ויאטנם, קמבודיה - רשמי ביקור


872 צפיות

שירדה וחדרה עד לתא המשפחתי הקטן ביותר, עד כי הורים חששו לדבר בפני ילדיהם, הרי שהחשדנות שלי חגגה. מן הצד השני, מלחמת ויאטנם הייתה המלחמה המתוקשרת ביותר בעת החדשה, ובני גילי, גם בלי לרצות, היו שותפים לה באמצעות התקשורת הכתובה, הרדיו והטלויזיה. הו-צ'י-מין, נגו דיאן דיאם וגנרל דיאפ היו בני בית אצלנו, לא פחות מ-קנדי, ג'ונסון וגנרל וסטמורלנד. מקומות כמו הנוי ו-סייגון, דלתת המקונג, ומפרץ טונקין (שם החלה המעורבות האמריקנית, כאשר שתי משחתות הותקפו ע"י כוחות הצפון) היו מוכרים לכולנו. יומני החדשות והסרטים "אפוקליפסה עכשיו" ו"צייד הצבאים" רק השלימו את התמונה ואת מעורבותנו במלחמה. כמובן שהדרום והאמריקנים היו ה"טובים" והצפון-ויאטנמים היו ה"רעים", האכזריים והברברים. כולנו היינו לצד הטובים.

עם שני מטענים אלה הגעתי ל-ויאטנם ועד מהרה נשכח העבר ונותרו רק ההווה והעתיד. נתגלה בפני עם חרוץ, נבון, חייכני ומאיר פנים. המשטר אמנם קומוניסטי והשחיתות חוגגת, אך בשנים האחרונות שינה את פניו ללא הכר. היוזמה הפרטית מעודדת, ישנה תנופת פיתוח אדירה והעם, בחיי היום-יום, אינו חש בכובד ידו של השלטון כפי שהכרנו במזרח אירופה. לא ראיתי תעמולה הגובלת בשטיפת מח יום-יומית ולא פולחן אישיות, וחשדנותי הייתה כלא הייתה.

ל-ויאטנם היו שלוש ערי בירה בעבר, הואה, בירת הקיסרות שהתקיימה עד שנת 1946 במרכז המדינה, הנוי, בירת הצפון וכיום בירת המדינה כולה, וסייגון, היום הו-צ'י-מין סיטי, בירת הדרום. טיולנו התחיל בהנוי, בה ניכרת ההשפעה הצרפתית בשדרות הרחבות ובסגנון הבניה. הדבר הראשון שתופס את העין הוא זרם אדיר של רוכבי אופנועים, קטנועים ואופניים השוטף ברחובות כנחיל דבורים בלתי פוסק. חוקי התנועה הם בגדר המלצה, ומרבית הויאטנמים דוחים המלצות אלו בשתי ידיים. לא באופן פראי כמו בהודו, אבל בכל זאת, ג'ונגל של ממש. מגבלת ה-150 סמ"אינה מונעת מן החבר'ה לרכב על הרכב בשלישיה, ולעיתים קרובות אף זוג הורים ושני ילדים, להעמיס משאות, ובקיצור, הכול הולך, עד כי קבלתי את הרושם שהם חיים על שני גלגלים. מחצית, אולי אפילו יותר מן הרוכבים הן נשים, צעירות, יפות ומתוקות להפליא.

הויאטנמים נמוכי קומה (דווקא הרגשתי לא רע בקרבם), דקי גזרה ונאים למראה. לא ראיתי אף איש או אישה שמנים. לבושם צנוע, מוצאם סיני במקורו.

עמדנו בתור ארוך ואינסופי (שדווקא זרם מהר), על מנת להיכנס למוזוליאום של הו-צ'י-מין, מנהיג הצפון הנערץ, וכיום נערץ במדינה כולה. אני, כהרגלי, הסתבכתי והוצאתי לאחר כבוד מן השורה הואיל ומכנסי הקצרים היו קצרים מדי לטעמם של הסדרנים. על מנת שלא לאכזב את הז"ל הנ"ל רצתי וקניתי שמלה שאפשרה לי לבקר באתר. אני מברך רק על מזלי הטוב שאף אחד מכם לא יזכה לראות אותי בשמלתי האופנתית, שהלמה אותי כל כך עד כי בוודאות הייתי נחטף לערוץ האופנה.

כשאתה מבקר ומנסה להכיר עיר במסע רגלי, הרי שההספק נמוך. באמצעות רכב אתה חולף מהר מדי על פני מראות שכדאי להזין בהם את העיניים, לכן הפתרון העילאי הוא הסיקלו, מין ריקשה, כלומר תלת-אופן שקידמתו מרופדת, ואתה יושב פרקדן כאילו נמצא על המרפסת ונהנה ממראה עיניך. ואמנם, יש מה לראות. העיר יפה, חדישה ונקייה, חלפנו אפילו על פני שגרירות ישראל. הקהל מגוון ומעניין, מקומיים ותיירים רבים. באחד ממקדשי קונפיציוס שוחחתי ארוכות עם יפהפייה מקומית שענתה לשם Hue, סטודנטית לספרות אנגלית שתרה אחר קורבן לתרגל עליו את האנגלית שבפיה. שמחתי להיות הקורבן הזה (האנגלית שלי מעולה בחברת מי שאינם יודעים את השפה. בחברת דוברי אנגלית היא צולעת על שתי הרגליים). היא סיפרה לי עד כמה היא בודדה בעיר הגדולה וכמה קשה לה הרחק ממשפחתה. בעיני, המפגשים האלה עם ילידי המקום מוסיפים הרבה מלח ופלפל לביקורי בחו"ל. משיחות אקראיות כאלה אתה למד יותר מהרצאות ארוכות ורבות.

אי אפשר לבקר בעיר מבלי להכיר את שווקיה, חוויה בפני עצמה, וזה נכון לגבי כל הערים בהן בקרנו. השווקים נמצאים בשליטה נשית מוחלטת. פה ושם רואים איזה סבל, אבל הנשים שולטות שלטון ללא עוררין. שפע בלתי רגיל של פירות וירקות אקזוטיים, מוצרי ים מכל הסוגים והמינים ובכללם נחשים, סרטנים, צדפות ואין סוף מוצרים בלתי מוכרים. רק בהנוי ראיתי כלבים תלויים על אנקולים כמו באטליז. אודה ולא אבוש, קיבתי עשתה כמה היפוכים בקרבי, אבל גם לזה מתרגלים. בערב בקרנו בתיאטרון בובות המים, המציג פולקלור מקומי. נחמד.

פנינו למפרץ הלונג (חלק ממפרץ טונקין המוכר), כשאנו חולפים על פני כפרים, יערות ושדות אורז. פה ושם עוצרים, מצלמים ולומדים על עבודתם הקשה של האיכרים, ביניהם הרבה נשים וילדים. ביקור בכפר לגידול נחשים, במקדשים ופגודות, המדריך שלנו משה (מעולה שבמעולים) דואג שלא נשתעמם ולו לרגע, מסביר ומספר סיפורים ללא ליאות, והדרך עוברת בנעימים עד הגיענו לעיר הלונג.

למחרת ערכנו שיט בן מספר שעות במפרץ, אתר טבע שלא מן העולם הזה ובו קרוב לאלפיים צוקים ואיים קטנים וגדולים ביניהם שייטנו בכיף, שוחים ומבקרים במערת נטיפים, מבקרים את בני המקום המתפרנסים מדיג וממסחר ולא הפסקנו ליהנות מן המראות המדהימים ומטילי הקסם, מנופי בראשית.

למחרת טסנו להואה, בירת הקיסרות הויאטנמית. ביקור במצודה המלכותית ובשרידי ה"עיר האסורה", בה שוכנו נשותיו ופילגשיו של המלך, כ-180 במספר, אם זכרוני אינו מטעני. הכניסה הותרה רק לסריסים, שניהלו יומן פעילות מדוקדק על פעולותיו הליליות של מלכם. על מנת להסיר ספק מלבכם, יצאנו מן העיר האסורה בדיוק באותו המצב בו נכנסנו אליה. ושוב, ביקור בשוק הססגוני והתוסס על ריחותיו, צליליו ושלל צבעיו. בערב סקרנו שוב את העיר באמצעות הסיקלו ונהנינו מחגיגות ריקוד הדרקון על שלל מסיכותיו והשמחה המלווה אותו. בשלב מסוים נמאס לי לשבת באפס מעשה והחלפתי את הרוכב. כנראה שלא היה זה מחזה שכיח, לראות אדם מערבי כסוף שיער המדווש במרץ כשבן תשחורת ויאטנמי שוכב לו פרקדן ונהנה מן החיים. החולפים על פנינו חייכו, העירו הערות ואחדים אף מחאו כפיים. הכול טוב יפה, עד שהגעתי לירידה תלולה. כשרציתי לעצור לא נשמעו לי הדוושות ותפסו עצמאות, היכו ברגלי עד זוב דם ורק באלפית השנייה האחרונה משכתי במוט (האופניים) שבין רגלי ונמנעה תאונה בלתי נעימה. אחרי כל זאת עוד נאלצתי לתת לו תשר. מכל מקום, לא תוכלו להגיד שלא שפכתי את דמי על אדמת ויאטנם. צמד המילים באנגלית, אגב, השכיח ביותר, כך נדמה, הוא "One dollar", מילים שליוו אותנו לכל אורך הדרך.

מראה יפהפה נוסף הוא המוני תלמידות התיכון הרכובות על האופניים בדרכן לבית הספר ובחזרה ממנו, מחזה בלתי נשכח בלבושן הבוהק מלובן, הכולל אף כפפות לבנות עד מעל למרפק, ישיבתן מלכותית ואצילית ורק רגליהן מדוושות במרץ. איני יודע מה עושים בתיכון בשיעורים ובעיקר בהפסקות, אך הן חוזרות מביה"ס בצהרים נקיות ומגוהצות בדיוק כפי שהיו בשעות הבוקר. ב-ויאטנם, בניגוד לארץ, הנשים כולן, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מישירות מבטן אל המביט בהן ומחייכות אליו חיוך מתוק עד שתרח זקן כמוני נמס במקום. ואם בנשות ויאטנם עסקינן, הרי שלא ניתן להתעלם מאותן נשים ונערות שבשדות האורז, על פועלן בשווקים, על אותן המחזיקות בהגאי הסירות הקטנות והגדולות בדלתת המקונג ועמלות מבוקר עד ערב בעבודה קשה ומפרכת. נשים רבות מתרוצצות משך היום כולו כשעל כתפיהן מין אסל (מוט מאורך) שבשני צדדיו תלויים סלים גדולים העמוסים סחורה לעייפה. לקחתי אחד כזה ממוכרת, לא צעירה במיוחד, והלכתי אתו מספר מטרים. זה לא היה קל. איני בטוח שהייתי יכול להתמיד בכך יום שלם. התנחמתי בעובדה שגם היא הייתה מתקשה לבנות את תקציב המשרד לשנת העסקים הבאה. עשרות אלפי נערות לחמו בשורות הויאטקונג כשהן ממלאות את אותן המטלות אותן מילאו הלוחמים. איני זוכר באיזה סרט, ראיתי מחלקה של חיילי מרינס גבוהי קומה ועשויים ללא חת שהתקדמותם נבלמת ע"י אויב בלתי נראה שעושה בהם שמות, הורג ופוצע אחדים מהם ומעכב אותם במשך 48 שעות. כשמצליחים החיילים להתגבר, סוף כל סוף, על האויב המסתורי, מתברר להם כי מדובר בנערה קטנה ורזה ותדהמתם אינה יודעת גבולות. בבוקר אנו משייטים על נהר הבושם בדרכינו לעיר הוי-אן, מבקרים במערכת אחוזות קברי הקיסרים המרשימים והמעניינים, בעיקר בזכות תיאוריו המפורטים של משה והמדריך המקומי המתלווה אלינו. מן העיר דננג אנו טסים לדרום, ל-הו-צ'י-מין סיטי, סייגון לשעבר (וכנראה גם לעתיד לבוא, בדומה לסטלינגרד ולנינגרד שחזרו וזכו בשמותיהן המקוריים). ההשפעה המערבית/אמריקנית ניכרת, העיר תוססת ומסחרית, ובה מקומות בילוי רבים, מכוניות רבות יותר מבערי הצפון כולן, המחשופים נדיבים יותר וכתפי הנערות גלויות. סיפרו לנו, אם כי לא נתקלנו בתופעה, שהזנות, ובמיוחד זנות הילדים, היא מכת מדינה, כמו במדינות רבות בדרום מזרח אסיה. בקרנו ברובע הסיני, בארמון הנשיאות לשעבר ובמוזיאון המלחמה, שעד ביקורו של קלינטון ב-ויאטנם נקרא המוזיאון לפשעי מלחמה. התמונות קשות אבל הביקור חובה. בערב ישבנו על גג מלון בן 33 קומות שהיה משכנם של הכתבים הזרים בעת המלחמה, לקקנו גלידה וכשכבר עמדנו ללכת הפתיעו אותנו גשמי מונסון שירדו בעצמה רבה, הלואי עלינו. למחרת, נסיעה לעיירה טאי-נין, בה מרכז כת ייחודית בשם "קאו-דאי" שדתם היא מעין תערובת של בודהיזם, הינדו ואף אלמנטים נוצריים. המקדש יפהפה ומעניין להפליא, טקס התפילה צבעוני ומרתק. בהמשך היום ערכנו ביקור בתעלות קו-צ'י, מערכת גדולה של מחילות תת-קרקעיות ששימשו את לוחמי הויאטקונג, ראינו את דמויותיהם, בגודל טבעי (ויאטנמי), על מדיהן ונשקן, ביקרנו בבית חולים שדה ובמחסן תחמושת, וכל זאת מתחת לפני האדמה ועל שטח נרחב. העובד במקום הדגים לנו כיצד הוא נעלם בחור קטן שלא העליתי על דעתי שאדם יכול להשתחל דרכו וצץ פתאום במקום מרוחק כשבגדיו נקיים מכל רבב. ושוב אנחנו על הסירות, משייטים במעלה דלתת המקונג, מעין מבוך בן מאות יובלים ותעלות שהדיוט אינו יכול להבחין ביניהם. על הגדות צמחיה עבותה וכפרים אינספור. באחדים מהם אנו יורדים לביקור ולומדים על חייהם הלא קלים של הכפריים. במהלך ההפלגה אנו לומדים להכיר את השוק הצף ומבקרים בעיירות ומקדשים אחדים. אני מתקשה להחליט אם אני משתתף בסרט "אפוקליפסה עכשיו" או אולי לקחתי לעצמי את תפקידו של אינדיאנה ג'ונס.

תם ביקורנו ב-ויאטנם הקומוניסטית ופנינו לקמבודיה המלוכנית. אנו עולים על סירת מנוע מהירה ש"טסה" במהירות הקרובה לארבעים קמ"ש במעלה המקונג. ההפלגה נמשכת כחמש שעות, עוברים את הגבול ומגיעים לפנום-פן, בירת קמבודיה. הקמבודים הם ממוצא הודי-מלאזי, עיניהם מלוכסנות פחות, צבע עורם כהה יותר ותווי פניהם נוקשים יותר. המדינה ענייה, מלאה בשדות מוקשים שאף התגייסות בין-לאומית רחבת היקף לא יכלה להם במלואם עד עצם היום הזה. אלפי בני אדם, ובהם ילדים רבים, חיים קטועי גפיים בשל המוקשים הללו. ארמון המלך הוא מערכת מבנים מרשימים ביופיים, פסלים וקישוטים מעשי אומן עשויים מזהב וכסף. העושר "נשפך" מכל פינה, הביקור בחזקת חוויה.

ומאיגרא רמה לבירא עמיקתא - אנחנו בבית ספר בלב העיר, שכנופיות החאמר-רוג' הפכוהו לבית כלא ואף בית עלמין עבור אלפים רבים. חדרי העינויים מעידים על אכזריות חייתית שלא תיאמן, וכל זה כנגד בני עמם שלהם. סופר לנו ש"לוחמים אמיצים" אלה היו חוטפים ילדים ומאלצים אותם לצעוד לתוך שדות המוקשים על מנת שבגופם ובמחיר חייהם יפלסו להם את הדרך. לסיור בבית הספר הצטרפה אלינו צעירה חמודה מרעננה, סיפרה שבאה לטייל עם ידיד שחזר לארץ, לתחילת שנת הלימודים. היא בגפה ותוהה לאן פניה מועדות. לדבריה היא מחפשת את עצמה, רוצה לעזור ולהתנדב למשהו, לדבר מה מיוחד. חסרים לך בארץ נושאים להתנדבות? אין לנו מספיק ילדים וזקנים מוכי גורל הזקוקים ליד מושטת? האם עניי עירך אינם קודמים? כן, אתה צודק, ענתה לי אבל...והאבל הזה נשאר בחלל האוויר. נזכרתי שבאחד המסעדות של סייגון שוחחתי עם זוג מעניין, היא שחורת עור וטובת מראה והוא ויאטנמי גבה קומה. סיפרו לי ששניהם ילידי בוסטון, שבארצות הברית, ידידים מימי המכללה, הוא סיים את לימודי הרפואה ובתום ההתמחות בא ל-ויאטנם על מנת לסייע לבני עמו, היא באה לבקרו על מנת לשמור על קשר. שני הסיפורים, זה מול זה, סיפקו לי חומר למחשבה.

בעת ביקורנו במוזיאון שבעיר, שוב, מכה בנו המונסון, אך הפעם במלוא עוזו, כאילו מישהו עומד שם למעלה ושופך דליי מים בכמויות עצומות. הרעמים מחרישי אוזניים, הרחובות מוצפים בין רגע והמים בגובה של עשרים או שלושים ס"מ, אבל החבר'ה המקומיים ממשיכים לנסוע כהרגלם.

מפנום-פן אנו טסים לעיירה סיאם ריפ, שעל גדות אגם ענק בשם טונלה סאפ, וזו נקודת המוצא לאנקור ואט, המקום בו נבלה את היומיים האחרונים שלנו בניכר. נראה לי כי זה שיא השיאים של הטיול כולו. אני משתתף בצערכם אך אין לי את הכישורים לתאר את אשר רואות עיני. מערכת מקדשים במעבה יערות הגשם שהינה עדות אילמת לקיומו של עם, בני הקמר, קדמוניהם של הקמבודים, בעלי תרבות גבוהה שפרחה ושגשגה מהמאה ה-9 ועד המאה ה-15. כשלוש מאות מקדשים על פני שטח של עשרות ק"מ, בלב הג'ונגל, שנתגלו רק בסוף המאה ה-19 ורק לפני שנים מעטות החלה מלאכת השחזור והשימור בה נוטלים חלק עמים רבים ותימשך שנים. אנו, ביומיים, הספקנו לבקר רק במקדשים אחדים, אך הביקור הספיק לי על מנת לקבוע כי אין למקום הזה אח ורע בכל רחבי תבל. העיטורים, החריטות המשתרכות לאורך ק"מ רבים, מעשי ידיהם של אלפי אמנים,

מספרים את חיי היום-יום, מרגע הלידה ועד רגע המוות. הרכיב החוזר כחוט השני לאורך הקירות הוא סיפורי המיתולוגיה ההינדית, שלדברי מדריכנו רחבה פי כמה בהיקפה בהשוואה למיתולוגיה היוונית. על כל מטר רץ (סליחה על הביטוי) אפשר להתעכב שעות ולספר אגדות ואנקדוטות למכביר. באחד המקדשים החריטות הן תלת- ממדיות. הרגשתי כאילו הדמויות רוצות לצאת מן הקיר ולדבר אלי ישירות. מקסים. מדהים. אין לי מילים.

אם להשוות בין הביקור בהודו בשנה שעברה ובין הטיול הנוכחי, הרי שלא ניתן לעשות זאת. בהודו טיילנו בתנאי "קרב", תנאי אירוח ירודים ומאמץ פיזי רב שכלל טיפוס מייגע על ג'בלאות ההימליה. שהפעם בילינו בטיול תפנוקים, זכינו לתנאי אירוח מעולים, התאכסנו בבתי מלון ברמה גבוהה ואכלנו אוכל טעים ומשגע, אורגיה קולינרית של ממש. אם כי נהניתי בכל הארצות, דומה בעיניי כי ויאטנם היא היפה והנעימה משלושתן.

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר