אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הבחירות בארהב – כוונות ומציאות


המאמר הזה אמור היה להיות פרק במאמר על הבחירות בארה"ב (בחירות ארה"ב 2008 – מבט שני) המופיע כאן במקביל. מאחר וזה יצא קצת ארוך, החלטתי להפריד אותו ולהביא אותו כמאמר בפני עצמו, בו ארחיב קצת את הדיבור על המבנה השילטוני כאן, מה שאנסה לעשות זה להסביר מספר תופעות שלמסתכל מהחוץ נראות קצת מוזרות (זה בלשון המעטה). אדון כאן רק במה שקשור לתהליך הבחירות.

בעת הכרזת העצמאות של ארה"ב, ה"אבות המייסדים" ניסו להשיג מספר יעדים שלא כולם ניתנים להשגה במלואם. כמו כל דבר בחיים, כוונות לחוד ומציאות לחוד ולא תמיד מה שאתה רוצה זה גם מה שיוצא. נהוג לכנות את זה "חוק התוצאות להן לא התכוונת" (the law of unintended consequences).

בשל ההבדלים במספרי התושבים במדינות השונות, יעד ראשוני של המייסדים היה מניעה של רודנות של מספר קטן של מדינות גדולות וחוסר יכולת להשפיע של המדינות הקטנות. הפתרון שלהם היה רשות מחוקקת המורכבת משני "בתים" שבאחד יש לכל המדינות ייצוג שווה ללא קשר לגודלן ובשני יש לכל מדינה ייצוג מתכונתי לגודלה. יעד שני של המייסדים היה להבטיח אי תלות של הרשות המבצעת (הנשיא וסגנו) ברשות המחוקקת. הפתרון היה שהנשיא איננו נבחר ע"י הקונגרס אלא "ישירות ע"י העם", ובמשך תקופת שלטונו הוא לא תלוי בהצבעות אמון של הקונגרס, מעניין לציין כאן שבתקופה שניסחו את החוקה בארה"ב לא היה בשום מקום בעולם משטר פרלמנטרי כפי שאנחנו מכירים אותו היום (למעשה גם לא היה בשום מקום משטר שאפילו מתקרב למשטרים הדמוקרטיים בימינו), ובכל זאת הם חזו את המסחרה שיכולה להתפתח במשטר פרלמנטרי (זה נראה כאילו הם הכירו את המבנה הדמוקרטי בישראל של היום ...) ועשו את הכל כדי למנוע את זה. שני הדברים האחרונים אינם מדוייקים, במיוחד "הבחירות הישירות ע"י העם" כפי שנראה להלן.

שיטת הייצוג בקונגרס השיגה את היעד של מניעת ההשתלטות ע"י המדינות הגדולות, אבל בו בזמן יצרה מצב בו מידת השפעתן של המדינות הקטנות היא מעל ומעבר. ע"פ מפקד האוכלוסין האחרון שהתקיים בשנת 2000, 50 סנאטורים, מחצית מחברי הסנאט, מייצגים מדינות שסה"כ האוכלוסייה שלהם היא 16.4 אחוזים מכלל אוכלוסיית ארה"ב. כל חוק, על מנת להתקבל, חייב להיות מאושר בנוסח זהה ע"י שני בתי הקונגרס לפני שהוא נשלח לנשיא לחתימה. הנציגים של פחות מחמישית מהאוכלוסייה יכולים לפיכך להשפיע באופן מהותי על כל חוק כולל למנוע קבלתם של חוקים שאינם נראים להם. זה משתקף גם בבחירת הנשיא. הנשיא וכן סגנו נבחרים ע"י "וועד בוחר" (electoral college) בו כל מדינה מיוצגת ע"י אלקטורים במספר השווה למספר הכולל של הסנאטורים והנציגים שלה בבית הנבחרים (בוועד הבוחר נכללים גם שלושה נציגים של מחוז הבירה, וושינגטון, שאיננו שייך לאף מדינה ואין לו ייצוג בקונגרס). מספר האלקטורים הוא 538, וכדי להבחר הנשיא המיועד צריך לקבל את קולותיהם של לפחות 270 מהם (אחזור לנקודה הזאת להלן). 158 אלקטורים - הרבה יותר ממחצית מה 270 הדרושים - מייצגים מדינות שסה"כ האוכלוסיה שלהם היא 22.4 אחוזים (קצת יותר מחמישית) מכלל האוכלוסייה של ארה"ב. לאף אחת מהמדינות האלו אין אפילו עשרה נציגים ב"וועד הבוחר".

בניגוד לרושם שקיים אצל הרבה מסתכלים מהחוץ, לפיו המדינות הגדולות, קליפורניה (55 אלקטורים), טקסס ( 34 אלקטורים) ו-ניו יורק (31 אלקטורים) הן אלו ש"נותנות את הטון". השיטה מוטית באופן בולט לטובתן של המדינות הקטנות שמשקלן היחסי עולה בהרבה על המשתמע מגודלן היחסי. עיוות נוסף נוצר בגלל שיטת הבחירות לוועד הבוחר, שהיא "הזוכה לוקח את כל הקופה" (winner takes all). למעט בשתי מדינות, מיין (4 אלקטורים) ונברסקה (5 אלקטורים), בכל המדינות המפלגה הזוכה מקבלת את כל האלקטורים של אותה מדינה. קליפורניה היא דוגמא טובה להמחיש את המצב האבסורדי שזה יכול ליצור. זאת מדינה בה הדמוקרטים זוכים בבחירות לנשיאות באופן כמעט מסורתי (למיטב זכרוני הנשיא הרפובליקני היחיד שזכה שם היה רייגן). בבחירות של 2004 ג'ון קרי זכה שם באופן משכנע. מספר המצביעים עבור בוש בקליפורניה באותן בחירות, בהן הוא הפסיד, עלה על מספר תומכיו בכל אחת מהמדינות בהן הוא ניצח.

האם השיטה הזאת "טובה"? האם היא "צודקת"? אינני יודע. אני גם לא חושב שיש מי שהוא שיכול לתת תשובה מוחלטת לשאלות האלו. המציאות היא שזה עובד. זה עובד הרבה יותר טוב מאשר בהרבה משטרים בהם אין "עיוותים" כאלה. לא קיימת שיטה מושלמת. בכל שיטה, כמה שלא יתאמצו למנוע את זה, תמיד תהיינה קבוצות באוכלוסיה שתהיינה להן טענות על כך ש"השיטה מקפחת אותן", ושהן אינן זוכות לייצוג הולם, בהרבה מקרים גם יהיה צדק בטענתן. אין מנוס מפשרות. השאלה לכן היא איזו פשרה היא "יותר טובה" או "יותר צודקת", וזה כבר מגרש משחקים אחר. זה מגרש משחקים בו ה"טוב" ו/או ה"צודק" אינם מושגים מוחלטים, אלא יחסיים. מהרגע בו הדיון הוא על פשרות התשובה לשאלה תושפע ע"י האג'נדה של המשיב.

גודלה של ארה"ב יוצר אנומליה שלא נתקלים בה בבחירות בארצות אחרות. ארה"ב משתרעת על ארבעה אזורי זמן. ב 11 בלילה בחוף המזרחי, השעה היא רק 8 בערב בחוף המערבי, בזמן הזה נותרו עוד שעתיים עד לסגירת הקלפיות בחוף המערבי והתוצאות הכמעט סופיות מהחוף המזרחי כבר ידועות ומתפרסמות בכל רשתות הטלוויזיה והרדיו. מעבר לעובדה שהידיעה הזאת עשויה להשפיע על אופן הצבעתם של מצביעים בחוף המערבי, ברבות ממערכות הבחירות לנשיאות במהלך המאה שעברה, הבחירות הוכרעו (אחד המועמדים הגיע ל 270 אלקטורים) לפני שהקלפיות נסגרו בחוף המערבי ולתוצאות ממדינות המערב, ובמיוחד מקליפורניה, בכלל לא היתה השפעה על התוצאה הסופית. העובדה הזאת גורמת להרבה אנשים לאבד את המוטיבציה ללכת ולהצביע. מה שקרה בבחירות בשנת 2000, בהן הבחירות הוכרעו כמעט על חודו של קול אחרי ספירות חוזרות של הקולות, היה אירוע חד פעמי. בדרך כלל ההכרעה ברורה גם כאשר בדיעבד מתגלים מעשי שחיתות פה ושם. היה נסיון פתטי של הדמוקרטים ב 2004 לערער על התוצאות באוהיו, אבל פער הקולות לטובת בוש היה כזה שאף אחד לא לקח את זה ברצינות. השנה יש שמועות שהדמוקרטים הכינו סוללה של כ 5,000 עורכי דין על מנת לערער על תוצאות הבחירות במדינות השונות. העילה לערעורים תהיה הדרישה ממצביעים להזדהות בקלפי באמצעות תעודה רשמית נושאת תמונה. למרות שבית המשפט העליון דחה את כל הערעורים שהדמוקרטים הגישו בנושא הזה, הם ממשיכים לטעון שהדרישה הזאת נוגדת את החוקה בכך שהיא מונעת ממי שאין לו תעודה כזאת (רשיון נהיגה בדרך כלל) להצביע. זו כמובן טענה שקרית, כי אנשים כאלה יכולים להצביע במעטפות כפולות, והקולות שלהם מתווספים למניין הקולות הכללי אחרי בדיקה שמוודאת את זהותם ואת זכותם להצביע.

להלן שתי מוזרויות נוספות של השיטה האמריקאית. האמריקאים אשפים ב"למה לעשות פשוט אם אפשר לעשות את זה מסובך?"

הראשונה היא מידת המחוייבות של אלקטור להצביע ע"פ המנדט בשמו הוא נשלח (חברי קונגרס אינם יכולים לשמש כאלקטורים). מסתבר שאין מחוייבות כזאת, ותיאורטית האלקטורים יכולים להצביע כפי שמתחשק להם. מרבית המדינות דורשות מהאלקטורים להתחייב בכתב שהם יצביעו בהתאם למנדט בשמו הם נבחרו, ובספרי החוקים של חלק מהמדינות יש עונשים שאותם אפשר להטיל על אלקטורים "מפירי אמון". היו מספר ערעורים על כך לבית המשפט העליון בטענה שזה נסיון למנוע מהאלקטור "להצביע ע"פ מצפונו". כל הערעורים האלה נדחו בנימוק שהם אינם נוגדים את החוקה, אבל לא היתה כל התייחסות לגורל ההצבעה עצמה. העונשים המוטלים על האלקטור הם בדיעבד, ומאחר וזה אף פעם לא עמד למבחן משפטי, נכון להיום, הצבעה כזאת היא תקפה למרות שהיתה "הפרת אמון". בהיסטוריה של ארה"ב היו כ 190 מקרים בהם אלקטורים הצביעו לא בהתאם למנדט על פיו הם נבחרו אבל זה אף פעם לא השפיע על תוצאות הבחירות. המקרה האחרון היה בבחירות של שנת 2000, כשאלקטורית (דמוקרטית) ממחוז הבירה, וושינגטון, נמנעה. זה היה צעד של מחאה על כך שלמחוז אין ייצוג בקונגרס (נושא המהווה סלע מחלוקת כבר זמן רב), וזה לא השפיע על תוצאות הבחירות.

השניה היא מה קורה כאשר הוועד הבוחר איננו מצליח להגיע להכרעה, כאשר אף מועמד איננו מצליח לצבור 270 אלקטורים. זה יכול לקרות כאשר יש שלושה או יותר מועמדים, והיו דברים מעולם. במקרה כזה ההכרעה נמסרת לקונגרס. נשמע פשוט, לא? גם התוצאות ברורות מראש – המפלגה שיש לה רוב בקונגרס תבחר את המועמד שלה. מה יכול להיות יותר פשוט? הצחקתם אותי. המושג "פשוט" איננו קיים בלכסיקון הפוליטי בארה"ב. ראשית, למרות שבמהלך הבחירות הציבור מצביע עבור הצרוף נשיא-סגן, בוועד הבוחר ההצבעות עבור הנשיא ועבור סגן הנשיא הן נפרדות. ההכרעה עוברת לבית הנבחרים כאשר אף אחד מהמועמדים לנשיאות אינו משיג 270 אלקטורים שיצביעו עבורו, וההכרעה עוברת לסנאט כאשר אף אחד מהמועמדים לסגנות הנשיא אינו מצליח לזכות בקולותיהם של 270 אלקטורים. על מנת שיהיה באמת מעניין, הוסיפו עוד תסבוכת. ההצבעה לבחירת הנשיא בבית הנבחרים היא ע"י המדינות ולא ע"י הנציגים הבודדים. לכל מדינה יש קול אחד, ועל מנת להבחר המועמד צריך לקבל את קולותיהן של 26 מהמדינות. אחרי הרבה שעות של חיפושים בכל המקורות שיכולתי להעלות על הדעת עדיין אינני יודע איך קובעים בכל מדינה למי לתת את הקול. לחלק מהמדינות יש רק נציג אחד בבית הנבחרים, ובמקרים האלה זה באמת פשוט, אם כי הנציג היחיד הזה יכול להיות מהמפלגה שהפסידה בבחירות לנשיאות והצבעתו תהיה ההיפך מזו של האלקטורים שנבחרו לייצג את המדינה. למדינות אחרות יש הרבה נציגים בבית הנבחרים (לקליפורניה למשל יש 53 נציגים) משתי המפלגות, ומה שחמור במיוחד, יש מדינות עם מספר זוגי של נציגים המתחלק באופן שווה בין שתי המפלגות. אז איך בכל זאת? לא יודע. על כל פנים כשמתעורר מצב כזה, עד שבית הנבחרים יגיע לכלל החלטה, יו"ר בית הנבחרים (ה speaker) מכהן כנשיא בפועל (acting president).

בסנאט תהליך בחירת סגן הנשיא הוא קצת יותר פשוט – רוב רגיל מבין הסנאטורים מספיק. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. סגן הנשיא המכהן הוא יו"ר הסנאט. בימים כתיקונם אין ליו"ר הסנאט זכות הצבעה. הוא רשאי להצביע רק במקרה של תיק"ו, 50–50, ואז הקול שלו הוא הקובע. בבחירת סגן נשיא חדש היו"ר מנוע מלהשתתף בהצבעה. מה עושים במקרה של שוויון 50-50? שוב, לא יודע.

בשני בתי הקונגרס חייבת להיות נוכחות של לפחות שני שלישים מהנציגים בישיבה כדי שלהצבעות עבור הנשיא וסגן הנשיא יהיה תוקף. גם כאן לא הצלחתי למצוא מה קורה כאשר התנאי הזה איננו מתמלא (למשל, נציגי המפלגה שעומדת להפסיד "מצביעים ברגליים" ונמנעים מלבוא לישיבה). תיאורטית ייתכן גם מצב בו בית הנבחרים יבחר נשיא ממפלגה אחת והסנאט יבחר סגן נשיא ממפלגה אחרת.

אף אחד מהתרחישים האלה עדיין לא ארע, אבל זה יקרה פעם, ואז באמת יהיה "שמח".

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר