אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בחירות ארהב 2008 – מבט נוסף


המאמר הזה הוא המשך למאמר קודם על מערכת הבחירות בארה"ב (אימגו, 20 בספטמבר, 2008).

מבוא

ראשית, בחירתה של מושלת אלסקה ע"י מקקיין להיות המועמדת לסגנות הנשיאות. לצעדו זה של מקקיין היו תוצאות מרחיקות לכת בתחום אחר. אינני יודע אם מקקיין חשב על זה (קרוב לוודאי שלא), אבל בצעדו זה הוא נתן נוק אאוט לתנועה הפמיניסטית. גל ההתקפות על שרה פלין בתקשורת הליברלית הראה שכל הדיבורים על שוויון האישה וחופש הבחירה שלה, הם מס שפתיים בלבד. חופש הבחירה לאישה, בו דוגלות הפמיניסטיות, התגלה כחופש לבחירה ע"פ האג'נדה שלהן בלבד. לאישה עם אג'נדה שונה לא מגיע חופש בחירה, ואין לה מה לחפש בחיים הציבוריים. אישה כזאת מוטב שתשאר בבית ותגדל את ילדיה. דברים ברוח זאת הופיעו אפילו בניו יורק טיימס --- האייקון של העיתונות הליברלית (אף פעם לא אמרו מילה אחת על יושבת ראש בית הנבחרים, הדמוקרטית ננסי פלוסי, שבחרה בקריירה ציבורית למרות שהיה עליה עול גידול של חמישה ילדים). כמעט אף אחת מהמיליטנטיות הפמיניסטיות לא מצאה לנכון להגיב על ההתקפות האלו (חלקן אף הצטרף למקהלה). בכך נחשפה ערוותן – זונות פוליטיות ותו לא. התנהגותן של הפמיניסטיות איננה אלא מקרה פרטי מייצג של הגישה הכללית של השמאל הליבראלי. גישה לפיה חופש הדיבור הוא החופש לאמר אך ורק את מה שתואם את האג'ינדה. חופש דיבור אין פרושו שגם לבעלי עמדות החורגות מהקו מותר לדבר. 

עבור השמאל הליברלי, חופש הדיבור הוא הזכות לדכא את חופש הדיבור של האחר

להלן אחזור לשרה פלין ותרומתה למערכת הבחירות.

שנית, תחזיות הבחירות המתפרסמות בתקשורת כאן באופן שוטף. המתכונת היא כמעט קבועה. יושב לו איזה נאד נפוח ובארשת של רצינות תהומית, אחרי שהוא גומר לעבור על תוצאות המשאלים האחרונים, מסביר לקהל הצופים/שומעים/קוראים מה שהוא בנוסח הבא "אם הבחירות היו מתקיימות היום, ואם הבוחרים באמת יצביעו כפי שמשתקף מהתוצאות המונחות לפני, אז מועמד x יזכה". לזה הם קוראים תחזית. בשביל זה משלמים להם.

נושא שלישי, שכישראלי החי כאן אני רואה אותו כחמור ביותר. התערבותם של אישים ישראלים במערכת הבחירות. זו שערוריה שאין לה אח ורע, ומשקפת חוסר אחריות (לא כל שכן חוסר בגרות פוליטית) מהמדרגה הראשונה. אין זה משנה כלל לטובת איזה מועמד היא ההתערבות. האמריקאים אינם אוהבים שזרים מתערבים בפוליטיקה הפנימית שלהם (זה בלשון המעטה). אחת מהנקודות החזקות בתעמולה של הרפובליקנים נגד אובאמה היא העובדה שמועמדותו לנשיאות נתמכת ע"י מנהיגים זרים. הפגנת ההמונים שהתקיימה בברלין בעת מסעו האחרון באירופה, הזיקה לו מאוד. אינני יודע מי הגה את הרעיון "הגאוני" של הכנת סרטון תעמולה בו אישים מרכזיים ישראלים, כשברקע העבר הצבאי והבטחוני שלהם, קוראים להצביע עבור אובאמה. הנזק שייגרם לישראל הוא בל ישוער, במיוחד אם יתברר שהם הימרו על הסוס הלא נכון. האמריקאים לא שוכחים כל כך מהר. מי שחושב שצעד כזה ישפיע כהוא זה על עמדותיו של אובאמה, לטוב או לרע, כלפי ישראל, במקרה שהוא בכל זאת יזכה בבחירות, מפגין חוסר הבנה מינימלית בפוליטיקה האמריקאית – התבטאויותיו של הכומר השחור ג'סי ג'קסון בדבר אודות השינויים הצפויים במדיניות ארה"ב במזרח התיכון בממשל אובאמה הן אינדיקציה ראשונה. לא צריך לקחת יותר מדי ברצינות את התגובות ממטה הבחירות של אובאמה, תגובות בנוסח "הדברים הוצאו מהקשרם" או "ג'קסון איננו מדבר בשמו של אובאמה". הרוב המכריע של יהודי ארה"ב (הדור היותר מבוגר במיוחד) יצביע עבור אובאמה ללא כל קשר למה שהוא יאמר או יעשה, כך שה"תרומה" הישראלית היתה מיותרת מלכתחילה. פרטים מלאים על הנושא אפשר למצוא ב-anochi.com

מי יכול למנוע את המפולת?

כפי שציינתי במאמרי הקודם על הבחירות וכן במאמרי על הכלכלה(אימגו, 1 באוקטובר, 2008), כשהמצב הכלכלי גרוע זה עובד תמיד לרעת המפלגה שבשלטון, ללא כל קשר אם הנשיא או מדיניותו הם באמת הגורם לקשיים הכלכליים. אדם שרע לו -- הוא מתקשה לעמוד בתשלומי המשכנתא עבור ביתו, או שהוא עומד לאבד את מקום עבודתו, או שהוא רואה את ערכם של חסכונותיו צונח, אדם כזה מחפש סיבה לקשיים בפניהם הוא עומד. לאדם כזה נוח לתלות את הקולר באיזה שהוא שעיר לעזאזל. אפילו אם בתת הכרתו הוא מודע לכך שהסיבה לצרות אליהן הוא נקלע היא לפחות בחלקה תוצאה של החלטות שגויות שלו עצמו, הוא עדיין יעדיף להאשים מי שהוא אחר. השילטון הקיים הוא תמיד כתובת נוחה. זה בכלל לא משנה אם להאשמות האלו יש או אין אחיזה במציאות, מה שקובע זו התחושה. אמת פשוטה זו מקבלת משנה תוקף כאשר הקשיים מקבלים מימדים קטסטרופליים, לא כל שכן כאשר מתרחשת מפולת כמו זאת לה

אנחנו עדים בשבועות האחרונים.

לפני שאמשיך, אני מתאר לי שידידי ומוקירי כאן בפורום, מחככים את ידיהם בהנאה ומפיהם נוזל ריר של שמחה לאיד, איך בר-ניר אכל אותה, איך הוא פספס בגדול בתחזית שלו, איך הוא מחפש עכשיו תרוצים. יש לי חדשות בשבילכם. אל תתרגשו יותר מדי ממשאלי דעת הקהל. המצב כאן לא שונה בהרבה ממה שקורה בארץ בה המשאלים חזו ניצחון של ציפי לבני בפער של יותר עשרה אחוזים כשבסופו של דבר הפער היה פחות מאחוז אחד וגם זה הושג רק ברמאות. אימרה ידועה כאן היא "זה לא נגמר עד שזה לא נגמר" (it ain’t over ‘til it’s over). אינני חוזר בי מהקביעה לגבי הפסדו של אובאמה. ללא כל ספק הצונאמי הכלכלי המתרחש כאן, שאיש (כולל כותב שורות אלו) לא יכול היה לצפות אותו (לפחות לא את העיתוי), שפר את מצבו של אובאמה במידה נכרת, אבל הנתונים הבסיסיים לא השתנו.

מספר מלים על משאלי דעת הקהל המתפרסמים כאן כמעט כל שעה. התמוטטות המערכת הפיננסית הביאה למהפך של ממש לטובת אובאמה והפער לטובתו נשמר עד היום. הוא פתח פער שהגיע בהתחלה עד לסביבות 11 אחוזים (תלוי על איזה משאל מסתכלים) והצטמק בהתמדה. ערב הדיון הפומבי בין המועמדים (15 באוקטובר) הוא ירד מתחת לעשרה אחוזים, כשהפער הממוצע של כל המשאלים היה קצת יותר מ 6 אחוזים. באותו יום (15 באוקטובר) הניו יורק טיימס בשיתוף עם רשת הטלוויזיה abc פרסם תוצאות של "משאל" שלהם, שהראו פער של 15 אחוזים. בסקירה על הבחירות ששודרה בחדשות בטלוויזיה הישראלית ב 16 באוקטובר התוצאה הזאת היתה היחידה שהוזכרה.

שמן נחשים (snake oil), היה שיקוי שנוכלים היו מוכרים לעקרות בית תמימות, באזורים החקלאיים של ארה"ב בתקופת ההתיישבות במערב, כתרופת פלא שתביא מזור לכל החוליים. התפתחויות בתחום הרפואה הקטינו את הביקוש ל"סחורה" הזאת, והיום היא מוזכרת יותר כקוריוז מאשר כמה שהוא שיש להתייחס אליו. פה ושם עוד נתן למצוא כל מיני תרופות אליל על המדפים של חנויות המוכרות "מוצרי" בריאות ותוספות מזון (food supplements), אבל זה לא מה שהיה. מוכרי שמן הנחשים לעומת זאת לא פסו מן העולם. הם רק העבירו את כר פעולתם לשוק חדש, שוק בו לסחורה שלהם יש ביקוש. הם אינם עוסקים יותר ברפואה. הם עברו לכלכלה.

בעיתות של מצוקה כלכלית המוכנות לבלוע לוקשים (gullibility) גדלה באופן אקספוננציאלי ביחס לגודל המצוקה בה האדם נמצא. אדם המדרדר במדרון אינו בודק את טיבו של חבל ההצלה המושלך אליו. הוא נאחז בחבל ומשקיע את כל כוחותיו במאמץ להעלות את עצמו בחזרה אל ראש הצוק.המתרחש כאן במערכת הבחירות הנוכחית מלמד ש"יכולת הספיגה" של ציבור המצוי במצוקה כלכלית היא מעל ומעבר. תמיד הערכתי אתהאמריקאים כאנשים, שלפחות כשמדובר בכסף, קשה לעבוד עליהם. מסתבר שזה לא כך. יכולתי לכתוב ספר שלם על הלוקשים ש"הולכים" עכשיו בקרב ציבור הבוחרים ולאלו שטויות הם מוכנים להאמין בלי להניד עפעף. אסתפק בדוגמא אחת הממחישה זאת.

בעיתון וול סטריט ג'ורנאל מה 13 באוקטובר התפרסם מאמר בשם "אשליית ה 95%" (the 95% illusion). המאמר מנתח את רזי ה"תוכנית" הכלכלית של אובאמה ובמיוחד את ההונאה המסתתרת מאחורי סיסמת הבחירות שלו שהוא "יקטין את מס ההכנסה שמשלמים 95% מהמפרנסים בארה"ב". לא כאן המקום לדון בפרטי המאמר. בעקבות הפרסום היה דיון בטלוויזיה על הנושא, בו השתתף הדובר הרשמי של מטה הבחירות של אובאמה. הוא נשאל, לאור מה שכתוב במאמר, איך מקטינים את שיעורי מס ההכנסה של מי שלא משלם אותו (כ 40% מהמפרנסים בארה"ב אינם משלמים מס הכנסה כי הכנסתם היא מתחת לרמה המינימלית החייבת במס). תשובת הדובר היתה "זה לא נכון שהם לא משלמים מס הכנסה. לא גובים מהם מס בגלל שיש להם נקודות זיכוי (credits), אבל בתלוש המשכורת שלהם מופיע סכום המס אותו הם חייבים לשלם. אצל אובאמה זה לא יופיע". אתם הבנתם את זה? לחבר'ה האלה רק נדמה שהם לא משלמים ממס. אם הם היו קוראים את תלוש המשכורת שלהם הם היו יודעים שזה לא כך. אם אובאמה ייבחר לא יהיה להם מה לקרוא בתלוש המשכורת, וגם הם ייהנו מ"הקלת המס". כשראיתי את השידור בפעם הראשונה חשבתי שאני לא שומע טוב, אבל הוא חזר על עצמו פעמים נוספות בדיוק באותן מלים גם בשידורים אחרים.

* מקור המונח הוא בתרופה סינית מסורתית המופקת מנחשי מים.

מהתמונה המשתקפת ממשאלי דעת הקהל השונים, סיכוייו של אובאמה לזכות בבחירות נראים טובים. אולי לא וודאות כמו שרבים מחסידיו טוענים, אבל מצבו נראה בהחלט טוב. בכל זאת, מאחורי הדיבורים הרמים מסתתרת תחושה אצל הדמוקרטים שזה עדיין לא נגמר. מצד אחד התקשורת הליברלית מלאה במאמרי הספד למקקיין, אבל כמעט בכל יום מופיעים באותם העיתונים שניים-שלושה "מאמרי אליבי", מאמרים המסבירים למה אובאמה לא זכה במקרה שהבלתי צפוי (מנקודת מבטם) יקרה ואובאמה ייכשל. הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט, הלוס אנג'לס טיימס, טיים והניוזוויק, בכולם אתה נתקל במאמרים כאלה. כל הכותבים האלה מכינים את עצמם לאפשרות (לדעתי וודאות) שביום ד', ה 5 בנובמבר, יהיה עליהם לשבת ובפנים סמוקות הם יצטרכו להסביר למאזיניהם/קוראיהם שזה לא באשמתם, שזו אשמת הבוחר שלא שמע בקולם. לדוגמא, העיתון וושינגטון פוסט פרסם ב 19 באוקטובר, 2008, מאמר מערכת הנושא את הכותרת "למקרה שמקקיין יזכה" (just in case mccain wins), המוגדר כמדריך לעיתונאי/מומחה/פרשן/חוזה, ומכיל מתכון שלם של נימוקים / תרוצים שנועדו להסביר איך הם פספסו. זה עדיין לא קרה, אבל כבר מכינים את הכסת"ח.

מעבר לעובדה שבעבר היו הרבה מערכות בחירות בהן פערים במשאלים הרבה יותר גדולים מאלה שלהם אנו עדים במערכה הנוכחית הסתיימו בתבוסה צורבת של המוביל, מה שהדמוקרטים חוששים מפניו הפעם במיוחד הוא "אפקט בראדלי" (the bradley effect). השם לקוח משמו של ראש עיריית לוס אנג'לס, שחור שנהנה מאהדה רבה בציבור, שב 1982 התמודד על כהונת מושלקליפורניה. המשאלים לפני הבחירות חזו לו ניצחון בהפרש דו ספרתי. משאלי היציאה ביום הבחירות גם הם קבעו שהוא ניצח. בסופו של דבר בראדלי הובס ע"י יריב שהיה דמות אלמונית יחסית, והוא נאלץ להסתפק בכך ששמו נכנס להיסטוריה. היה סיפור דומה עם שחור בשם ווילדר (wilder) שהתמודד על מישרת המושל במדינת וירג'יניה, אבל משום מה הכינוי ה"רשמי" נותר "אפקט בראדלי".

כשלון התחזיות הוסבר ע"י מומחי החיזוי והמייבינים למיניהם בכך שהרבה מצביעים לבנים, בשל רגשי אשם שהם חשים כלפי השחורים על עוולות העבר, מתביישים לאמר שהם לא יצביעו עבור מועמד שחור. הם משלמים מס שפתיים במשאלים, אבל בעת ההצבעה, מאחורי הפרגוד, הם מצביעים לפי מה שהם חושבים באמת. התיאוריה הזאת זכתה להצלחה רבה בקרב החוזים למיניהם, בעיקר בגלל שהיא אפשרה להם לגלגל את האחריות לכישלון התחזיות על מי שהוא אחר. על מה שהוא אחר למען הדיוק. ומה הוא המה שהוא האחר הזה? קל לנחש. מאחר והמדובר במועמד שחור מאליו מובן שהסיבה היא גזענות - הגזענות השורשית של החברה האמריקאית, גזענות בה נגועים גם הליברלים שבין הלבנים. אמרת גזענות, אמרת הכל - החברה האמריקאית היא חברה גזענית. לא אתה אשם שתוצאות הבחירות הן לא מה שרצית, הגזענות אשמה. זה מה שהדמוקרטים חוששים שייקרה עכשיו לאובאמה.

הסיפור הזה לא כל כך מתקבל על הדעת - בראדלי נבחר ברוב עצום פעמיים או שלוש לראשות עיריית לוס אנג'לס למרות צבע עורו. מי שהוא באמת חושב שיש יותר גזענות באזורי קליפורניה שמחוץ ללוס אנג'לס מאשר בלוס אנג'לס? רק מי שלא מכיר את המציאות של סן פרנציסקו ואזור המפרץ שלא לדבר על אזורים אחרים של קליפורניה יכול להעלות על הדעת שטות כזאת. יתרה מזאת, הסיפור גם לא נכון עובדתית. מחקר שנעשה באוניברסיטת הרווארד בקיץ האחרון בדק את השפעת "אפקט בראדלי" על כל הבחירות בכל הרמות שהתקיימו בעשרים השנים האחרונות (people.iq.harvard.pdf). ממצאי המחקר – להד"ם. "אפקט בראדלי"? אין חיה כזאת. כשלון המשאלים נובע מהעובדה שיותר דמוקרטים מגלים נכונות להשתתף במשאלים, בעוד שהרבה רפובליקנים מסרבים לענות לשואלים בשיטתיות. עורכי המחקר טוענים שהתופעה הזאת יותר דומיננטית במשאלי היציאה מהקלפיות ביום הבחירות, והם מסיקים שהמדגמים אינם מייצגים במובן האמיתי של המילה, לא תמיד בשל כוונה רעה של עורכי המשאלים. תוצאות המשאלים מוטות, לפעמים בצורה קיצונית, לטובת הדמוקרטים. הקשר לצבע עורו של המועמד הוא מקרי לחלוטין, אם כי הוא משמש כסת"ח טוב.

למעשה, אם חושבים על כך, הגורם הגזעני יעבוד בכיוון ההפוך, כי הרבה לבנים יראו בהצבעה עבור מועמד שחור צורה של "אפליה מתקנת". הרבה מאמרים ברוח זו הופיעו בעיתונות (דוגמא אופיינית לקוחה מהשבועון ניוזוויקnewsweek.com/print). יותר אנשים יצביעו לפיכך בעד אובאמה בגלל צבע עורו מאשר נגדו, מאחר וגם לחסידים השוטים ברור שמועמד לבן עם rėsumė כשל אובאמה לא היה עובר אפילו את השלב הראשון בפריימרי'ס.

ג'ו השרברב. שאל את השאלה הנכונה בזמן הלא נכון

אחד הדברים הראשונים שכל עורך דין מתחיל לומד הוא לא לשאול שאלות עליהן הוא איננו יודע את התשובה מראש. אובאמה הוא משפטן בהשכלתו, ולמרות שהוא עבד זמן מה כעורך דין בראשית דרכו, את השיעור הזה הוא שכח. למען הדיוק מדובר כאן לא במה לשאול אלא את מי לשאול. וכך הוא הסתבך עם ג'ו השרברב. בכל ההופעות הפומביות של המועמדים לנשיאות הצוות המכין דואג לסנן טוב את קהל המשתתפים, ובמיוחד את אותם משתתפים אליהם המועמד פונה באופן "ספונטני" ומזמין שישאלו על מה שחשוב או מציק להם.

אובאמה נחן בכושר רטורי, והוא דמגוג מעולה, הצד החלש שלו הן תגובות לשאלות להן הוא לא התכונן מראש, אם כי הוא השתפר בתחום הזה מאז שהוא קבל באופן רשמי את המועמדות. צוות עוזריו משקיע הרבה מאמצים כדי למנוע מעידות, ובדרך כלל כל השאלות-תשובות באסיפות הבחירות הן הצגה מבויימת (זה לא שונה אצל הרפובליקנים). כתוצאה מפיספוס, אובאמה פנה למשתתף "לא נכון" באסיפת בחירות שלו, ג'ו השרברב, ושאל אותו לדעתו על התוכנית הכלכלית שלו. התשובה שהוא קבל לא היתה בהתאם לתסריט והוא אבד את הצפון. התשובה שהוא נתן,מהמותן, על "חלוקה צודקת" של ההכנסות היא הדבר האחרוןשהאמריקאי הממוצע רוצה לשמוע (זה כולל גם רבים מבין חברי המפלגה הדמוקרטית), והנהגת המפלגה דמוקרטית יודעת את זה טוב מאוד. הרעיון אודות השימוש במיסוי כמכשיר ל"הנדסה חברתית" איננו מקובל על אף אחד כאן למעט האגף השמאלי הראדיקלי של המפלגה הדמוקרטית.

לרוע מזלו של אובאמה הדברים התרחשו מול מצלמות הטלוויזיה, מה שמנע ממנו להתכחש להם או להשתמש בתירוץ המקובל ש"הדברים הוצאו מהקשרם". ג'ו השרברב הפך בין לילה לסלבריטי. שמו הוזכר 28 פעמים (!) במהלך הדיון הטלוויזיוני בין מקקיין ואובאמה. בבוקר שלמחרת, ג'ו השרברב התעורר כשביתו נתון במצור של עשרות צוותי טלוויזיה, ומאז הוא תופס מקום בראש הכותרות בתקשורת. הדמוקרטים אינם יודעים איך לצאת מזה, ומאמצים עילאיים מושקעים לתקן את הנזק. מבלי שהתכוון לכך, ג'ו השרברב מצא את עצמו ממלא את התפקיד של הנער הקטן שצועק "המלך ערום" על ה"תוכנית" הכלכלית של אובאמה. מאליו יובן שהופעתו על הבמה של הנער הצועק "המלך ערום" בשלב הזה של מערכת הבחירות לא מצאה חן בעיניהם של החוגים הליברליים, שלא לדבר על קובעי המדיניות במפלגה הדמוקרטית. גל ההשמצות בתקשורת שהמסכן זוכה לו מתקרב לזה שהוענק למושלת אלסקה, ועדיין לא רואים את הסוף. אלה ש"יורדים" על ג'ו השרברב פשוט לא הפנימו את העובדה שהבעיה איננה השאלה שג'ו שאל, אלא התשובה שאובאמה נתן. הלהיטות להשמיץ, זה תמיד היה הצד החזק של התקשורת, גורמת להם להגיב מהבטן.

כמה מהדוגמאות ל"ביקורות" שהופיעו בתקשורת הליברלית על ג'ו השרברב ממחישות באיזו מידה התקשורת התגייסה לתמוך באובאמה, להלן.אין לו זכות לכנות את עצמו ג'ו - כינוי מקוצר מקובל ליוסף (שמו המלא של האיש הוא שמואל יוסף וורצלבכר samuel joseph wurzelbacher). לג'ו אין רשיון לעסוק בשרברבות (הוא מתכונן לעבור את הבחינות כדי שיוכל לפתוח עסק עצמאי, ובינתיים הוא עובד כשכיר בפיקוחו של שרברב מוסמך).ג'ו השרברב חייב 1,200$ למס הכנסה (זה נכון, אבל מה הקשר?).מקקיין לא עשה בדיקת רקע יסודית (vetting) לג'ו השרברב (זה האחרון נראה לי תמוה במיוחד, בלשון המעטה. האיש נבחר באופן מקרי ע"י אובאמה מתוך קהל המאזינים באסיפת בחירות של אובאמה – הוא לא התנדב, ולא יזם שאלה מצדו. הוא הגיב על פניה ישירה אליו של אובאמה להביע את דעתו על התוכנית הכלכלית שלו. איזו "בדיקת רקע" מקקיין היה אמור לעשות לאיש? מה בכלל הקשר של מקקיין לפרשה, מלבד העובדה שהוא נצל אותה בדיעבד?). אלו רק טיפות מתוך העיסה (הסתפקתי כאן בדברים בהם נתקלתי בניו יורק טיימס ובידיעות שהתפרסמו בסוכנות החדשות אסושייאטד פרס).

ההונאה הגדולה

בכל מערכת בחירות המועמדים מבטיחים לציבור הבוחרים הרים וגבעות. בכל מערכת בחירות המועמדים מרעיפים על הציבור שפע של הבטחות ומציגים תוכניות פלא שאין להם שום כוונה או יכולת לממש אותן. בכל מערכת בחירות חוגים רחבים בציבור לוקחים ברצינות את ההבטחות/התוכניות האלו, מה שרק מראה שכל מערכת בחירות מוכיחה מחדש את הכלל "פריירים אף פעם אינם מתים, הם רק מתחלפים".

ביסודו של דבר כל מה שמוצג ו/או מובטח לציבור הבוחרים במהלכה של מערכת הבחירות הוא הונאה אחת גדולה, והזוכה הוא זה שמצליח לרמות יותר אנשים. בתקופה שלפני הבחירות הציבור רואה ו/או שומע מפי המועמד דבר אחד, וביום שלמחרת הוא מקבל דבר אחר לחלוטין, דבר שאפילו לא מתקרב למה שהוא ראה או למה שהוא שמע.

לדוגמא, תוכנית המיסוי של אובאמה. התכנית, האמורה להעלות את המסים של 5 אחוזים (העשירים) מהאוכלוסיה ולהקטין את עול המס של 95 האחוזים הנותרים (המעמד הבינוני ומעוטי היכולת), איננה כל כך מקורית. היא לקוחה כמעט מילה במילה מהבטחת בחירות של ביל קלינטון בעת מערכת הבחירות ב 1992 (ההבדל היחיד הוא שאצל קלינטון "סף העושר" היה הכנסה של 200,000$ לשנה, בעוד שאצל אובאמה הסף הועלה ל 250,000$ - היתה אינפלציה . . .) מה קרה בפועל? פחות מחודשיים אחרי כניסתו לבית הלבן, במרץ 1993, קלינטון הגיש לקונגרס הצעת תקציב שהכילה העלאות מס לאורך כל הדרך כולל על הכנסות של 20,000$ - הכנסה שאפילו ב 1993 לא נחשבה לגבוהה במיוחד. מי שמאמין שזה יהיה שונה אצל אובאמה, במקרה והוא בכל זאת ייבחר, איננו יודע איפה הוא חי.

לציבור יש זיכרון קצר מאוד. תקופת קלינטון היא היסטוריה עלומה לרבים בקרב ציבור הבוחרים של היום, שלא לדבר על כך שבודדים בלבד זוכרים מה נאמר במהלך מערכת הבחירות שקדמה לה. לכן דובריו של אובאמה, ואובאמה בעצמו, יכולים להרשות לעצמם לחזור מעל כל במה אפשרית על התקליט השחוק של "הורדת המס ל 95 אחוזים מציבור המפרנסים" בלי להניד עפעף.

ידועה אימרתו של הנשיא לינקולן "אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן". כאשר מדובר במערכת בחירות, כל מה שצריך זה לרמות את כל (או את רוב) האנשים חלק מהזמן. זאת משימה שהיא בהחלט בגדר האפשרי.

כדי למנוע אי הבנות, העובדה שהתרכזתי באובאמה איננה אומרת שהמצב בכל מה שקשור ל"הבטחה והגשמה" שונה בהרבה אצל מקקיין. יש בכל זאת מספר הבדלים. סדרי העדיפויות אצל שני המועמדים הם שונים. לדעתי סדר העדיפויות של מקקיין הוא יותר מציאותי, ובניגוד לאובאמה, מקקיין מדבר בפרוש על כך שלא את כל מה שהוא מבטיח נתן יהיה לממש מייד. אצל אובאמה אין שום הסתייגויות. גם המפולת הפיננסית אינה גורמת לו למתן את התוכניות הגרנדיוזיות שלו. הוא חוזר ומצהיר שכל מה שהוא מבטיח הוא בר ביצוע, ושאין צורך לוותר על שום דבר. הוא יוריד את המסים ל 95 אחוזים מהאוכלוסיה, הוא ייתן הקלות מס לעסקים קטנים (למעלה ממחציתם של מה שמוגדר כאן כ"עסקים הקטנים" הם מעל לסף ההכנסה השנתית של 250,000$ -

ה"כתובת" להעלאת המס בתוכניתו של אובאמה). הוא יפתור את התלות בדלק מיובא בלי קידוחי נפט חדשים ביבשה ובים, בלי תחנות כח גרעיניות, ובלי תחנות כח המשתמשות בפחם. כמו כן הוא ינהיג ביטוח בריאות לכל במחיר השווה לכל נפש, יחסל את האבטלה, ייאפשר חינוך מלא בכל הרמות לכל מי שנפשו חשקה בכך ובו בזמן הוא יסגור את הגרעון בתקציב ויפתור את המשבר הפיננסי הנוכחי. כמו קוסם, את כל זה הוא יממן באמצעות השפן של העלאת המס על חמשת האחוזים העשירים באוכלוסיה והעלאת מס החברות.

הנושא הכלכלי תופס מקום מרכזי בתעמולת הבחירות, אבל שני המועמדים אינם מבינים גדולים בכלכלה (זה בלשון המעטה). לכל אחד מהם יש חבר יועצים שאמור למלא את החסר בתחום הזה. התוכניות הכלכליות המוצעות לציבור ע"י המועמדים הן מה שהיועצים האלה מכינים. התרומה של המועמדים עצמם מתמצית בעיקר באידיאולוגיה (באופן כללי - ליבראליזם שמאלני אצל אובאמה וקפיטליזם שמרני אצל מקקיין). היועצים הם גם אלה שמחליטים על "האריזה" בה תוגש ה"סחורה" שלהם לציבור הבוחרים. אובאמה, בהתייחסו ל"עשירים" ול"חברות" (corporates) מהם הוא עומד לגבות יותר מסים, מקפיד כל הזמן להביא כדוגמאות אנשים כמו ביל גייטס ו/או וורן בפט (warren buffett) ("שוויו" של כל אחד מהשניים האלה מוערך ביותר מ 50 מיליארד דולר), ולחברות ענק כמו ג'נרל אלקטריק או חברת הדלק אקסון. ברמה הזאת זה נשמע מאוד אטרקטיבי והבוחר הממוצע אפילו נהנה מהמחשבה שמענקים פיננסיים כאלה יגבו מסי יתר. הצורה השלומיאלית בה אובאמה הגיב על שאלתו של ג'ו השרברב פתחה להרבה אנשים את העיניים והביאה לתודעתם שה"עשירים" ו"חברות הענק" שנמצאים על "כוונת המיסוי" שלו, כוללים אותם עצמם ו/או את העסקים המשפחתיים שהם מנהלים, ושהם ייפגעו לא פחות (באופן יחסי – הרבה יותר).

בניגוד למקקיין, שצוות היועצים הכלכליים שלו מורכב רובו ככולו מאנשים שעסקו בניהול חברות ומפעלים, הצוות הכלכלי של אובאמה מורכב מתיאורטיקאים ואידיאולוגים, אנשים חסרי כל נסיון בצד המעשי של ניהול עסקים. יש שם שניים או שלושה שניהלו בנקים (במקרה או שלא במקרה כולם מהבנקים שקריסתם היתה הצעד הראשון שהביא למפולת הנוכחית), וכן נמצא ביניהם המיליארדר וורן בפט. את האחרון מקובל היום לראות כגורו בנושאי כלכלה (אפילו מקקיין אמר שהוא ינסה למנות אותו לשר האוצר עם ייבחר). כל הצלחותיו הפיננסיות של בפט נבעו מהשקעות בבורסה (קנה בזול, מכר ביוקר . . .) הוא בחיים שלו לא ניהל חברה או מפעל. הוא מעולם לא נאלץ להתמודד עם הבעיות של עסק המייצר מה שהוא – עמידה בלוחות זמנים ומועדי אספקה, איכות התוצרת, יחסי אנוש במפעל המעסיק מאות או אלפי עובדים, וכו'. כאשר מדובר בניהול תיק השקעות אפשר בהחלט לסמוך על אדם כמו וורן בפט בעיניים עצומות. אינני בטוח שהוא יזכה לאותה מידה של הצלחה אם יהיה עליו לנהל חברה כמו אינטל למשל.

ברומא העתיקה היה נהוג לאמר ההמונים רוצים שירמו אותם (vulgus vult depicti). נראה לי ש"אספסוף" הוא תרגום יותר הולם למילה vulgus אבל לא כאן המקום לדון בבעיות לשון. יותר מאלפיים שנה חלפו, והדבר היחיד שההשתנה הוא שאת תפקיד "ההמונים" בימינו נטלו על עצמם האינטלקטואלים הליברליים ואנשי האקדמיה.

מי שהוא באמת יודע?

הדעות שנויות במחלוקת על בחירתה של מושלת אלסקה, שרה פיילין כמועמדת לסגנות הנשיא. בגלל גילו ומצבו הבריאותי של מקקיין, זה לגיטימי שהכישורים, הידע והנסיון שלה יעמדו במרכז ההתעניינות. אבל גל ההתקפות והביקורת להם היא זכתה וממשיכה לזכות הם מעל ומעבר. ה"כיסוי" התקשורתי המוענק לה – בין אם מדובר בשטח כולל בעיתונות הכתובה שהוקדש לה, ובין אם מדובר בזמני השידור בטלוויזיה וברדיו שהוקצו לה - עולה בהרבה על הסה"כ שהוקדש לאובאמה, למקקיין ולביידן ביחד.

כ 90 אחוזים מהחומר שמתפרסם כלל לא קשור לפוליטיקה אלא מהווה סתם לכלוך והשמצות חסרות שחר. על התגובות של הפמיניסטיות למינוי כבר כתבתי למעלה.

עיקר הביקורת הלגיטימית נגד שרה פלין הוא על מיעוט הנסיון שלה. מה שהופך את הביקורת הזאת לאבסורדית היא העובדה שלאובאמה, שהוא מועמד לנשיאות ולא לסגנות, יש פחות נסיון מאשר לה. למען הדיוק הנסיון של אובאמה בכל אחד מהתחומים הקובעים, כלכלה, מדיניות חוץ, ביטחון, ניהול וכו', הוא אפס. הוא אפילו לא ידע שלרוסים יש זכות ווטו במועצת הביטחון. מבקריה של פלין מתעלמים באופן שיטתי מה"רקורד" הזה של אובאמה.

המקביל שלה במרוץ, ג'ו ביידן, כושל בלי הרף בלשונו ומראה בורות פנומנלית בייחוד בתחום ה"מומחיות" שלו. הופעתו בדיון הטלוויזיוני שהתקיים בינו לבין פלין, זכתה לשבחים בתקשורת תוך התעלמות מוחלטת משפע השגיאות העובדתיות שהוא עשה לאורך כל הדרך. הוא מדבר שוטף ומתבטא יפה, אבל כאן זה נגמר. למאזין הממוצע אין אפשרות לבדוק במהלך האזנה לשידור טלוויזיוני את תוכן הנאמר. עיתונאי, שזה מקצועו, יכול ואפילו צריך לבדוק במקורות ולוודא את נכונות הדברים, אם לא במהלך השידור, מיד אחריו. התקשורת הליברלית, שהיתה עטה בכל המרץ על פלין אם היא היתה מועדת אפילו בפסיק, עברה לסדר היום על כך שאף אחת מהעובדות שביידן הביא בתחום מדיניות החוץ והביטחון, תחום בו הוא אמור להיות המומחה שימלא את מה שחסר לאובאמה (הוא יו"ר וועדת החוץ של הסנאט), לא היתה נכונה. במהלך כ 60 שניות שהוא הקדיש למזרח התיכון הוא עשה שבע טעויות גסות בלי לאמר דבר נכון אחד. למרות שהוא מכהן כסנאטור כבר למעלה משלושים שנה, הוא אפילו לא ידע מה תפקידו של סגן הנשיא (מוגדר בחוקה כ"יו"ר הסנאט"). הוא ציטט את הסעיף הנכון מהחוקה, אבל כנראה שכבר עבר הרבה זמן מאז שהוא קרא אותו בפעם האחרונה.

הרעיון של מקקיין לבחור באישה כמועמדת לסגנות, ולקחת מי שהיא שאיננה מזוהה עם המימסד הוושינגטוני היה הברקה לא נורמלית. אם הבחירה הספציפית היתה מוצלחת או לא – ימים יגידו.

אי אפשר לדבר על הצד הנשי במערכת הבחירות בלי להזכיר את הילארי קלינטון. הגברת הזאת היא שחקנית מעולה. התמיכה שלה באובאמה משכנעת ביותר (בעלה פחות מוצלח בתחום הזה). מה הילארי באמת חושבת, רק האלוהים יודע. להאמין שהיא וויתרה על האמביציות שלה ל 2012, ושהדבר היחיד בו חשקה נפשה זה להמשיך ולשרת את האומה כסנאטורית, זה כמו להאמין לשמעון פרס כשהוא אומר שאין לו אמביציות להיות ראש הממשלה.

מערכת הבחירות הכי חשובה בהיסטוריה

המשפט הזה חוזר על עצמו מאז ימי לינקולן (אולי אפילו קודם). זה נאמר בצורה כזאת או אחרת על כל מערכות הבחירות, כולל כאלו שאף אחד היום לא זוכר את שמות המשתתפים בהן. לפעמים המערכה היא "הרת גורל", לפעמים היא "מפנה היסטורי", ולפעמים היא "צעד לעידן חדש" ועוד ועוד ועוד. השימוש בסופרלטיבים הוא אובססיה אצל האמריקאים. כל דבר אצלם חייב להיות "הכי". מערכת הבחירות הנוכחית איננה שונה במובן זה מאחרות בהיסטוריה של ארה"ב. התשובה הכי חכמה ששמעתי מפיו של מועמד לנשיאות לשאלה "האם זו מערכת הבחירות הכי חשובה?", נתנה דווקא מפיו של נשיא שאיננו מוחזק כאחד מחכמי הדור. תשובתו של ג'ורג' בוש, הנשיא הנוכחי, היתה "עבורי, כן".

לסיום, אחת התעלומות של מערכת הבחירות הנוכחית היא ג'ימי קארטר. לא שומעים אותו ולא רואים אותו. גם בוועידת המפלגה לא ראו אותו. זה חסר תקדים שנשיא לשעבר לא יתמוך בפומבי במועמד של מפלגתו. ייתכן שמצב בריאותו איננו מאפשר לו להופיע בציבור, אינני יודע. בכל זאת, לאור העובדה שהסנאטור קנדי, עם גידול סרטני במוח, עשה את המאמץ, טרח לבוא לוועידה ונאם בה, שתיקתו של קארטר נראית מוזרה ביותר. לדעתי, קארטר, למרות כל המלים היפות שלו על שוויון ואחווה, לא השתחרר לחלוטין מהמורשת בה גדל בג'ורג'יה (אחת מהמדינות עם העבר הגזעני ביותר בארה"ב), והוא מתקשה לעכל את הרעיון של שחור בבית הלבן.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר