אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ברק אובמה


גם אלמלא האינדיקאטורים היו מצביעים על יתרון לברק אובמה, הייתי כותב את המאמר. זאת מכיוון שהסנטור הצעיר והמבריק, הוא קרן אור לאמריקה, ונשיא אמריקני שחי בהרמוניה עם עמו ועם העולם, יש לכך חשיבות רבה גם בכול הקשור באזורנו. במילים אחרות אני מאמין במנטרה: אובמה טוב ליהודים, כלומר לישראל .

הרוב של נשיאי ארה"ב בעשורים האחרונים היו אוהדים או טובים ליהודים, ובתור שכאלה טובים גם לישראל. זאת גם אם הנשיא היה רפובליקאי בשעה שמתחרהו הדמוקרטי זכה באחוזי קולות גבוהים יותר של היהודים שע"פ המסורת הפוליטית, הרוב היהודי בוחר במפלגה הדמוקראטית. היהודים, אף שהם מיעוט קטן, 2% מכלל האוכלוסייה, לא נעדרים השפעה בשני מישורים. מישור אחד הוא בית הנבחרים. יהודים נבחרים לקונגרס (ביה"נ). בבית הנבחרים הקיים, 30 צירים הם יהודים, ו-13 סנטורים. התמיכה מקורה בראש וראשונה בשדולה היהודית החזקה "אייפק" - american israel public affairs committee שיש לה קשרים הדוקים עם חברי הקונגרס משתי המפלגות .המישור השני הוא גוש יהודי גדול במדינות השונות. כמו במדינת ניו יורק, או בפלורידה, אשר המתמודדים חייבים להביא אותם בחשבון.

אשר לי, זאת משאלה אישית, נטולת כול השפעה או השלכות מעשיות. וברוח זאת אני מתייחס ברשימה זאת לסנטור ברק אובמה. מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות, ג'והן מקיין, הוא ידיד כן של ישראל, אדם עם קבלות, איש שתוכנו כברו, מביע דעות שלא תמיד עולות בקנה אחד עם צמרת מפלגתו. אדם בעל עבר צבאי מפואר ואומץ לב שללא ספק יכול לשמש דוגמה ומופת לציבור הבוחרים. אולם מכיוון שהוא מייצג את המפלגה הרפובליקנית ולא את עצמו, הוא אינו יכול שלא להתחשב במדיניות של הממסד הרפובליקני ושל הרוב או חלקים משפיעים במפלגה, כולל החלק השמרני אוונגלסיטי.

בריאיון עם יעקוב אחימאיר במשדר "רואים עולם" (25.10.2008) אמר אֶרל קוקס פעיל, אוונאנגליסטי תומך ישראל כי הקהילה הבינלאומית רואה במקיין נשיא רצוי. אני לא חושב ככה. אולי הוא התכוון לקהילה האוואנגליסטית הבינלאומית. זאת לא בשל אישיותו של מקיין. הקהילה הבינלאומית,על מרכיביה השונים, במערב ובמזרח, רוצה לראות שינוי בבית הלבן. מקיין אינו מבשר שינוי, כפי שמצפים.

אבל מבחינתנו, השאלה היא, והיא לגיטימית בהחלט, האם הוא יהיה נשיא טוב לישראל כמו ג'ורג בוש, טוב ממנו, או רע ממנו. ישראל לא יכולה להיות שוות נפש למי שיושב בבית הלבן. משום כך מן הראוי לעבור בחטף על הנשיאים שכיהנו בארה"ב מאז קום המדינה, ויחסם הלכה למעשה לישראל..

נשיאים שעשו למען ישראל.

מאז הנשיא טרומן כהנו בבית הלבן 11 נשיאים טרומן, אייזנהאואר,קנדי, ג'ונסון, ניקסון, פורד, קרטר, רייגן, בוש- האב ,קלינטון, בוש הבן. מבחינת העשייה למען ישראל אפשר לפתוח בהארי טרומן, אשר גם לאחר שההיסטוריונים מצביעים על יותר מקרטוב של דעה קדומה כלפי ישראל והיהודים , הוא שהכיר בישראל לאחר הכרזת העצמאות. הנשיא דוווייט איייזנהאור, היה "דג קר" ביחסיו עם ישראל. אבל לדעתי אנו חייבים לו תודה על שהוציא את ישראל מהר מאוד מן "המלכות השלישית" של בן גוריון לאחר מבצע סיני 1956 השערורייתי והכושל .הוא עשה זאת, ולא האיומים של ברה"מ. ג'ון קנדי, לא נודע כתומך שרוף, אבל הייתה לו אהדה כלפי ישראל, ויש לו חלק נכבד בפתיחת הברז בסיוע ביטחוני.

לינדון ג'ונסון עשה עמנו חסד רב. בכך שאפשר לישראל לצאת למלחמת ששת הימים, בשעה שהקונגרס הילך עליו אימים בסוגיה הוויטנאמית. ואחר כך נהל מערכה קשה באו"ם, בעזרת שגרירו, ארתור גולדברג, כדי לשמר את ההישגים. ג'ונסון הוא גם הנשיא שקבל את הנוסחה של ראש ממשלת ישראל לוי אשכול במדיניות העמום הגרעינית לאמור : "ישראל לא תהיה הראשונה להשתמש בנשק גרעיני" . בכך גם המערב וגם המזרח הורידו את הטון בכול הנוגע לסוגיה של נשק גרעיני בידי ישראל. ניקסון, אף שלא נחשב ליודיאופיל, או אוהב ישראל, נחלץ לעזרת ישראל (בהשפעת הנרי קיסינג'ר) ובשעותיה הקשות הורה על רכבת אווירית כסיוע צבאי דחוף לישראל במהלך מערכת סיני ב- 1973. ג'ראלד פורד, היה פרווה במקרה הטוב ביותר, גם מול עמו שלו, אף שמייחסים לו יושרה, דבר נדיר אצל פוליטיקאים.

אבל מי שבולט בספר "הגינס" שלי, הוא דווקא נשיא שרבים רואים בו אנטי ישראלי- ג'מי קרטר. במיוחד לאחר שבראשית 2007 הוציא את ספרו palestine- peace not apartheid - א"י- שלום ולא אפרטהייד. עיקר הביקורת נגעה לביטוי "אפרטהייד"- הפרדה גזעית נוסח דרום אפריקה בשעתה. היו אף כאלה שדרשו שלא לאפשר לקרטר לבוא לארץ. אבל לקרטר עומדת זכות גדולה מאוד, זכות היסטורית. הוא הנשיא שעשה בפועל למען פריצת הבדידות ההיסטורית של ישראל באזור, בהשגת שלום עם מצרים.

כמובן שעיקר הביקורת לא מופנה לישראל כמדינה, אלא לישראל הכובשת, למצב בשטחים, מצב שגם רבים בישראל רואים בו נטל מוסרי, מדיני וביטחוני. ככה הוא צריך להירשם בתולדות במדינה. אגב, הוא עצמו הסתייג לאחר מעשה מן הביטוי "אפרטהייד". קרטר הוא האיש הפחות צבוע מנשיאים רבים במאה ה-20 . לדידי, אם בנפשו הוא אוהב ישראל, או לא אוהד, עומדת לו, כאמור, הזכות הגדולה של מי שדחף ללא לאות למען השלום בין ישראל למצרים. הוא כתב על כך ספר בשם keeping faith- לחיות באמונה. הספר כתוב בצורה ציורית מאוד. המחבר מוליך אותנו בין השבילים אשר חיברו את הבקתות ב"קמפ דייויד, שבו שכנו הישראלים והמצרים.הוא מדבר על מנחם בגין בחום רב. קרטר היה צריך להתרוצץ בינתיים ולהזיע. הרגעים הגורליים נקראים כסיפור מתח. אך לא חסר בו גם הומור מעודן. כה רותקתי על ידי הספר שכתבתי מכתב לג'ימי קרטר,( שכבר לא היה נשיא, כמובן). שיהיה. בול לאמריקה עלה שקל ורבע. להפתעתי זכיתי למענה. לא מידי מזכיר או יועץ אלא מקרטר. "לצבי גיל. המילים במכתב שלך על הספר נעמו לי מאוד ויש להן משמעות עמוקה לגביי. אני שמח שיכולתי להיות שותף להגיגיך האישיים ואני אסיר תודה לקבל את ביטויי התמיכה במכתבך. איחולים לבביים. בכנות. ג'ימי " ( מוביולה – מסע בזמן ובמרחב" 2007 )

ג'ורג' בוש האב, לא ידוע כחסיד גדול שלנו, גרר את ישראל, את ראש הממשלה יצחק שמיר, לוועידת מדריד. פריצת דרך לא קטנה.. לעומתם ג'ורג' בוש הבן הוא לדעת הכול תומך מסור לישראל, גם מטעמים פוליטיים וגם מטעמים מסורתיים. הוא עמד באופן עקבי לצד ישראל במערכות בינלאומיות, ובהגברת הסיוע הביטחוני כדי לשמור על עליונותה של ישראל, ערך גדול מאוד בפני עצמו. אבל הוא נכשל בשאיפתו וביומרתו בהבאת שלום בינינו לבין הפלשתינאים. זאת עובדה.

כמעט קונצנזוס בכול הקשור בשטחים.

גם הנשיאים שפרשו את החלטת 242 של מועצת הביטחון (בעקבות מלחמת שת הימים) כפינוי "שטחים" כפי שגורסת ישראל, וגם אלה שפרשו "השטחים" , כלומר כול השטחים הכבושים, כמו צרפת ורוב מדינות אירופה, ההבדלים אינם משמעותיים שכן גם על בוש מוסכם היה שמדובר בכ- 95% מן השטחים,ורוב הציבור תומך בכך. לפיכך בנושא הזה אין הבדל גדול בין מקיין ואובמה. כול מנהיג ישראלי שינסה לראות בממשל רפובליקני כמי שתומך בסיפוח שטחים גדולים לא זו בלבד שתהיה בכך הונאת הבוחר, אלא אחריות כבדה לסכנות הרות אסון לעתיד המדינה היהודית.בדיוק כמי שחושב שבימינו ישראל יכולה לבדד לשכון ובגויים לא להתחשב.

אני מקווה שאובמה יהיה אקטיבי יותר בהבאת הצדים למזרח התיכון להסדר.כול נשיא, פרו ישראלי כול שיהיה אינו יכול להתעלם מאינטרסים גלובליים, מדיניים וביטחוניים של ארה"ב. אם יתעלם הציבור האמריקני ברובו יאלץ אותו להביא מציאות זאת בחשבון, בשיקולים הגלובליים והפנים אמריקניים.

גם בנושא הסורי והאיראני יחול שינוי.

בנושא הסורי הממשל היוצא מנע בפועל התקרבות בין ישראל לסוריה. ובכל זאת, שלא בגלוי , ככה ניתן להניח, הוא אפשר את קיום השיחות בין ישראל לסוריה באמצעות תורכיה, בעלת ברית של ארה"ב. אבל היוזמה הייתה ישראלית. ובמשוואה בינלאומית סוריה מבודדת היא סוריה שיכולה לקלקל, או לסייע בעקיפין לטרור ותמיכה באיראן ובחיזבאללה, סוריה לא מבודדת יכולה לסייע במישרין ובעקיפין בשיפור האווירה המזרח תיכונית. לדוגמה, כינון יחסים דיפלומטיים עם לבנון, כלומר הכרה היסטורית של סוריה בלבנון עצמאית. הפגיעה האמריקנית הצבאית בתחום סוריה,(לפי הגרסה האמריקנית למטרת חיסון האחראי על הברחת לוחמים אנטי אמריקניים לעיראק) היא רמז גס כלפי עמדתה של סוריה למסתננים משטחה לעיראק. גם סגירת השגרירות הסורית בדמשק, היא זמנית.אולם להערכתי לא תהיה לו השפעה ארוכת טווח ביחסים בין שתי המדינות, שיבוש, שאף מדינה לא מעוניינת בו, לא בראשות מקיין, וודאי שלא כאשר בבית הלבן יישב אובמה.

כמו שהשלום עם מצריים הסיר באחת את המחסום ביחסינו עםמצרים הגדולה במדינות ערב ועם ירדן השכנה שאיתה יש לנו גבול ארוך ואינטרסים משותפים- השלום עם סוריה יפתח בפני ישראל את העולם הערבי, אם יבוא אחריו שלום עם הפלשתינאים, ולהערכתי בוא יבוא. לפי סדר זה. ובכך צודק אהוד ברק.בשעתו גם מנהיג הליכוד ביבי נתניהו גישש אצל הסורים בכוון להסדר, והוא ידע במה הדברים אמורים.

אשר למדיניות של ברק אובמה כלפי איראן (ואני סמוך ובטוח שאם מקיין ייבחר הוא ינהג באורח דומה) שמצדד בדיאלוג קשוח עם איראן. אני בהחלט חושב כי בנסיבות הקיימות זאת הדרך הנכונה. מאמר באתר זה ב- 25.12.2005 כלומר לפני כשלוש שנים נקרא "איראן מסגרת התייחסות אחרת- דיפלומטיה עדיפה על איומיים כוחניים". בהמשך לסקירה היסטורית קצרה ולניתוח המצב, נאמר ברשימה:מכאן נגזרת המסקנה שרצוי לנהוג באיראן באיפוק רב ובמקום ללכת איתה בקרי,לנהוג בה מתינות,אם כי גם בתקיפות סבירה ובמעקב חשדני,ככה שהיא תרגיש גם לא מנודה וגם לא נלחצת שיאלץ אותה להפגין את המאצ'ואיזם הלאומי שלה.ואם איראן תיפתח,תהיה זאת ראשיתה של מהפכת הנגד.מה שעושה תיירות חוצה גבולות, התקשורת והאינטרנט,לא יעשו ,לא איומים וגם לא נשק לא קונבנציונאלי. הפרת מאזן כוחות ניתן לתקן על ידי מאזן כוחות אחר והוא הוכח כמאזן מרתיע.

ישראל במקרה זה חייבת להיות ה"צדיק שמלאכתו נעשית בידי אחרים" היא נהנית עכשיו מאהדה בינלאומית רבה בשל צרוף של מדיניות נחרצת נגד הטרור הבינלאומי והצעדים שעשתה ישראל כלפי הפלשתינאים בנסיגה מרצועת עזה.וכבר שמענו לא רק מוושינגטון אלא גם מבון מפי הקנצלרית החדשה של גרמניה אנגלה מרקל שגרמניה לא תעמוד מנגד אם לישראל תהיה נשקפת סכנה.........מילה בזוז שתיקה בתרי,הוא מתכון טוב גם בפוליטיקה.לכך ניתן להוסיף כי הצגת האיום האיראני כמופנה בעיקר כלפי ישראל יש בה שתי טעויות בהסברה.אחת.רוח גבית לתעמולה האיראנית כלפי הפלשתינאים,שהנה האח הגדול מטהראן יהיה מושיעם.שתים.אנחנו עושים את מלאכתם של אותם מדינות ערביות ומוסלמיות שגרעון איראן מהווה איום כלפיהם לא פחות ואולי יותר מאשר כלפי ישראל.פעם הכול היה נתון לשינוי מלבד היקום.היום מסתבר שגם היקום הולך ומשתנה,וודאי שמה שבתוכו,על הכוכב הקטן שלנו, נתון לשינויים, ואלה חלים עלינו ויחולו בסופו של דבר גם על איראן." עד כאן בסוגיה האיראנית.

אשר לאזורנו הקרוב, הרי אנו בעצמנו אומרים שזה יהיה הסדר כואב, וברק אובמה יוכל לעשות מה שקלינטון ובוש לפניו לא הצליחו עם כול רצונם הטוב .נשיא דמוקרטי בבית הלבן עונה גם עלהמאוויים של רוב יהודי ארה"ב אשר מסורתית,כאמור, מצביעים בעבור המפלגה הדמוקרטית, אף שיש גם יהודים בולטים שתומכים ברפובליקנים ולהם השפעה בית הלבן.

פוליטיקאי שעושה לעצמו, וכל פוליטיקאי עושה ראשית כול לעצמו, ותוך כדי כך, או באמצעותו, הוא משרת את הציבור ואת המדינה, בזירה הפנימית והבינלאומית, הוא לא רק פוליטיקאי טוב- הוא מדינאי. כזהו לדעתי ברק אובמה בפוטנציאל שלו. זה ועוד. בשביל אסיינים, אפריקנים וקבוצות נאורות באירופה, שחור , אף שהוא חצי לבן, כנשיא ארה"ב- אלה ימי משיח. ואם אלה לא הימים ממש, אזי יש בהם את האלמנט של בשורה.

לסיכום. אם יש תקווה להשכנת שלום במזרח התיכון כולו, אובמה עשוי להיות קטליזאטור רציני מאוד במימוש הבשורה הזאת, החזון הזה. לכן- אובמה.

מאת: צבי גיל. אתר המחבר "זרקור" notes.co.il/zvi<a

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי גיל