אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ימיו הראשונים של אובאמה בבית הלבן


מהפיסגה אפשר רק לרדת

אחרי שנשבע אמונים כדת, אובאמה החל לכהן כנשיאה ה 44 של ארה"ב. בשיטת המימשל הנהוגה בארה"ב אנחנו תקועים אתו לטוב או לרע למשך ארבע השנים הקרובות, ואם ילך לו זה בהחלט יכול להמשך שמונה שנים. האופוריה שליוותה את בחירתו של אובאמה נמשכת, והכיסוי התקשורתי האוהד לו הוא זוכה הוא חסר תקדים. מי שעוקב אחרי התקשורת המובילה (אני כולל בכינוי הזה שורה של עיתונים, ביניהם הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט, הלוס אנג'לס טיימס, ניוזוויק וטיים, וכן רשתות טלוויזיה כמו abc, cbs ו nbc) מקבל את הרושם שהוא נמצא בפיסגת ההצלחה, וזה עוד לפני שהוא נקט אפילו בפעולה אחת. דוגמא טובה היא שירי ההלל לראיון הטלוויזיוני שאובאמה נתן לאל ג'זירה, אותו הם הציגו כ"פתיחת עידן חדש" ביחסי ארה"ב עם העולם המוסלמי, לפני שהופיעה אפילו תגובה אחת לראיון בעולם הערבי. צריך היה לקרוא עיתונים כמו הוול סטריט ג'ורנל כדי לראות שכל מה שאובאמה אמר בראיון נלקח מדברים שנאמרו ע"י קודמו בתפקיד, כולל קטעים שלמים שהועתקו מילה במילה מהנאום שבוש נשא ב 20 בספטמבר 2001 – מיד אחרי הפיגוע של ה 11 בספטמבר. אחרי התמיכה המאסיבית שהם נתנו לאובאמה במהלך הבחירות, התקשורת המובילה מהמרת עכשיו על הצלחתו. למעשה יש בכך משום שרות דב מאחר והיא יוצרת צפיות שאין לו שום סיכוי לעמוד בהן, וכלל ידוע הוא ש"כגודל הצפיות גודל האכזבות". אובאמה עצמו מודע לכך והוא משקיע הרבה מאמצים בהנמכת הציפיות. הוא יודע טוב שלא ניתן יהיה לגלגל את הפאשלות שלו על בוש בלי גבול. במוקדם או במאוחר ייגמר ה"קרדיט" בחשבון הזה. הציבור האמריקאי איננו סובל אולי מעודף חוכמה, אבל הוא גם לא כל כך טיפש כפי שנהוג להציג אותו.

בעיות הפנים של ארה"ב נמצאות היום בראש סולם העדיפויות של אובאמה כי הוא מאמין, במידה לא מועטה של צדק, שהוא ייבחן ע"פ מידת הצלחתו בתחום הזה בשנת 2012. אבל על כל זה מאפיל ברקע איום שכרגע מודחק למושב האחורי, לפחות כפי שזה משתמע מהתקשורת, הטרור. כל ההצלחות שבעולם לא תעזורנה לאובאמה במקרה של פיגוע טרור במימדים של ה 11 בספטמבר במהלך ה"מישמרת" שלו. אם זה יקרה הוא יגלה שמהפיסגה אפשר גם ליפול ולא רק לרדת, כמאמר חז"ל "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", והוא יסיים את כהונתו כמו קארטר. אני מוכן להמר על כך שאובאמה מתעורר מדי בוקר כשהוא שטוף בזעה קרה, והשאלה הראשונה שלו לעוזריו היא "היה פיגוע?" וכשהתשובה היא "לא", הוא נרגע ומברך ברכת הגומל. בכל פעם שהטלפון האדום מצלצל הוא קופץ כנשוך נחש עד שמתברר לו שזה בנושא אחר. כחידוש, בהיותו הנשיא הראשון המשתמש דרך קבע בדוא"ל, תגובתו וודאי דומה בכל פעם שעל מסך ה blackberry שלו מופיעה ההודעה you’ve got mail.

עדיין מוקדם לשפוט את ביצועיו של אובאמה. מה שאנסה לעשות כאן זה לנחש לאן פניו מועדות מתוך המינויים והצעדים בהם נקט עד כה, כל מי שקרא את מה שכתבתי בעבר על הנושא יודע מה דעתי עליו. הדברים להלן ישקפו את דעותי האישיות. לא הצבעתי עבור אובאמה ואני עדיין משוכנע שהוא איננו מתאים לתפקיד – מועמד לבן עם נתונים זהים לא היה עובר את הסיבוב הראשון בפריימרי'ס. אבל אובאמה נבחר, וכמו שאומרים זה מה יש.

הבעיה העיקרית של אובאמה היא בעיה שלמעשה ניצבת בפני כל מי שנבחר לנשיאות ללא כל קשר למידת "התאמתו" לתפקיד או לרקע שלו ב"עשיה". זה מתחלק לשניים. ראשית, לאף אחד אין מספיק ידע ומומחיות בכל הנושאים אתם על נשיא ארה"ב להתמודד ולקבל החלטות. שנית, כמות המידע הזורמת אליו היא כזאת ששום בן תמותה איננו מסוגל להשתלט עליה. במלים פשוטות התפקיד גדול. הוא גדול על כל מי שנבחר ללא כל קשר ליכולתו ו/או לביצועיו בעבר. הנשיא מקיף את עצמו בצוות של יועצים ועוזרים שתפקידם לספק לו את הידע החסר בעת הצורך, ולסנן את המידע הזורם למימדים שניתן להשתלט עליהם. מחוסר ברירה הנשיא חייב לסמוך על צוות עוזריו ללא כל יכולת לוודא שלא מאכילים אותו בלוקשים. למעשה הוא חייב לסמוך על עוזריו בעיניים עצומות. לכן חשוב הקשר האישי והאמון שיש לו בצוות העובד אתו יום יום בבית הלבן. מאחר וקריאת החדשות בחצי תריסר העיתונים המובילים היא משימה שכשלעצמה יכולה למלא חצי יום עבודה, עוזריו מכינים עבורו תקצירים המכילים את עיקר החדשות (כולל אלו המתפרסמות בעיתונות הזרה), וזה למעשה הבסיס עליו נשען כל מערך קבלת ההחלטות. תארו לעצמכם את מידת ההשפעה שיש לעוזרים האלה המחליטים מה להדגיש ועל מה לפסוח.

המבנה השילטוני בארה"ב שונה באופן מהותי ממה שמוכר במשטרים דמוקרטיים אחרים. הנשיא הוא הרשות המבצעת והוא הפוסק האחרון והבלבדי בכל מה שקשור לניהול המדינה. הוא גם המפקד העליון של הכוחות המזויינים והוא גם האחראי לכל המשימות הביצועיות של הממשלה. אין בארה"ב ממשלה כפי שאנחנו מבינים את המושג בארץ, והחלטות אינן מתקבלות בהצבעה וברוב דעות. ההחלטות הן של הנשיא ושל הנשיא בלבד. הנשיא נעזר בשרים שהם למעשה "מזכירים" שתפקידם לבצע את מדיניותו של הנשיא בתחומים עליהם הם ממונים. הנשיא יכול להתחשב בדעותיהם ובהמלצותיהם אבל זה תלוי ברצונו בלבד. למעשה ההגבלה היחידה על כוחו של הנשיא היא שהוא חייב לקבל את אישור הקונגרס לכל פעילות שכרוכה בהוצאת כספים. מאז פרשת ווטרגייט, בתקופתו של ניקסון, חל כרסום מתמיד ביכולתו של הנשיא לעמוד מול הקונגרס.

השאלה הראשונה היא לגבי אובאמה היא אם הוא ינהיג או שהוא יונהג. הסימנים הראשונים כאן אינם מבשרים טובות. דווקא חברי מפלגתו הם אלה שעושים לו בעיות. מיעוט הזמן שהוא בילה בוושינגטון לפני שהחליט להכנס למרוץ לנשיאות נותן את אותותיו. את הכנת הצעת התקציב שנועד לתמרץ את הכלכלה (stimulus package) על מנת לפתור את המשבר בו היא שרויה, הוא מסר להרי ריד, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, שכבר הצהיר שהוא "איננו עובד של אובאמה". ולנאנסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים הדמוקרטית, שני פוליטיקאים משופשפים שמידת הבנתם בכלכלה איננה מי יודע מה. ההחלטה לסמוך על פוליטיקאים, בנושא שכרגע הוא כל כך מרכזי, במקום להטיל את המשימה על יועציו שהם מקצוענים התגלתה כטעות טקטית ממדרגה ראשונה. כפי שאפשר היה לצפות מפוליטיקאים הם בנו תקציב התפור במהותו לפי האג'נדה שלהם. ישועה לכלכלה לא תצמח מזה. בקושי עשרה אחוזים מהתקציב המוצע מוקדשים לפתרון בעיות מיידיות (אני כולל תחת הכותרת הזאת בעיות הדורשות פתרון בשנה הנוכחית). התקציב כולל הקצאת משאבים לשורה ארוכה של פרוייקטים הנמצאים על סדר היום של המפלגה הדמוקרטית מזה כבר, פרוייקטים שבינם לבין עידוד הכלכלה הקשר הוא מקרי בלבד. רוב הסכום שאושר (מדובר בקרוב לטריליון דולר) מיועד לממן יוזמות ופרוייקטים שתחילתם מיועדת לעוד יותר משנה (למעשה התקציב הזה, כפי שאושר בבית הנבחרים, מתפרס עד שנת 2019!), וזאת כאשר מדובר בצורך למצוא פתרון למשבר שהוא "מיידי". בשלב הזה אובאמה נמנע מלהכנס לעימות עם חברי מפלגתו. הוא בונה על כך שהרפובליקנים לא ייתנו לתקציב בצורתו הנוכחית לעבור בסנאט דבר שיאלץ את בית הנבחרים להתכופף. אובאמה עצמו כנראה עדיין לא בשל להתמודד עם שני השועלים האלה. סגנו, ג'ו ביידן, מי שהיה אמור לסייע לו ולהנחות אותו במסדרונות הפתלתלים של הפוליטיקה הוושינגטונית מתגלה כלפלף מושלם. עם כל הניסיון שיש לו (שלושים שנה בסנאט) הרי ריד אוכל שלושה כמוהו לארוחת בוקר.

לסיכום הקטע, זאת לא התנהגות המעידה על כושר מנהיגות. אובאמה מתחיל לגלות שרטוריקה בטלוויזיה איננה תחליף למנהיגות, ושמה שעבד במהלך מסע הבחירות איננו תחליף למדיניות של ממש כאשר נמצאים בשלטון. את פרטי תקציב "החרום" המוצע אי אפשר להסתיר מעיני הציבור ואנשים פשוט לא קונים את זה. זה מתבטא בסקרי דעת הקהל המראים ירידה ניכרת במעמדו של אובאמה. תופעה חסרת תקדים עבור נשיא שהיה בשיא התהילה אחרי תקופת כהונה של בקושי שלושה שבועות. התגובה של אובאמה לא מעידה על שיקול דעת רציני. הוא יצא ל"מתקפת נגד" המתבטאת בהופעות פומביות בהן הוא נוקט בטקטיקת הפחדה (scare tactics) של איום על הציבור ב"קטסטרופה הממתינה בפתח". במהלך מסע הבחירות הצד החזק שלו היה קור רוח ואי איבוד שליטה, כעת הוא הסיר את הכפפות וירד לרמה של דמגוגיה זולה בה הוא דן את מבקריו (בייחוד את אלה מבין חברי הקונגרס הדמוקרטיים שמסרבים לתמוך בתקציב המוצע) ברותחין. זה לא מתקבל בעין כל כך יפה בציבור ואפילו תחנות טלוויזיה שתמכו בו ללא סייג כמו cnn ו msnbc מותחות ביקורת על ה"תמריץ" הכלכלי המוצע. הניו יורק טיימס גם הוא לא טומן את ידו בצלחת.

תהליך קבלת ההחלטות של אובאמה גם הוא איננו מרשים במיוחד. כמו ברק שלנו (אהוד ולא אהרון) הוא מרבה לחשוב מהמותן ולא מהראש. בראיון בטלוויזיה ערב כניסתו לבית הלבן, הוא נשאל אם בכוונתו לשעות לעצה שנתן לו דיק צ'ייני (האחרון יעץ לו לבדוק, לפני שהוא מבטל צווים נשיאותיים של קודמו, את הסיבות למה הם נתנו). תשובתו של אובאמה היתה "זאת עצה טובה". ברגע שהוא נכנס למשרד הסגלגל (the oval office) הוא שכח את זה. אם הוא היה חושב הוא היה מבין לבד שבעוד שמספיקה חתימה שלו כדי לבטל צו נשיאותי של קודמו, דרוש קצת יותר על מנת לבטל את הסיבות שבגללן ניתן אותו צו.

במחי עט, מול מצלמות הטלוויזיה, אובאמה חתם על ההוראה לסגור את מחנה המעצר בגואנטנמו, צעד שהתקבל בברכה ע"י תומכיו מהחוגים הליבראליים. אך ראה זה פלא. דווקא בניו יורק טיימס, שבחמש השנים האחרונות ניהל מסע צלב נגד בוש בו הוא דרש לסגור את המחנה, הופיע ביום שלמחרת החתימה מאמר ביקורת על ההחלטה הזאת שהיתה, לדברי העיתון, "קצת חפוזה", ושצריך היה לחשוב לפני החתימה מה לעשות עם העצורים הנמצאים שם.

ההוראה לסגור את מחנה המעצר פתרה לאובאמה בעיה שהיתה לו עם תומכיו מהשמאל, אבל במקביל היא יצרה בעיה שלא הוא ולא אף אחד אחר יודע איך לפתור אותה. אוכלוסיית העצורים במחנה מונה בין מאתיים לשלוש מאות איש, ברובם טרוריסטים עם "קבלות". מה לעשות אתם? ובמאמר מוסגר אפשר להוסיף, מה לעשות עם טרוריסטים נוספים שיילכדו בעתיד? אובאמה הודיע שהוא מינה וועדה של משפטנים עליה הוטל לדון בנושא ולהביא לו המלצות תוך שלושים יום. לא היה כדאי לחכות להמלצות הוועדה לפני שליפת העט לחתימה? למעט הדחיה במעמד הטלוויזיוני, שלושים ימים נוספים היו באמת משנים מה שהוא? הרעיון להעביר את ההחלטה לידי משפטנים איננו מעיד על הבנה אמיתית של הבעיה. ברק שלנו (אהרון ולא אהוד) היה מרגיש "כמו דג במים" בסביבתו של אובאמה. אובאמה ניצב עכשיו בפני בעיה אמיתית אותה לא ניתן יהיה לפתור באמצעות שום התפלפלות משפטית. אף שופט ושום בית משפט אמריקאי לא יאפשר לו להחזיק אנשים במעצר לתקופה בלתי מוגבלת בלי להעמידם לדין. אם וכאשר הם יועמדו לדין הם יזוכו כי כל ההוכחות והעדויות נגדם אינן קבילות בבית משפט אזרחי, מה גם שבמספר מקרים הבאת העדויות לבית משפט אזרחי תחשוף מקורות מידע שלא היו ידועים עד כה לצד השני. השורה התחתונה היא שאם אובאמה לא יחזיר לתוקפם את הצווים הנשיאותיים של קודמו, או שיחתום על צווים דומים משלו, במוקדם או במאוחר הוא ייאלץ לשחרר את כל העצורים האלה. היטיב להגדיר את הבעיה הזאת אלן דרשוביץ, משפטן בעל שיעור קומה מאוניברסיטת הרווארד, בקביעתו ש"מערכת החוקים על פיה אנו חיים נכתבה לעולם אחר". זה קצת מפליא שאובאמה, שהוא בעל השכלה משפטית, מתקשה לקלוט אמת פשוטה זאת.

חמישה מתוך 43 נשיאי ארה"ב שקדמו לאובאמה היו "נשיאי מלחמה". לינקולן, ווילסון, פרנקלין רוזוולט, טרומן (מלחמת קוריאה), ובוש. אינני מונה את מלחמת וייטנאם אליה ארה"ב נגררה לאורך זמן וקשה להצביע על נקודת זמן ספציפית בה המעורבות האמריקאית הפכה להשתתפות מלאה במלחמה (מלחמת וייטנאם "נפרסה" על ארבעה נשיאים), וסכסוכים כמו גרנדה, תעלת פנמה, מלחמת המפרץ או קוסובו בהם קשה לראות מלחמות של ממש. שלושה מהחמישה, לינקולן, ווילסון ופרנקלין רוזוולט הובילו את ארצם למילחמה (לא יהיה מוגזם לאמר שכל אחד מהם, בצורה כזאת או אחרת, יזם את המלחמה). על טרומן ובוש המלחמה נחתה במפתיע מבלי שהם היו מוכנים לה. שניהם סיימו את תפקידם כשדעת הציבור דנה אותם ברותחין. היום מדברים עליו אחרת, אבל כאשר הוא מסר את כס הנשיאות לאייזנהאואר ב 1953, תדמיתו של טרומן בעיתונות לא היתה שונה בהרבה מזו של בוש היום (לטלוויזיה עדיין לא היה אז מעמד כמו של היום). גם יומו של בוש יגיע, וזה יקרה הרבה יותר מהר ממה שאתם חושבים.

בחלקו של אובאמה נפל ה"כבוד" המפוקפק להיות הנשיא הראשון בתולדות ארה"ב שנבחר לתפקיד כאשר ארצו שרויה במלחמה. זאת מלחמה השונה מכל מה שהאנושות ידעה בעבר, מלחמה המתנהלת בעולם שאחרי ה11 בספטמבר, 2001, עולם בו נוצרה מציאות חדשה. שורה של מינויים וכן החלטות שאובאמה קבל מצביעים באופן די ברור על כך שאובאמה לא הפנים את המציאות החדשה. בעקבות הבושהיסטריה של החוגים הליבראליים והאגף הרדיקאלי של המפלגה הדמוקרטית בשמונה השנים האחרונות, הם נמצאים במצב מתמיד של התכחשות (denial), והם פתחו מנגנוני הדחקה המאפשרים להם לראות במציאות החדשה חלום רע שעכשיו, עם חילופי הדיירים בבית הלבן, נמוג ואיננו עוד. הניו יורק טיימס הגדיר את כל נושא הטרור כ"מיסטיקה". בעקבות הרצאה שדיק צ'ייני נתן לאחרונה, בה הוא הזהיר מפני האפשרות של מגה פיגוע, הוושינגטון פוסט כתב שבמקום "לזרוע פאניקה" מוטב לו לצ'ייני שיפשפש במעשיו ויבקש סליחה מהציבור האמריקאי על "חטאיו". במסיבת העיתונאים הראשונה שלו כנשיא (9 בפברואר), עיתונאית וותיקה שאלה את אובאמה מה יש לו לאמר על ה"כאילו איום של הטרור" (the so called terror menace).

ייקח זמן לחבר'ה האלה להבין שצריך יותר מצו נשיאותי או הצבעה בקונגרס כדי להפטר מהרעה החולה הזאת ששמה טרור. בסלנג האמריקאי יש ביטוי when the shit hits the fan (אינני מצליח למצוא תרגום עברי הולם) ואני ממתין בקוצר רוח לראות את האקרובטיקה המילולית של התקשורת המובילה כאשר זה יקרה. בוש הצליח להשאיר את הטרור מחוץ לגבולות ארה"ב במשך שבע השנים שחלפו מאז ה 11 בספטמבר (ההצלחה הזאת היא כנראה הסיבה האמיתית לשנאה התהומית אותה חשים כלפיו חוגי השמאל הליבראלי). האתגר האמיתי הניצב בפני אובאמה הוא להבטיח שהמצב הזה יימשך. ניצחונו של קלינטון על בוש האב ב 1992 הושג במידה רבה הודות לסיסמא it’s the economy stupid. אם הצעדים בהם נקט הוא נקט עד כה הם אינדיקציה לעתיד, נפילתו של אובאמה תהיה בזכות הסיסמא it’s not the economy stupid. למרבה הצער, כשבוחנים את מה שאובאמה הספיק לעשות בתקופה הקצרה בה הוא מכהן כנשיא, מתקבל הרושם שהשיקול המרכזי המנחה אותו הוא "לסגור חשבונות" עם בוש.

לא ארחיב כאן את הדיבור על שורת המעידות של אובאמה שהתבטאו בבחירת מועמדים עם "קופה" לתפקידי מפתח בממשלו. אסתפק בהערה אחת. מקובל לאמר שבוושינגטון השערוריות האמיתיות אינן העבירות על החוק של אישים שונים אלא פעילויותיהם החוקיות לכאורה. פרשת המועמד לתפקיד שר הבריאות, תום דסקלה (tom daschle), תבהיר במה מדובר. הוא נאלץ לוותר בבושת פנים על המינוי שהוצע לו בגלל ש"שכח" לשלם מס הכנסה (מה שהוא בסדר גודל של 120,000 דולר, כסף קטן), עבירה על החוק לכל דבר. אבל במשך ארבע השנים מאז הפסיד את מקומו בסנאט, דסקלה גרף הכנסות בהיקף של מיליוני דולרים ועוד שורה של טובות הנאה בתמורה לפעולות שתדלנות (lobbying) עבור גופים שונים בתעשיית הבריאות. כסנאטור לשעבר חל עליו איסור לעסוק בשתדלנות, ולכן במקום להרשם כ"שתדלן" (דבר הנדרש ע"פ החוק), הוא הצטרף למשרד עורכי דין (לדסקלה אין השכלה משפטית) העוסק בשתדלנות. למראית עין הכל חוקי. כשר הבריאות, אם המינוי שלו היה מאושר בסנאט (דבר שהיה בחזקת וודאי), תעשיית הבריאות היתה ה"לקוח" העיקרי שלו, את זה אף אחד לא ראה עילה לפסול את המינוי.

אי אפשר לסיים בלי לאמר מה שהוא על המזרח התיכון. בניגוד לצפיות של רבים בארץ, בעיקר מהמרכז ושמאלה, לא נראה שנושא המזרח התיכון תופס כרגע מקום גבוה בסולם העדיפויות שלו. אסתפק רק בכמה מלים על ג'ורג' מיטשל שליח הממשל האמריקאי למזרח התיכון. האיש איננו פנים חדשות באזור. אחרי שהפיאסקו של קמפ דייויד הביא לפרוץ האינתיפאדה השניה, הנשיא קלינטון מינה אותו בסתיו של שנת 2000 כשליחו למזרח התיכון והטיל עליו ל"מצוא את הסיבות" שגרמו למלחמה. מיטשל, סנאטור דמוקרטי לשעבר שקנה לעצמו שם של "משכין שלום" בזכות הסדר שהוא השיג בין הקתולים והפרוטסטנטים באירלנד, הכין דו"ח שיצא לאוויר העולם באפריל של 2001 כאשר בבית הלבן כבר היה דייר חדש. תום פרידמן, מבכירי הכתבים של הניו יורק טיימס, אדם שרחוק מלהיות אוהד ישראל, כתב על הדו"ח הזה את המשפט הבא "הדבר המועיל היחיד שניתן לעשות עם דו"ח מיטשל הוא לקחת את כל הכרכים שהודפסו, לשים אותם באח כדי שישמשו להסקה בבית הלבן. זה יביא לפחות לחיסכון באנרגיה" (זה תרגום חופשי שלי מהנוסח האנגלי). כל הערה נוספת מיותרת.

לקינוח, להלן פרט ביוגרפי מעניין על האיש. מיטשל הוא בן לאב ממוצא אירי ולאם ערביה. הוא נולד ב 1933. אמו, בת למשפחה לבנונית נוצרית, הגרה לארה"ב בגיל 18. לבנון שלפני מלחמת העולם השניה זו לא בדיוק לבנון של היום, והאוכלוסיה הנוצרית של לבנון באותה תקופה איננה בדיוק מדגם מייצג של העולם הערבי, לא כל שכן של הפלשתינאים. זה לא הפריע למיטשל, שהוא נוצרי קתולי, להתייחס אל עצמו במספר הזדמנויות כ"אמריקאי ערבי", ולהציג את ה"ערביות" שלו כרקע מתאים להבנת בעיות האזור. הנשיא קלינטון "קנה" את זה. רעייתו, המכהנת עכשיו כמזכירת המדינה, ממשיכה במסורת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר