אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הודו: רשמי מסע


בשעה טובה ובגיל קרוב ל-67 פרשתי לגמלאות, תוך שאני מיישם את המדיניות הכלכלית של ביבי עוד לפני שהוא חלם עליה. יש לי איזה פגם במוח שבצורה עקבית משכיח ממני את גילי ואני לא חי לפיו והוא לא עושה עלי כל רושם. ברוב חוצפתי אני טוען שמה שבני העשרים יודעים לעשות גם אני מסוגל ולא פחות טוב מהם. סקרנותי להבין מה מושך את צעירינו למזרח הרחוק, והסקרנות מה כל כך משגע וכובש את נשות ישראל בתרבות הזרה והמוזרה של תת-יבשת זו, הביאתני לסיור - טיול קצר בצפון הודו.

תכננתי לנסוע בגפי ככל תרמילאי מצוי, הייתה לי התלבטות קשה עם האנגלית החלודה שבפי. תוך שאני מתלבט אם לנסוע או לשקוד על שיפור השפה באה ההצעה להצטרף לקבוצת יוגיסטים שמתארגנת באופן ספונטאני, אמרתי לעצמי על החיים ועל המוות אם לא יהיה לי טוב אני אפרוש ואמשיך לבד. הטיול אורגן ע"י שתי מורות ליוגה שאחת מהן היא גיסתו של חבר טוב שלי וכך הגעתי אליהם. שתי הנשים האלה נוסעות ל-הודו שלוש ארבעה פעמים בשנה (עושות כסף לא רע) ויש להן מערכת קשרים בלתי רגילה, זה גרם לכך שהיו לנו מפגשים בביתם של כל מיני סאדואים וגורואים מעניינים שהתייר הרגיל לא מגיע אליהם.

הקבוצה הייתה מורכבת משמונה עשר נשים מכל הגילים ומכל המגזרים, שני גברים כולל אותי ונער מתבגר חמוד וחברמן.דלהי, רישיקש, הרידואר, מיזורי ועוד ערים וכפרים רבים זכו לביקורינו אבל עיקר הטיול התמקד במקורות הגנגס והרי ההימלאיה .

נתגלה לי עולם חדש מרתק ומעניין שאמנם שמעתי וקראתי אודותיו רבות, אך אין מראה עיניים כמשמע אוזניים. הלכלוך והזוהמה בכל מקום, אלפי בני אדם מוכי גורל, פיסחים עיוורים, גידמים וכל מה שהדמיון יכול להעלות על הדעת על כל צעד ושעל, פושטים את ידיהם לעיתים באגרסיביות יתרה. מאות אלפי בני אדם נולדים, חיים ומתים ברחובות והממסד והחברה ההודית אדישים ולא נוקפים אצבע כדי להקל על סבלם. היכן כאן הרוחניות נבצר מבינתי להבין, ולא מדובר באיזה ארץ נחשלת, הודו היא ארץ מפותחת מאוד שמובילה בתחומים רבים. החמור מכל זו ההשלמה של ההמונים האלה עם גורלם וגורל ילדיהם, בתרבויות של עמי אירופה נתנו שעשועים להמונים כאן הם מקבלים את "הגלגול הבא". המבקר הישראלי המצוי מתייחס לתופעות אלה בהבנה ובסלחנות בלתי מובנים לי, חלקי בהחלט לא עימהם.

נראה לי שאני יכול לעשות דוקטורט על חרא של הפרות ופרופסורה על תרבות הנהיגה של ההודים. ממש לא מובן לי איך אין תאונות בכל רגע נתון, אבל עובדה היא שאין הרבה. נהגתי די הרבה בבירות וחשבתי שזה שיא השיאים, אבל כאן הסתבר לי שהלבנונים הם בחזקת ילדים קטנים בהשוואה לג'ונגל של הרחובות והכבישים של הודו. הידעתם שהאביזר הכי חשוב ברכב זו הצפצפה ? הגעתי למסקנה שנהג הודי שלא מפעיל את צפצפתו ללא הרף מפוטר לאלתר.

למרות הלכלוך והרעש מחריש האוזניים, ולמרות שימים לא מעטים ישבני וחוטמי התחרו ביניהם מחד ובינם ובין המוביל הארצי מאידך, נהניתי הנאה מרובה מכל רגע הן מהנופים המשגעים והן מהמפגשים הרבים עם הנוף האנושי המעניין והמוזר. הריחות, הצבעים העזים, המנגינות הכובשות את כל ישותך, האווירה המיוחדת בעיר, בכפר, בג'בלאות, בשווקים ובכל מקום עושים את הטיול למרתק ומעניין בצורה בלתי רגילה. ההודים מעוררים סימפטיה רבה בנועם הליכותיהם בצניעותם ובקבלת החיים כפי שהם, סך הכול הם שמחים בחלקם אף שהוא זעום לעיתים עד להחריד.

יום אחד מדווחים לנו שבחור מהרצלייה נסחף וטבע בגנגס. למחרת עבדכם הנאמן, שלפעמים הוא יותר טמבל ממה שהמשטרה מרשה, הולך לו לטבול ולשחות בנהר שמתנהל וזורם לאיטו. מטרים ספורים אני מתרחק מהחוף וכאילו תותח יורה אותי וסוחף אותי באופן בלתי נשלט. מזלי הטוב הוא, שאני שחיין לא רע ובקצה ציפורני אני מצליח להיאחז באיזה סלע ולהיחלץ מהנהר הערמומי והמטעה. (אני מקווה שידידי ההודים לא קוראים את הכתוב כי הגנגס נחשב בעיניהם בחזקת אל).

המלווה שלנו, בחור חמד בשם קרישנה, הרבה לקחת אותנו לטקסים דתיים מרשימים מבחינה פולקלוריסטית, למפגשים מעניינים עם סדואים שונים ומשונים ולביקורים רבים במקדשים של האלים השונים, ויש כאלה אלפים, גם מקדשים וגם אלים (למה לא קוראים לילד בשמו ? הרי מדובר בעבודת אלילים).

באחד הביקורים במקדש קדוש מאוד להינדים שממוקם בפסגת הר גבוה, אליו הגענו לאחר טיפוס ארוך ומתיש, עמדנו במעגל ושרנו שירי שלום כשמצטרפים אלינו הפאקיר ההודי ועוזריו הסועדים אותו, היה זה מעמד מוזר ומרגש. לקראת סוף הביקור במקום, אני רואה הודי קשיש מטפס במעלה ההר ושני גלוני מים כבדים בידיו, עלם צעיר כמוני לא יכול לראות זאת וירדתי לקראתו על מנת לסייע בידיו. בחפץ לב נתן לי את הגלון כי חשב לתומו שאני רוצה לרוות את צימאוני אך כשהבין שבאתי לעזרתו נעמד על שתי רגליו ומחה נמרצות. לקח לי זמן להבין שמדובר באדם ששייך לכת נחותה מאוד ואני בלי לרצות פגעתי בגאוות תפקידו וייעודו בחיים. ללמדכם שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.

הטיול כולו תוכנן לחודש ימים כאשר שבוע מתוך זה מוקדש להשתלמות ביוגה ע"י טובי המדריכים של התת – יבשת, לפחות כך הציגו את עצמם. מאחר והנושא הזה לא מדבר אלי (למרות שגם את זה ניסיתי) עזבתי את הקבוצה יחד עם עוד שלוש בחורות ועשינו לעצמנו טיול פרטי ומהנה והצטרפנו לחבר'ה בתום השבוע הזה. הייתה זאת התנסות יוצאת מן הכלל במסגרתה חווינו חוויות מרתקות של הופעות, חגיגות, פסטיבלים, זלילה כיד המלך ופגישות מעניינות.

את טקס הפוג'ה הראשון שלי ראיתי על גדות הגנגס בעיר רישיקש, התלהבתי, התרגשתי הייתי כל כולי מרותק ומסוקרן, התלהבתי גם בפעם השניה והשלישית וההחמישית, אחרי פעם העשירית התחלתי לאבד עניין.

כבר לקראת הנסיעה החלטתי שאני בא עם ראש פתוח וללא כל דעות קדומות, החלטתי להתנסות בכל ולנסות להתחבר לכל, אבל נכשלתי כישלון חרוץ.

כשהקבוצה התכנסה בפעם הראשונה לעשות מדיטציה עשיתי כמו כולם, עצמתי את עיני וניסיתי לרוקן את מוחי מכל מחשבה, להתמקד בקולו של המנחה ולרחף, אבל ככל שהתאמצתי יותר כך התרוצצו במוחי אלף ואחד מחשבות יותר ועד מהרה הגעתי למסקנה שאני והמדיטציה לא מסתדרים ביחד ולעולם לא נגור בכפיפה אחת, קמתי ועזבתי את החדר. בפעמים הבאות כשהקבוצה התכנסה למדיטציה שלהם, ועשו את זה בתדירות די גבוהה, אני הייתי פורש ומוצא לי עיסוקים אחרים.

ההתנסות השנייה היא: מסז' הודי, ולא סתם מסז' הודי אלא במכון שמנוהל ע"י איזה דוקטור שלפני שהוא מוסר אותך לידי בריוניו הוא מנהל אתך שיחה לבבית וקובע אם אתה במזל האש, האדמה, המים, השמים ושכחתי מה עוד. לאחר זאת הוכנסתי לאיזה חדר מבודד, הופשטתי והושכבתי פרקדן, וללא כל התראה מוקדמת ומבלי שעשיתי לו כל רע התנפל עלי איזה בריון סיקי, שכל אחת מכפות ידיו היא בגודל של את חפירה, והתחיל להכות אותי מכף רגל ועד ראש במשך שעה שלמה. תהיתי כל העת מה פשעי ולמי חטאתי שכל זה מגיע לי, אבל לא מצאתי תשובה. החמור מכל העסק הזה שסתם זרקתי את כספי כי המאבק הזה, סליחה המסז' הזה לא עשה לי דבר. חברותי יצאו מהטיפול כשהן מרחפות בעננים ונשבעות בכל הקדוש להן שהן מרגישות כאילו נולדו מחדש. אי אפשר לברוח מהמסקנה הבלתי נמנעת שמשהו כנראה דפוק אצלי ללא תקנה, כי אני לא רק שלא נולדתי מחדש בקושי יצאתי חי מידיו של הבריון חמור הסבר.

תמונות

ההתנסות השלישית, שבסופו של עניין החלטתי לוותר עליה, היא מן מסז' רפואי משולב עם תכנת מחשב הורוסקופית, בוצע ע"י רופא הודי טוב מראה, שמשיחותיי אתו למדתי שבנוסף להתמחויותיו הוא גם רודף שמלות לא קטן. ניהלתי אתו שיחת גרושים מלב אל לב ולמדתי מפיו שהישראליות והאמריקאיות הן הכי קלות להשגה, נימת הזלזול שבדבריו כלפי בנות עמי לא נעמה לאוזני.

There is no problem to fuck the Israelite girls, all of them

בנות ישראל הגאות הופשטו מבגדיהן, אחדות בעיקר המבוגרות סירבו, אחדות גילו אופי חזק ובלתי מתפשר ונשארו בתחתוניהן אבל כולן זכו לליטופים ולמזמוזים הודיים רוחניים, שמעו בהתפעמות ובפליאה על עברן, למדו קצת על עתידן ושלשלו חמישים דולר לידי הגורו הכובש. כששמעתי במה דברים אמורים בטלתי את התור שלי, ותרתי על עברי המזהיר, ותרתי על עתידי המבטיח ואמרתי לחברותי שאולי אני מוכן לשלם 50 דולר כדי למזמז איזו הודית צעירה ויפה אבל בשום פנים ואופן לא אהיה מוכן לשלם אפילו אגורה שחוקה אחת שאיזה הודי חרמן ותעב בצע ימזמז אותי.זה אשר נאמר משהו דפוק אצלי.

כמה מילים על צברינו החמודים במזרח הרחוק שהשאירו בפי טעם מריר והעיבו על מלוא ההנאה שהיה לי בטיול הזה. כל הכללה חוטאת לאמת וגם אני כנראה לא נקי מחטא זה אבל העובדה היא שבערים אינך יכול ללכת שתי דקות מבלי שתיתקל בצעירים ישראליים עד כי לעיתים קבלתי רושם שיש יותר ישראלים ב-הודו מאשר הודים. ככל שהצפנו ועלינו להרי ההימלאיה לנופים המשגעים שאוצר המילים שלי דל מכדי לתארם נעלמו צעירינו החמודים ואינם בנמצא.

תמונות

יום אחד אני יושב במסעדה (מעט יומרני מדי) ואוכל אוכל הודי חריף, טעים וזול, נכנסים שתי בחורות ובחור ישראלים, מתיישבים ואחת הבנות יפה מאד ובנויה לתלפיות, מתחילה לגלגל, ללקק ולעשן יחד עם חבריה משהוא, כנראה "גראס". אני בור ועם הארץ בענייני סמים וככזה אני רוצה להישאר, ולמרות שאני נגד כל שימוש בסמים לא ייחסתי לזה חשיבות רבה אבל כשהתחילו לגלגל ולעשן "סיגריות" בתדירות של כל רבע שעה זה עשה לי רע על הנשמה. לא הוסיף להרגשתי הלא טובה שהיפיפייה שלי הייתה מאוד גאה במעשיה, כאשת העולם הגדול הסתכלה עלינו ממרומי סמיה בגאווה גלויה ובבוז בולט לעין כלפי בני תמותה רגילים שטרם גילו את העולם המופלא והקסום של הסמים.

פגשתי בחור ישראלי חמוד וסימפטי והשיחה, איך לא, התגלגלה לנושא הסמים, הוא לא הבין על מה אני נרעש הרי זה דבר רגיל עניין של יום-ביומו, עניין של נורמה. "הרשה לי לשאול אותך שלוש שאלות" ביקשתיו "אתה אפילו לא חייב לענות לי" שחתי:

א.)האם בקרת אי פעם בבית חולים לחולי נפש ?

ב.)האם ידוע לך שאלפי צעירים, מוכי סמים ופטריות, נמקים בבתי חולים אלה,

חלקם כנראה עד סוף ימי חייהם ?

ג.)האם אתה מודע לכך שכמוך גם הם היו משוכנעים שמדובר בסמים קלים

וש"להם זה לא יקרה".

אפילו לא חיכיתי לתשובה לשאלותיי המטופשות.

כלי התקשורת מדווחים ששמונים אחוז מהצעירים הישראלים צורכים סמים במזרח, האם אין מקום להילחם באסון לאומי זה ואולי אפילו בצעדים קיצוניים כגון להכריח כל חייל בחופשת השחרור לבקר בבית חולים לחולי נפש, אולי גם משרד החינוך היה צריך ליזום פעולה דומה ?!

למרות כל האמור לעיל החלטתי שלא נכון ולא הוגן לבקר תופעה שאני לא מכיר לא יודע ולא התנסיתי בה מעולם. וכאן אני מגיע להתנסות הרביעית, ביקשתי מחברי למסע שיארגנו לי את ההתנסות המבוקשת ואמנם בקשתי נענתה ועישנתי סיגריה עם גראס, השתעלתי מעט אבל מלבד זה לא הרגשתי כלום. אמרו לי שבפעם הראשונה זה לא משפיע ושאנסה שוב ואמנם ניסיתי פעם השנייה ואחר כך גם בפעם השלישית ולמעט סחרחורת קלה זה לא עשה לי דבר.

אמרתי בלבי שתלכו לעזאזל עם כל השטויות האלה ורק התחזקתי באמונתי שאדם נורמאלי, השלם עם עצמו לא זקוק להחדיר כימיקלים לגופו על מנת להרגיש טוב ולשפר את מצב רוחו. הבעיה המרכזית, לפחות לפי מיטב הבנתי, הוא הלחץ החברתי, כשכולם סביבך צורכים אתה צריך להיות בעל אופי חזק, ומרביתנו לא כאלה, כדי לא להיגרר אחריהם.

הדבר השני שהפריע לי, והפריע עד מאוד שפגשתי המון ישראלים, נשים בעיקר שמחפשות רוחניות, ששותות בצמא ובהתפעמות בלתי נסתרת דברי חוכמה שלרוב הם לא יותר מפילוסופיה בגרוש מפי גורואים למיניהם. עקבתי אחר חברותי לקבוצה שכמעט כולן נשים משכילות ואיכותיות מאוד, התחברתי עם רבות מהן ואהבתי את רובן אבל לא יכולתי להתגבר על רגשותיי ומחשבותיי כשראיתי את הסגידה וההערצה ללא גבול שניבטת מעיניהן, ולא הבנתי על מה ולמה, הדבר עורר בי סלידה עמוקה, עמוקה מאוד. אני מעיד על עצמי שהקשבתי קשב רב לסאדואים והגורואים למיניהם, לא שמעתי דבר שיזעזע את אמות הסיפים בתפיסת עולמי, שמעתי דברי טעם ושמעתי הרבה דברים אינפנטיליים, אך ההערצה של בנות ישראל, לפחות לפי התרשמותי, היא ללא אבחנה וללא התייחסות לתכנים.

מעולם לא הבנתי איך בן אדם בן חורין מסוגל להעריץ בשר ודם תוך התבטלות עצמית מוחלטת. אני אוהב אדם מטבעי ויש רבים שאני מעריך מאוד, אבל עוד לא נולד האדם שאני אעריץ וכנראה שלעולם גם לא ייוולד אחד כזה.

אני מחשיב את עצמי לאדם ליברלי וסובלני כלפי כל הדתות, "איש באמונתו יחיה" ואין לי בעיה עם זה. הסובלנות שלי נמוגה נוכח דתיות חרדית, קיצונית ופנאטית כשהטקסים ופולחנים הם העיקר וכל היתר תפל. אני רואה בחזרה בתשובה דבר בלתי מובן וחמור אבל מה שראיתי וחוויתי ב-הודו זה "לרעות בשדות זרים" וחמור בעיני שבעתיים. בנות ישראל המאוהבות בכל מה ש"מריח הודו" הולכות ומתחרדות וכל התופעה הזו היא לזרא בעיני.

בטרם צאתי למסע הזה נאמר לי לא אחת, שאי אפשר להישאר אדיש ל-הודו או שאתה אוהב אותה או שאתה שונא אותה ותהיתי באיזה צד של המשוואה הזו אמצע את עצמי בסוף מסעי. כעת אני יודע שאיני שייך לאף צד או אולי נכון יותר לומר שאני שייך לשני צדי המשוואה. אהבתי ללמוד ולהכיר תרבויות אחרות, אורחות חיים שונות, הלכי רוח ומחשבה שונים, נופים אחרים, פילוסופיות ואמונות אחרות, מגוון עצום של בני אדם שונים למראה ללבוש ולהתנהגות. הוקסמתי מהצבעים העזים, מהמנגינות שזוחלות לתוכך פנימה, לא שבעתי מליהנות מהגנגס על פיתוליו ומהמראות של הרי ההימלאיה על פסגותיו המושלגות.

הואיל ומעולם לא הייתי מפונק הרי שעד מהירה התרגלתי ללכלוך ולזוהמה ורק נדהמתי ממימדיו. יחד עם זאת שנאתי מאוד ולא יכולתי להשלים עם המראות של העוני המשווע, מהמראות של אלפי אלפים של מוכי גורל מכל הסוגים ומכל המינים, הלב ניצבט למראה המוני ילדים זבי חוטם ומזי רעב מקבצים נדבות בלי שום שמחת חיים במבטיהם, במיוחד בכפרים היה לי קשה עם המראות האלה ובמיוחד שאני עצמי הייתי פעם ילד רעב ומכיר את הסבל שכרוך בכך. שנאתי להיווכח שבני ישראל הרחמנים פשוט מתעלמים מכל זה, מתייחסים לכל המראות הנוראיים האלה בטבעיות מדהימה, בעיני זה דבר נורא, קשה לי מאוד עם האדישות, האטימות והצביעות הללו. שנאתי לראות את הנוער שלנו, לא כולו אבל לדאבון הלב רובו, שבשבילם הודו זה לא מקום לתייר בה אלא מאורת סמים אחת גדולה עם כל המשתמע מכך, כולל אורגיות מיניות עד כדי התבהמות. היה לי לזרא לראות ולשמוע את הערצתם של בני ישראל לכל מיני גורואים וסדואים למיניהם, הערצה שגובלת בסגידה ובעבודה זרה.

למרות ההערות הנ"ל אני ממליץ בכל לב לבקר במזרח הרחוק אם אינך אנין טעם יתר על המידה ותנאי אירוח לעיתים לא קלים אינם מרתיעים אותך. אני עוד מתכנן ביקור בדרום הודו כדי ללמוד, להכיר ולחוות חוויות נוספות.

חזרתי מהודו גדוש ברשמים וחוויות ורציתי לשתף בהן את ידידתי צילה אך ללא הצלחה, היא דחתה אותי ואמרה לי כמעט בגסות שלא רוצה לשמוע על הודו לא מילה ולא חצי מילה. התפלאתי ולא הבנתי על מה יצא הקצף שלה בנחרצות כזו.

למחרת היא קראה לי, התנצלה והושיטה לי קלסר עב קרס בו מתויקים קטעי עיתונות מלפני שנתיים או שלוש מהם למדתי שהחברה הכי טובה של בתה, בחורה יפה, מוכשרת ונבונה, נסעה לבדה ל-הודו, עלתה לרכבת, נשדדה ונאנסה ע"י קרון שלם של הודים חמודים ורוחניים וגופתה הושלכה דרך החלון של הרכבת הדוהרת.

נאלמתי דום ולא היה לי מה לומר, הבנתי לליבה ולא ניסיתי להגיד שפשע כזה עלול להתרחש בכל מקום בעולם.

אם כי מ"הודו הרוחנית" שזוכה להערצה כל כך רבה מבני ובעיקר מבנות עמנו אולי אפשר היה לצפות למשהו אחר.

אחרית דבר

הכתבה התפרסמה גם באתר של חב' "למטייל", היה שיטפון של תגובות קוראים, חלק שבחו והללו את הכתוב ואילו אחרים תקפו אותי בחמת זעם, כיצד העזתי להעביר ביקורת על קדושיהם, כיצד אני מעיז להגיד מילה רעה על הודו הנקייה והקדושה. הואיל והאתר מאפשר לכותב להגיב נראה לי שלא נשארתי חייב לאף אחד. אתם שלא קוראים את מלחמת התגובות המתנהלת באתר, לכם אני רוצה להבהיר ל-הודו עניינה אותי מבחינה אינטלקטואלית ומבחינה פולקלוריסטית, הדתות שלה, הרוחניות שלה ואלפי האלים שלה הם עניינה של הודו ותושביה ולא ענייני. מבחינה רגשית לא יכולתי להישאר אדיש למראה של מאות אלפי ילדים רעבים, הואיל ואני עצמי הייתי פעם ילד רעב ולמדתי על בשרי את הסבל הכרוך בכך לא יכולתי ואיני יכול להשלים עם המראות האלה.

לא באתי לשפוט ולא לתקוף את הודו ותרבותה, עובדה שלא כתבתי מילה וחצי מילה על משטר הקסטות שצריך לקומם כל אדם הגון שגדל והתחנך על ערכים ליברליים של כבוד האדם וחירותו. לא כתבתי מילה על מעמדה הנחות של האישה ההודית למרות שגם זה ראוי לכל גינוי.

כן תוקף אני ומתוך כאב רב את הנוער הישראלי שממית את עצמו בעולמם של סמים ואורגיות פרועות עד כדי התבהמות, כן תוקף אני וללא רחמים את בני ישראל שבשם הרוחניות הופכים להיות עבדים ושפחות עלובים של כל מיני גורואים.

מה שקורה לנו במזרח בכלל וב-הודו בפרט זה אסון, לדעתי טרגדיה של ממש.

ידוע לי על כפר בשם מקלאוד גנג'י ליד דהרמסלה מקום מושבו של הדלאי לאמה, בכפר הזה 6.000 תושבים מתוכם 1.000 ישראלים צעירים, כולם עוטים גלימות טיבטיות, מתרפסים ומנשקים את כפות רגליו של הדלאי לאמה כי הוא אלוהיהם. ומותר לי להניח שהדלאי לאמה אינו האלוהים היחיד בסביבה יש עוד כמה אלפים כאלה ולכל אחד העבדים והשפחות שלו ורבים מהם יהודים ישראלים לשעבר.

לפני כשבועיים הופיעה כתבה באחד המגזינים היותר נפוצים ב-הודו Outlook-India לפיה התייר הישראלי הוא אלים, חוצפן, שחצן, מאיים ורוב הזמן מסומם, התייר הישראלי לא בא ל-הודו לטייל אלא לקחת לעצמו את מה ששייך להודים.

אני מסכים עם כל מילה ולא אתפלא אם ההודים ילמדו עד מהרה אנטישמיות מה היא. אלף אלפי סליחות מהמטייל הישראלי השפוי, הנורמאלי ונעים ההליכות, יש רבים כאלה ואני מקווה שגם אני חלק מהם.

קראתי עשרות כתבות וכולן שיר הלל ל-הודו ורוחניותה, עושים טובה לאנושות ומזכירים קצת לכלוך, אף מילה על העוני, הרעב והאומללות, על משטר הקסטות המבזה, הכול טוב, הכול יפה, הכל נשגב, צביעות אחת גדולה. עדרים. עדרים דוהרים בני ישראל ל-הודו, מי לסמיו מי לאלוהיו, ועל זה יש לומר זוועת אלוהים.

אני רוצה לסיים בציטוט דווקא מדבריו של חכם הודי בשם ידו קרישנמורטי:

"אינך יכול לסמוך על איש, אין מדריך, אין מורה, אין סמכות, אם תגיע להכרה זו אזי יש לך שתי אפשרויות: האחת שהכרה זו תייאש אותך ויגרום לך להיות ציני ומריר, והאפשרות השנייה שתתייצב מול העובדה שרק אתה אחראי לעולם ולעצמך".

מבלי שהכרתי את קרישנמורטי אני מיישם את האפשרות השנייה מאז שאני עומד על דעתי, זה קרוב לשבעים שנה.

תגובות

גם אני ביקרתי בהודו ומזדהה מאד עם בני קידר

רק שבני טועה בגדול כשהוא משווה בין הגורואים לבין מנהיגי הדת היהודים
אכן יש רבנים מושחתים אבל אם היה מתאמץ קצת יותר היה מגלה שיש עולם שלם וגדול ומגוון יותר בתוך העולם החרדי
אני עצמי לא בדיוק דתי מלא אבל הכרתי כמה אנשים איכותיים מאד, רבנים ולאו דווקא במשרה רשמית, שהם אנשים שראויים להערצה אדירה. יש הרבה מהם. בלי קשר לרבנים הרשמיים שנושאים בתפקידים ציבוריים, והם חיים בעולם זך וטהור - גם מהבחינה החברתית. הרב אהרן לייב שטינמן היה אחד מהם. איש שמעבר לכל מה שייכתב עליו, הוא אחד האנשים הכי ראויים להערצה.
ולמה הארכתי? כי בנושא הזה נדמה שהכותב בני קידר חוטא לאמת של עצמו. הוא הולך להכיר את הגורואים והסאדואים, ומתלונן מדוע הנשים הישראליות כל כך מתמסרות לרעיונותיהם הנבובים, אבל את האנשים הרוחניים של עמו, של לאומיותו היהודית - אותם הוא לא בדיוק טורח להכיר מקרוב, ומסתפק בקלישאות מהתקשורת.
עצוב וחבל ידידי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בני קידר