אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ברצלונה 2009


התמונה של דן לחמן

לא זכרתי שברצלונה עיר כל כך ידידותית. לא חזרתי אליה מאז שנות השבעים המוקדמות. פרנקו עוד חי. האולימפיאדה עוד לא נראתה באופק. זה מתחיל עם שוטר הגבולות החייכן, למרות שראה אלפי אנשים לפניך באותו יום, החיוך האדיב שלו והברכה "שיהיה לך זמן נעים בברצלונה" נשמעים כנים לחלוטין. בניגוד לניו יורק ששוטרי הגבולות ממש שונאים אותך שבאת. ואולי בברצלונה הוא סתם שמח שיש לו עבודה.נהג המונית המוליך אותך העירה, מחייך, ומשום מה זה לא נראה חיוך מלאכותי מקצועי. למרות שבברצלונה מוצפת במיליוני תיירים בשנה, התושבים לא שונאים אותם. זו לא תל אביב.הם אדיבים ומוכנים לעזור בכל שאלה.ברומא יש את מזרקת טרווי. ישנה האגדה האומרת שאם תטיל אליה מטבע, תחזור. בהוואי, כשאתה עוזב בספינה, אומרים לך להטיל לים זר פרחים שענדו על צווארך בעליה. אם נסחף לכיוון החוף, סימן שתחזור. בברצלונה יש ברזיות עתיקות מלפני כמאה שנים. האמונה אומרת שאם תשתה ממי הברזייה ברחוב תחזור לברצלונה. כנראה שלא שתיתי מספיק בביקור הקודם. לקח לי זמן רב מדי לחזור. אבל לבסוף חזרתי. אז אולי זה עובד.

מזמן לא נתקלתי בעיר חייכנית כל כך. אני בטוח שיש בה אלימות כמו בכל עיר גדולה. לא מפסיקים להזהיר אותך מפני כייסים. ובכל זאת ברחוב נדמה לך שכולם מחייכים אל כולם אם מבטם מצטלב במקרה. ומכיוון שהם לא מוצאים כנראה סיבה להשפיל מבט, כולם מסתכלים בפני כולם. מחייכים. וממשיכים הלאה.כמו לריו דה ז'נירו, גם לברצלונה יש את פסל ישו הענק שלה העומד על אחת הגבעות ופורש ידיים ומחבק את העיר מלמעלה. העיר כאן מוצפת ברזיליאנים והבדיחות על ההבדלים בני שני פסלי ישו מצחיקים. אבל אנחנו לא קתולים ספרדים ולא ברזילאים אז נניח להם את הבדיחות.באיזו עיר אחרת אפשר להיתקל במראה של זקנה קטועת רגליים מקבצת נדבות וזקן החולף ברחוב ניגש אליה. לא הספקתי לראות אם תרם את חלקו במטבע, אך הוא התחיל לדבר איתה, ליטף את ראשה, ליטף את לחייה, והלך.תיירים בדרך כלל לא מביטים למה שנמצא מעל לראשם. כל כמה שברצלונה יפה בגובה העיניים, חלק גדול מיופייה נמצא קצת יותר גבוה. תמיד צריך לזכור שהשלטים שמעל החנויות זהים פחות או יותר בכל העולם. זארה היא זארה בברצלונה ובתל אביב.במאות הקודמות הסוחרים ובעלי החנויות היו גרים מעל העסקים שלהם, לכן תמיד הקומה שמעל לעסק היא היפה ביותר. קוראים לה קומת הפרינסיפל, העיקרית. מרפסות עם מעקים נפלאים. עבודת פרזול מדהימה ביופייה.חלונות זכוכית צבעונית ומיני קישוטים אחרים. הקומות העליונות היו של מעמדות נמוכים יותר, ולכן פחות מפוארים.קטלוניה אימצה לה כמו כל מני ערים אחרות בעולם את ג'ורג' הקדוש כפטרונה של העיר. ג'ורג' שבברצלונה קוראים לו ג'ורג'י, שהציל את הבתולות והרג את הדרקון. הג'ורג' הזה. מאות אם לא אלפי פסלים של ג'ורג' מופיעים במיני מקומות בעיר. ג'ורג' עם החרב ממתכת על מנורות רחוב עתיקות. ג'ורג' והדרקון מטיח ומלט מעל לכניסות בתים ישנים. ג'ורג' שומר היטב על ברצלונה. הרימו עיניים וחפשו אותו מעליכם בכל פינה. ותנו לעצמכם עוד רגע, לא תמיד ג'ורג'י או הדרקון נראים מיד לעין.

פסל של ג'ורג' והדרקון על מרפסת של קומת פרינסיפל

ברצלונה הייתה פעם עיר לא גדולה שמסביבה כפרים. ברצלונה עצמה נבנתה כבר באופן מודרני. רחובות שתי וערב שקל להתמצא בהם, אך עם השנים בלעה ברצלונה את הכפרים הסמוכים. מישהו חכם השאיר את הרחובות העתיקים כמו שהיו אז. וכך אפשר לטייל במרכז מודרני, ועוד נדבר על המודרניות ובמרחק כמה צעדים שרידי חומות עתיקות שהקיפו כפרים, לברצלונה יש יותר מכותל מערבי אחד. יש לה רחובות צרים ומפותלים שנבנו במשך יובלות בכפרים הקטנים. איש לא חושב שצריך להרוס ולבנות מחדש, ובכל זאת, ברצלונה מוצפת בבניינים חדישים המשתלבים מצוין בטקסטורה הישנה. קמים בה מגדלים אך החוש האסטטי של המקום לא נהרס. הכל משתלב נכון.העיר היא מאמהות המודרניזם. מעטות הערים שהביאו כל כך הרבה חידושים ואחר כך שימרו גם את כל היופי הזה.בשנת 1993 עירית ברצלונה החליטה לכבד עסקים הקיימים כבר יותר מחמישים שנה. אם תסתכלו בכניסות לעסקים רבים תראו לוח מתכת רבוע, כמו מכסי ביוב ישנים בתל אביב. על כל לוח מוטבעים כל סמלי הגילדות המקצועיות של העיר, ושנת היווסד בית העסק. יש כאלו הפועלים כבר מסוף המאה התשע עשרה.אחד מהם הוא בית קפה ברחוב צדדי. שמו "ארבעה חתולים". פעם היה ה"כסית" של ברצלונה. כל האמנים היו יושבים שם וחלקם שילם ביצירות התלויות שם עד היום.. פיקסו הצעיר מאוד עיצב להם את הלוגו המתנוסס עד היום על התפריט.

עיטור של עירית ברצלונה לקפה. כל הסמלים מסביב הם סמלי הגילדות המקצועיות של ברצלונה. הקפה קיים מ.. 1897

יש כמה וכמה שמות העולים בזיכרון כשמדברים על ברצלונה. גאודי, פיקאסו, דאלי ומירו. ארבעתם חיו ויצרו בעיר. ובשבילי גם אחד טפייס, שהוא כנראה פחות מוכר.כשמזכירים את סדרת התמונות " הנערות מאביניון" אותן תמונות בהן פיקאסו שבר לראשונה את צורת הגוף המוכרת והתחיל לעבור לקוביזם. בילדותנו הסבירו לנו שהנערות נחשבות בדרך כלל לנערות מהעיר אביניון שבדרום צרפת. כך סיפרו לנו. דבר לא נכון לחלוטין. אביניון הוא שם רחוב בו היו מרוכזים בסוף המאה התשע עשרות בתי הבושת של ברצלונה. סוג של רחוב חלונות אדומים. פיקאסו הנציח את הזונות ופירק את גופן לקוביות. הזונות הן שהולידו את זרם הקוביזם..ידידי אביב שחי כאן בברצלונה כבר כמה שנים לקח אותי לרחוב אביניון לא רק לזכר הזונות ופיקאסו. רחוב אביניון מצטלב עם רחוב שושנה דמארי, אמר לי.. מה לשושנה דמארי וברצלונה. נעמדנו באמצע הרחוב. תסתכל סביבך אמר. לרחוב לא קראו על שם שושנה. תסתכל טוב מסביב, אמר. חוץ משירתה, במה עוד הייתה דמארי מפורסמת. אחרי שעשיתי ספירת מלאי קצרה הגעתי לעגיליה. ועכשיו תסתכל על מנורות הרחוב, אמר לי אביב. הם לא מזכירים את עגיליה של דמארי? אני קורא לרחוב על שמה, באופן פרטי. עם ידידים טובים אני מתחלק ברעיון. אז עכשיו יש לי רחוב שושנה דמארי בברצלונה. לא ממש על שמה, אבל הבנתי את הרעיון ואימצתי אותו. כשמסתובבים ברחוב אלו הדברים שצריך להביט בהם, הם היוצרים את היופי המיוחד. אם לא מסתכלים חשים אולי ביופי באופן כללי, אך יהיה קשה להסביר למה. הברזיות המנורות והדרקונים נמצאים בכל מקום ופינה, אסור להתעלם מכל המנורות העתיקות וקישוטי האר נובו או דקו או אמנות מודרנית מקומית שאינני יודע את שמה וממלאה את הרחובות. אחרת ברצלונה היא רק עוד עיר עם שדרות ארוכות, רחובות רחבים ויופי של פני השטח. צריך להקיף במבט, כמו את הגגות המטורפים של פריז ומגדלי הזכוכית של מנהטן. חלונות ראווה הם אותם חלונות ראווה בכל העולם.

