אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התחנה הבאה – נובמבר


בשעה טובה (או רעה, תלוי בנקודת המבט), רפורמת הבריאות אושרה בקונגרס. אובאמה הצליח במקום שכל הנשיאים שקדמו לו מאז רוזוולט נכשלו. סוף סוף, אחרי מאבק שנמשך כשליש מתקופת כהונתו, אובאמה יכול להצביע על הישג ממשי, הישג שהוא מהפיכה חסרת תקדים בחברה האמריקאית. ההצבעה הסופית היתה כמעט על חודו של קול – 219 בעד (34 חברי קונגרס דמוקרטים הצביעו נגד). 216 קולות היו דרושים כדי להעביר את החוק. הצלחתו של אובאמה הושגה אחרי שברגע האחרון הוא התקפל ווויתר בנושא היקר לאגף הליבראלי של הדמוקרטים ולפמיניסטיות – ההפלות. אובאמה התחייב לחתום על צו נשיאותי שיאסור שימוש בכספים פדרליים למימון הפלות (מסיבות שלא כאן המקום לפרטן לא ניתן היה לעשות זאת באמצעות שינוי בחוק עצמו), ובכך שכנע קבוצה של חברי קונגרס דמוקרטיים שנושא ההפלות היה עבורם בבחינת ייהרג ובל יעבור לתמוך בחוק. עם הרקורד של אובאמה בקיום הבטחות, קשה לי להבין איך מי שהוא שעבורו נושא ההפלות הוא עיניין עקרוני, מוכן להסתכן ולסמוך על כך שאובאמה יקיים את ההתחייבות הזאת, מה גם שהניסוח בו אובאמה השתמש הוא מעורפל למדי (it would maintain a consistency with longstanding restrictions on the use of federal funds for abortion). למה אי אפשר היה לאמר בצורה חד משמעית ובשפה פשוטה יאסור על מימון פדרלי של הפלות? על מנת להסיר כל ספק סוכנות הידיעות אסושייטד פרס מבהירה שהצו בו מדובר הוא סמלי בלבד (that executive order was more a symbolic move than an actual concession). אם חברי הקונגרס האלה היו מכירים את לוי אשכול המנוח שהיה נוהג לאמר הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים הם היו אולי חושבים פעמיים לפני הרמת היד. יתרה מזאת, צו נשיאותי איננו חוק. צו נשיאותי מתקבל בחתימה של הנשיא, וצו נשיאותי אפשר גם לבטל בחתימה של הנשיא. לא צריך הצבעה בקונגרס, לא ברוב מיוחס ולא ברוב רגיל. כאשר חברי הקונגרס האלה יגלו שעשו להם זובור, יהיה מאוחר. את הגלגל לא ניתן יהיה להחזיר לאחור, צריך לזכור שחברי הקונגרס האלה כבר רומו פעם אחת. אחרי שהם התנו את הצבעתם עבור החוק בסיבוב הקודם באיסור על הפלות, הם קבלו התחייבות מהנהגת המיפלגה שהגירסא של הסנאט תאסור על הפלות, וזה לא קרה. יש אימרה סינית fool me once – shame on you, fool me twice – shame on me. מעניין יהיה לשמוע מה הם יגדו לבוחריהם בהתקרב מועד הבחירות בנובמבר.

תוצאת לוואי אחת של הצלחתו להעביר את הרפורמה במערכת הבריאות היא שאובאמה יהיה במצב רוח טוב, ולא ירגיש יותר צורך לפרוק את התיסכולים שלו על מי שהוא, כאשר הוא ייפגש עם נתניהו ביום ג' הקרוב (23 במרץ). זה יתרום להרגעת האווירה ויאפשר דיון קצת יותר עינייני מההיסטריה ההתנחלותית שהיתה בשבועות האחרונים.

מה הלאה? השאלה הראשונה שכל אחד שואל היא האם ההצלחה הזאת חיזקה את מעמדו הנשיאותי של אובאמה או שהוא ימשיך להצטייר כנשיא חלש וחסר ניסיון שאיננו מסוגל לשלוט אפילו במפלגתו. ההתרכזות המוגזמת של אובאמה בנושא הבריאות היתה על חשבון תחומי חקיקה אחרים וגרמה לו להזניח נושאים לא פחות חשובים, כולל נושאי מדיניות חוץ וביטחון. הישגו של אובאמה שיקף יותר כושר מניפולטיבי ברמה של עסקן מיפלגתי, קבלן קולות, מאשר כושר מנהיגות. מבחינה ציבורית אובאמה לא עמד באף אחת מההבטחות שלו בנושא. לא התקיים דיון פתוח לציבור ולא הוטתה אוזן קשבת למפלגה היריבה. מעל לכל, ההבטחה המרכזית של אובאמה היתה מי שמרוצה ממה שיש לו היום יוכל להמשיך ולא יפגע. ההבטחה הזאת נמוגה והיתה כלא היתה. אין ספק שהישגו של אובאמה הוא צעד חשוב, אבל להסיק מזה שמעכשיו הוא יהיה מנהיג כל יכול, נשיא השולט ביד רמה בקונגרס ובמיוחד בחברי מפלגתו, זה קצת מוקדם. עדיין יש לאובאמה בעיה רצינית של אמינות, וסדרי העדיפויות שלו דפוקים לחלוטין. הארוגנטיות שאיפיינה את התנהגותו מאז תחילת נשיאותו נותרה בעינה. במלים אחרות, אובאמה נשאר אובאמה. אם לא הייתי חושש שיאשימו אותי בגיזענות הייתי משתמש בביטוי הישנה כ . . . עורו.

בטווח הקצר, הדמוקרטים נותרו עם תפוח אדמה לוהט (hot potato) ביד. ההתעקשות שלהם להעביר חקיקה שהיא מיפנה היסטורי ברוב זעום ובתמיכה (מוגבלת) חד מפלגתית, תוך התעלמות מוחלטת מהתנגדות הציבור, מטילה עליהם את מלוא האחריות לתוצאות העתידיות של החקיקה, לטוב או לרע. אימרה ששר החוץ הראשון במימשל בוש, קולין פאואל נהג לכנותה הכלל של החנות למימכר כלי חרסינה (pottery barn), היא אתה שברת, עכשיו זה שלך (you break it, you own it). זה מצבם של הדמוקרטים עכשיו. הם יהיו אחראים בלעדיים לגובה פרמיות הביטוח שהציבור יצטרך לשלם, לפגיעה באיכות שרותי הבריאות, למחסור ברופאים ולגידול בגרעון התקציבי. זו רשימה חלקית בלבד.

אובאמה והנהגת הדמוקרטים מוכרים לציבור שעכשיו, אחרי אישור הרפורמה, הכל יבוא על מקומו בשלום ויהיה טוב. המעמד הבינוני יהנה מסובסידיות רחבות, תעריפי ביטוח הבריאות יוזלו, הגרעון התקציבי ייקטן, לא תהיה פגיעה בהיקף ובאיכות שרותי הבריאות לקשישים (מדיקייר) - איך עושים את זה עם קיצוץ של חצי טריליון דולר מהתקציב של מדיקייר?, ומעל לכל – התחרותיות של ייצרנים אמריקאים בעולם תגדל כי יהיה עליהם לשלם פחות עבור ביטוח רפואי לעובדים. בקיצור – גן עדן עלי אדמות. ועדיין לא הזכרנו את 50 מיליון המבוטחים הנוספים שייכנסו למערכת – מאיפה יבואו הרופאים שיטפלו בהם?

מה שהדמוקרטים מתארים כאן נשמע כמו קאזינו בו כולם זוכים כל הזמן. כלכלנים כמו קרוגמן, הכוכב של הניו יורק טיימס וחתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2008, מאמינים שדבר כזה יכול לעבוד, אבל הרי ריד, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, המייצג את מדינת נבאדה בה שוכנת לאס ווגאס, מרכז תעשית ההימורים בארה"ב, יודע טוב מאוד מה תוחלת החיים של עסק כזה. באחד ממערכוני הגשש החיוור מופיע המשפט לוקשים מתוצרת בית חרושת לוקשון. הם לא הכירו את אובאמה.

אבן הדרך (mile stone) הבאה היא הבחירות לקונגרס בחודש נובמבר. בבחירות האלו כל חברי בית הנבחרים ושליש מחברי הסנאט עומדים לבחירה חוזרת. מסורת היא שבבחירות ביניים המיפלגה השלטת מאבדת מכוחה. אבל שאלת המפתח היא אם הדמוקרטים יאבדו את הרוב שיש להם היום בשני בתי הקונגרס. האווירה היום נראית כך ומשאלי דעת הקהל צופים שזה עתיד לקרות. הם מצביעים על חוסר שביעות הרצון מהתנהלותו של אובאמה בקרב ציבור המצביעים שאיננו מזוהה עם אחת המיפלגות וכן בקרב הדמוקרטים המתונים שאינם שלמים עם המשיכה שמאלה של האגף הליבראלי של מיפלגתם. אבל זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע (או נראה).

ראשית, משאלי דעת קהל במקומם מונח, אבל בשמונת החודשים שנותרו עד הבחירות הרבה דברים יכולים להשתנות. ציבור הבוחרים ידוע כמה שהוא הפכפך שאי אפשר לסמוך על כושר ההתמדה שלו. שנית צריך לבחון את הדמוגרפיה. מתוך 33 הסנאטורים שעומדים לבחירה חוזרת 19 הם דמוקרטים. לאלה יש להוסיף עוד אחד שהתפטר (יש עוד אחד עם רגל אחת בקבר, אבל כנראה שחברות בסנאט היא סגולה לאריכות ימים, כי בינתיים האיש ממשיך לתפקד בלי כל בעיות). כדי שיהיה להם רוב בסנאט הרפובליקנים צריכים לזכות בעשרה מתוך עשרים המקומות האלה ולא לאבד אף אחד מה 14 שלהם שעומדים לבחירה חוזרת. זאת לא משימה בלתי אפשרית אבל זו משוכה גבוהה למדי. סטטיסטיקת העבר מראה שסיכוייו של מועמד העומד לבחירה חוזרת עדיפים על אלה של מועמד חדש המנסה לקחת את מקומו. לא הייתי מהמר על זכיה נטו של הרפובליקנים בעשר או יותר בחירות סנאטוריות. בבית הנבחרים מצבם של הרפובליקנים קצת יותר טוב. לדמוקרטים יש כרגע רוב של 55 צירים. כדי שיהיה להם רוב, הרפובליקנים צריכים לזכות בלפחות 40 מחוזות בחירה בלי לאבד אף אחד משלהם. הרוב הדמוקרטי מורכב רובו ככולו מצירים המייצגים מחוזות בחירה שהם רפובליקנים במהותם, מחוזות בהם מקקיין זכה ב 2008 ובוש ב 2004. מעמדם של הנציגים האלה רחוק מלהיות איתן. יתרה מזאת, גם תמיכת המפלגה במערכת הבחירות של רובם איננה "מונחת בכיס". זה "עונש" לאלה מהם שהצביעו נגד הרפורמה. סיכויי הרפובליקנים לעבור את המשוכה הזאת לפיכך הם די טובים. לאור הנתונים הדמוגרפיים האלה, אם הבחירות היו מתקיימות היום סביר להניח שבבית הנבחרים הדמוקרטים יאבדו את הרוב שלהם, ובסנאט הרוב הדמוקרטי יצטמצם באופן משמעותי. האם זה מה שיקרה בנובמבר? רק אלוהים יודע.

גם אם התחזיות הכי וורודות עבור הרפובליקנים תתממשנה והם יזכו לרוב בשני בתי הקונגרס, אין שום סיכוי שזה יהיה רוב של שני שליש, כך שלא יהיה ביכולתם להתגבר על ווטו נשיאותי, והם לא יוכלו לבטל את הרפורמה. מה שהם כן יוכלו לעשות זה לשים מקלות בגלגלים ולהוציא לאובאמה את הנשמה בכל מה שקשור במימון הביצוע של התוכנית. בתהליך החקיקה כפי שהוא מקובל כאן, קבלת חוק איננה מבטיחה באופן אוטומטי את הכיסוי התקציבי הדרוש לביצועו. מושג בו מרבים להשתמש בוושינגטון הוא approved but not funded. הצד התקציבי של חוק הוא תהליך נפרד וכאן השליטה היא בידי הקונגרס.

יכולתו של אובאמה לדחוף נושאי חקיקה בתחומים שעד עכשיו הוזנחו ולא זכו לקידום תהיה מוגבלת, מאחר ותשומת הלב של המחוקקים בחודשים הקרובים תוקדש כולה לבחירות של חודש נובמבר,

מכונות התעמולה של שתי המפלגות נכנסות עכשיו להילוך גבוה. לרפובליקנים יש יתרון בכך שיש להם נושא מוגדר וקליט עליו קל לבנות תעמולת בחירות, נושא שמדבר אל ליבו של הציבור הרחב. נושא שמהווה מוקד להתנגדות ציבורית רחבה. הדמוקרטים, לעומת זאת, צריכים קודם כל להשקיע מאמץ בצימצום הנזק (damage control) שנגרם להם במהלך המאבק הממושך על הרפורמה, בעיקר בשל התעלמותם מדעת הציבור. בניגוד להנהגת המפלגה, המקצוענים המנהלים את מערכת הבחירות של הדמוקרטים מודעים לעובדה שהחוק החדש לא רק שאיננו מציאה, אלא שהוא יותר בבחינת גלולה מרה מאשר תרופת פלא, ושההתנגדות של רוב הציבור לרפורמה היא אמיתית. אובאמה בונה על כך שכאשר הציבור "יבין" מה החוק מכיל הוא ישנה את דעתו ויתמוך בו, אבל החלק הביצועי של החוק יתחיל רק בשנים 2013 ו 2014, כך שהציבור יידע מה הוא עומד לקבל (יותר מדוייק מה עומדים להכניס לו) רק אחרי הבחירות לנשיאות של שנת 2012. סעיפים של הרפורמה שיבואו לביצוע מיידי (עד לסוף השנה הנוכחית) הם קיצוץ דרסטי בתקציב של מדיקייר, העלאת המסים המתחייבת מהחוק והרחבת מעגל המבוטחים (בלי גידול מקביל במספר הרופאים). לא בדיוק דברים שישמחו את לבו של המצביע הממוצע.

הספינרים של המיפלגה הדמוקרטית עושים השוואה בין קבלת הרפורמה של אובאמה וארועי חקיקה בעבר שהיו מפנה חשוב – קבלת חוק הביטוח הלאומי ב 1935 ע"י רוזוולט, וחקיקת מדיקייר ב 1965 ע"י ג'ונסון. אלה אולי לא היו בתזקת מהפכה בהיקף של הרפורמה הנוכחית, אבל כל אחד מהם היה בזמנו שינוי מהותי בחברה האמריקאית, ושניהם נתקלו בהתנגדות עיקשת של הרפובליקנים. אובאמה ועושי דברו מנסים לשכנע את הספקנים במפלגתם שכמו בשני המקרים הקודמים, הציבור יתרגל ובסופו של דבר יבלע את הגלולה. הבעיה היא שההשוואה הזאת לוקה בחסר. ישנם למעשה שלושה הבדלים מהותיים. בשני המקרים הקודמים לא היתה התנגדות לחקיקה בציבור כפי שהיא קיימת היום כשקרוב ל 60% מהציבור דוחה את הרפורמה; בשני המקרים, למרות ההתנגדות של הרפובליקנים קבלת החוקים היתה דו-מפלגתית (bi-partisan), מספר לא מבוטל של חברי קונגרס וסנאטורים רפובליקניים הצביעו בעד החוקים שהתקבלו ברוב מוחץ; וההבדל העיקרי - בשני המקרים הקודמים קבלת ההטבות היתה מיידית, ומה שיותר חשוב אלו היו הטבות של ממש ולא חלומות באספמיא. כל האלמנטים האלה אינם קיימים ברפורמה של אובאמה מה שמבטיח שלסיפור עוד יהיו המשכים.

במושגים של זמנו, רוזוולט היה רדיקאלי בנושאים חברתיים לא פחות מאשר אובאמה היום, והעויינות כלפיו בקרב הרפובליקנים היתה עמוקה ביותר. בניגוד לפוליטיקאים של היום, הוא הבין שאין מעבירים חקיקה מהפכנית על חודו של קול ובלי תמיכה חלקית לפחות של המפלגה היריבה. זה לא בדיוק קונצנזוס, אבל זו גם לא דיקטטורה של 51%. ג'ונסון היה פחות קיצוני מרוזוולט אבל גם הוא הלך באותה דרך. אובאמה איננו ג'ונסון ועל אחת כמה וכמה הוא איננו רוזוולט. לעניות דעתי, כשתחלוף האופוריה הנוכחית של הניצחון הדחוק בקונגרס, אובאמה ישוב אל פסגת הבינוניות ממנה הוא ימשיך להתחרות עם ג'ימי קארטר על התואר של הנשיא הכי פחות מוצלח של הזמן המודרני.

אי אפשר לסיים בלי מילה על מדינת ישראל (הפיל ובעיית היהודים כבר אמרתי?). הצורה בה התקבלה הרפורמה של אובאמה מזכירה את קבלת הסכמי אוסלו בכנסת בתקופת ממשלתו הראשונה של רבין. לא כאן המקום לפתוח מחדש את הוויכוח אם ההסכמים האלה היו טובים או רעים, אבל אף אחד לא יחלוק על כך שקבלתם היתה ארוע היסטורי בעל חשיבות מהמעלה הראשונה בתולדות מדינת ישראל. הם התקבלו על חודו של קול, וגם הקול הזה הושג במרמה וכחש. אף אחד לא ראה בזה שום פסול.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר