אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אובאמה-קייר, סוף הדרך?


תוכנית הרפורמה במערכת הבריאות של ארה"ב, אובאמה-קייר (obamacare) כפי שהיא מכונה כאן, היא היום הנושא המרכזי, אם לא הבלעדי, בפוליטיקה האמריקאית. רק לפני שניים שלושה חודשים נדמה היה שהעסק סגור, שהרפורמה עומדת לקבל אישור סופי בקונגרס ושאובאמה יוכל לזקוף לזכותו את ההצלחה להביא לשינוי ממשי במערכת הבריאות האמריקאית, משימה שכל הנשיאים שאחרי מלחמת העולם השניה נכשלו בה. והנה התהפכו היוצרות, ואובאמה ניצב בפני שוקת שבורה – התוכנית נתקעה. בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית אין שום סיכוי שאובאמה יצליח להעביר את הרפורמה בלי להזדקק לתרגיל מסריח (כתבתי על כך בהרחבה במאמר קודם, אכלנו אותה, ומה הלאה, אי-מאגו, 22 בינואר, 2010, ), וגם זה בכלל לא בטוח. מה קרה? קרה מה שצריך לקרות במשטר דמוקרטי תקין – הציבור לא רצה את הרפורמה הזאת, והציבור נקט בצעדים למנוע אותה. דבריו של תומס ג'פרסון, מאבות הדמוקרטיה האמריקאית, שנאמרו לפני 221 שנה,

אני סמוך ובטוח שכאשר הציבור יודע במה מדובר, אפשר לסמוך עליו שהוא ידע לנהל את העיניינים כראוי; ושכאשר חלה הרעה במצב במידה שלא ניתן להתעלם ממנה, אפשר לסמוך על הציבור שהוא ינקוט בצעדים הנדרשים לתיקון המצב (it is to me a new and consolatory proof that wherever the people are well-informed they can be trusted with their own government; that whenever things get so far wrong as to attract their notice, they may be relied on to set them to rights)

נשמעים כחזון נבואי בימים אלה. זה לא תמיד עובד ככה, גם לא בדמוקרטיה האמריקאית. אבל הגורל של אובאמה-קייר מראה שיש גבול למה שהציבור מוכן לבלוע.

לא אכנס כאן לדיון אם תוכניתו של אובאמה היא טובה או רעה. יש פנים לכאן ולכאן. מי שקרא את המאמרים הקודמים שכתבתי על הנושא יודע מה דעתי על הרפורמה שאובאמה מנסה לעשות. אבל ברור מעל לכל ספק שהרפורמה הזאת, אם היא תעבור, תהפוך על פניה את כל מערכת הבריאות בארה"ב. לטוב או לרע, זה יהיה שינוי של ממש. וזה בדיוק מה שהציבור האמריקאי איננו רוצה. ככלל, האמריקאים אינם מתלהבים מקיצונים רדיקלים – לא מימין ולא משמאל. אם וכאשר צריך לעשות שינויים הם מעדיפים שזה יעשה בהדרגה ולא בבת אחת, כמו שמקובל לאמר אצלנו, להרוג טורקי ולנוח (נשמע קצת אירוני על רקע המשבר הנוכחי ביחסי ארה"ב וטורקיה).

לכולם ברור שמערכת הבריאות זקוקה לרפורמה, אבל לגבי הרפורמה שאובאמה מנסה לעשות (לכפות הוא מונח הרבה יותר הולם), התחושה הכללית היא לא לילד הזה צפינו. את הרפורמה בצורתה הנוכחית, כפי שהיא מוצעת ע"י אובאמה הציבור דוחה בשתי ידיים. במשך קרוב לשנה הבית הלבן והנהגת המפלגה הדמוקרטית אטמו את עיניהם והתעלמו מההתנגדות הציבורית ליוזמת החקיקה שלהם. את משאלי דעת הקהל הם פטרו כ"מגמתיים" וכ"לא משקפים". את ההפגנות ואת העימותים בכינוסי ה town halls הם פטרו כ"תגובת ברך של מיעוט קולני", "הסתה גזענית"

ועוד שורה של ביטויים דומים מהארסנאל המילולי של השמאל הנאור. העובדה שלדמוקרטים יש רוב מוצק בבית הנבחרים והיה רוב מיוחס בסנאט יצרה אצלם את התחושה שהם יכולים לצפצף על רצון בוחריהם ולהעביר חקיקה שאיננה פופולרית. היום זה השתנה קצת ורבים בקרב המפלגה הדמוקרטית מתחילים להפנים את העובדה שההתנגדות לרפורמה היא אמיתית, ושהיא מבטאת את רצון הרוב. שהמחאות וההפגנות הן תופעה של grass roots (ביטוי אמריקאי המתאר תופעה עממית, תופעה שאיננה מבויימת מלמעלה). מאחר ובעוד פחות משמונה חודשים עומדות להתקיים בחירות בהן כל חברי בית הנבחרים ושליש מחברי הסנאט יעמדו לדין הבוחר, להכרה הזאת יש משקל רב, אובדן הרוב המיוחס בסנאט בעקבות תוצאות הבחירות האחרונות לסנאט במדינת מסצ'וסטס קשר לדמוקרטים את הידיים, ושם קץ למדיניות ההתעלמות מהרפובליקנים שאיפיינה את המימשל במהלך השנה שעברה. כמו כן זה צנן במקצת את התלהבות החקיקה שלהם - הם מודעים לכך שמה שקרה במסצ'וסטס יכול לחזור על עצמו במדינות אחרות.

ההתנגדות הרחבה בציבור לרפורמה המוצעת במערכת הבריאות נובעת יותר מהחשש מפני הבלתי ידוע מאשר מהתנגדות לשינויים המוצעים. גם היום, אחרי למעלה משנה של דיונים בוועדות השונות בקונגרס ובכל מיני פורומים ציבוריים, פרטי התוכנית ומהות השינויים המוצעים הם עדיין בחזקת נעלם עבור מרבית, אם לא כל, הציבור. יש מידה לא מעטה של אמת בטענתו של אובאמה שהכשלון להעביר את הרפורמה הוא כשלון הסברתי אבל יש הרבה יותר אמת בכך שהכישלון הזה הוא כולו שלו. אובאמה עדיין לא הפנים את העובדה שכריזמה ורטוריקה אינן תחליף למהות ותוכן. לכל אורך הדרך הוא נמנע מלהכנס לפרטים. ההסברים שלו היו תמיד בנוסח של "תסמכו עלי", ו"יהיה בסדר", וכן ספינים תקשורתיים אודות המשמעות התקציבית של השינויים המוצעים. זה מתאים למועמד המנהל תעמולת בחירות. ממועמד שכבר נבחר מצפים לקצת יותר. זמן קצר אפשר לחיות על המומנטום של הכריזמה והרטוריקה אבל בהעדר תוצאות זה ידעך מהר מאוד. עושי דברו של אובאמה בקונגרס, ננסי פלוסי בבית הנבחרים והרי רייד בסנאט עוד מקשים על המאמץ ההסברתי בכך שהם עושים פלסתר מכל ההבטחות של אובאמה. וכך, בתום כשליש מתקופת נשיאותו, אובאמה נמצא עדיין בנקודת הפתיחה בה היה לפני שנה, כשמאמץ החקיקה העיקרי שעליו הוא בנה את כל עתידו הפוליטי נמצא במבוי סתום, בעוד שנושאים אחרים, חשובים לא פחות, מוזנחים. במובן מסויים אפשר לראות את ההתנגדות הגוברת של הציבור לרפורמה כהצלחה של תעמולת הספין. אובאמה חזר השכם והערב על הבטחות בנוסח מי שמרוצה מתוכנית הביטוח שלו היום יוכל להמשיך אותה, מי שמרוצה מהשרותים הרפואיים שהוא מקבל היום יוכל להמשיך אותם. הוא רק שכח להבהיר שהדברים האלה נאמרו לצורך המליצה בלבד, ושלא היתה לו כל כוונה לקיים אותם. הציבור לקח אותו ברצינות. רוב הציבור (כ 70%) מרוצה ממה שיש לו והוא מתנגד לשינויים שיפגעו בקיים.

טקטיקה שאובאמה מרבה להשתמש בה היא יצירת תחושה של דחיפות. כמו סוחר מכוניות משומשות הלוחץ את הלקוח לקבלת החלטה מיידית תקנה, תקנה כי מחר לא יהיה, כך אצל אובאמה – אם זה לא ייעשה היום אז . . . אז מה? העולם יתמוטט? ככה זה נשמע כאשר מקשיבים לאובאמה. במסגרת הגישה הזאת הוא קובע תאריכי יעד שבנוסף להיותם בלתי מציאותיים, אין בהם שום הגיון. זה עבד פעם אחת, בתחולת כהונתו של אובאמה כשהוא הצליח להעביר את חבילת התמריץ (stimulus) בקונגרס בלי לאפשר דיון מלא על פרטי התוכנית - על מה בדיוק יוציאו את הכספים ומי יהנה מהם. ה"הצלחה" הזאת, שלא הביאה לתוצאות שהובטחו, עלתה לו ביוקר כי היום אף אחד לא מאמין לו. החקיקה הקשורה לרפורמה במערכת הבריאות עברה כבר סדרה של תאריכי יעד שאי עמידה בכל אחד מהם היתה מביאה ל . . . מביאה למה? לאף אחד אין תשובה. כל התאריכים האלה כבר עברו מזמן, והשמש עדיין זורחת והשיטה עדיין פורחת. התאריך שעומד עכשיו על הפרק הוא ה 18 במרץ. מה מיוחד בתאריך הזה? מה בוער? עד חג הפסח נותרו כמעט שבועיים, די והותר זמן כדי לעשות ביעור חמץ כהלכה אם זה מה שמטריד את אובאמה.

מרבית השינויים המוצעים במסגרת הרפורמה – במיוחד אלה הנוגעים לכיסו של האזרח הפשוט - אמורים להכנס לשלבי ביצוע רק בשנת 2013 (אחרי הבחירות לנשיאות של 2012), והציבור מתקשה להבין ממה נובעת הדחיפות שאובאמה מדבר עליה כל הזמן.

דוד אקסלרוד, יועץ התקשורת של הבית הלבן, ניסה להמחיש באופן ציורי את הדחיפות שבה הנשיא רואה את נושא הבריאות. בראיון שהוא נתן לרשת הטלוויזיה abc בשבוע שעבר הוא אמר זה ההליקופטר האחרון העוזב את ווייטנאם. אינני יודע מה עבר במוחו ומי נתן לו את הרעיון הזה, אבל מנוסה מקרב אחרי מפלה, לא נשמעת כמטאפורה חכמה במיוחד לתאור מצב החקיקה בוושינגטון.

מה שהדמוקרטים מהשורה מתחילים להבין עדיין לא נקלט בקרב ההנהגה שעדיין עומדת על שלה ומתעקשת לאכוף את הרפורמה בצורתה הנוכחית על הציבור. הגדילה לעשות ננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים, שאמרה זה יעבור ויהי מה (we shall pass this legislation no matter what). בהשאלה מהבדיחה הישראלית מתקופת הצנע על הקפה והציפורים – יירצו יאכלו, לא יירצו לא יאכלו - הגישה של ננסי פלוסי היא אצלי הם יאכלו גם אם הם לא יירצו. היא לא נסחה את זה כך, אבל הנוסח שלה היה לא פחות ציורי ננסה להכנס דרך הדלת, ואם היא תהיה נעולה נטפס על הגדר, ואם הגדר תהיה גבוהה נביא סולם, ואם הסולם לא יספיק נשתמש במצנח (we shall come through the door and if it will be locked, we shall climb the fence, and if it will be high we shall bring a ladder, and if the ladder will not be enough we shall use a parachute). אחד הבלוגרים, שאיננו נמנה על אוהדיה של הגברת הזאת, כתב בתגובה לדברים האלה, שנאמרו בראיון בטלוויזיה, לא נותר אלא לאחל לה שהמצנח לא יפתח. ננסי פלוסי תובעת מחברי מפלגתה לשים את "טובת האומה" בראש מעייניהם ולהצביע עבור הרפורמה גם אם זה יעלה להם במושבם בבית הנבחרים בבחירות הקרובות. לה קל לדבר. היא מייצגת מחוז בחירות "בטוח", מחוז שיצביע עבורה בכל מצב. היא לא מסתכנת בשום דבר – לכל היותר היא תאלץ לוותר על תפקיד היו"ר אם הדמוקרטים יאבדו את הרוב שלהם.

הבעיה האמיתית של פלוסי (ושל אובאמה) היא ש"אין להם את הקולות", וודאי לא על מנת לעמוד בלוח הזמנים של ה 18 במרץ שנקבע ע"י אובאמה.

מספר מלים להבהיר לקוראים שאינם מתמצאים בנבכי הפוליטיקה האמריקאית. הצעת החוק של הרפורמה כבר אושרה בבית הנבחרים, והצעה דומה אושרה בסנאט. בתהליך חקיקה נורמאלי מוקמת וועדה משותפת לבית הנבחרים ולסנאט (conference) שתפקידה למזג את שתי ההצעות לנוסח אחד משותף שמובא לאישור בהצבעה חוזרת בשני בתי הקונגרס. בעקבות המהפך האלקטוראלי במדינת מסצ'וסטס הדמוקרטים איבדו את הרוב המיוחס שהיה להם בסנאט, והרפובליקנים יכולים עכשיו לטרפד בסנאט כל צעד חקיקה שאיננו נראה להם – זה המצב ביחס לאישור הרפורמה בהצבעה חוזרת בסנאט. הדרך היחידה העומדת בפני הדמוקרטים לעקוף את המכשול הזה היא באמצעות תרגיל מסריח אותו הזכרתי למעלה. תנאי הכרחי לביצוע תרגיל כזה הוא לאשר קודם בבית הנבחרים את הנוסח שהתקבל בסנאט כלשונו. בלי זה, זה לא הולך, וכאן קבור הכלב. בהצבעה הקודמת הרפורמה אושרה בבית הנבחרים על חודו של קול (220 הצביעו בעד כשמספר הקולות הדרוש היה 218). בזמן שחלף מאז שההצבעה התקיימה, חבר קונגרס אחד נפטר ועוד שלושה התפטרו - כולם דמוקרטים. כמו כן חבר הקונגרס הרפובליקני היחיד שתמך בהצעת החוק קבל כזה "מי שברך" במחוז הבחירה שלו שהוא כבר הודיע שאין לו כל כוונה לחזור על ההצבעה. עד שתתקיימנה בחירות חוזרות למלא את מקום הנפטר ושלושת המתפטרים, יידרשו 216 קולות (אחד יותר ממחצית מספר המשתתפים בהצבעה). המספר הזה איננו עומד לרשותה של פלוסי כרגע. יתרה מזאת, יש קבוצה של עשרים חברי קונגרס דמוקרטים שהתנו את הצבעתם עבור הרפורמה בסיבוב הקודם בהתחייבות של פלוסי ואובאמה שביטוח הבריאות המוצע לא יאפשר ביצוע הפלות על חשבון הציבור. החבר'ה האלה כבר יודעים שהולכים לרמות אותם כי ההצעה של הסנאט, עבורה הם נדרשים להצביע עכשיו, כן מבטיחה ביצוע הפלות על חשבון הציבור וגם אובאמה אמר שהוא תומך בזה. נושא ההפלות תופס מקום מרכזי ביותר בפוליטיקה האמריקאית (לצורך ההשוואה, עבור פוליטיקאי שמרן כאן – רפובליקני או דמוקרטי – נושא ההפלות הוא כמו נושא ההתנחלויות עבור שמאלן מצוי בארץ), וחברי הקונגרס האלה כבר הודיעו "לא יקום ולא יהיה", הפלות לא בבית ספרנו.

כך שבנוסף על הקושי הנובע מהרוב המצומצם בו התקבלה הצעת החוק בסיבוב הקודם, פלוסי צריכה לשכנע גוש תומכים של כעשרים חברי קונגרס שהפכו למתנגדים, גוש שיהיה קצת קשה לרמות אותו פעם שניה. נכון לעכשיו, גיוס מספר מספיק של תומכים ברפורמה בבית הנבחרים נראה כמשימה בלתי אפשרית.

אובאמה מאמין באמת שכשלון הרפורמה הוא הסברתי בלבד ולא מהותי. הוא משוכנע שאחרי שהרפורמה תעבור, אם היא תעבור, הציבור יתרגל למציאות החדשה וישלים עמה. זה מה שהוא מנסה עכשיו למכור לחברי הקונגרס הדמוקרטים על מנת לשכנע אותם להצביע עבור הרפורמה למרות הסיכון האלקטוראלי. את עיקר מאמצי השכנוע הוא מפנה אל חברי הקונגרס הדמוקרטים שבסיבוב הקודם הצביעו נגד. במקביל, התקשורת התגייסה למאמץ הסברתי חסר תקדים בזכות הרפורמה על מנת להביא לתזוזה בדעת הקהל. הצורה שבה זה נעשה היא קצת מוזרה (זה בלשון המעטה). הארוגנטיות וההתנשאות שאיפיינו את אובאמה ותומכיו מהשמאל הרדיקאלי במהלך השנה שעברה לא השתנו. במקום להסביר ולנסות לשכנע הם יורדים על הציבור כמו גננת הנוזפת בילד שסרח בנוסח איך אתם מעיזים להתנגד! איך אתם לא מבינים לבד שכשדופקים אתכם זה רק לטובתכם!

כמעט כל העיתונות המובילה time, newsweek, the new yorker, ny times, washington post, los angeles times, the chicago tribune, מלאה במאמרים המסבירים לציבור כמה הוא מטומטם, שההתנגדות לרפורמה המוצעת ע"י אובאמה ביטוי לטימטום. המצב אינו שונה ברשתות הטלוויזיה – למעט רשת fox – בהן גם התוכניות של הקומיקאים (ג'יי לנו, דייויד לטרמן, ביל מהר, למנות כמה מהידועים) ואפילו סדרות של אנימציה, גוייסו לעבוד על הציבור. הם מתקשים להשתחרר מהגישה המתנשאת והדברים נאמרים בסיגנון ובצורה מעליבים ביותר. קשה לי לשפוט אם ועד כמה המסר נקלט, אבל תחושת הבטן שלי היא שהזלזול הזה באינטליגנציה של הציבור האמריקאי יחטיא את המטרה.

ל ny times, שנחשב לעיתון היוקרתי ביותר בשפה האנגלית, יש מקום מרכזי במערכה לעיצוב דעת הקהל. כותב בו אחד בשם פאול קרוגמן, אדם שבעיקבות זכייתו בפרס נובל לכלכלה הפך להיות כוכב תקשורת, פונדיט (pundit), מהשורה הראשונה. הוא מאפיל היום אפילו על תום פרידמן, מי שהיה במשך שנים האליל התורן של העיתון. פרס הנובל שהוענק לקרוגמן כנראה עלה לו לראש, והוא אימץ לעצמו את הנוהג המקובל על פונדיטים אחרים – לכתוב על כל נושא שבעולם, גם, ואולי בעיקר, כאשר אין לו מושג ראשוני במה מדובר. וכך אפשר למצוא ב ny times מאמרים חוצבי להבות שהוא כותב חדשות לבקרים על אקלים, על בריאות, על אנרגיה ולפעמים גם על כלכלה. מה שמעניין היא העובדה שלחקיקה בנושאים האלה – אקלים, אנרגיה ובריאות, יש השלכות כלכליות מרחיקות לכת. היה זה רק טבעי לצפות

מכלכלן שינתח את ההיבטים הכלכליים של החקיקה המוצעת.

למרבה הפלא, קרוגמן, בכל המאמרים שהוא כותב על הנושאים האלה, נמנע באופן שיטתי מעיסוק בצדדים הכלכליים שלהם. כלכלה זה לא השטח שלי, אבל יש לי הרגשה, ממה שאני קורא מפרי עטו של קרוגמן, שעם מידת ההבנה שיש לקרוגמן בכלכלה הוא היה מתקשה לנהל חנות מכולת. מאמריו של קרוגמן בכל נושא, מכילים התקפות חסרות רסן על הרפובליקנים ועל הנשיא בוש (לעתים מתקבל הרושם שהוא לא יודע שבוש כבר איננו נמצא בבית הלבן). תחום הבריאות אינו יוצא מן הכלל. הוא מרבה למלא את השטח המוקצה לו בעיתון בסיפורים על נפלאות שרותי הבריאות הממלכתיים בקנדה ובבריטניה, וכן על כך שכל המאמרים והידיעות המתפרסמים בעיתונות הבריטית על הפאשלות של מערכת הבריאות הציבורית שם הם שקרים של הרפובליקנים שנועדו ליצור דעת קהל עויינת לרפורמה של אובאמה.

הסיפור הבא ימחיש על מה מקבלים פרס נובל לכלכלה ומה זה עושה לאדם שבזכות הפרס התקבל לשורות הפונדיטוריה. היה דיון בסנאט על הארכת התקופה שבה אנשים שאבדו את מקום עבודתם יקבלו מענק אבטלה. אחד הסנאטורים הרפובליקניים התנגד להצעה בנימוק שהארכת תקופה הזכאות למענק אבטלה תקטין את המוטיבציה של מובטלים לחפש עבודה חדשה. כמובן שכל הדמוקרטים תומכים בהצעה, אבל בשל אובדן הרוב המיוחס הם לא יכולים לגייס את 60 הקולות הדרושים על מנת להפסיק פיליבסטר, כך שגם סנאטור בודד יכול למנוע חקיקה שאינה נראית לו. מה אומר על זה קרוגמן? במאמר שהוא פרסם ב ny times ב 5 למרץ ( הוא כותב את הדברים הבאים: הגישה של הדמוקרטים היא הגישה הנלמדת בספרי לימוד בסיסיים בכלכלה, שבתקופות של מצוקה כלכלית הגדלת מענקי האבטלה לא רק עוזרת לנזקקים, היא גם תורמת להקטנת האבטלה (what democrats believe, is what textbook economics says - that when the economy is deeply depressed, extending unemployment benefits not only helps those in need, it also reduces unemployment.). והוא ממשיך הרפובליקנים רואים זאת אחרת. לגבי דידם, הארכת תקופת תשלום מענקי אבטלה יוצרת תמריץ שלילי המונע מהמובטלים לחפש עבודה (that's not how republicans see it. unemployment relief "doesn't create new jobs” in fact, if anything, continuing to pay people unemployment compensation is a disincentive for them to seek new work). וקרוגמן מסיים בנימה מתנשאת של יודע כל עבורי זו נקודת השקפה מוזרה (to me, that's a bizarre point of view). להלן קטע מתוך ספר לימוד בסיסי בכלכלה בשם macroeconomic מדיניות המכוונת לסייע לעובדים שאבדו את מקום עבודתם יכולה לגרום להגברת האבטלה כתוצאת לוואי בלתי צפויה . . . בארצות אחרות, במיוחד באירופה, מענקי האבטלה הם יותר נדיבים ונמשכים לאורך זמן. הנדיבות הזאת מקטינה את המוטיבציה של העובד לחפש עבודה, והיא אחת הסיבות העיקריות למה שמכונה סקלרוזיס אירופי – אחוזי אבטלה גבוהים לאורך זמן המאפיינים כמה מארצות אירופה (public policy designed to help workers who lose their jobs can lead to structural unemployment as an unintended side effect. . . . in other countries, particularly in europe, benefits are more generous and last longer. the drawback to this generosity is that it reduces a worker's incentive to quickly find a new job. generous unemployment benefits in some european countries are widely believed to be one of the main causes of "eurosclerosis," the persistent high unemployment that affects a number of european countries.). מסתבר שמה שנראה לקרוגמן כ"נקודת השקפה מוזרה" זו "כלכלת ספר" בסיסית. שמו של מחבר הספר - פאול קרוגמן. אם זה ביטוי ל"מומחיות" שלו בכלכלה שבה הוענק לו פרס נובל, תחליטו לבד מה זה אומר על הדעות שהוא מביע בתחומים אחרים בהם הוא לא כזה מומחה.

לסיום, המאבק על הרפורמה הבריאותית נמשך במלוא העוצמה. אובאמה והנהגת המפלגה הדמוקרטית עדיין לא אמרו נואש, והם מאמינים שהם יצליחו להביא למהפך חשיבתי בקרב חברי הקונגרס הדמוקרטים, מהפך שיאפשר להם להעביר את התוכנית. מאחר ובסופו של דבר לכל אדם יש מחיר, וזה כולל את חברי הקונגרס הדמוקרטים, ייתכן מאוד שאובאמה ופלוסי יצליחו ל"כופף" מספיק ידיים ולהעביר את החוק בסופו של דבר. האם זה יקרה עד ה 18 במרץ כפי שאובאמה היה רוצה? מסופקני, אבל אובאמה לא יזיל דמעות אם החוק יאושר ביוני או ביולי או בכל מועד אחר במהלך תקופת נשיאותו. מנקודת מבטו של אובאמה העיקר הוא שהחוק יעבור, לא חשוב מתי ואיך.

אם זה יקרה לפני חודש נובמבר, לרפובליקנים יהיה מכשיר תעמולה רב עוצמה לקראת מערכת הבחירות הקרובה. במדינת מסצ'וסטס, מועמד רפובליקני בלתי ידוע, שהתחיל את המערכה בפיגור עצום, זכה בבחירות רק בזכות זה שהוא ניהל את כל מערכת הבחירות שלו סביב נושא אחד ויחיד – עצירת אובאמה-קייר. זה בהחלט יכול לחזור על עצמו במדינות אחרות.

הצלחה דמוקרטית להעביר את אובאמה-קייר באמצעות תרגיל מסריח עשויה להתגלות כנצחון פירוס.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר