אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כלכלת העתיד, כלכלת הלם?


מבוא – האם ייתכן מצב של חצי הריון?

אישה איננה יכולה להיות "קצת בהריון". זאת מציאות עליה אין מחלוקת. או שהאישה בהריון או שהיא לא בהריון. אין "באמצע". כלכלה זה לא השטח שלי, את המעט שאני יודע בנושא רכשתי מקריאה (אני חייב להודות שלא תמיד אני מצליח להבין את הכל), ומניהול המערכת הפיננסית הפרטית שלי (אינני יכול להתחרות עם ביל גייטס, אבל עד עכשיו הסתדרתי לא רע). קשה מאוד להשתחרר מהתחושה שהפתרונות המוצעים להתמודד עם המשבר הנוכחי בשווקי ההון מנסים ליצור מצב של "חצי הריון". לא כאן המקום להיכנס לדיון כלכלי מפורט. באופן פשטני אפשר לאמר שיש כאן ניסיון למצוא פשרה בין שני קצוות. בקצה האחד עומד מה שמכונה "כלכלה חופשית" או "כלכלת שווקים", כלכלה בה שורר חופש מלא – "איש הישר בעיניו יעשה" – כלכלה בה הכל נקבע ע"פ חוקי ההיצע והביקוש ללא כל פיקוח. מנגד, בקצה השני, עומדת "הכלכלה המתוכננת" או "כלכלה סוציאליסטית", כלכלה בה הכל נתון לפיקוח צמוד והדברים נקבעים בעיקרם ע"פ מה ש"צריך להיות" או ע"פ שיקולים של "צדק חברתי". מההיסטוריה אנחנו יודעים ששני המודלים לא עבדו. גם כשהיתה הצלחה זמנית זה לא החזיק מעמד לאורך זמן. הגישות המקובלות היום הן כלכלה חופשית עם "קצת" פיקוח מצד אחד, או כלכלה מתוכננת עם "קצת" חופש ליוזמות פרטיות וכוחות השוק מהצד השני. גם האחת וגם השניה הן צורות של "קצת הריון" כששאלת המפתח היא כמה זה "כמה", או כמה זה "קצת".

פרק ראשון – מעשיה מהחיים

היה היתה קבוצה של עשרה חברים. החבורה היתה נפגשת מדי שבוע על מנת לסעוד ביחד במסעדת יוקרה, מה שהיה נהוג לכנות כשהייתי צעיר "ארוחת שחיתות". בכל ארוחה כזאת הם היו אוכלים ושותים מכל הבא ליד, בלי חשבון. את החשבון הסופי, שהיה מגיע ל 1000 ש"ח בכל פעם, הם חילקו בין המשתתפים תוך התחשבות במצבו הכלכלי של כל אחד.

שלושה מהמשתתפים, שמצבם הכלכלי היה באמת גרוע, היו פטורים מתשלום. שלושה משתתפים אחרים, שמצבם הכלכלי גם הוא לא היה מי יודע מה, שילמו 50 ש"ח כ"א. שני משתתפים נוספים, שמצבם היה יותר טוב, שילמו 125 ש"ח כ"א. משתתף נוסף, אדם אמיד לכל הדעות, שילם 200 ש"ח והמשתתף האחרון, בעל הון אמיתי – מה שמכונה בשפה עממית מליין - שילם 400 ש"ח. כך זה נמשך שבוע אחרי שבוע. כולם היו מרוצים וכולם היו מחכים בכיליון עיניים ליום הארוחה, יום שהפך להיות יום חג.

יום אחד, כאשר בעל המסעדה נגש עליהם בתום הארוחה על מנת לגבות את התשלום, הוא פתח בזו הלשון, "תראו חבר'ה אני עוקב אחריכם כבר למעלה משנה, ומעבר לזה שאתם לקוחות נאמנים, התרשמתי במיוחד מחוש ההגינות שלכם, איך אתם דואגים שאף אחד לא יקופח, ואיך שאתם מבטיחים שגם מעוטי יכולת יוכלו ליהנות. החלטתי להראות לכם את הוקרתי ומהיום והלאה אתם מקבלים ממני בכל פעם החזר של 200 ש"ח מהתשלום". אמר ועשה. הוא שלף 200 ש"ח והניחם על השולחן. חברי הקבוצה הודו לבעל המסעדה והחלו להתייעץ איך לחלק את ההחזר. בסופו של דבר הם החליטו לחלק את הכסף ע"פ המפתח הבא - 10 ש"ח לכל אחד מאלה ששילם 50 ש"ח, 25 ש"ח לכל אחד מאלה ששילם 125 ש"ח, 40 ש"ח לזה ששילם 200 ש"ח, ו 80 ש"ח לזה ששילם 400 ש"ח.

השתררה שתיקה של כמה דקות ואז, אחרי שהאנשים הכניסו את הכסף לארנקיהם והתכוננו לקום, אחד מאלה שקיבלו 10 ש"ח התפרץ, "רגע אחד, איפה הצדק?! למה אני קיבלתי כל כך מעט והוא" כשהוא מצביע על זה שקיבל 40 ש"ח שישב לימינו, "קיבל פי ארבעה ממה שאני קבלתי?". "כן, כן," החרה והוסיף אחד מאלה שלא קיבלו כלום, " תמיד דופקים את אלה שאין להם" "הוא קיבל כל כך הרבה", כשהוא מצביע על זה שקיבל 80 ש"ח, "ואני לא קבלתי כלום. זה לא צודק!". התפתח וויכוח שמהר מאוד עלה לטונים גבוהים. בסופו של דבר החבורה נפרדה כשכולם כועסים ובלתי מרוצים.

שבוע לאחר מכן, החבורה נפגשה שוב והתיישבה ליד השולחן כמנהגה. המשתתף שהיה משלם 400 ש"ח נעדר. אחרי שהם המתינו הרבה זמן והוא לא הופיע, הם התייאשו, קמו והלכו איש לביתו בלי לאכול.

זה נראה קצת פשטני אולי, אבל זה לא כל כך דמיוני כמו שזה נשמע. כשהופיעו הסימנים הראשונים של האטה בכלכלה האמריקאית בשנה האחרונה, בעיקר העליה התלולה במחירי הדלק, התקבלה החלטה במימשל להזרים לציבור "תמריץ לעידוד הכלכלה" (stimulus package). ההחלטה נתמכה ע"י שתי המפלגות אם כי הדמוקרטים היו קצת פחות נלהבים לרעיון. הביצוע היה באמצעות החזרי מס הכנסה (tax credit). הסכום המדויק, שלא היה מבוטל, איננו משנה לצורך הדיון. מטבע הדברים החזר מס אפשר לתת רק למי ששלם מס. לפיכך אלה שלא שלמו מס לא קבלו כלום. מדובר בקרוב ל 40 אחוזים מציבור המפרנסים – לא מדובר בשוהים בלתי חוקיים ו/או במובטלים. מדובר בעובדים שרמת הכנסותיהם היא מתחת למינימום החייב במס --- בפועל הציבור שההחזר הזה היה מביא לו את מירב התועלת. אתם חושבים שזה התקבל בשתיקה? כמו בסיפור בשורות הקודמות, בקרב אלה שלא קבלו החזר היתה התמרמרות רבה ובתקשורת הליברלית היו מחאות בנוסח "תמיד דופקים את אלה שאין להם".

התיזה שהטבות המס של ממשל הנשיא בוש נועדו לעשירים בלבד היא מנטרה מרכזית במדורי הדעות והכתבות של העיתונות הליברלית. מאז המהפך שהפך אותם למפלגת הרוב בקונגרס ב 2006, הדמוקרטים אמצו את זה כמוטיב מרכזי בתעמולה שלהם נגד הממשל.

פרק שני – לוקשים מתוצרת בית חרושת לוקשון

התיאור אותו הבאתי במבוא נותן תמונה חלקית בלבד של המצב. יש כלכלה שלישית, כלכלה שבהעדר שם יותר מוצלח נתן לכנות אותה "כלכלה פוליטית". אינני מתכוון לכלכלה שנועדה לשרת אג'נדה פוליטית כזאת או אחרת. כל שיטה כלכלית מבוססת על אג'נדה פוליטית. כוונתי למה שהפוליטיקאים מנסים למכור לציבור על מנת לקדם את האג'נדה הפרטית שלהם. זאת לא כלכלה המתנהלת ע"פ חוקי השוק, וזאת גם לא כלכלה המתנהלת ע"פ עקרונות הדיאלקטיקה המטריאליסטית. זאת כלכלה המורכבת מלוקשים שהפוליטיקאים מנסים למכור לציבור, כלכלה המתבססת על מידת נכונותו של הציבור לבלוע (gulibility) אותם. "כלכלת לוקשים" הוא אולי כינוי יותר מוצלח.

תקופת בחירות היא עונת פריחה ושגשוג לכלכלת הלוקשים, עונה בה המועמדים מתחרים זה בזה בהציגם בפני הציבור שפע של תוכניות ורעיונות פלא באמצעותם הם יעמידו את הכלכלה על הרגליים. הדמיון היצירתי במטות הבחירות של המפלגות המתחרות עובד שעות נוספות. ציבור הבוחרים מוצף במבול אין סופי של הבטחות להטבות מהטבות שונות, הבטחות שאף מועמד איננו מתכוון לממש אותן, הבטחות שלאף אחת מהן אין כיסוי גם אם המועמד היה רוצה לממש אותן. לדוגמא, אחת מהבטחותיו של אובאמה במערכת הבחירות הנוכחית היא ליישם תוכנית ביטוח בריאות לכל שעלותה אמורה להגיע לכ 1.6 טריליון דולר (1,600,000,000,000 דולר!) – זאת הערכה בלבד. בפועל קרוב לוודאי שהיא תעלה הרבה יותר.

מקקיין קצת יותר צנוע – התוכנית שהוא מציע לציבור הבוחרים תעלה "רק" 1.3 טריליון דולר (הייתי סקרן לדעת אם מי שהוא מבין המועמדים או מבין היועצים הכלכליים שלהם יודע כמה אפסים יש מימין לפסיק בטריליון). מאיפה יבואו הסכומים האלה? ממשלת ארה"ב נמצאת בתהליך בו היא עומדת לקבל על עצמה התחייבויות בסדר גודל של 700 מאות מיליארד דולר על מנת למנוע את התמוטטות המערכת הפיננסית. לצעד הזה יש תמיכה משני המועמדים לנשיאות. הגרעון בתקציב הוא כבר היום בסדר גורל של כמה מאות מיליארדים של דולרים. ושני המועמדים מדברים על הוצאות של טריליונים (!) נוספים של דולרים כדי לממן תוכניות גרנדיוזיות שאינן יותר מאשר מגדלים פורחים באוויר. במקביל להבטחות בתחום הבריאות ישנן יוזמות בתחום החינוך, הבטחת תעסוקה לכל, הבטחת שיכון מסובסד למעוטי יכולת, פיתוח מקורות אנרגיה חדשים, העלאת רמת השכר וכו' וכו' וכו'. ולמי ששכח, הניהול השוטף של הקיים גם הוא עולה כסף.

בקיצור, פנקס הצ'קים פתוח והיד רושמת (לכתוב לא עולה כסף). במאמר אחר שהתפרסם כאן בפורום, על מערכת הבחירות (20 בספטמבר, 2008), השתמשתי, בהשאלה מעולם המחשבים, בקביעה שאצל פוליטיקאים הבוחר יקבל לא את מה שהוא רואה אלא את מה שהוא לא רואה. בעיני רוחו הבוחר רואה את התמונה שלמעלה. בפועל הוא יקבל את מה שרואים בתמונה ממול.

מצבים של קשיים בכלכלה, שלא לדבר על מצבים בהם הכלכלה נמצאת במשבר אמיתי, הם חגיגה של ממש לכלכלת הלוקשים. לאנשים שנקלעו למצב קשה בו הם רואים את עולמם עומד בפני קריסה, מצב בו הם עלולים לאבד את בתיהם כתוצאה מאי יכולתם לעמוד בתשלומי המשכנתא, או את מקור פרנסתם, קשה לחשוב באופן רציונלי. אנשים כאלה נאחזים בכל שביב של תקווה. לאנשים כאלה קל מאוד למכור לוקשים. הם שומעים הבטחות על עתיד מזהיר בו תובטח להם תעסוקה מלאה, עתיד בו ילדיהם יזכו לחינוך מעולה, עתיד בו יהיה להם ביטוח בריאות מקיף וגם בהגיעם לגיל זקנה הם לא ידעו מחסור, וזה נקלט. זה נקלט עוד יותר טוב כאשר לחבילה המוצעת מתלווה הבטחה שלא יועלו מסים. מה זאת אומרת לא יועלו מסים? את המסים עוד יקטינו! כלל לא משנה שזה חסר כל בסיס הגיוני, המסר נקלט כי האנשים רוצים להאמין בו. כשאדם רוצה להאמין במה שהוא, הוא משכנע את עצמו שזה באמת יקרה. מתי, איך ואיפה? אלוהים גדול. באידיש נהוג לכנות את זה לופט גשפטן (עסקי אוויר).

דמות מוכרת מהמסורת האמריקאית קיימת היא זו של "מוכר שמן נחשים" (snake oil salesman), נוכלים בעלי לשון חדה שהיו מסתובבים באזורים החקלאיים במערב ומשכנעים עקרות בית תמימות לרכוש תרופות פלא שהיו אמורות להביא מזור לכל מחלה, תרופות ש"הופקו משמן נחשים".

כאשר האמונה מדברת, שותק ההגיון, ואיש אינו טורח לעשות חשבון. אם בכל זאת מתעורר ספק איך כל זה יתכן? הרי אין ארוחת צהרים בחינם (there’s no free lunch) ומי שהוא צריך לשלם עבור הארוחה? לפוליטיקאי של כלכלת הלוקשים, הגירסא המודרנית של מוכר שמן הנחשים, יש תשובה מוכנה – "מסים שייגבו מהעשירים" (tax the rich).

tax the rich - מכל מרכיבי המסר של כלכלת הלוקשים זה הלוקש שהולך הכי טוב. בשפה עממית המשמעות היא "לדפוק את העשירים". את זה הציבור אוהב לשמוע. זה גם מה שציבור המאמינים משכנע את עצמו שבאמת יקרה. לסחורה הזאת לא חסרים קונים. כמו מנחם מנדל, בסיפוריו של שלום עליכם, שמתמכר בלהיטות לאשליות ומסרב להתפכח, הבוחר המצוי משליך את יהבו על פוליטיקאים. הוא מאמין להם כאשר הם בונים עבורו מגדלים פורחים באוויר ומאמין להם כשהם אומרים לו שהקריסה, אם וכאשר תתרחש, תפגע רק בעשירים.

תעמולת הבחירות בימים אלה מתמקדת סביב ההבטחה שהעלאות המס תעצרנה בצמרת. "רק העשירים" (5 אחוזים מהאוכלוסיה), כך אומרים, יפגעו. מה שיחסר בתקציב, הם מסבירים, יושלם באמצעות מסים שיוטלו על חברות ענק (corporate tax), ובראש ובראשונה מס מיוחד שיוטל על "רווחי היתר" (windfall profits) של חברות הדלק. לציבור אין סיבה לדאגה. הציבור הרחב יהנה מכלל ההטבות המובטחות, וכתוספת הוא עוד יזכה להורדה בשיעורי המס.

בקווים כללים, זה הלוקש אותו מוכרים. ואתם יודעים מה? לא חסרים קונים לסחורה.

את הדיון בשאלות אם העלאת מסים זה דבר טוב או רע, אם זה נחוץ או מיותר, אם זה מועיל או מזיק לכלכלה – בימים כתיקונם או במצבים של משבר כמו המצב הנוכחי - אשאיר לכלכלנים. אני לא חושב שהם מבינים בכלכלה יותר ממני אבל, בהשאלה מהתבטאות של אובאמה במערכת הבחירות כאן, בשביל זה הם מקבלים משכורת.

אסתפק כאן בשתי הערות. ראשית, מס החברות בארה"ב הוא היום השני בגודלו בעולם. לא נראה לי שהטלת מס נוסף תקל על חברות אמריקאיות להתחרות בשווקי העולם, אבל כפי שאמרתי, אינני כלכלן. אולי הם יודעים מה שהוא שאני לא יודע. שנית, הטלת מס נוסף על חברות הדלק אולי תביא הכנסות נוספות לאוצר, אבל מי שישלם את המס הזה יהיה הציבור הרחב. והוא ישלם את זה פעמיים. פעם אחת בתחנת הדלק, כשמחיר הדלק יעלה, ופעם שניה בסופר מרקט, כשמחירי המזון יעלו לכיסוי התייקרות הוצאות ההובלה שתגרמנה בשל עלית מחירי הדלק.

לסיכום הפרק, אינני יודע אם בין אלה שכתבו את התנ"ך היו כלכלנים, אבל הפסוק הבא מספר שמות, "וישימו עליו שרי מיסים, למען ענותו בסבלותם", אומר מה שהוא על מה שהם חשבו על מיסים ומשמעותם.

פרק שלישי – הלם העתיד או פצצת זמן מתקתקת

ישנם נושאים שכדי להבין אותם כל מה שאדם זקוק לו הם שכל ישר וחשבון אלמנטרי. לא צריך להיות בעל השכלה אקדמאית כדי להבין שעסק שמוכר לאורך זמן את מרכולתו במחירי הפסד --- בפחות ממה שעלה לו לייצר או לרכוש אותה, יפשוט את הרגל במוקדם או במאוחר. זה נשמע פשוט ומובן מאליו. כל עקרת בית וכל מוכר חמוצים בשוק מחנה יהודה יודעים את זה. לא חסרים כלכלנים שהעובדה הזאת מפתיעה אותם כל פעם מחדש.

הכלל הזה חל גם על מוסדות פיננסיים. בנק שנוהג לתת הלוואות בלי לוודא שמקבלי ההלוואות יוכלו לעמוד בתשלומים או את ערכם האמיתי של הבטחונות שהם מציעים, איננו שונה מבעל עסק שמוכר במחירי הפסד. תמיד יש לקוחות שאינם יכולים להחזיר הלוואות או אנשים שבתוקף הנסיבות לא יכולים לעמוד בתשלומי המשכנתא. כדי לשמור על יציבותם הפיננסית, בנקים מפרישים כספים לחשבון שנועד לכסות "חובות אבודים", אבל כמו בהרבה מקרים דומים, שאלת המפתח היא "כמה". כאשר סכום החובות האבודים מתקרב לסה"כ המשאבים של הבנק או, כפי שהמצב הוא היום, עולה עליהם, הבנק נמצא למעשה בפשיטת רגל גם אם זה לא משתקף במאזן.

מתן משכנתא לרכישת בית לאדם שאין ביטחון ביכולתו לעמוד בתשלומים הוא הימור. אפשר לאמר בביטחה שזה הימור גרוע כי הסיכויים שזה ייגמר בטוב (שהלווה יצליח איך שהוא לעמוד בהתחייבויותיו) אינם גדולים במיוחד. מאחר וביתו של לווה שלא עמד בתשלומים נלקח ע"י הבנק (foreclosure) ומוצע למכירה בשוק החופשי, מנהלי הסיכונים (risk managers) של הבנקים השונים לא ראו סיכון ממשי בהימורים כאלה. שוק הנדל"ן היה תמיד שוק טוב, ובדרך כלל לא היה קושי למצוא קונים, אפילו בתקופות של שפל בשוק הנדל"ן. כאשר מכירת הבית היתה כרוכה בהפסד כספי קטן זה לא היה במימדים שיכלו להשפיע על יציבות הבנק (היו גם לא מעט מקרים בהם מכירת הנכס הניבה רווח לבנק). למראית עין לא היה כל מקום לדאגה כי על הניר היה כיסוי להלוואות – בתי הלווים. אזרחים שמצבם הכלכלי היה לא מי יודע מה ראו את "החלום האמריקאי", רכישת בית, בהישג ידם. הבנקים מצדם יכלו להציג לבעלי המניות שלהם מחזורי עסקים בהיקפים של מיליארדי דולרים. כולם היו מרוצים והחגיגה נמשכה.

וככה זה נמשך, השנים חלפו והחובות תפחו, ויותר ויותר אנשים לחגיגה הצטרפו. כאשר כולם מרוצים ולאף אחד לא כואב, קל להאמין שזה יכול להמשך עד סוף העתים, ושמיותר לדאוג למעצורים ובלמים.

לקיחת הלוואה זה כמו לעשות פיפי במיטה בלילה. זמנית מרגישים חם ונעים אבל במוקדם או במאוחר צריך לקום ולהחליף את המצעים. זה מה שקרה למערכת הפיננסית. שנים של אופוריה הסתיימו ביקיצה מרה. עכשיו, כאשר נגשו להחליף את המצעים, לא מצליחים למצוא את המידה המתאימה.

אינני מבין מספיק כדי לשפוט אם הפתרון המוצע למשבר הנוכחי הוא הפתרון הנכון, אם הוא פתרון טוב, או אם הוא פתרון של "הרע במיעוטו". מדובר בסכומי עתק שלאדם מהרחוב קשה לעכל את משמעותם, אבל אין שום התחייבות שהסכומים האלה יספיקו. יודעי דבר טוענים שהסכומים הנדרשים הם לפחות כפליים ממה שמוצע כרגע. הרבה אנשים מתקשים להבין למה משלם המסים צריך לשלם עבור נזק שנגרם ע"י גופים שלמעשה יישמו מדיניות שזכתה לעידוד של המימשל במשך עשרות שנים, לא כל שכן אם המשבר נגרם בשל רשלנות בניהול או, יותר חמור, אם ישנם היבטים פליליים. תחושת הדחיפות שמנסים לטעת בתודעת הציבור נראית קצת מלאכותית לאור העובדה שחברי הקונגרס ניסו להגניב לתוך החבילה שנועדה, "להציל את המשק", הטבות כספיות לכל מיני גופים מפוקפקים הקשורים אתם ועוסקים ב"טובת הציבור". זו אומנם תופעה מקובלת בקונגרס, אבל נתן היה לצפות שכאשר מדובר ב"פרל הרבור פיננסי", או ב"התמוטטות הבורסה כמו ב 1929" חברי הקונגרס יתעלו מעל לאג'נדה וישנו ממנהגם. זה לא קרה. סה"כ ההטבות המיותרות הסתכם בסכום "הצנוע" של כ 6 מיליארד דולר, והפעם ה"כבוד" היה כולו מנת חלקם של הדמוקרטים.

קוריוז מעניין בנושא הזה הוא שהגוף העיקרי עבורו הדמוקרטים ניסו להשיג הטבות מיוחדות הוא אירגון אקורן (acorn - association of community organizations for reform now). לגוף הזה יש "היסטוריה" שכוללת שורה של שחיתויות במערכת הבחירות של 2004, כמה מחבריו הורשעו. האירגון הזה הוא הגוף המוביל בתנועת ההתנגדות לדרישה שמצביעים בבחירות יצטרכו להזדהות באמצעות מסמך זיהוי רשמי נושא תמונה, נושא שהוא "חביב" על הדמוקרטים. במערכת הבחירות הנוכחית ידועים כבר מספר מקרים בה מצביעים פוטנציאליים הקשורים עם האירגון נרשמו מספר פעמים בשמות שונים. במספר מדינות מתנהלות חקירות נגד האירגון. מה שמעניין היא העובדה שבשם האירגון מופיע המונח community organizations. כזכור, חלק חשוב מה résumé של אובאמה זה שהוא היה community organizer (פעיל שכונתי? פעיל קהילתי?). לברק אובאמה היו בעבר קשרים הדוקים עם האירגון הזה והוא קבל וממשיך לקבל מהם תרומות משמעותיות למערכת הבחירות שלו.

בעקבות המשבר הנוכחי המערכת הפיננסית בארה"ב תשתנה לבלי הכר. קשה לראות איך ייתכן אחרת. זה לא אומר שלא יהיו שערוריות ומשברים אחרים בעתיד, אבל מה שהיה לא ישוב עוד. כמו גורלו של המפטי דמפטי, הדמות מסיפור הילדים של לואיס קרול, "אליס בארץ המראה" (through the looking glass):

המפטי דמפטי ישב על חומה,המפטי דמפטי נפל נפילה עצומה,כל הסוסים של המלך, וכל חייליו,לא יכלו להחזיר את המפטי דמפטי לחומה עליה ישב

במקור האנגלי:

humpty dumpty sat on a wallhumpty dumpty had great fallall the king's horses and all the king's mancouldn't put humpty dumpty in his place again

בינתיים בית הנבחרים דחה את התכנית הראשונה שהוצעה לפתרון המשבר במערכת הפיננסית. אדון בהרחבה בנושא הזה, הממחיש את הצדדים היפים והפחות יפים של השיטה הדמוקרטית בארה"ב, במאמר ההמשך על הבחירות שאני מכין. אסתפק כאן בנקודה אחת. 95 מהחברים הדמוקרטיים של בית הנבחרים, ביניהם 5 מראשי הוועדות החשובות ביותר, הצביעו נגד. 95 זה יותר מ 40 אחוזים של הסיעה. לדמוקרטים יש רוב בבית הנבחרים והם יכולים להעביר כל חוק בלי להזדקק אפילו לקול רפובליקני אחד. למרות העובדה הזאת, הדבר היחיד אותו שומעים, מהרגע שההצבעה הסתיימה, מפיהם של הדמוקרטים והדוברים בשמם הוא ש"קבלת החוק הוכשלה ע"י הרפובליקנים שהצביעו נגדו". בתקשורת הליברלית המסר הזה הפך למנטרה. לא קשה להבין מדוע הדמוקרטים מנסים להטיל את האחריות על הרפובליקנים. פחות מובן מדוע הדמוקרטים הכשילו את התוכנית.

דעתי האישית היא שזה נעשה במכוון. בלי להכנס לדיון בשאלה אם התוכנית המוצעת היתה טובה או רעה, אם היא ענתה על הצרכים או שהיא לקתה בחסר, או אם היה מה שהוא אחר שנתן לעשותו, הדמוקרטים בכלל לא מעוניינים במציאת פתרון. לא צריך להתייחס יותר מדי ברצינות לדיבורים על שיתוף פעולה בין מפלגתי או להצגות של הדיונים המשותפים עם הבית הלבן ומשרד האוצר. לגבי דידם של הדמוקרטים עדיף שהמצב הקיים יימשך, ואם, כפי שמתנבאים כל המומחים, התוצאה של "שב ואל תעשה" תהיה הרעה נוספת או מפולת של ממש, מה טוב. מנקודת מבטם של הדמוקרטים, בתקופת בחירות, כמה שיותר רע זה יותר טוב. כלל ראשון בפוליטיקה הוא שכאשר הכלכלה בקשיים זה תמיד עובד לרעת המפלגה שבשלטון. על אחת כמה וכמה כשהכלכלה קורסת באופן מוחלט. אז זו מכת מוות. אנשים מגיבים כמו עדר בפאניקה (stampede) ומאבדים כל יכולת לחשוב באופן רציונלי. פאניקה היא מחלה מדבקת. כאשר זה מתחיל זה צובר תאוצה כמו כדור שלג, סיבות והסברים נדחקים לשולים והציבור מוכן לבלוע במלואם (hook, line and sinker) את כל הלוקשים שמפלגת האופוזיציה מוכרת לו. למפלגה השלטת אין שום סיכוי.

אם כל מה שנאמר עד כה לא עשה לכם מספיק שחור על הנשמה, אסיים בנימה פסימית. יהיה רע, הרבה יותר רע, רק שזה יהיה ברמה אחרת – רמה ממשלתית.

התוכנית המוצעת לפתרון המשבר הנוכחי איננה פותרת למעשה שום דבר. זה כמו לתת כדורים להורדת החום לחולה אנוש במקום להתמודד עם המחלה עצמה. הדבר היחיד שהיא עושה זה העברת החבויות (liabilities) מהמוסדות הפיננסיים לממשלה, קרי לציבור משלמי המסים. החבויות תשארנה בעינן (לציבור מוכרים את הלוקש ש"כאשר המערכת תתאושש" נתן יהיה לכסות חלק מן ההוצאות ע"י מימוש הנכסים, ואולי אפילו להפיק רווח "שיועבר למשלם המסים").

ממשלת ארה"ב, שכבר היום מתקשה לכסות את כל ההוצאות להן היא מחוייבת בתקציב השוטף, נוטלת על עצמה התחייבויות להוצאות חדשות בהיקף של מאות מיליארדי דולרים, התחייבויות שאין להם שום כיסוי. באופק רואים התחייבויות להוצאות נוספות בהיקף של טריליוני דולרים שתדרשנה לכיסוי הבטחות הבחירות. ומעבר לאופק כבר ממתין אולי הגרוע מכל, מה שממעיטים לדבר עליו, הביטוח הלאומי שכבר היום נראה כמו "חור שחור" תקציבי שכל ההוצאות האחרות מתגמדות לעומתו.

זה העתיד, והוא לא נראה לי כל כך וורוד.

מאמר שפרסמתי בפורום ארץ הצבי לפני כשלוש שנים (), עסק בהרחבה בפרובלמטיקה הפיננסית של תוכניות פנסיה בכלל ובזו של הביטוח הלאומי בפרט. אז הגדרתי אותן כ"מתכון לפשיטת רגל". המצב לא השתנה מאז. אדרבא, הוא רק החמיר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר