הלך לעולמו בשבת 3.9.05

דוד שלי בוריס פיינגולד

דוד שלי בוריס פיינגולד היה לוחם בצבא הפולני

דוד שלי בוריס פיינגולד היה לוחם יהודי בצבא הפולני

דוד שלי נפל על המדרכה בראשית ספטמבר

ולא שמעתי את קולו

דוד שלי היה חייל יהודי בארץ אחרת

ולא עלה לארץ ישראל כשכל העם עלה לארץ הקודש

לסרטים הוליוודיים תמיד צילמו אותו

בדרך כלל מביט באוטובוס תיירים.

לדוד שלי החיים חלפו כמו סרט

על החיים אחרי השואה

היום קברו אותו באדמת לודג'

כיהודי.

אבא שלי, כבר כמה ימים מאז

שנפל, מסתובב עם המבט האבל הזה

אבא שלי גידל זקן לבן

זיפים מסוכסכים על פניו

ואבא שלי

לא יכול להגיע ללווית אחיו.

את היהודי האחרון שנשאר על אדמת פולין

קברו היום

ואבא שלי חוזר על המשפט שאמרו:

יעשו סרט מן הלוויה של בוריס

אוטובוס תיירים יוריד את היהודים מאמריקה

התורמים של הקהילה היהודית

אדומי לחיים

הם יצקצקו במצלמות

יצלמו את הלוויה של דוד שלי

הרחק הרחק מכאן.

ואבא שלי התחיל בשבעה

כמו חיל נאמן לאלוהי היהודים

הרחק הרחק מאחיו.

כתבתי את המאמר לפני שנה לאחר הביקור האחרון שלי בפולין ב- 18/4/2004. מסעותיי לפולין החלו לפני כעשור, משהו משך אותי לארץ הרדופה משרפות ועשן ארובות אחי הנספים. את מסעי הראשון ערכתי עם אבי יצחק פיינגולד ואת מסעי השני ערכתי עם אחי ניר פיינגולד. בסיפור הבא, אחד מסיפורי נחמן מברסלב, מובעת כמיהה ליצור זיקה בין לב לבין מעיין. הייתכן שגם אני ביקשתי ליצור זיקה בין חלקים שאבדו, בין עולמות שהתפוררו? האם ניסיתי לאחות קרעים שלא יתאחו לעולם?

הלב והמעין. מסיפורי ר` נחמן מברסלב מתוך: בית הנשיא ,מבוא אשר וייל, בהוצאת בית הנשיא ,1991

היה היה הר ובראש ההר סלע, ומן הסלע בוקע מעיין. והכל לב היה, והעולם עצמו גם הוא היה לו לב. לב העולם קומתו כקומת העולם, והוא בעל פנים וזרועות ורגליים. ואפילו ציפורן רגלו של לב העולם יש לה לב יותר מכל לב אחר. וההר הזה, על סלעו ועל המעיין הבוקע ממנו שרוי בקצהו האחד של העולם, ולב העולם שוכן בקצהו האחר.

והלב הניצב מול המעיין עורג ומייחל בכל כוחו להגיע אל המעיין ההוא, וערגתו עזה כל כך עד שקריאה גדולה צועקת מפיו. והמעיין, גם הוא עורג אל הלב. שני מכאובים מחלישים את הלב: האחד- השמש הרודפת ומאכלת אותו בחומה. האחר- עוצמת געגועיו וערגתו ותשוקתו למעיין. וכשהגיעה השעה לנוח, באה ציפור גדולה ופרשה כנפיה מעל הלב, להגן עליו מפני השמש. והוא במנוחתו, לא חדל מלהביט במעיין ולערוג אליו. ואם היה הלב מלא ערגה רבה כל כך, מדוע לא הלך אל המעיין?

אבל גם אם רב רצונו של הלב לבוא אל ההר, אין ביכולתו לראות את השיפוע התלול אשר מסתיר מעיניו את המעיין, ואם יסתתר המעיין מעיניו תגווע נשמתו. שכן עיקר נשמתו באה לו מן המעיין. אם יגווע אותו

הלב, ישמור האל, יבוא הקץ על העולם כולו, כי הלב תמצית הכל הוא, ואין לו לעולם קיום מבלעדיו.

(בבית הנשיא על אחד הקירות נמצא שטיח שהוכן על פי ציורו של מרדכי ארדון ``הלב והמעיין``,שצויר בעקבות סיפורו של ר``ן מברסלב)

לא נסעתי במסגרת משלחת מוסדית כפי שנוהג רוב העם בארצנו, נסעתי במשלחת עצמית, מטעמים אישיים, בניסיון למצוא את שרידי משפחתי החיים עדיין בפולין. בשנת 1995 יצאנו לפולין אבי ואני. היה זה בתקופת האביב, חודש מאי הטריף אותנו בעונתו המטריפה, מזג אויר ומצב רוח התחלפו בהתאם לחוויות שהתרגשו עליי. אני מתנהלת בין אבי רדוף הפחד, ניצול השואה, ילד קטן שהלך לאיבוד בגיל שבע, בשעה שישן על עגלה שבה ברחו הוריו. מגיל זה נדד בערבות סיביר, נודד מבית יתומים אחד לבית יתומים אחר, מחביא את זהותו היהודית והשד יודע כיצד הצליח לשרוד.

צריך לזכור –שושנה ויג

כאשר עמדתי ליד אנדרטת מרד גטו וורשה

לפני עשר שנים

שר בוריס

אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה.

את הילד שאימץ כבן זקוניו

לימד לשיר את שירי חנוכה.

דוידקה

אז גוי גמור שר על חגי ישראל.

ילד פולני, שנושא את השם פיינגולד

הולך לבית הכנסת

מתפלל עם הקהל

ועכשיו מי יאמר עליו קדיש?

אבא שלי - שושנה ויג

אבא שלי נולד בפולין

בעיירה קטנה

ועכשיו יש לו קבר לבקר

מה שלא עשתה המלחמה

עשו החיים.

השיקסה שגנבה את נפשו של האח

השאירה אותו כשריד אחרון

מתפלל בבית הקהילה

דבק במזוזות בית הכנסת

ויותר ממנו לא פגשתי יהודים

אולי הרב

כל המוזמנים לסדר

היו

גויים רעבים.

כל עת שהותי לצדו על אדמת פולין הוא הפחיד אותי ``עוד מעט יבואו החוליגנים`` אמר וכמובן לא נתן לי להסתובב לבד. זה היה מסע חיפוש דיי מוגבל, דודי בוריס , ברוך פיינגולד שהיה נשוי לפני שנים לרגינה השיקסה ונולדו לו ממנה חמישה בני דודים שכולם פיינגולד, וכולם לא יהודים ולא נוצרים. דוד שלי ברוך היה קצין בצבא הרוסי או הצבא הפולני, בשנות התשעים עוד יכול היה לטייל עמי ברחובות העיר ורשה לחבק את זרועי וללכת עמי לאיבוד ברחובות העיר על אפו ועל חמתו של אבי הרדוף. כאשר הגעתי למלון, אני זוכרת שבכיתי לא משום שהייתי באושווניצ`ים או בטרבלינקה, אלא בכיתי בשל האב שנמצא באיזו נקודה גלותית. בכיתי גם בשל חוסר סימטריה שהייתה בחיי, חוסר סימטרייה שהשתקפה בהתנהגות אבי, בשידור ששידר לי כל חייו, השידור שהפך גם אותי לחיה נרדפת, לבורחת כזאת. ינקתי ממנו את חוסר הביטחון, את חוסר השייכות הנצחי, ושם על אדמת פולין הוא הצליח להמחיש לי מהי הנרדפות שלו.

המסע השני היה מסע פיוס, מסע פיוס ביני לבין אחי הצעיר, כל העת מאז ששבתי מן המסע הראשון והייתי מספרת לו על הטיול עם אבי, הוא לא הבין מה קרה לי שם. הוא לא הצליח להבין שמצאתי שם דרך להתחבר למעיין המשפחתי הקטן של משפחה, שרידים של בני דודים. מצאתי את דנקה, את בעלה אנדריי, את זושה אישתו השנייה של בוריס, ואת דויד שהוא בעצם ילד גוי לחלוטין. הזמנתי את אחי למסע לפולין בפסח האחרון, רק לפני יומיים שבנו מן האדמה רווית הדם, רק לפני יומיים שבנו מן המסע המרתק, שהיה בעצם חיבוק ענקי של בני הדודים, אלה שפגשתי בפעם הראשונה ואלה שזכיתי להכיר בפעם השנייה.

החיים בפולין נדמים עדיין לחיים בסיפורי יצחק בשביס זינגר, הרחוב המוביל לבית הכנסת שבו מתפלל דודי בוריס באדיקות בוקר וערב באותיות עבריות של קידוש לבנה, הוא רחוב שנדמה ויצא זה הרגע מהפצצה. עמדתי חבוקה עם דנקה וביקשתי להצטלם לצד דלתות העץ הישנות, והיא התביישה שכך נראית הדרך לבית הכנסת היהודי בלודז`.

בביקורי הראשון הייתי תלויה בחסדי האישה השנייה זושה ששולטת ביד רמה בבעלה היהודי, ומונעת

ממנו קשר לילדיו הביולוגיים שנולדו לו מאישתו הראשונה רגינה. בביקורי השני התעקשתי להתארח אצל דור הבנים, מבקשת להכיר את בני הדודים שלא זכיתי להכיר בפעם הראשונה. אחי ביקש ממני בלי מילים להימנע מסיורים במחנות המוות, הוא העדיף לפגוש שרידים חיים לבני משפחתנו. לקחתי אותו למקום אחד בלבד, ואולי היה זה סמלי, למצבת מרד גטו ורשה. משטח ענק שנותר ברחוב מרדכי אנילביץ בורשה. הובלתי את אחי, למקום שמסמל יותר מכל את הגבורה שהייתה בקרב היהודים. קיבלנו חיבוק חם מבני הדודים החדשים ישנים שזכינו להכיר לראשונה בחיינו, דנקה ובעלה אנדריי השקו אותנו כמנהג המקום ורקדו עמנו עד אור הבוקר, גם יורק בן הדוד שנולד לי והוא בן חמישים וארבע מחבק אותי, ואחי זועק אליי `` אינך רואה עד כמה רבעוניו?`` ובאמת ביתו הדל זועק עוני, והוא מבקש למצוא עבודה כתאילנדי בארץ.

הגענו לבית הכנסת בו מתפלל דודי בוריס בחג הראשון של פסח, דויד הגוי המחופש ליהודי רץ במדרגות בית הכנסת עם הכיפה לקרוא לדודי שישב והתפלל לכבוד החג שנחוג פעמיים בגולה. התפילה הייתה בעיצומה, ואנו האורחים מישראל הוספנו גאווה לדודנו בהגישנו לו הגדה מהודרת, הגדה שקרא בה בהסבה יחד עם חבורה שברובה הייתה גויים, יהודים של חג . המתפללים בבית הכנסת בלודז` ברובם לא יהודים ואלו שנראים יהודים הם זקנים מאוד, שרידים מהלכים שכמו ויצאו מן המחנות, דור אחרון. לא זכיתי לפגוש את בת דודתי אלה ז``ל, לעולם לא אדע עד כמה אני דומה לה, כפי שמספרים האימא רגינה שהציצה בנו מן המרפסת של ביתה ברחוב פטריוקבסקי, בטענה שביתה לא מסודר והיא שברה את הרגל, אמרה לנו בבכי ``כל בני משפחת פיינגולד הם טובים מאוד חוץ מבוריס`` הביטה בי בבכי ומלמלה עד כמה אני דומה לאלה. את מירה בת דודתי פגשתי ביום הראשון היא נשואה לבוגדן המבוגר ממנה בשבע עשרה שנים, בעת שחגגנו הוא הלך לשכנים מה הייתה הסיבה לא ממש ידענו. רק את יאנק בן דודי לא זכיתי לראות, יאנק נסע ללוויה בעיר אחרת, וכמו בסיפורים, יאנק נתקע שם, ואולי יאנק שתוי כלוט, כי שמענו שהפולנים שותים בכל אירוע.

ממה שקלטו עיניי ניתן לכתוב רומאן שלם, חיי משפחתי בפולין אחרי המלחמה, חיים בימי הקומוניזם וחיים עלובים לאחר השחרורים הרבים. ממה שקלטו עיניי נחמץ לבי, מי ששפר מזלו כמו בת דודתי דנקה, בכל מקרה לא ילד יותר מילד אחד. רק ילד אחד, ובקושי הוא חי. בקושי הוא חי. זאת מוניקה בתם שעוד מעט עולה לארץ ומבקשת להתגייר, וזהו גרגורי פיינגולד בנו של יורק שמבקש להיות מבצע מוסיקה אלקטרונית בלונדון. הנכדים חולמים, ואולי הם שיגשימו חלומות. אולי.

מסעי תואר בשירו של בלפור חקק:

השושנה הלב והמעיין

לשושנה ויג-פיינגולד

היהודיה שושנה נסעה במדבר חייה?

לחפש מעי?ן משפחתה

ליערות פולין השחורים

לקברות פולין הצפופים

לחפש אור בעלטה.

במדבר העמים ראה ל?ב??ה?

את מחנות המו?ת והש?רשים הש?רופים.

לאחר קבלת שבת

נ?טהרה השו?שנה והחליפה ש??מלתה?

נ?ש?אה ע?ל כ??נפי?ם מ?י?ער ל?י?ער

ג?מ?א?ה מרחקים לא?ט?ה?

א?ל נ?שמות אח?יה? שאבדו ב??ס?ע?ר.

ב??כ?פר ב??פולין ג?לתה השושנה

איש עם כפתורי כסף וחוטי זהב

שעיניו זלגו דמעות

בראותו אותה נ?סערה.

חוט הזהב של האיש המח?כ??ה

היה מ?ח?ב??ר לחוט הזהב

היוצא מ?ל?ב??ה?, מ?טב?ור?ה?.

שם בפולין שיערותיה צומחים

מ?א?פר?ם של ב??נ?י השושנים

ג?לתה שושנת יעקב

את לב??ה? הרוחש ח?יים

את מעין הזמנים.

שושנה שלנו חזרה אלינו

ש?מלתה? משי כ??ח?לה, מ?אירה.

ל?ב??ה? מ?איר עתה כז?הר הרקיע?

ו?אהבת השושנה

ב??נשמתה צ?רורה.

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג