אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אמור לי מי חברך


"אם לא תתמוך בידידיך, לא יישארו לך הרבה ידידים" (if you won’t stand by your friends, you won’t have many friends left). יחסים בין מדינות אינם מתבססים על "ידידות" (או על "אהבה", או על "חברות" לצורך העניין). יחסים בין מדינות מתבססים על אינטרסים. כאשר מחלפים את המילה "ידידים" ב"בעלות ברית" במשפט הפתיחה, מתקבל תאור תמציתי וקולע של מעמדה הבינלאומי של ארה"ב במלאת שלושה חודשים לעידן אובאמה. בשורות הבאות אשתמש באופן חופשי במושגים "ידידים" ו"בעלות ברית", הכוונה תהיה תמיד לאותו הדבר.

המגמה המסתמנת במדיניות החוץ בה נוקט אובמה היא תפנית חדה ביחס לזאת שהיתה נקוטה בידי קודמו. אולי לא 180 מעלות, אבל לא רחוק מזה. זאת איננה חזרה למדיניות של קלינטון. זה הרבה יותר. בהרבה מובנים זו החייאה של מדיניות עידן קארטר. למה זה הוביל – אין צורך להרבות במלים. קשה לבוא בטענות על ההתפתחות הזאת, כי היא מימוש של מה שאובאמה הבטיח במהלך מערכת הבחירות ואף אחד לא יכול לטעון שרימו אותו. הציבור בחר את אובאמה ובכך הביע את אמונו בקו הזה. אין זה משנה מה היו מניעיו של מי שהצביע עבור אובאמה, בהצבעה עבור נשיא הבוחר מצביע עבור "חבילה", אין מקום לטעון ב"זה" אני תומך ול"זה" אני מתנגד. על הבוחר לקבל את הטוב עם הרע. בשלב הנוכחי לא נותר אלא להשלים ולהמתין לתוצאות. ימים יגידו למה זה יוביל. אם גישתו של אובאמה תוכתר בהצלחה, דבר שאני מתקשה להאמין שיקרה, אבל כבר טעיתי לא פעם בעבר, הוא יקנה את עולמו וייכנס להיסטוריה. תקופת כהונה שנייה תיפול לידיו כפרי בשל.

המרכיב המרכזי במדיניותו של אובאמה הוא "הושטת יד" (out reach) למדינות שאינן נמנות על בעלות בריתה של ארה"ב, ביניהן כאלו שניתן להגדירן כאויבות ע"פ כל קריטריון שהוא. החידוש בא לידי ביטוי במיוחד בהתייחסות לאיסלאם ולעולם הערבי בפרט. "מטח הפתיחה" היה נאום אותו אובאמה נשא בטורקיה במהלך ביקורו האחרון באירופה, בו הוא הביע חרטה על "פשעי" העבר של ארה"ב וקרא לפתוח "דף חדש". בתקשורת המובילה זה מוצג כ"הישג" וכבר זוקפים לזכותו של אובאמה את "שיקום" תדמיתה של ארה"ב בעולם. האליטה הליבראלית נמצאת באופוריה. בעיניהם "הישגו" זה של אובאמה הוא צעד ראשון בדרך להתגשמות חלומם --- שדרוג מעמדה של ארה"ב ממעמד של מעצמת על למעמד של אומה ככל האומות (במאמר מוסגר, שדרוג זה התרגום העברי ל upgrade, שבדרך כלל מבטא "שיפור". תוצאות מדיניותו של אובאמה הן למעשה downgrade במעמדה הבינלאומי של ארה"ב, שזה ההיפך משיפור. לא מצאתי מונח עברי הולם). לאינטלקטואל הליבראלי המצוי יש סיבות טובות לנשום לרווחה - סו"ס יש לארה"ב נשיא שיודע להתרפס בפני אומות העולם, נשיא הרואה במושג "מעצמת על" מילה גסה, סו"ס נעלמה השחצנות וגישת ה"אני ואפסי עוד", ממאפייני משטר הרשע של בוש/צ'ייני. בימים אלה התבשרנו שאובאמה עומד לפתוח "סיבוב שני" במסע ההתלקקות לעולם האיסלאם. הבימה מעליה הוא עומד להביא את המסר תהיה מצריים.

התקשורת וממשלות בעלות בריתה של ארה"ב באירופה, שאינן חלק ממקהלת החצר הסובבת את אובאמה, אינן מתלהבות מהקו המדיני שאובאמה נוקט בו, ואינן שותפות להתפעלות של התקשורת האמריקאית מה"הישגים" המדיניים של אובאמה (אני מתבטא בעדינות). הם בהחלט לא אהבו את בוש, אבל הם כבר לא כל כך בטוחים שאובאמה הוא באמת תחליף מוצלח כפי שזה נראה בהתחלה. אצל בעלות בריתה הנוכחיות של ארה"ב באירופה (ולא רק שם), מערכת היחסים עם מעצמת העל עוברת כעת הערכה מחדש (reassessment). הדבר בולט במיוחד אצל מדינות הרסיס שזכו לעצמאות בעקבות התמוטטות האימפריה הרוסית. קזכסטאן, גיאורגיה, מדינות כמו אוקראינה, בלארוס ואפילו פולניה, הימרו על כך שהאח הגדול מעבר לים יעמוד לצדן כנגד שאיפות ההתפשטות של הדב הרוסי. עכשיו הן כבר אינן בטוחות שזה היה רעיון כל כך מוצלח.

מעבר ליחסי ציבור, ידידים חדשים עדיין לא צמחו לארה"ב מזה. כל מה שקרה עד עכשיו זה שהאיראנים ביצעו תרגיל "אבו עלי" אופייני למזרח התיכון. לפני מספר שבועות, עיתונאית אמריקאית נדונה באיראן לשמונה שנות מאסר באשמת ריגול. זו היה צעד שנועד להמחיש מי הוא בעל הבית. ארה"ב הסתפקה בהבעת מחאה בשפה רפה (חס וחלילה מלהעליב את אויבך כאשר אתה חפץ ביקרו). היום (11 במאי) כל שופרות התקשורת המובילה הודיעו בקול תרועה על שחרורה של העיתונאית. ה"הישג" הזה הוצג כראיה לכך שהתפנית המדינית של אובאמה אכן נושאת "פירות" (dividends). "הנה נמס הקרח, נפתח עידן חדש ביחסי איראן ארה"ב", נכתב ונאמר. שכחו לציין שתמורת שחרור העיתונאית שולם מחיר יקר – כמה קציני מודיעין איראניים שנתפסו במהלך "פעילות" בעיראק ונעצרו בידי האמריקאים, יצאו לחופשי, בכל מה שנוגע לבליעת לוקשים (gullibility), ממשל אובאמה והתקשורת ממשיכים את המסורת של ממשלים קודמים (לא רק בוש). הם בלעו את הלוקש האיראני עד הסוף (כמו שאומרים כאן,hook, line and sinker) ועוד ליקקו את השפתיים. "שיפור" משמעותי נוסף במעמדה הבינלאומי של ארה"ב שבא כתוצאה ממדיניותו החדשה של אובאמה היה הסכמתן של לוב, קובה, סין, ערב הסעודית ומדינות אחרות האמונות על זכויות האדם, לקבל את ארה"ב כחברה בוועדת האו"ם לזכויות האדם. מלים לא תספקנה לתיאור האורגאזמה הרוחנית של האליטה האינטלקטואלית.

בניית ידידות, או יצירת ברית, בין מדינות היא תהליך מתמשך. זה לא דבר שנתן להשיגו בהבל פה מהיום למחר. הריסת מערכת יחסים עם בעלת ברית, לעומת זאת, היא דבר שניתן לגרום לו באופן כמעט מיידי. לפעמים די בהתבטאות לא מוצלחת אחת.

מדיניות של "רצון טוב" איננה בהכרח דבר שלילי, ובהחלט יש מקום לנסות אותה מדי פעם כאמצעי להורדת המתח ביחסים בין מדינות. הבעיה היא שזה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. רק כפסע מפריד בין out reach (הושטת יד) לבין over reach (תפסת מרובה לא תפסת). נדרשת מיומנות דיפלומטית מהמדרגה הראשונה על מנת להצליח בראשון בלי לגלוש לשני. בתחום הזה נראה לי שצדק נשיא צרפת, סארקוזי, כאשר הוא אמר שזה קצת "גדול" על אובאמה.

כאשר ההתקרבות ליריב לשעבר כרוכה בפגיעה באינטרסים של בעלות ברית בהווה, הרווח (שבדרך כלל איננו אלא אשליה בלבד) יכול לגרום להפסד הרבה יותר גדול (דבר שהוא כמעט בחזקת וודאות). בעלות בריתה של ארה"ב במזרח הרחוק, יפן ודרום קוריאה אינן מתלהבות מצורת ההתנהלות של מדיניות ארה"ב בנוגע להתגרענות ופיתוח אמצעי שיגור ע"י צפון קוריאה. טייוואן שכל קיומה תלוי במוכנות ארה"ב לבלום את סין, כבר איננה בטוחה שארה"ב תעמוד לצידה אם וכאשר הסינים יחליטו שהגיע המועד להחזיר את "הפרובינציה הסוררת" לחיק המשפחה. אפגניסטאן ופקיסטאן אינן נלהבות במיוחד לסייע לארה"ב במלחמה נגד הטליבאן ואל קעידה. הם יצטרכו לחיות אתם גם אחרי שארה"ב תפנה את צבאה מהאזור.

באזורנו, גוש המדינות המקובלות כ"מתונות" – מצריים, ערב הסעודית, נסיכויות המפרץ, ירדן וכן לבנון, רואות את הקרקע נשמטת להן מתחת לרגליים בעקבות ההתקרבות בין ארה"ב ואיראן. הפגיעה בערב הסעודית ונסיכויות המפרץ היא חמורה במיוחד מבחינתה של ארה"ב (זה לא משנה אם הפגיעה היא אמיתית או מדומה. מה שקובע זה ההתרשמות perception). אחרי סין, ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ הן המקור העיקרי להלוואות להן אובאמה זקוק כאוויר לנשימה על מנת ליישם את המדיניות הכלכלית שלו. הן רואות בהשלמה של ארה"ב עם איראן גרעינית איום מוחשי ביותר, דבר שיכול להביאן למסקנה שרכישת איגרות חוב דולריות איננו אפיק השקעה כל כך מוצלח כמו שזה נראה בעבר. לאחרונה גם הסינים החלו ל"מתן" קצת את קצב רכישת האג"ח המונפקות ע"י האוצר האמריקאי.

כמובן שלא יעלה על הדעת במסגרת מאמר כזה לא להתייחס לישראל ומקומה ותפקידה במסכת היחסים החדשה הנרקמת בעידן אובאמה. מהתקשורת הישראלית אפשר לקבל את הרושם שיחסי ארה"ב ישראל נמצאים על סף משבר חסר תקדים. שבפגישה הקרובה של אובאמה עם נתניהו "יעופו ניצוצות". שאם נתניהו לא יתקפל כאשר אובאמה "יעמיד אותו במקומו" (אין לי תרגום טוב לביטוי המקובל כאן will read him the riot act), אז . . . על הצופה/מאזין/קורא לנחש לבד איזה אסון עשוי להתרגש על עם ישראל אם נתניהו לא יגלה "גמישות". יש לי חשש רציני שהשמחה במעונם של חוגי השמאל בארץ קצת מוקדמת, ושבמערכות "הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" יצטרכו לאכול הרבה כובעים כשנתניהו ישוב ארצה מביקורו הקרוב בארה"ב. נכון, מצבה של מדינת ישראל בעידן אובאמה הוא רע, בוודאי יותר רע ביחס למה שהיה בתקופתו של בוש, אבל זה לא בגלל שיש לאובאמה מה שהוא מיוחד נגד ישראל. ההרעה במצבה של ישראל היא חלק מההרעה שחלה במצבו של העולם החופשי, הרעה הנובעת מהעובדה שמדיניותו של אובאמה היא רעה לכל העולם החופשי ולארה"ב בכלל זה.

בשלב הנוכחי, גם אם תהיינה אי הסכמות עם נתניהו, זה לא יביא ל"שבירת כלים". לאובאמה אין כעת שום אינטרס להביא למשבר ביחסים עם ישראל. אדרבא, "שלום בית" יכול לעזור לו. יותר ויותר מתברר שלאובאמה אין כל כוונה לעשות מה שהוא בנוגע להתגרענות של איראן. למעשה הוא השלים עם זה, ומעבר לנאומי מחאה פושרים במועצת הביטחון, ארה"ב לא תנקוט בצעדי תגובה כל שהם אם וכאשר יתברר שלאיראן יש נשק גרעיני. כדי לא להיות מואשם באימפוטנטיות אובאמה יהיה זקוק לכסת"ח שיצדיק את חוסר המעש הזה. כך נולד הסיפור ש"אי אפשר לטפל באיום האיראני בלי התקדמות בנושא הפלשתינאי". ההתבטאויות בנושא של הרל"ש, של סגן הנשיא ושל יו"ר המועצה לביטחון לאומי, מרמזות בברור על המגמה. נשמע כמו דמיון מטורף של בר-ניר? יש לזה תקדים. בתקופת כהונתו השניה של קלינטון היה נסיון התנקשות בחייו של הנשיא לשעבר בוש (האב), ניסיון שמאחוריו עמד סדאם חוסיין. קלינטון החליט מטעמים השמורים עמו לעבור על זה לסדר היום. בעזרתה של שרת החוץ שלו, מדליין אולברייט, נבנה סיפור על פיו חוסר תזוזה בנושא הפלשתינאי מנע מארה"ב להגיב מאחר ותגובה היתה עשויה להתפרש כ"פעולה נגד העולם הערבי" (אינני זוכר את המלים המדויקות בהן הם השתמשו, אבל זכור לי שהיתה התייחסות ישירה ל"סירובו" של נתניהו לוותר על שטחים – זה היה לפני שרעיון "שתי המדינות" הופיע על הבמה). על מנת להבטיח שלמעשיה הזאת יהיה "בשר", יש כרגע אינטרס אמריקאי לא ללחוץ על נתניהו יותר מדי

עובדה בסיסית שכמעט כולם בישראל נוטים להתעלם ממנה, זה בולט יותר בשמאל, אבל זה נכון כמעט באותה מידה גם בימין, היא שאף אחד לא ספק נשק או תמך בצורה כזאת או אחרת במדינת ישראל בגלל העיניים היפות שלנו. אף אחד לא ספק נשק או תמך בנו בצורה כזאת או אחרת בגלל תרומתו של העם היהודי לתרבות האנושית. ואף אחד לא ספק נשק או תמך בנו בצורה כזאת או אחרת על מנת למנוע את הישנות השואה. אדרבא, דווקא בתקופה שזה היה הכי חיוני לקיומנו, כל מדינות העולם החופשי, ארה"ב בראשן, הטילו אמברגו על אספקת נשק למדינת ישראל. היתה זאת דווקא רוסיה, שלא בדיוק "אהבה" אותנו, שאפשרה אספקת נשק שהיה קריטי להצלחה במלחמה ב 1948. ככה זה נמשך לאורך כל ההיסטוריה של תקופת קיומה הקצרה של מדינת ישראל. כאשר ישראל זכתה לתמיכה התומך עשה זאת כי הוא חשב (בצדק או שלא בצדק) שזה יביא לו תועלת. באותה מידה, כאשר "הכניסו" לנו זה נעשה מאותן סיבות. השיקול הקובע היה וישאר תמיד האינטרס. החריג היחיד שאני יכול לחשוב עליו היה החלטתו של הנשיא טרומן להכיר במדינת ישראל מיד אחרי הכרזת המדינה, החלטה אותה הוא קבל בניגוד לדעת כל יועציו (ג'ורג' מרשל, שר החוץ שלו, אפילו איים בהתפטרות).

האמונה הנאיבית בנצחיותם של יחסי הידידות של מדינת ישראל עם בעלות בריתה היא "פרה קדושה" שאף אחד איננו מעלה על דעתו לפקפק בה, במיוחד לא בחוגי השלטון. גם ה"ברז" שדה גול הכניס לנו ערב מלחמת ששת הימים, לא פקח לאנשים את העיניים. בקרב הציבור בישראל ישנו איזה ביטחון מיסתי שביום פקודה ה"עולם" לא ישקוט על השמרים ויצא חוצץ למנוע שואה חדשה. לך תספר את זה לקורבנות האיסלאם בדרפור.

כמו בעבר, היחסים בין ארה"ב וישראל יקבעו ע"י אינטרסים. נשיא אמריקאי, מי שזה לא יהיה ולא משנה מאיזו מפלגה, יעמיד בראש שיקוליו את טובת ארה"ב. הוא יכול לטעות, או לקבל ייעוץ גרוע, לגבי מה "טוב" לארה"ב, אבל החלטותיו אף פעם לא תושפענה משיקולי "ידידות".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר