אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נאסא: קפיצת ענק לשום מקום


כותרת המאמר (one giant leap to nowhere), לקוחה מהמשפט שנאמר היום לפני ארבעים שנה ע"י האסטרונאוט ניל ארמסטרונג (neil alden armstrong), כאשר כפות רגליו דרכו לראשונה על הירח, "זה צעד קטן לאדם, קפיצת ענק לאנושות" (that's one small step for man, one giant leap for mankind).

ניל

ניל ארמסטרונג

כל מי שחי את אותה תקופה איננו יכול לשכוח את הרגעים המרגשים של אותו אירוע שהיום, 20 ביולי, מלאו לו ארבעים שנה. זה היה מאורע היסטורי, מאורע בו הושג היעד המרכזי של תוכנית החלל האמריקאית שתחילתה בימי הנשיא קנדי, תוכנית אפולו (project apollo) שמשימתה היתה "עשר שנים להנחתת בן אדם על הירח".

במבט לאחור על התקופה שעברה, אי אפשר שלא לחוש איזו שהיא ריקנות, אכזבה מכך שכל התקוות והצפיות של אותם ימים לא התממשו. בהשוואה היסטורית זה כאילו קולומבוס, אחרי גילוי אמריקה, חזר לאירופה ואף אחד לא בא בעקבותיו. ההתיישבות הלבנה באמריקה לא התרחשה והחיים נמשכו כמקודם.

במקור, הנחתת אדם על הירח היתה אמורה להיות התחלה בלבד - אחרי ככלות הכל, הירח איננו אלא לווין של כדור הארץ. האתגר האמיתי היה להגיע אל כוכבי הלכת השונים - מאדים, וונוס, וכוכבי לכת אחרים בהמשך. עוד בראשית שנות החמישים הוחל בהכנת תוכניות לשליחת אדם לכוכבי הלכת, מאדים בראש, ע"י מדעני חלל אמריקאיים בראשותו של וורנר פון בראון (wernher von braun), מדען רקטות גרמני שעבר לעבוד עבור האמריקאים בתום מלחמת העולם השניה. בעקבות הצלחת תוכנית אפולו, שליחת אדם למאדים (project empire) תוכנית עליה פון בראון החל לעבוד כבר ב 1961, היתה מקובלת על כולם כהמשך טבעי. היתה אמונה שיבואו צעדים נוספים שיכללו הכרות מקרוב עם כל מערכת השמש ובעקבותיהם אולי מסעות להכרות עם גלקסיות שכנות. התפשטות האדם ליקום כולו נראתה בהישג יד. התחושה הכללית היתה שאין גבול ליכולת האנושית.

המציאות היתה שונה. ההישג שהיה אמור להיות התחלה, היה למעשה הסיום. חודשים ספורים אחרי הנחיתה הראשונה על הירח, סוכנות החלל האמריקאית (nasa) עברה גל של קיצוצים בתקציב, מיטב המדענים נאלצו לחפש מקומות עבודה חדשים וחזון כיבוש החלל היה כלא היה. האנושות, אחרי שעשתה את הצעד הקטן, הסתפקה בתחנת חלל המקיפה את כדור הארץ במקום קפיצת הענק למרחבי היקום.

יש הרבה סיבות להתפתחות הזאת. העיקרית שבהן היא שהחזון היה של המדענים בלבד, וגם ביניהם לא היתה תמימות דעים. הכוחות הקובעים (the powers that be) ומקבלי ההחלטות ראו את הדברים באור שונה. עבורם, המרוץ לירח, שהתפרס על תקופת שלטונם של ארבעה נשיאים – אייזנהאואר, קנדי, ג'ונסון וניקסון, היה חלק מהמלחמה הקרה. שיגור הספוטניק הראשון ע"י הרוסים ב 1957, היווה הפתעה מאוד לא נעימה לאמריקאים שראו את ההישג הרוסי כאיום אמיתי על עליונותם הטכנולוגית. העובדה שעל הירח מתנוסס דגל הכוכבים והפסים ולא דגל המגל והחרמש, החזירה לאמריקאים את הביטחון ביכולתם, והם לא חשו צורך מיוחד להמשיך הלאה ולכבוש את החלל.

את ההתפתחויות בתוכנית החלל האמריקאית אפשר לראות כאספקלריה של השינויים שחלו בחברה האמריקאית בעשרות השנים האחרונות. בעבר האמריקאים ראו את עצמם כפורצי דרך, אומה החותרת להגיע ליעדים בלתי נודעים. חזון כיבוש החלל היה ביסודו המשך המסורת של התיירים והמגלים של המאות הקודמות שיצאו לחקור יבשות שאף אחד לא היה שם מקודם, של אנשים שהלכו לטפס על הרים גבוהים רק מפני שהם ישנם, אנשים שראו את התמודדות עם אתגרים כמטרה בפני עצמה. היום זה לא כך. החברה האמריקאית של היום מרוכזת בעצמה. יעדים שהם מעבר לצרכי היום יום וסיפוק תענוגות העכשיו אינם תופסים מקום גבוה שסדרי העדיפויות. אפשר לראות את תחנת החלל המקיפה את כדור הארץ פעם אחר פעם (an endless loop) כסמל הממחיש את הנסיגה מהיעד של החיפוש אחרי הבלתי ידוע והחלפתו ביעד שכל כולו להסתובב סביב עצמנו.

לחזון כיבוש החלל היו מתנגדים רבים, בעיקר בשל המשאבים שנדרשו למימושו. הטענה העיקרית בפי המתנגדים היתה שיש צרכים אחרים יותר דחופים – עוני, מחלות וכו', שאליהם יש להפנות את המשאבים האלה. יש בזה הרבה אמת. אבל צריך לזכור שאם האדם היה מחכה עד שכל הבעיות האלו תיפתרנה לפני שהוא היה מתחיל בחקר הבלתי ידוע, קרוב לוודאי שעדיין היינו חיים היום בתקופת האבן.

הנשיא קנדי חישמל את החברה האמריקאית כשבנאום שנשא לרגל כניסתו לבית הלבן הוא קרא לעמו "אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות עבורך, תשאל מה אתה יכול לעשות למען ארצך" (ask not what your country can do for you - ask what you can do for your country).

זאת היתה אנטיתזה מוחלטת לאווירה של היום. קשה לראות מה שהוא יותר מנוגד למדיניות של הממשל הנוכחי בה "עשיה" עבור האזרח ע"י המדינה היא המרכיב המרכזי. המרוץ לירח, שהחל למעשה עם כניסתו של קנדי לתפקיד (לפני כן, בתקופת כהונתו של אייזנהאואר, היעד היה להדביק את הרוסים בשיגור לוויינים מאויישים), גילם את קריאתו של קנדי לאומה האמריקאית. גם אם המוטיבציה היתה ביסודה מלחמתית, החזון שיקף את רוח החלוציות שאפיינה את האומה האמריקאית במאתיים השנים הראשונות לקיומה. הדמיון הפורה ביותר איננו יכול לראות את הממשל הנוכחי לוקח על עצמו או מציב לאומה האמריקאית יעד כזה.

nasa עדיין קיימת והיא גם תמשיך להתקיים אם כי על אש קטנה. תוכניות שיגור המעבורת לתחנת החלל עומדות להסתיים בעוד קצת יותר משנה. מה יבוא אחר כך אף אחד לא יודע. חזון כיבוש החלל ימשיך להיות חלומם של מעטים, חלום שאולי יתממש באחת המאות הבאות.

עד שזה יקרה נמשיך לחיות עם קפטיין קירק ומר ספוק מסדרת הטלוויזיה star trek.

קריאה נוספת אימגו

- מנהל נאס"א חייב לפרוש / עמית עוז- נחיתת האדם על הירח - מציאות או דמיון / עדן אוריון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר