אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ריפוי בהלם - סוף מעשה


ריפוי בהלם – סוף מעשה (מאמר שלישי ואחרון(?) בסדרה)

-ריפוי בהלם חלק א- ריפוי בהלם חלק ב

המפטיהסופר לואיס קרול (lewis carroll), בסיפור הילדים "מבעד למראה" (through the looking glass), מתאר דיאלוג בין עליסה, גיבורת הסיפור, לבין דמות בשם המפטי דמפטי:

המפטי דמפטי, בנימה של בוז ניכר: "כשאני משתמש במילה, מובנה הוא בדיוק המובן שאני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר"

עליסה: "השאלה היא אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים"

המפטי דמפטי: "השאלה היא מי כאן האדון – זה הכול".

במקור האנגלי:

“when i use a word,”humpty dumpty said, in a rather scornful tone, “it means just what i choose it to mean, neither more nor less.”

“the question is,”said alice, “whether you can make words mean so many different things.” “the question is,” said humpty dumpty, “which is to be master - that’s all.”

נזכרתי בקטע הזה למקרא הראיון של אובאמה ששודר ברשת הטלוויזיה abc, בו, בתשובה למראיין, ג'ורג' סטפנופולוס, הוא נקט בלשון דומה "אינך יכול סתם כך לפברק שפה ולהחליט שזו העלאת מס" (you can't just make up that language and decide that that's called a tax increase).

דבריו של אובאמה נאמרו במהלך וויכוח עם ג'ורג' סטפנופולוס (שאיננו נמנה על מבקריו של אובאמה), על השאלה אם היטל הבריאות במסגרת הצעות החוק הנמצאות בדיון, הוא מס או לא. כאשר זה האחרון הביא את ההגדרה של המושג מס ממילון וובסטר לחיזוק עמדתו, הוא זכה לתשובה בנוסח המפטי דמפטי מאובאמה. זה לא היה ארוע חריג. אובאמה, כמו המפטי דמפטי בסיפור, כופה על המילים מובנים רבים ושונים. זה לא מצטמצם רק לרפורמה במערכת הבריאות עליה מתנהל עיקר המאבק הציבורי בימים אלה. זה קורה לאורך כל הדרך, כמעט בכל נושא העולה לדיון. הסיומת מדבריו של המפטי דמפטי לא נאמרה במפורש ע"י אובאמה, אבל אי אפשר היה לא להבחין בתחושת ההתנשאות.

המאבק הציבורי סביב תוכניתו של אובאמה לרפורמה במערכת הבריאות מתנהל במלוא העוצמה, והרטוריקה חוגגת. הדמוקרטים ממשיכים לנהל מאבק בלתי נלאה למניעת כל מידע על פרטי התוכנית מהציבור, שלא לדבר על חלק נכבד מבין חברי הקונגרס. מספר הצעות של הרפובליקנים בבית הנבחרים ובסנאט להעלות את פרטי ההצעות על האינטרנט, הורדו מסדר היום ע"י הרוב האוטומטי של הדמוקרטים. לדברי יו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי, "לא צריך לבלבל לציבור את המוח עם העובדות, די לאמר לו שכולם יזכו לכיסוי ביטוחי טוב" (היא לא נסחה את זה בדיוק כך, אבל זו המשמעות של דבריה). ליו"ר וועדת הכספים של הסנאט (שלמרות חסר ניכר במידע, ההצעה שהוא עובד עליה היא המפורטת ביותר מכל מה שהובא עד היום לידיעת הציבור), יש סיבה יותר "פרקטית" - הוא (והצוות שלו) זקוק לכמה שבועות (!) להעלות את המסמך על האינטרנט . . . מאחר ואת ההצבעה יש לקיים כבר היום (בשבוע הבא למען הדיוק), אי אפשר לחכות כמה שבועות כדי לספק את זכותו של הציבור לדעת. אובאמה עצמו הבטיח חגיגית ש"הוא מוכן לשבת עם כל אחד מחברי הקונגרס ולעבור אתו שורה שורה על כל פרטי ההצעה", אבל כאשר אחד מחברי הקונגרס הרפובליקנים שלח לו מכתב עם בקשה רשמית לפגישה כזאת, הוא קבל תשובה כמו שאתם קבלתם. המפטי דמפטי לא היה יכול לעשות את זה יותר טוב.

תחושת הדחיפות המלאכותית, הגובלת כמעט בפאניקה, אותה יוצרים אובאמה ותומכיו באשר לצורך לקבל את החוק מה שיותר מוקדם מעוררת הרבה סימני שאלה. מקריאת הפרטים (מה שהתפרסם ו/או הודלף) מתברר שהסעיפים ה"קשים" של הרפורמה – העלאת מסים משמעותית, קיצוצים דרסטיים בשרותי הבריאות, העלאת תעריפים עבור השרותים וקנסות על מי שנמנע מלרכוש ביטוח -- אמורים להכנס לביצוע רק משנת 2013 ואילך. אפשר לשאול, ובצדק, מה ההיגיון של קיום הצבעה היום, בלי לקיים דיון בפרטים, על חוק שנועד לביצוע בעוד ארבע שנים ויותר.

כמו בדברים אחרים בפוליטיקה האמריקאית, גם כאן יש הגיון בשיגעון. למען האמת, ההיגיון הוא די פשוט. כל כולו מצטמצם במספר אחד בן ארבע ספרות – 2012. בנובמבר 2012 אובאמה עומד לבחירה חוזרת. קבלת החוק היום – מה שקרוב לוודאי יקרה בעתיד הנראה לעין (אפילו רמי נוי, ה"מומחה" בעל השם לפוליטיקה של ארה"ב, מוכן להתערב על כך) - תרשם כ"הצלחה" מסחררת של מימשל אובאמה. מעטים בלבד ישימו לב לכך שברפורמה הזאת אין אף מלה, לא כל שכן סנט אחד של תקציב, לשיפור ו/או להרחבת שרותי הבריאות, שכל מה שהחוק עושה זו רפורמה, הייתי אומר אפילו מהפיכה, במבנה תוכניות ביטוח הבריאות. מה שיוצג לציבור יהיה ההישג הגדול של הבטחתכיסוי ביטוחי לכל במחיר שווה לכל נפש, ומחיקת ה"חרפה" שמיליוני אמריקאים אינם נהנים מכיסוי ביטוחי נאות. בהנחה שהתמונה האידילית הזאת לא תתקלקל ע"י איזה טרוריסט שיחליט "לשבור את הכלים", זכייתו של אובאמה בתקופת כהונה שניה מובטחת. גל המחאות שיבוא כאשר יתבהר לציבור מה באמת מסתתר מאחורי הרפורמה יאפיל על כל מה שהולך היום, אבל ב 2013 זה יהיה כמו שאומרים באידיש גוט שפייט. זו הסיבה שהדמוקרטים עושים כל מה שרק אפשר למנוע מידיעת הציבור כל מידע של ממש על פרטי התוכנית המוצעת, כי כמו שמקובל לאמר "השטן מסתתר בין הפרטים" (the devil is in the details). אובאמה והנהגת המפלגה הדמוקרטית מודעים היטב למציאות הזאת. במאמר מוסגר, המצב לא היה שונה אם הנשיא היה רפובליקני ולרפובליקנים היתה שליטה בקונגרס – גם הם לא היו ממהרים לשתף את הציבור בפרטי התוכניות שלהם. זאת הסיבה שהמצב האידיאלי (עד כמה שזה אפשרי) הוא שמפלגה אחת שולטת בבית הלבן והמפלגה השניה שולטת בקונגרס.

טקטיקה דומה הופעלה בעת הדיונים על חוק האנרגיה - cap and trade - גם החוק הזה התקבל בתהליך של חקיקה חפוזה ללא כל דיון בפרטים. לציבור אין כל מושג על פרטי החוק וכך גם מצבם של מרבית חברי הקונגרס. החוק הזה התקבל ברוב זעום בבית הנבחרים, ובינתיים הוא תקוע בסנאט. הדבר היחיד שנאמר לציבור היה הצהרתה של ננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים, "זה חוק טוב שיביא ליצירת מיליוני מקומות עבודה חדשים". היא רק שכחה להוסיף כמה מקומות עבודה יאבדו כאשר החוק הזה ייכנס לשלבי ביצוע. גם כאן, קבלת החוק, אם וכאשר הוא יאושר בסנאט תוצג כהצלחה מסחררת נוספת של ממשל אובאמה (כאן יהיה גם נופך נוסף בכך שזה יוצג כתרומתה של ארה"ב למלחמה הדון קישוטית למניעת התחממות כדור הארץ). עלית המסים הצפויה, ההתייקרות המסחררת הצפויה במחירי האנרגיה, שיעורי האבטלה ההמוניים וסגירת מפעלים הצורכים אנרגיה שהחוק הזה יביא להם, כל אלה יתגלו לציבור רק אחרי 2012. אובאמה אז יהיה עסוק בהכנת ראשי הפרקים לכתיבת זכרונותיו.

במידה ומתעורר מי שהוא המביע ספק בטיבן של התוכניות, או המצביע על ה"הצלחה" המפוקפקת של חבילת התמריץ שגם היא התקבלה בקונגרס בתהליכי חקיקה דומים, התשובה היא אחת "בוש אשם" – את הכל ירשנו מבוש, אל תאשימו אותנו. זה עדיין עובד באופן חלקי בכל מה שקשור לחבילת התמריץ ושיעורי האבטלה הגואים שהיא היתה אמורה למנוע. לגבי חוק האנרגיה אנשים כבר מסרבים לקנות את זה, אבל לאדם הממוצע אין הבנה מרובה בנושא. נושא הבריאות זה כבר סיפור אחר. בריאות היא דבר בו לכל אחד יש מעורבות אישית גם אם הוא לא תמיד מתמצא בכל הפרטים והדקויות. על השטח תוכניתו של אובאמה נראית לא רע. אני חייב להודות שיש בתוכנית הבריאות של אובאמה כפי שהוא מציג אותה בהופעותיו השונות, אלמנטים רבים שאני בהחלט מסכים עמם. הבעיה היא שאני לא מאמין לו, ואני לא היחיד. יתרה מזאת, לאלמנטים החיוביים אותם הוא מבטיח אין שום כיסוי במה שנאמר ונעשה בקונגרס. הסרוב הבלתי מובן לגלות לציבור במה מדובר רק מגביר את תחושת אי האמון. החשש מפני הבלתי ידוע תורם הרבה לגל המחאות המציף בימים אלה את ארה"ב, הכולל רבים שבעבר תמכו באובאמה וגם היום היו נוטים לתמוך בו אם רק היה להם במה להאמין.

ככל שנחשפים יותר פרטים מתברר שגם מנקודת מבט של שידוד מערכות במצב ביטוח הבריאות, התוכניות המוצעות למיניהן אינן בדיוק מה שהציבור מצפה לו. המטרה המוצהרת היא להרחיב את מעגל המבוטחים כך שיכלול את כל אלה שהיום מנועים מלרכוש ביטוח בריאות. מסתבר שבפועל אין בהצעות המתבשלות כרגע בסנאט ובבית הנבחרים שום דבר שבאמת עונה על המטרה הזאת. כדי להבין את הנקודה הזאת, נחזור לרגע למבנה הדמוגרפי של אוכלוסיית חסרי הביטוח. מדובר בכ 45 מילון בלתי מבוטחים –לצורך הדיון נניח שהמספר הזה נכון ואין בו משום הגזמה. מתוך האוכלוסיה הזאת כשליש הם שוהים בלתי חוקיים, וכרבע עד שליש הם צעירים שאינם רוצים ביטוח כי הם חושבים שהוא מיותר להם. הוויכוח אם צריך או לא צריך לתת כיסוי ביטוחי לשוהים בלתי חוקיים הוא נושא פוליטי רגיש, ולא כאן המקום לדון בו.

נותרה אוכלוסיה של בין 15 ל 20 מיליון שאין להם ביטוח בריאות. לכל הדעות מצב הדורש תיקון. אבל כאן קבור הכלב. למעלה ממחצית הבלתי מבוטחים (כ 10 מיליון) האלה ישארו ללא כיסוי ביטוחי בתום עשר שנים, אחרי הוצאה משוערת של כ 900 מיליארד דולר. זאת המסקנה של משרד התקציבים של הקונגרס שנתח את כל אחת מהגירסאות הנידונות בשני בתי הקונגרס.

השבוע התבשרנו שהגרעון התקציבי הצפוי לשנה הנוכחית יגיע לכ 1.5 טריליון דולר (פי שלוש יותר מאשר בשנה שעברה – השנה האחרונה לכהונתו של בוש, והגדול ביותר מאז תום מלחמת העולם השניה). לאור זה, הוצאה נוספת של כ 900 מיליארד דולר, על מנת להקטין את מספר הבלתי מבוטחים מכ 17% לסביבות 10%, נראית קצת בלתי מידתית, וברקע ישנה תמיד הידיעה שהערכות של הוצאות עתידיות אף פעם אינן עומדות במבחן המציאות.

"קהל היעד" של הרפורמה הוא המעמד הבינוני. אנשים שרמת הכנסתם אינה מכניסה אותם לאוכלוסית הזכאים לתמיכה ממשלתית או למדיקייד. ובכן הפרמיה השנתית אותה יצטרך לשלם אדם בן 45 עם משפחה בת ארבע נפשות המרוויח 63,000$ בשנה (זו בדיוק נקודת ה"אמצע" של המעמד הבינוני בארה"ב) תהיה בגובה של 7,110$ (למעשה הוא יוכל לרכוש פוליסה ששוויה 11,080$, כי יגיע לו זיכוי מס בגובה 3,970$). ההוצאה בסך 7,110$ היא מה שמכונה out of pocket money, הוצאה ישירה הבאה בתוספת לתשלומים עבור המשכנתא, המכונית, חינוך והוצאות אחרות שהן מנת חלקו של כל אחד. מעטים בלבד יכולים לעמוד בזה. המספרים האלה לא לוקחים בחשבון הוצאות רפואיות נוספות כגון השתתפות עצמית שנעה בין כמה מאות וכמה אלפי דולר בשנה – תלוי בסוג המחלה, ושורה של טיפולים שאונם מכוסים בשום תוכנית ביטוח, כולל מדיקייר או מדיקייד. גם עליית המחירים שתבוא בעקבות הטלת מסים על מיכשור רפואי ותרופות, מה שבהכרח ייקר את הפרמיות איננה נלקחת בחשבון.

הדוגמא כאן היא של "פרופיל" אופייני לאוכלוסיית הבלתי מבוטחים היום – אנשים המועסקים במקומות עבודה קטנים (פחות מ 100 עובדים) ו/או עצמאיים. זה לא מציאותי לצפות שאנשים כאלה יוכלו להרים את העול של תשלומים בגובה של יותר מ 11% מהכנסתם השנתית (התחזית היא שעד שנת 2016 הפרמיות הנדרשות תגענה לכ 20% מההכנסה השנתית!)

מהצד השני עומד הצד "הגזרתי" של הרפורמה. התמונה משתנה מיום ליום מאחר ופרטים נחשפים חדשות לבקרים, למשל, כבדרך אגב מתברר שחולים יחוייבו במס על ההוצאות הרפואיות שלהם (זה נעשה כמובן בדרך "דמוקרטית" למהדרין – לא מדברים על הטלת מס, פשוט מבטלים את ההכרה בהוצאה ופרסטו החולה מגלה שהמס גדל). מאחר ומטבע הדברים ההוצאות הרפואיות של קשישים הן יותר גבוהות זה יהיה מס שיוטל בעיקר על אוכלוסיית הקשישים. זו דוגמא אחת מני רבות. זה גם מוסתר היטב – צריך לנבור לעומק בנבכי הסעיפים ותתי הסעיפים של הצעות החוק כדי לגלות דברים כאלה. הטלת מסים על יצרני הציוד הרפואי ויצרני התרופות וכן על חברות הביטוח היא נושא שעליו דווקא מרבים לדבר. מעטים בציבור מודעים לכך שאף אחד מבין הגופים האלה (יצרני הציוד הרפואי ויצרני התרופות וכן חברות הביטוח) לא ישלם אפילו סנט אחד, שהם יגלגלו את זה על ציבור הלקוחות. העלאת המחירים/מסים הצפויה והקיצוץ הדרסטי בשרותים – הס מלהזכיר. במקום זאת מסבירים שהקיצוץ בסך 500 מיליארד דולר מהתקציב של מדיקייר יבוא "על חשבון" הבזבוז הקיים. "שיפורים" נוספים הנכללים בהצעות החוק: הקטנה משמעותית בתשלומים לרופאים מומחים – אונקולוגים, קרדיולוגים, נוירולוגים וכו' (גם כאן, ציבור הנזקקים לשרותים האלה הוא יותר מקרב אוכלוסיית הקשישים), ואיסור על חברות הביטוח להציע תוכניות "מינימום" – תוכניות המבטיחות כיסוי רק למקרי חרום. אלה האחרונות הן אטרקטיביות עבור צעירים שאינם מעוניינים לבזבז את החלק הארי של הכנסתם על ביטוח אותו הם אינם רואים כהכרח.

אעצור כאן. נראה לי שממה שכתבתי עד כאן, אנשים שאינם חיים כאן יכולים להבין מה הם הקשיים העומדים בפני אובאמה, ומדוע למרות הרוב המוחלט שיש לו בשני בתי הקונגרס הכל מתנהל בעצלתיים למרות שיש תמימות דעים בדבר הצורך ברפורמה.

לפני שאסיים, אני חייב לאמר דבר אחד. המאמרים שלי זכו למספר לא מבוטל של תגובות. בניגוד למאמרים שאני כותב על המתרחש בארץ, אני מרגיש מאוד משועשע למקרא ה"מומחיות" אותה מפגינים קוראים היושבים בארץ ומקור האינפורמציה הכמעט בלבדי שלהם אודות הנעשה כאן הוא הניו יורק טיימס. אני יכול להבין שאנשים חולקים על דעותי ומתווכחים עליהן, אבל להביא כאסמכתות "עובדות" המתפרסמות בניו יורק טיימס? זה כמעט כמו לראות את עיתון "הארץ" כמקור בר סמכא לנעשה במדינת ישראל.

התחלתי את המאמר עם המפטי דמפטי, וגם אסיים אתו. בהמשך הסיפור "עליסה בארץ המראות", מופיע הקטע הבא:

המפטי דמפטי ישב על חומה,המפטי דמפטי נפל נפילה עצומה,כל הסוסים של המלך, וכל חייליו,לא יכלו להחזיר את המפטי דמפטי לחומה עליה ישב

במקור האנגלי:

humpty dumpty sat on a wallhumpty dumpty had a great fallall the king's horses and all the king's mancouldn't put humpty dumpty in his place again

על זה לא נותר לי לאמר אלאאמן כן יהי רצון.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר