אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כמה הערות למצב (סוף מאי, 2009)


א.בחזרה אל העתיד - תרגיל בשלושה צעדים

ככל שחולף הזמן מאז שהחל לכהן כנשיא ארה"ב, אובאמה מאמץ יותר ויותר חלקים מהותיים ממדיניותו של בוש, מדיניות עליה הוא שפך אש וגופרית במהלך מסע הבחירות, מדיניות אותה הוא גינה בכל פה לפני ואחרי שנכנס לבית הלבן, מדיניות אותה הוא הבטיח לשנות. פעם אחר פעם, בהופעותיו בפני הציבור, הוא חוזר על הטענה שהוא שם קץ ל"עיוותים המוסריים" (moral travesties) שאפיינו את תקופת בוש. אבל זה רק בתחום הרטוריקה. בפועל, למעט שינויים מזעריים ביותר, הוא מיישם את מדיניותו של בוש, מדיניות אותה הוא כינה "בלתי חוקית".

את הזיג זוג הזה (כאן זה מכונה flip flop) מבצעים על פי מתכון קבוע. תרגיל, או מחול, שלושת הצעדים (the obama three-step) מתנהל כך. צעד ראשון – גינוי גורף למדיניות בוש. צעד שני – הצהרה חגיגית על "שינויים" במדיניות (בדרך כלל לא יותר משינוי השם).צעד שלישי – אימוץ המדיניות של בוש. לצעד האחרון נילווה הסבר למה ומדוע, הניתן בארשת פנים רצינית תוך התעלמות מוחלטת מכך שמדובר באותה מדיניות שגונתה בעבר. אם אהוד ברק היה בא לפגישה עם אובאמה בוושינגטון במקום נתניהו – החלפת רעיונות בנושא הזיג זג היתה יכולה לתרום לשיפור האווירה.

המבוך אליו אובאמה תמרן את עצמו בנושא מחנה המעצר בגואנטנאמו והעצורים הנמצאים בו נותר בעינו, והיום, יותר מארבעה חודשים מאז ההחלטה החפוזה לסגור את המחנה, עדיין לא רואים מוצא מן הסבך. רק שישה מתוך חמישים ושישה סנאטורים דמוקרטיים תמכו בדרישתו של אובאמה לתקציב עבור מימון ההחלטה. אף חבר קונגרס (סנאטורים וחברי בית הנבחרים כאחד), ואף מושל של אחת המדינות אינו מוכן לראות אפילו אחד מהעצורים, כולל כאלה המוגדרים כ"לא מסוכנים", ב"חצר האחורית" שלו. במקביל, ראש ה fbi מתריע מעל כל במה אפשרית שהעברת העצורים לאדמת ארה"ב מהווה איום

משמעותי על ביטחונם של תושבי ארה"ב. הוא יודע על מה הוא מדבר. ראשי הפשע המאורגן הכלואים בבתי סוהר המוגדרים כ maximum security ממשיכים בפעילותם ללא כל קושי.

מוקדם לנחש היום איזה לוקש ימכרו לציבור, אבל מחנה גואנטנאמו לא ייסגר במועד שהובטח. ספק אם הוא ייסגר אי פעם.

תחומים אחרים בהם אובאמה אימץ מדיניות בוש: האזנות לשיחות בינלאומיות של חשודים בטרור, טריבונאלים צבאיים לדון חשודים בטרור, החזקת עצורים ללא מגבלות זמן, סירוב לשחרר מידע רגיש על חברות שסייעו לממשל בתקופה שאחרי ה 11 בספטמבר (המידע הזה "דרוש" לאירגון aclu להגשת תביעות קנטרניות נגד אישים מהממשל הקודם וחברות שסייעו לו), השארת הצבא האמריקאי בעיראק מעבר למועד הפינוי שהובטח, המשך הנוכחות הצבאית (כ 50,000 איש!) בעיראק לתקופה בלתי מוגבלת (עשר שנים היה המספר האחרון בו נקט הרמטכ"ל), הגברת הנוכחות הצבאית האמריקאית (surge) באפגניסטאן, ועוד, ועוד, ועוד. בכל מה שקשור לשחרור מידע רגיש על אישים וחברות מתקופת בוש יש הסכמה ושיתוף פעולה בין לא מעט מחברי הקונגרס הדמוקרטים וארגון aclu.

לרוע מזלם, יו"ר בית הנבחרים הדמוקרטית, ננסי פלוסי, הסתבכה במסכת שקרים כשניסתה ללא הצלחה להסתיר את מעורבותה. היא לא רק ידעה על המתרחש, בתוקף תפקידה בקונגרס, אלא היא גם נתנה לזה את מלוא תמיכתה. בשלב זה חברי בית הנבחרים הדמוקרטים התלכדו מאחוריה, אבל לא לעולם חוסן. יש לפחות חצי תריסר חברי קונגרס ששמו את עינם על התפקיד שלה (מס' 3 בתור לנשיאות). ננסי פלוסי אף פעם לא נהנתה מעודף פופולריות. על כל פנים, במקום לעסוק בחקיקה בנושאי חברה וכלכלה שאובאמה זקוק לה, ובמקום "פסטיבל" של תביעות נגד אישים מממשל בוש לו הם ציפו, חברי הקונגרס הדמוקרטים עסוקים ב"כיבוי שריפות" למניעת חקירה ממוסדת בנושא. למרות התמיכה של התקשורת הממוסדת (בניו יורק טיימס לא הופיעה מילה על הנושא, למעט ידיעה בודדת, חד פעמית, של שתי שורות בעמ' ה 18), הנושא מסרב לרדת מסדר היום.

ב.מי אוהב לשלם מסים?

"אף אחד איננו אוהב לשלם מסים" הכריז אובאמה בנאום שנשא בהופעה בה הוא הציג חלק מהיעדים שלו בתחומי הבריאות, האנרגיה והחינוך. הדבר היחיד שהיה חסר כדי להשלים את התמונה באותו מעמד, היתה קריצה לעבר שר האוצר, שעמד לצידו, בנוסח "שנינו יודעים על מה אני מדבר". למי שלא מכיר את הפרטים, במהלך השימוע בסנאט לאישור מינויו של שר האוצר, התגלה שהוא "שכח" לשלם את מס ההכנסה שנדרש ממנו ע"פ החוק. המינוי אושר בסופו של דבר. מבין קרוב ל 300,000,000 התושבים החיים בארה"ב לא ניתן היה לאתר אף אחד שנחן בכישורים והידע הנדרשים על מנת לחלץ את הכלכלה האמריקאית מהמשבר בו היא נמצאת – זה מה שאובאמה טען כדי להצדיק את המינוי. בעיתות משבר כידוע אין מדקדקים בקטנות.

הופעתו של אובאמה היתה "מטח ראשון" במערכה להכנת הציבור להעלאות המסים שתדרשנה על מנת לממן את התוכניות היומרניות שלו. בתעמולת הבחירות של אובאמה הובטח לציבור שעול המסים יוקל. עכשיו, משחלפה עונת הבחירות, מסבירים למשלם המסים שהכוונה לא היתה ל"הקלה" במובן של "ה ק ל ה" - אתה תשלם פחות מסים, הכוונה היתה ל"הקלה" במובן של "ה ק ל ה" - יהיה לך קל לשלם את המסים.

המסים אומנם יועלו, אבל למשלם המסים תהיה תחושת הקלה בזכות המטרות להם הם נועדו.

שר האוצר, אות ומופת (role model) למשלם המסים האמריקאי, עמד לצידו של אובאמה באותה הופעה ונענע בראשו לאות הסכמה – "כן אדוני הנשיא. בנושא הזה אני אתך לאורך כל הדרך". אינני יודע אם יו"ר וועדת הכספים של בית הנבחרים (דמוקרטי כמובן) היה נוכח באותו מעמד. הוא וודאי נותן את מלוא תמיכתו לנשיא. גם הוא "לא ידע" שחלה עליו חובה לשלם מסים. כי, לדבריו, "אמרו לו את זה בספרדית", שפה אותה הוא לא מבין . . .

לאובאמה תוכניות מקיפות המכסות את כל תחומי החיים של החברה האמריקאית. אלו תוכניות מאוד יומרניות אשר אם הן תתממשנה פני החברה האמריקאית ישתנו לבלי הכר. השאלה אם התוכניות האלו הן "טובות" או "רעות" היא חסרת משמעות. התוכניות האלו נגזרות מאג'נדה פוליטית, ועבור כל מי שהאג'נדה הזאת מקובלת עליו, התוכניות הללו הן "טובות". האג'נדה של אובאמה, בצורה קצת פשטנית, היא להביא לארה"ב את המבנה של מדינת סעד כפי שהוא מקובל באירופה. בקרב השמאל הליבראלי, ובעיקר בחוגי האקדמיה, יש תמיכה רחבה במגמה הזאת. המודעות שזאת המשמעות האמיתית של היוזמות השונות בהן אובאמה נוקט, מתחילה עכשיו לטפטף לתודעתו של הציבור הרחב, וקשה לאמר שכולם מברכים על ההתפתחות הזאת.

אובאמה נכנס לבית הלבן כשהוא נישא על גלי האופוריה שעורר ה change שהוא הבטיח. זה היה למעשה מה שהביא לו את הניצחון בבחירות. לא כולם בטוחים היום שה change הזה הוא באמת מה שהם ציפו לו, ואצל רבים יש מחשבה שניה בנושא. אפשר לראות את ההתפתחות הזאת כמימוש של פתגם אמריקאי נפוץ האומר "תזהר במשאלות אותן אתה מביע, מפני שאתה עלול לקבל אותן" (be careful what you wish for, because you may get it).

דוגמא טובה היא תחום הבריאות. יש הסכמה מקיר אל קיר שמערכת הבריאות בארה"ב זקוקה לבדק בית יסודי. אפילו הרעיון של ביטוח בריאות ממלכתי לא נדחה על הסף. ההתלהבות הזאת קצת מצטננת כאשר השלכות המיסוי של הרעיונות המועלים להבראת מערכת הבריאות מתחילות לחדור לתודעה. "אם נראה לך שביטוח בריאות עולה לך ביוקר היום, חכה לראות כמה זה יעלה לך כאשר הוא יוצע בחינם" (if you think that medical insurance is expensive today, wait to see how much it will cost when it is offered for free) – התחזית הזאת, שהופיעה במאמר מערכת בעיתון וושינגטון פוסט (עיתון שבדרך כלל נמנה על מקהלת האוהדים של אובאמה), מתגלה כיותר מאשר סתם סיסמא. ממה שהתפרסם עד כה, תוכנית הבריאות של אובאמה, המוצגת לציבור כתוכנית שהיא "ביטוח בריאות לכל, במחיר שווה לכל נפש", נשמעת יותר כתוכנית שעיקרה הוא "שלם יותר על מנת לקבל פחות". התאור הזה הולם גם את תוכניותיו של אובאמה בתחומי החינוך, האנרגיה, והכלכלה. אובאמה עדיין נהנה מפופולריות אישית רבה בקרב הציבור – הרייטינג שלו מגרד את 70 האחוזים. אי אפשר לאמר את אותו הדבר על מדיניותו. לא זכור לי פער כזה בין הפופולריות האישית של נשיא לבין ה[אי]פופולריות של מדיניותו. זה חל גם על מדיניות החוץ וגם על מדיניות הפנים (בשתיהן הרייטינג מגרד בקושי את ה 50% - תלוי על איזה משאל מסתכלים, אם כי גם בתקשורת התומכת באובאמה הפערים הם באותו סדר גודל).

נכון לעכשיו הציבור נחשף רק לצד אחד של המטבע – להטבות המובטחות, וזה נשמע בכלל לא רע. גרעון תקציבי בהיקף של טריליונים זה דבר בלתי מוחשי, דבר שהוא מעבר ליכולת הקליטה של האזרח הממוצע. עבור משפחה ממוצעת, עליה של מאות דולרים לחודש בתשלומי המס (מס הכנסה הוא לא המס היחיד בארה"ב), במחירי החשמל והגז, ובמחירי הדלק עם כל ההשלכות שיש להעלאות האלו על מחירי המוצרים בחנויות זה כבר סיפור שונה לחלוטין. המבחן האמיתי יהיה אם הציבור יבלע את הגזירות האלו מבלי שהפופולריות של אובאמה תפגע.

הסימנים בשטח אינם מעודדים מנקודת מבטו של אובאמה. ב 15 באפריל, מועד הגשת הדו"חות השנתיים למס הכנסה, התקיימו הפגנות המוניות ברחבי ארה"ב בכינוי "מסיבות תה" (tea parties - tea מלשון taxed enough already) – הקשר ל"מסיבת התה" של בוסטון שהיתה "ירית הפתיחה" במלחמת השחרור מהשילטון הבריטי ברור. הדמוקרטים והתקשורת המובילה ניסו להפחית מחשיבות האירוע, בו השתתפו לא רק רפובליקנים אלא הרבה בלתי תלויים וליברטריינים (libertarians) שברובם הצביעו עבור אובאמה. רשת cnn כינתה את משתתפי ההפגנות כ"גזענים" וטענה שההפגנה לא היתה קשורה למיסוי אלא לעובדה שהנשיא הוא כושי. בתקשורת המובילה הכיסוי שנתן לארוע היה דל אם בכלל. זאת היתה הפעם הראשונה שאירוע שאורגן בהשראת הרפובליקנים הצליח להוציא המונים לרחוב, דבר שעד עכשיו היה מונופול של הדמוקרטים. מכה למדיניות אובאמה הרבה יותר רצינית היה כשלון מוחץ של נסיונות להעלאת מסים בקליפורניה. כ 70 אחוזים מהתושבים דחו בסדרה של משאלי עם ניסיונות לגייס כספים בצורה של מילוות ו/או העלאת מסים. זה לא ברמה הפדרלית, אבל מה שקרה בקליפורניה הוא רמז ברור לוושינגטון. קליפורניה עומדת בפני פשיטת רגל (הגרעון בתקציב עומד כרגע על למעלה מ 20 מיליארד דולר) בשל מדיניות הוצאות שהיא במהותה דמות מראה של המדיניות שאובאמה חותר להנהיג ברמה הפדרלית. ציבור אזרחים שרק לפני חצי שנה הצביע באחוזים דומים עבור אובאמה, אמר בצורה חד משמעית מה דעתו על המדיניות הזאת. הממשלה הפדרלית יכולה להעלות מסים בלי גבול (היא זקוקה רק לאישור הקונגרס, וכמעט בלתי אפשרי למנוע את זה באמצעות משאלים), אבל כל חברי בית הנבחרים עומדים לבחירה בעוד שנה וחצי והם וודאי יחשבו פעמיים לפני הרמת היד. המצב התקציבי של קליפורניה קיים גם במדינות אחרות, במיוחד בניו יורק (גם היא מעוז דמוקרטי). הרבה אנשים מצביעים ברגליים. העלאת מסים בהרבה מדינות שנועדה "לחלוב את העשירים" מתגלית כבומרנג. במדינת ניו ג'רסי למשל היה צפי של עודף הכנסות ממס על "עשירים" בהיקף של קרוב ל 200 מיליון דולר ובמקום זה יש להם גרעון בסכום דומה – כ 3,000 משלמי מס "עשירים" נעלמו. הם פשוט העתיקו את מגוריהם למדינות אחרות בהן שיעורי המס פחות דרקוניים או שאין בהן בכלל מס הכנסה. בניו ג'רסי מנסים עכשיו לכסות את הגרעון שנוצר באמצעות מיסוי שיוטל על שכבות הביניים והשכבות החלשות. בניו יורק, בעקבות הרעש סביב הבונוסים הגבוהים המשולמים בוול סטריט, לא שולמו בונוסים וכתוצאה מכך למדינת ניו יורק חסרים השנה כ 200 מיליון דולר הכנסות ממסים אותם היא היתה מקבלת בשנה נורמלית. ואם אתם חושבים שמדובר ב"עשירים" בלבד, אז תחשבו עוד פעם. לפחות עשרה חברי קונגרס, כולם דמוקרטים למרבה הפלא, העתיקו את מגוריהם למדינות בהן המס נמוך או שלא קיים בכלל. זאת עבירה על החוק כי חבר קונגרס חייב לגור במחוז הבחירה שלו. לא נשקפת להם כל סכנה. ננסי פלוסי היא הקובעת את סדר היום ואת ראשי הוועדות והיא מכתיבה לוועדת האתיקה במה לדון.

הסיפור הבא ישלים את הקטע על המיסוי. וועדת האנרגיה של בית הנבחרים אישרה השבוע את חוק האנרגיה (עכשיו זה צריך לעבור הצבעה במליאה). במהלך הדיון אחד מחברי הוועדה הציג איזו שאלה ליו"ר הוועדה. התשובה שקבל היתה "לא קראתי את הצעת החוק ואינני יודע את הפרטים". הדברים הועברו בשידור חי בטלוויזיה. החוק הזה יביא להוצאות בהיקף של מאות מיליארדים דולארים, לחוק הזה יש השלכות בהיקף מונמנטלי על התעשיה ועל צריכת האנרגיה הפרטית, ויו"ר הוועדה שאמורה לדון בו באופן יסודי וללבן את כל הפרטים אפילו לא טורח לקרוא את מה שעליו הוא מצביע. יש לחוק הזה התנגדות רבה בסנאט (סנאטורים דמוקרטיים רבים בין המתנגדים). עוד לא אבדה תקוותינו.

ממקור שכן קרא את הצעת החוק שאושרה הוועדת האנרגיה נמסר שיש בו התחייבות לשלם דמי אבטלה במשך שלוש שנים (!) לכל מי שיאבד את מקום עבודתו כתוצאה מהחוק הזה. מאחר ולא ידוע כמה מובטלים יהיו, אין פרוט בכמה כסף מדובר. לפי הערכות קונסרווטיביות יהיו כמה מיליונים.

אם המגמה שהחלה בקליפורניה היא אות לבאות, אז בבחירות של 2010 צפוי מהפך, ואובאמה יתקשה לממש את כל תוכניותיו.

ג. תמימים בחו"ל innocents abroad מרק

מרק טוויין

זה שמו של ספר שנכתב ע"י הסופר האמריקאי מרק טוויין, בו הוא מתאר את חוויותיו בעת מסע שקיים בארץ הקודש בשנת 1867. המילה "תמימים" בשם הספר איננה נגזרת מ"תום" במובן של יושר, אלא מ"תם" במובן של הבן השלישי בהגדה של פסח – אחד שלא כל כך מבין מה ולמה.

"אוהבי" ישראל בימינו רואים את הספר הזה כ"מסמך ציוני" שנועד ל"סלף" את ההיסטוריה. התאורים המובאים בו אינם עולים בקנה אחד עם הגירסא הפוסט מודרנית של ההיסטוריה לפיה ארץ ישראל היתה מיושבת ע"י "עם" פלשתינאי שהתגורר בה מזה דורות, עד שבאו הציונים הרעים וגרשו אותו מאדמתו. העובדה שהספר נכתב שלושים שנה לפני שהציונות הופיעה עלי אדמות אינה מפריעה להיסטוריונים הפוסט ציונים. זה לא מפליא כי העובדות אף פעם לא עיניינו אותם.

הניו יורק טיימסמיום 20 במאי, 2009מספר שנתניהו תכנן להגיש כמתנה לאובאמה בעת הפגישה ביניהם עותק של הספר הזה בתקווה שהוא יבין את הרמז, אלא שברגע האחרון נתניהו שינה את דעתו והסתפק בהענקת ספר תנ"ך. יכול להיות שנתניהו חשש שאובאמה יחשוב שה"תם" מכוון אליו, וייעלב.

הבעיה היא שבכל מה שקשור לזירה הבינלאומית התואר "תמימים בחו"ל" הולם את אובאמה כמו כפפה. אין לו מושג ראשוני (he is out of his element), והוא באמת מאמין שאפשר לשנות סדרי עולם בהבל פה. אני מכיר כמה פוליטיקאים ישראליים שחושבים כך.

נקודת המוצא של ההאסטרטגיה בה נוקט אובאמה (זה קצת מוגזם לכנות את מדיניות החוץ הנוכחית של ארה"ב כ"אסטרטגיה", אבל כמו שאומרים, זה מה יש), היא שעל ארה"ב להתנהג כמו ילד טוב ירושליים. עם הזמן, כך אומר ההיגיון שמאחורי הגישה הזאת, בעולם הגדול יתחילו לאהוב את ארה"ב וכולם יחושו לעזור לה כאשר היא תהיה זקוקה לזה. ההתפתחויות של השבוע האחרון מראות שאובאמה עדיין לא הפנים את המציאות שבפיונג יאנג לא כל כך מתרשמים מהרטוריקה שלו. שמה ש"הולך" באסיפות כיכר העיר (town hall meetings) בסן פרנסיצקו, לא עובד מצפון לקו הרוחב ה 38.

בשבוע הבא אובאמה יוצא למסע התלקקות נוסף בפני העולם המוסלמי. אחרי נאום התרפסות בקהיר, הוא יסע לערב הסעודית. שם הוא ידבר "תכל'ס" – הוא זקוק לכסף סעודי כאוויר לנשימה. בינתיים הסעודים לא מגלים נכונות מיוחדת לממן את מלחמתו של אל גור בטחנות הרוח (עמוד השדרה של מדיניות האנרגיה של אובאמה).

ישראל היא בסך הכל פיון קטן על לוח השח מט הגלובאלי, אבל בשל מצבה הגיאופוליטי היא עשוייה להיפגע יותר מבעלות בריתה האחרות של ארה"ב בשל התפנית במדיניות ארה"ב אותה יוזם אובאמה.

ד. הצלחה שכזאת

ערב אישור "חבילת התמריץ הכלכלי" (economic stimulus package) בסך 787 מיליארד דולר, שנועדה להציל את הכלכלה האמריקאית, אובאמה "איים" על הקונגרס שאם החבילה לא תאושר ומיד, היקף האבטלה בסוף אפריל 2009 יגיע ל8.5 אחוזים. זה עזר. החבילה אושרה בחקיקת בזק מבלי לאפשר דיון רציני בפרטים. היום (27 במאי, 2009), בהופעה בנבאדה הודיע חגיגית על "הצלחת" חבילת התמריץ. ראיה : "כ 150,000 מקומות עבודה חדשים נוצרו כתוצאה מהתוכנית" (it has saved or created nearly 150,000 jobs), הישג מכובד לכל הדעות. אבל עדיין מוקדם לחגוג כי היקף האבטלה בסוף חודש אפריל הגיע ל8.9 אחוזים – יותר מהתחזית של אובאמה למיקרה שחבילת התמריץ לא היתה מקבלת אישור.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר