אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שקיעתו של העידן האמריקני


שקיעתו של העידן האמריקני ומשמעותה לגבי הסכסוך ישראלי פלשתינאיהשוני בין "האימפריות", הקלאסיות, שלא לדבר על העתיקות, לבין האימפריות החדשות, הוא בין היתר במשכי הזמן. הקלאסיות- במאות 15-19 נמשכו מאות שנים, החדשות במאה העשרים לא הגיעו לגיל מאה.במאה העשרים היו בעצם שתי מעצמות, בחזקת אימפריות. הסובייטית שהחזיקה מעמד כ- 70 שנה והאמריקאית שהגיעה לגיל תשעים לערך. קצה הגיעה עכשיו. התפתחות זאת של ביזור העוצמה הכלכלית והמדינית- דורשת מישראל מנהיג אשר יתייצב מול העם ויציג בפניו את המציאות ואת הדרך שבה הוא מתכוון להוביל את העם בפרשת דרכים עולמית זאת.

פרנסיסאילו פרנסיס פוקויאמה הפרופסור היפאנו אמריקני- היה מחכה עשרים שנה עם פרסום ספרו "קץ היסטוריה", מן הסתם לא רק הכותרת הייתה שונה אלא כול הספר. פוקויאמה מן ההוגים הבולטים בתחום הכלכלה בארה"ב בישר לנו כי ההיסטוריה( עם הפרדיגמה האידיאולוגית) כפי שהכרנו אותה במאה העשרים, קצה הגיע. המעבר הוא לתקופה שבה הדמוקרטיה הליברלית תשרוד בכול מדינות העולם.הרהורי לב.

העולם הוא שונה לחלוטין מכפי שחזה או ייחל פוקויאמה. לא פחות הפכפך ולא פחות מסוכן. להיפך. בעוד שבין שתי המעצמות הקובעות בשעתן - ברה"מ וארה"ב - העניינים היו בשליטה מוחלטת ובמרכזם ההרתעה ההדדית, ושתיהן ,אף שלפעמים הלכו על הסף לא עברו אותו, כיום אין כתובת כזאת. וודאי שלא האו"ם והזרוע הביצועית שלו מועצת הביטחון. סין היא דוב גריזלי ענק במערת החורף שלו. היא בעמדת המתנה.

גם אדוארד גיבון ההיסטוריון הגדול מן המאה ה- 18 לא היה מעתיק את כותרת ספרו המונומנטאלי "שקיעתה ונפילה של האימפריה הרומית", מכיוון ששתי האימפריות של המאה ה-20 אמנם שקעו, אך לא נפלו.

ג'ורג' וו.בוש הבן הוא ללא ספק הזָרָז- הקטליזאטור- של קץ האימפריה האמריקנית, אך הכרוז שהעמיד את עמו בפני מציאות שונה, הוא יורשו בבית הלבן ברק אובמה. בוש לא גרם להתמוטטותה של האימפריה האמריקנית. בדיוק כמו ליאוניד ברז'נייב לא היה אבי ההתמוטטות של הקומוניזם. שניהם האיצו את התהליך.באותה מידה אובמה לא הביא למהפך, אלא רק בישר עליו. הייתה כאן הבשלה של תהליך מצד אחד,והכרה בתהליך חדש מצד שני.באותה מידה גם פוטין בישר על עידן חדש, והוא שרוסיה אמנם לא קומוניסטית, אבל בסיום תהליך המעבר היא כבר לא אימפריה אך עדיין מעצמה אוליגרכית שיכולה לבחוש בכף גדולה בסיר הרותח של ההתרחשויות הבינלאומיות.

יחד עם זאת, גם רוסיה וגם אמריקה ניצבות בפני "אימפריה" מסוג חדש-אימפריית הטרור האיסלמי. זה עכביש מסוכן ללא גבולות. אין לישות הזאת בסיס מוכר בשום מקום והיא מצויה בכול מקום ושולחת זרועות מאיימות לעבר שתיהן ובעצם אל העולם כולו, כולל עולם האיסלם הלא רדיקלי.

במקביל חל ביזור - דה צנטרליזציה- בכוח הגיאופוליטי הגלובלי. כתוצאה מזה, בריתות אסטרטגיות שהיו מועילות במאה הקודמת, כמעט ואין להם משמעות. תורכיה דרך משל היא חברה בברית הצפון אטלנטית, אנומליה כשלעצמה. אבל מעבר לשֵם הייתה חשיבות לבסיסים האמריקניים בתורכיה, כמו אינג'ירליק, בעיקר נגד הזירה המזרחית של האימפריה הסובייטית- הקווקאזים. כיום, טבעי היה שהיריב החדש הם לא מדינות הקאווקאז שאיתם יש לארה"ב יחסים תקינים אף טובים, אלא איראן. אך תורכיה, בשל אוריינטציה חדשה של ראש ממשלתה ארדואן, יש לה דווקא אינטרס בחימום היחסים עם איראן. ואם עדיין יש חשיבות לבסיסים נגד אפגניסטן, כשהמלחמה הזאת תסתיים, בצורה כזאת או אחרת, גם גורם זה לא יהיה עוד בר משקל ממשי. זה חל גם במידה רה לגבי סוריה שהפכה ממצורעת למבוקשת .

והבעיה בעצם היא לא רק איראן, שכן מדובר בממשלה, אף שהיא אסלמיסטית, היא אינה פרועה חרף רטוריקה בזויה וצורמת.היא ערמומית,כמו תושביה וסוחריה בכול מקום בעולם. אך היא שקולה מאוד בכול הקשור לחציית קווים. החשש הוא מפני זליגה של חומרים לידי אותה אימפריה מתעתעת ששמה אל קאעידה. להערכתי הסכנה נשקפת אולי יותר ממדינת גרעין אחרת ,ידידת ארה"ב- פקיסטאן, מאשר מטהראן. יש בפקיסטאן גורמים איסלמיים קנאים, ובשעתו דיברו אף שאלה מצויים בקרב שרותי המודיעין שלה, אשר משתפים פעולה עם ארגון איסלמי מסוכן זה.

ביזור מדיני- כלכלי.

אם המושגים הגלובליים השתנו, זאת מכיוון שהמציאות השתנתה לחלוטין. זה אמור גם לגבי אירופה.אירופה,חברה מייסדת של הברית הצפון אטלנטית אינה זקוקה עוד לכוחות האמריקנים לשמור עליה מאימת הקומוניזם, שלא קיים עוד. גם הגורם הכלכלי האמריקני נחלש.האיחוד האירופי, אף שהוא עדיין שותף איתן של הכלכלה האמריקנית, הוא אינו תלוי בה יותר מאשר נגיד ברזיל, או הודו, שלא לדבר על סין. כיום כולם קשורים בכולם. היחסים המתהדקים בין איראן לבין תורכיה הם לא בגלל היות שניהם בעלות אוכלוסייה איסלמית דומיננטית, אלא חרף עובדה זאת .שכן בעוד הרוב המכריע של איראן נמנה עם האיסלם השיעי, הרוב המכריע בתורכיה שייך לאסלם הסוני- היריב הגדול של השיעה. הסיבה היא,בין היתר כלכלית וגם מדינית.

בל נשכח כי לאחר מלחמת העולם השנייה היו שתי מעצמות כלכליות חזקות בעולם. הראשונה- הכלכלה האמריקאית בתוך ארה"ב שסמלה היה ה"וול סטריט" והשנייה -החברות והאינטרסים הכלכליים של ארה"ב באירופה. לא עוד. גם כאן הפגיעה הקשה בקודש הקדשים האמריקני- הבורסה הניו יורקית- לא הייתה פגיעה פתאומית. גם כאן הייתה הבשלה. התוצאות היו בלתי מנמנעות.

תיאודורתיאודור רוזוולט – הנשיא ה- 26 של ארה"ב בראשית המאה ה-20 .היה הנשיא האמריקני של המקל,- speak softly and carry a big stick - דבר ענוגות ושא איתך מקל גדול. אובמה הוא הנשיא של הגזר.בין היתר משום שזה לא אותו מקל חובלים. אם ניקח כדוגמה את איראן. לאמריקה יש מעט מאוד כדורים בקנה.היא מעדיפה לחץ אחר- פסיכולוגי,כלכלי והיא זקוקה לבעלות ברית בזירה הזאת. הוא לא נטול השפעה לחלוטין, אך הוא לא ישנה את בסיס המדיניות של טהראן. איראן, כפי שנכתב, בין היתר על ידי כותב מאמר זה, לא תיהפך למדינה גרעינית בעתיד הנראה לעין. היא תגיע לסף הגרעין ותעצור. ואז, בבוא מועד.כמו נצרה –ניתן לשחרר אותה מהר מאוד.זאת התפתחות בלתי נמנעת. זה ועוד. אילו אותה איראן בראשות השאח, הייתה מדינת גרעין כמו פקיסטאן והודו, אמריקה הייתה משלמת מס שפתיים נגד הפצת נשק גרעיני אך משלימה כפי שהשלימה עם פקיסטאן גרעינית, שלא לדבר על ישראל, שלה ע"פ הז'רגון העוקף הצנזורה שלנו , מייחסים עוצמה גרעינית. איראן היא מעצמה לא פחות חשובה מפקיסטן, אבל בראשה עומדים קנאים ואין אופוזיציה אפקטיבית שתוכל להחליף אותה בקרוב

גם בתפוח האדמה הלוהט של הסכסוך הישראלי פלשתיני, אמריקה אינה יכולה, גם לו רצתה , לכפות הסדר. בין היתר מכיוון שמדובר בשתי לקוחות שההיגיון לא תמיד מעמיד בצל את האמוציות. גם מבחינה זאת ישראל היא מדינה מזרח תיכונית,עם כבוד עצמי, הגמוניה דתית וכיו"ב סממנים של המזרח, וקואליציה משונה. מאחוריי הפלשתינאים עומדות מדינות ערב המתונות, ובאחרונה גם מדינות באירופה. מאחורי ישראל עומדים שיקולים פוליטיים פנים אמריקניים, ביניהם הקהילה היהודית החזקה, במאזן הכוחות בין הממסד והקונגרס, בייחוד במערכת הבחירות, ואלה נערכות מדי שנתיים.

עם כול זאת, אמריקה כיום איננה כפי שהייתה.במוסף סוף השבוע של מגזין ד'מרקר מן ה- 21 בספטמבר,מתייחס העורך הראשי של ד'מרקר, גיא רולניק, לאירועי ספטמבר. גם הטרור במגדל התאומים וגם אירועי הוול סטריט. אני כידוע קורא נאמן של מאמריו המשובחים של רולניק, אבל זה לא אומר שאני מסכים עם כולם. וככה הוא כותב בין השאר: התאומים נפלו? אבל ארה"ב חזרה לשלוט בעניינים. סאדם חוסיין חוסל, שותפיו כנועים ולמעט איראן רוב העולם הערבי עדיין מציית להוראותיו של השוטר האמריקני. אילו חשבתי כמוהו לא הייתי כותב את המאמר. רולניק שמפנה תשומת לב הקוראים לסרט החדש של אוליבר סטון "וול סטריט- הכסף מדבר",( סרט ההמשך לראשון בכיכובו של מייקל דאגלאס) משתמש הפעם במשפט אחד בדומה למצלמה במה שנקרא בשפה המקצועית a quick pan כלומר מינוף אופקי מהיר של המצלמה. בצילום כזה, פרטים רבים הולכים לאיבוד.

בעיראק המערכה האמיתית, השלטון במדינה שסועה זאת, חברתית ודתית- רק מתחילה,ונוספה לה בעיה שכנה כמעט- אפגניסטן אשר נטלה את הבכורה מעיראק בקבורת בניה של אמריקה.יתר על כן, רוב העולם הערבי לא מציית לאמריקה. יש לו אינטרס קוניונקטוראלי בתמיכה האמריקנית מול הסכנה שנשקפת לו במפרץ הפרסי, במקורות הנפט ובעולם המוסלמי כולו, מאיראן ושלוחותיה. זה אינטרס אנוכי וזמני. ארה"ב לא חזרה להיות השוטר העולמי. וודאי שהיא לא הייתה כזאת עד ל- 1990 בעידן הקומוניסטי. וגם מאז היא לא הייתה שוטר.מכל מקום לא עם מקל של תדי רוזוולט.

יש בקרבנו וגם בקרב יריבנו הקרובים שמייחלים לחולשה הזאת. אני מצר עליה. אמריקה חזקה היא הערובה הטובה ביותר לסדר עולמי טוב יותר,פתוח יותר,חופשי יותר.עם זאת צריך להביא בחשבון שאותה אמריקה שונה מאוד לאחר תקופת הבחירות מאשר במהלכן. אנו, למשל, מחקים את הקרקס של מערכת הבחירות בארה"ב. אבל יום לאחר הבחירות הקרנבל שם נגמר ומתחילים במלאכה. לא אצלנו. אצלנו הוא נמשך כול הזמן. משום כך אם לאורך זמן אנו נוסיף לסמוך על הפוליטיקה הפנים אמריקנית, זאת תהיה תפיסת דומינו שתתמוטט. שום מפלגה ושום גורם פוליטי או כלכלי בארה"ב לא תומך בכיבוש. עידן הכיבושים נגמר ומבחינה זאת החולשה של המעצמה האמריקנית עלולה לפעול כבומרנג נגדנו. יש דברים שיש לגביהם קונצנזוס, גם פנים אמריקני וגם בינלאומי. ההתנגדות לכיבוש הוא אחד מהם.

היום, כאשר אין מעצמה ששולטת בעולם, יותר מאשר פעם כאשר היו שתי המעצמות הגדולות ולכול אחת מהם היו לקוחות- הערבים של ברה"מ ואנחנו של ארה"ב , המצב השתנה. גם כאן יש גבול. אנו, עם כול יכולתנו, הביטחונית והכלכלית, תלויים בעולם, בעיקר באירופה ובייחוד- ככורח חיוני- בארה"ב, מכול בחינה שהיא, ביטחונית וכלכלית. בלי עמידתה של אירופה מאחורינו ומבלי תמיכתה של אמריקה בנו- מדינית ובעיקר ביטחונית- ישראל כמדינה יהודית, לא תוכל לשרוד. ארה"ב גם אם היא אינה אימפריה ועידן "פקס אמריקנה" , הסתיים, רחוקה מאוד מלהיות קוטלת קנים.היא עדיין המעצמה הגדולה ביותר,מכל בחינה שהיא. לפחות עד שהדרקון הסיני ייצא מן המאורה שלו. מכאן שבמקום שנתעקש שהפלשתינאים יכירו בנו כמדינת העם היהודי, אבסורד לעצמו,שכן מי זקוק להכרה כזאת, מוטב שנעשה בפועל מה שמתבקש ומתחייב כדי שנשרוד כמדינה יהודית בעידן החדש.

אם זקוקים היינו לתזכורת זאת באה מפי הנשיא אובמה בהופעתו אתמול, יום ה, 23 בספטמבר בעצרת האומות המאוחדות.מי שרצה להתלות בנושא ההקפאה כקוץ אמריקני- מצאה אותה. מי שרצה למצוא בנאום הזה התחייבות לביטחונה של ישראל כמדינת העם היהודי , מדינה השוכנת לבטח בצד מדינה פלשתינאית שתצטרף כחברה באו"ם- מצא אותה גם כן וביתר שאת.

זאת המשימה של מנהיג לאומי, להוליך את העם,לא בכחש, אלא בראיית המציאות החדשה, שהיחלשותה של אמריקה ,לצערי, היא חלק ממנה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי גיל