ברזיה. מצד ימין שוקת לסוסים

הרמבלס היא באמת שדרה יפהפייה, אך ספרדים שאינם עובדים שם כבר כמעט ולא מסתובבים בשדרה היורדת ממרכז העיר לכיוון הים. החנויות יקרות מדי והתיירים הם אלו הממלאים את השדרה. לפחות את רובה ומפרנסים את החנויות המוכרות במחירים מופקעים.כאן גם אם משפצים את העיר דואגים שתראה אותו דבר. יש להניח שתייר שיחזור מתחילת המאה שעברה יזהה את רוב המקומות, מלבד אולי כמה בניני מגדלים חדשניים לחלוטין המשתלבים היטב בעיר העתיקה.

בסיס של מנורת רחוב

המפגש הראשון שלי עם תמונות של פיקאסו התרחש דווקא בתל אביב, בתערוכה שהגיעה מחו"ל אך הייתי צעיר מלהתרשם. שנים אחרי בפריז וניו יורק גיליתי את עוצמתו. יש כנראה סוג של ציירים שאם אתה רואה עבודה אחת או שתיים שלהם אי אפשר להתרשם באמת. אך להיכנס לאולם גדול ועולם חדש מכה בעיניך גורם לך סוג של טלטלה והבנה. לעתים הכמות המרוכזת מעצימה את הרושם. תמונה בודדת של רותקו על קיר היא יפה. להיכנס לאולם עם המון משטחי הצבע הללו תלויים אחד ליד השני מכניס אותך לתוך עולם אחר. זו הייתה הפגישה הממשית הראשונה שלי עם פיקאסו. המוזיאון בברצלונה איננו מדהים. המבנה יפה מאוד, באזור עתיק, יש בו שני חדרים נפלאים עם תמונות פחות מוכרות מסוף המאה התשע עשרה. ציור בסגנון קלאסי ספרדי שהולך ונעשה מושפע מהאימפרסיוניסטים הצרפתיים. גם אם ראיתי כמה מאלו בעבר, כאן שוב הכמות וההתפתחות השאירה פעור פה. אך כל התקופות האחרות, הכחולה וורודה, הקוביסטית ועוד, פשוט לא מיוצגות מספיק. ומה שמוצג אינן עבודותיו הגדולות. אך שיש כמה תמונות מפורסמות באוסף. מי שלא ראה אוסף פיקאסו במקום אחר שלא יחמיץ כשיבקר בברצלונה. מי שמכיר...... לא מוכרח אם אין לו כמה שעות פנויות.לעומת כל מה שאמרתי על כמות היכולה לעזור לפצח הבנה של יצירה, הנה את עולמו של מירו לא הצלחתי לפענח. בניין המוזיאון עצמו מקסים. נכון חלק מהתמונות מרשימות ביותר, לא אלו בסגנון המוכר, אלא דווקא כאלה שנראות כמו משיכות מכחול בלי דמויות של ממש. אך באופן כללי, לא הצלחתי להיכנס לעולם שלו. עקבתי אחרי שתי קבוצות ילדים בני שש שבע. הם נהנו מאוד. ואני הלכתי בעקבותיהם והתפעלתי מהם. את מה שהסבירה להם המורה לא הבנתי לצערי. כנראה שאיבדתי את החוש הילדותי חלומי שלי.לצערי מוזיאון טפייס, זה שהכי עניין אותי היה סגור לרגל שיפוצים. דווקא בו תליתי תקוות גדולות. נתקלתי בשתי תמונות שלו פעם אחת בגוגנהיים והן הרשימו אותי. מאז לא שמעתי את שמו. קיוויתי שהמוזיאון שלו בברצלונה יפתח לי פתח רחב יותר לאמנותו. כמה חבל. כל מה שניתן לראות הוא פסל עצום ממדים על גג הבניין. למעשה כאילו חוט תיל שסובך סביב עצמו. עננים וכיסא קוראים לפסל. מבט קצת יותר ארוך יסביר למה.

הפסל של טפייס על גג המוזיאון

אי אפשר הרי שלא להזכיר את גאודי, ומכל הבניינים המוכרים, בעיקר את הכנסייה שלא סיים את בנייתה ומזה שנים עובדים כדי להשלים את הבניין הענק. עם החזית, זו שגאודי הספיק לתכנן ולבנות נראית כמו ארמון בחול ים, כזה שילדים מתיזים חול רטוב ומקימים מיני מגדלים עם חודים פונים כלפי מעלה. הרי שהחלק האחורי שלה כבר תוכנן על ידי ארכיטקט מעולם אחר לחלוטין, כזה שהושפע מהאמנות הקוביסטית. הכול מסודר ומסוגנן ובנוי קוביות. דמויות שיצאו מאיורים של ציירים קוביסטים. ישו מריה והקדושים בצד האחורי יצאו מספר אמנות אחר לחלוטין. הכנסייה נבנית כבר שנים ומתוכננות לה עוד כמה שנות עד שתסתיים בנייתה, ותאריך סיום הבניה הולך ומתארך.

הצד השני של הכנסיה. עם הפסלים המודרניים

אי אפשר שלא להתפלא ולשאול למה דווקא העיר הזאת הולידה רצף כזה של גאונים בתחומים שונים. גאודי, דאלי, פיקאסו, מירו, טפייס, ואלו מלבד כל אותם ארכיטקטים שבנו את הבתים הנפלאים הללו, ומי יודע איזה שטחים נוספים התפתחו דווקא בעיר הזאת, כל כך הרבה מוכשרים, שלכולם ניתנה גם יכולת ההתבטאות, והמקום לפרוץ ממנו לעולם. מה יש שם באוויר?בהליכה לא ארוכה מגיעים למתחם אחר. מעניין להפליא. מרחוק זה נראה כמו שכונת ארמונות. מבנה אחד בנוי לרוחב ומשמש מאין חומה ושער ובפנים שמונה ארמונות לא קטנים בנויים כולם מאבן אדומה עם כרכובים ירוקים ומוזהבים. כל המתחם הזה הוא למעשה בית חולים. מבנה הרוחב הוא בניין המנהלה והארמונות האחרים הם המחלקות, כשעל כולם מתנשא שולט לכאורה עוד ארמון מרשים. זהו חדר הניתוח המרכזי.

אגף מבית החולים שנראה כמו ארמון קטן

את בית החולים התחילו לבנות בתחילת המאה שעברה. אך ב1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. זמן שלא יאה להתעסק בו בקישוטים. מה גם שבעלי המלאכה היו במלחמה והחומרים נעלמו. עד היום אפשר לראות את המשטחים אותם הכינו לעבודות פסיפס או זכוכית צבעונית ולא נסתייע לסיים אותם. כדי לנסות להבין את התפיסה צריך לחזור ולהבין את משמעות בשפות. את המונח בית החולים קיבלנו מן השפה הגרמנית krankenhaus בית חולים מהסוג שבעיקר הרחיק את האנשים כדי שימותו בשקט. בשפות הלטיניות למלים כמו hospital יש את המשמעות של מקומות אירוח. אולי צריך לשנות בעברית את המונח בית חולים המלה לאורחוליון מקום אליו אנשים מוזמנים לבוא להתארח בנעימים ולהחלים באותה הזדמנות. וגם להתנהג אליהם בהתאם. בברצלונה יש בתי אירוח לחולים, ממש כך. ארמון אירוח. רק על דבר אחד אינני יכול להעיד. איך נראים החדרים מבנים. לא נכנסתי פנימה למחלקות. ישנם כמובן גם בתי חולים חדשים גדולים עם תפיסה בת ימינו בעיר.

חדר הניתוחים המרכזי

ורק דרך אגב. הספרדים לא קוראים לגאודי, גאודי אלא גאו-דיי ולא דאלי אלא דא-ליי. ההדגשים תמיד על החלק האחרון של השם בו מתרכזת האות יוד.לפני כמה שנים נפתחה כאן חנות ספרים המתמחה רק בסוג ספרות אחת. ספרות אנטישמית. עיריית ברצלונה לא אסרה על החנות להתקיים אלא החליפה את שם הכיכר בה נמצאת החנות ונתנה לה את השם "כיכר אנה פרנק" ואם לא מספיק העמידה מול החנות פסל של הילדה היהודייה ההולנדית.בעל החנות סגר את המקום והעביר את החנות למקום אחר בעיר. מיהרה העירייה והעבירה את פסל אנה פרנק אל מול חנותו החדשה. הוא שב וסגר את החנות והחזיר אותה למקומה הישן. העירייה הבינה שלא תוכל לרדוף אחריו וויתרה על המרוץ. אך עד היום עומדים שברי המסד של הפסל הישן וחלקי מגן דויד נראים לעין. זה היה יכול להיות סיפור נחמד על העיר הזאת אלמלא העלתה את השאלה, איך בעיר המקסימה הזאת יכולה להתקיים לאורך שנים חנות העוסקת בספרות אנטישמית. גם אם איננה גדולה. מי אם כן מבין כל האנשים החייכניים ברחוב מפרנס כזאת חנות.ב1929 נערכה בברצלונה תערוכה בינלאומית ענקית. כל המדינות הגדולות הקימו ם ביתני ענק המשמשים עד היום כמרכז כנסים עולמי. האתר שנבחר הוא קרוב למרכז העיר. על גבעה גבוהה בנו הספרדים מבנה ענק, שהיה הביתן הספרדי וחלש מעל פסגת הגבעה על כל התערוכה. היום משמש כמוזיאון לאמנות קטלאנית. נראה שברצלונה משמרת כל אבן שהונחה בה אי פעם. את הביתן הגרמני תכנן לודוויג מיס ון דר רוהה מאבות סגנון הבאהואס. אלא שהביתן הוא בין הבודדים שנהרסו אחרי התערוכה. לפני איזה שנים הוכרה חשיבותו של המבנה המרובע המיוחד הזה ונבנה מחדש לפי התכניות הישנות.אך זה לא כל הסיפור. הספרדים חפרו ובנו סוג של נהר קטן, מזרקות מים ומפל ניאגרה קטן משל עצמם כשכל המים הללו זורמים אל בריכה ענקית מרכזית שבמרכזה מזרקה ענקית. צריך לזכור. 1929. מלחמת אחים, מלחמת עולם והמזרקה עודנה שם. אני מניח שהיום המופע הגדול המרקיד את מי המזרקה ומאירה אותה בשלל אורות צבעוניים הוא כבר ממוחשב ומודרני, המדהים בעיני הוא השימור. כדי לנסות לתאר, תחשבו על ארמון הבהאיים בחיפה. תעלו אותו בדמיונכם גבוה יותר. תרחיבו אותו על רכס ההר, ומשם כלפי מטה תזרימו את הנחל המלאכותי הזה.

הביתן הספרדי בתערוכה הבינלאומית. כל החלק הקדמי הוא חלק מהמזרקה ( שלא פועלת באותו רגע)

ברצלונה היא עיר הסובלת מבצורת. אך יש לה דבר אחד, היא שוכנת לחוף הים. המים במזרקה מותפלים מהים, משוחזרים שוב ושוב. את הרחובות שוטפים במים שעברו תהליך התפלה. לא מבזבזים מי שתייה, אך לא ניכר שום חסרון במים. מוזר לחשוב שרעיון התפלת מי ים נולד בארץ. בניין מפעל המים הוא אחד המוזרים בעיר. ולמה שיהיה מוזר בעיר כל כך רבגונית. אז מה אם הוא נראה כמו פאלוס ענק. בלילה , כשרואים אותו מרחוק הוא מואר במיני אורות צבעוניים. זה לא מתקן ההתפלה עצמו. אלו הם המשרדים של מפעל המים העירוני.בשנות השישים החליטה עיריית תל אביב לקשט את חזית הכיכר הקטנה והמכוערת שמול תחנת רכבת צפון. חפרו בריכה ובקול תרועה גדולה הביאו איזו מזרקה קטנה שכונתה בשם מדאם בטרפלי כי הזכירה למישהו כנף פרפר. אינני בטוח שהמזרקה עבדה יותר משנתיים שלוש. על המזרקה בכיכר דיזנגוף מוטב לא לדבר. מילא הכיעור אבל גם היא הפסיקה תוך זמן קצר להיות מזרקת מים אש ומוסיקה, כמו שתכנן אותה יעקב אגם. היום עומד במרכז הכיכר העיגול המכוער והפתטי . השכנים התנגדו לרעד המוסיקה שבקעה ממערכת עם צליל איום. העירייה הפסיקה לתקצב את החזקת הגלגל הזה. שנים מדברים להוריד אותו.במשך רוב השנה מספר התיירים בעיר גדול יותר ממספר התושבים. שוטר הגבולות ביציאה מברצלונה היה פחות חייכני. היה נדמה לי שרצה שהתיירים יישארו יותר ויפרנסו את העיר. צילומים: אביב כנען

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן