אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ונציה חלק ג - אז זה טוב ליהודים או רע ליהודים?


חלק קודם:ונציה חלק ב'

המשך ציטוט מ"ונציה חלק א'":

דברים ששם ארי אבן זהב בפיו של דון שמואל מורו בספר "שיילוק היהודי מוינציה"

"האגדה דעכה והועמה כשנטתה הגונדולה ימינה, לריאו די נואלי, וממנה שמאלה, לריאו דילה מיזרקורדיאה, ושמה בתעלה הצרה, במקום שמימיה אפורים ומלוכלכים. עוד מרחוק נראה לעיניו האי הקטן והמבודד שבתיו הגבוהים והאפורים כאילו היוו גוש אחד – הגטו.... הגונדולה עמדה באמצע ריאו די סן ג'ירולאמו, וכשעבר את הגשר הצר והעזוב ראה לפניו את שער-הברזל של הגטו, שמתוכו הציץ רחוב צר ואפלולי הומה מאדם. "קי תהום!" אמר אל עצמו. עקה לא ידעה מימי אנקונה ופיזארו העיקה על ליבו ונשאר עומד רגע תחתיו כתוהה. "מה אתה מהסס, יהודי? מאורת כלבים יאה לכם!" קרא אליו שומר משומרי-השער, ואת דבריו ליווה חברו בקול צחוק פרוע."

דון שמואל שייט לו בגונדולה ימינה ולאחר מכן שמאלה ואנחנו הלכנו ברגל לימין ולשמאל פעמים רבות:

מה"פונדמנטה נובה", דרך סימטאות קטנות עד "סטראדה נובה" בהמשך אל "ריו טרה דה לה מדלנה" משם אל "ריו טרה סן לאונרדו" עד ל"קנלה די קנרג'ו" ימינה לאורך התעלה עד לסימטה הצרה "קלה דל פורנו". שם אנחנו כבר בגטו. בסימטה הזו יש דלת ירוקה, שם מקום המפגש ושם, בגטו, גם החדר בו יתקיימו הרצאות הסמינר. מספר הדלת? אין מספר!

ידענו כי אנחנו כבר בסביבה הקרובה. עוד כמה אנשים, שלאחר מכן התוודענו אליהם כחברים המשתתפים בסמינר, הסתובבו כאובדים בסימטה, מחפשים את הדלת הירוקה שגם אנחנו חיפשנו. אז עוד לא ידענו כי כל הדלתות בונציה נפתחות ישר אל הסימטאות וכולן נעולות, ומי שרוצה להכנס צריך לצלצל בפעמון המותקן לצד הדלת, ואם יש מישהו שיפתח את הדלת מבפנים, אפשר להכנס. אם אין מישהו בפנים, נא להתכבד ולחכות בחוץ, או לוותר על כול הרעיון וללכת למקום אחר או לחזור הביתה, למי שיש בית. ואם במקרה, (שקורה כמעט בכל יום אחר הצהריים), מגיעה סופת רעמים וברקים שמורידה בזמן קצר כמות גשם, שבמקומות אחרים יורד ביום ויותר, ואם במקרה לא הצטיידת במיטריה, כמו שהמליצו לך, ואתה צחקת ואמרת כי בחום שכזה, שבמקומות אחרים, כמו בישראל למשל, אין אפילו צל של ענן, או צל של סיכוי שתרד אפילו טיפה אחת של גשם. אז אתה עומד רטוב עד לשד העצמות.

"טוב" אמרת לעצמך: "לפחות לא קר, בחום הזה ,עשר-עשרים דקות ואתה יבש", אז טעית טעות רטובה! בלחות הזאת של 80% עד 100% אין סיכוי להתייבש. נו מילא, נשארים רטובים, לפחות לא קר.

אז ככה נראה גטו. הוא לא שונה מכל מקום אחר בונציה. הוא אולי אפילו נראה יותר טוב מאשר במקומות אחרים. סימטאות, יש. ותעלות, יש. ובתים של שלוש וארבע וחמש קומות, יש. ואפילו רחבה רחבה במיוחד משתרעת בין הבתים ובה כמה עצים ירוקים, יש. אז מה פה יותר גטו מאשר כל גטו אחר?

את האמת אני חייב לומר, חוץ מאת הגטו שעליו אדבר מאוחר יותר, לא ראיתי אף גטו בחיי. כן אני חייב לומר, כי ביום הראשון, בעוד אנחנו מחפשים את הגטו, שאלו אותנו אנשים רבים שראו אל הלבטים ואת המפות שבידינו: " אתם מחפשים את הגטו? הינה זה כאן". זה הפתיע אותי, איך ידעו כולם את מה אנחנו מחפשים ואיך ידעו כולם איפה זה. בעזרת אנשים ואלוהים מצאנו את המקום. דלת ירוקה, אבל שום סימן אחר. לא כתובת ולא שלט ולא רמז שירמוז לנו כי יש משהו יהודי במקום הזה. מרגע זה החלו המחשבות מתרוצצות בליבי. מחשבות שרק הלכו והעמיקו, הלכו והעיקו, עם כל יום שעבר.

כבר למחרת בבוקר הבנתי כי המילה "גטו" היא לא רק מילה. כי אפילו בונציה, המקום הנקרא "גטו" אינו רק מקום. לא היה יום ולא היה כמעט נושא שלא נגע לגטו. ידעתי ואני יודע רבות על ההיסטוריה של יהדות אירופה אך כאן הבנתי כי "גטו", המושג, הוא הרבה מעבר למה שחשבתי ועד שלא אבין במלואו את המושג הזה, לא אבין מה היא יהדות ולא אבין מה הוא יהודי ומעל לכול, לא אבין מה היתה ומה עודנה ישנה, השואה שבשביל העם היהודי.

אמרו אחיו של יוסף לפרעה: "לגור בארץ באנו כי-אין מרעה לצאן אשר לעבדיך... ישבו-נא עבדיך בארץ גשן". אמר פרעה ליוסף: " הושב את-אביך ואת אחיך ישבו בארץ גשן". "ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להםאחזה [א.ח.] בארץ מצרים..." (בראשית מז' פסוקים 4'. 6'. 11'.)

משל בלעם

"כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו

הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב:" [א.ח.] (במדבר כג' פסוק 9')

"ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם" (אסתר ג' פסוק 8').

תמיד ידענו שאנחנו "עם הבחירה". תמיד האמנו כי אם כך הדבר, הרי שעלינו להתבדל מכל העמים, ואין זה משנה אם גורשנו מארץ ישראל. ואין זה משנה אם הוגלינו לאן שהוגלינו. אנחנו, העם היהודי, פוזרנו, ויותר מכך התפזרנו בין כל הגלויות, אלה שרצו בנו, ואלה שקיבלו אותנו משיקולים שלהם, ואלה שהסכימו, בקול או בשתיקה והשלימו עם ישיבתם של היהודים בקרבם.

מי יודע כמה פעמים הבטיח אלוהים לקבץ את פזורינו ולהחזיר את העם לארץ אבותיו. הבטיח, אבל זה לא הצליח לו. אף פעם, אבל אף פעם זה לא קרה. אף פעם, ואפילו לא בימינו כשמדינת ישראל קיימת, לא רוכז ולא התרכז כל העם היהודי בארץ ישראל. תופעה כזו, של התכנסות ברמה טוטאלית, לא ארעה. אך לא אלמן ישראל, אם לא הכל, אז לפחות התכנס בחלקים חלקים, חלקם גדולים וחלקם קטנים.

אם היה מקום בו היה יהודי אחד, לא עבר זמן רב עד שיהודי נוסף הצטרף אליו. אחד ועוד אחד וכבר נוצרה קהילה. נצמדים האחד אל השני וכבר נוצרים מוסדות קהילתיים. עוד רגע וכבר יש קואליציות שהן כבר פיצול בתוך האחדות. ואם יש קואליציות ומוסדות זה כבר בסיס איתן לשכבות חברתיות שלא רחוק היום שהן הופכות לשכבות כלכליות, ואם היהודים לא התרכזו לגמרי בכוחות עצמם, באו הגויים וריכזו אותם.

אינני יודע מה היו הסיבות. האם היו הן כלכליות? האם היו הן חברתיות? או אולי היו אלה נסיבות מקריות? אולם בהיסטוריה של העם היהודי תפסה בנושא הזה העיר ונציה מקום מרכזי, כי מקובל שהיתה לה "זכות ראשונים". אולי היה זה מעמדה ומצבה הכלכלי והבינלאומי של ונציה אשר בין כל מיני אנשים, מעמדות או מקצועות נמשכו אליה גם היהודים.

התייחסות לתיאוריות כלכליות, אנתרופולוגיות, סוציולוגיות, ודתיות, שהיו מקובלות מאוד לפני שנים לא רבות. תיאוריות אלה, בהתייחסן לשאלה היהודית שתמיד ריתקה אליה חוקרים רבים ושונים, הגדירו את התופעות הקשורות לעם היהודי כ"האנומליה של העם היהודי". בקווים מאד כללייים ולא לגמרי מחייבים כיום, נמצאה התשובה שהסתמכה על כך שהעם היהודי לא היה קשור, מרצונו או שלא מרצונו, לכל טריטוריה.

זאת ועוד, העם היהודי לא הורשה ולא יכול היה להיות בעל נכסים ולכן נדחף, או נשאב, לתחום של שכירות או חכירה. הוא לא הורשה ולא יכול היה לעסוק בעיסוקים רבים ואי לך נדחף, או נשאב, אל מעמדות הביניים ואל מקצועות שהמאפיין העיקרי שלהן היה , התיווך!

מאפיין הנוסף של העיסוקים והמקצועות האלה היה שמסיבות שונות הנובעות מאופי העמים והדתות שבתוכם ישבו היהודים, מבלי יכולת הדדית אמיתית להשתלב בהם, נחשבו לעיסוקים נחותים, לא מתאימים מוסרית לאמונות העמים. דברים אלה מחזירים אותנו ישירות לסיפור ההיסטורי של העיר ונציה, ושל היהודים שחיו בתוכה.

מקובל לחשוב שיהודים חיו בונציה כבר במאה ה-14 . לומר כי היהודים חיו בתוכה לא יהיה מדויק. לפי ההיסטוריה חיו היהודים מחוץ לעיר והורשו להכנס לעיר בשעות היום ולעסוק ב"מסחר". לא היה זה מסחר כמקובל. מסחר נחשב בונציה לעיסוק מכובד, והיה זה העיסוק העיקרי של העיר/מדינה זו. המסחר היהודי היה מסחר בסמרטוטים (strazzaria) (אלטע זאכן, אלטע שיך) שמשמעותו היתה רכישה של בגדים מסמורטטים, תיקונם ומכירתם מחדש.

מקצוע מפורסם יותר, מקצוע שהחיוב והשלילה שבו דבקו ליהודים והוסיפו לאורך ההיסטוריה סיבות אמיתיות ושקריות לדימויים השליליים של העם היהודי, והיוו בסיס לאנטישמיות בימים הרחוקים ובצורה גלויה או סמויה גם לאנטישמיות הקיימת בימינו אלה במרחבי העולם, כולל מקומות שרימינו את עצמנו לחשוב ולהאמין שבהם היא לא קיימת.

הלוואה בריבית הייתה אסורה בכל הדתות שהיו קיימות. מאחרי האיסור הזה עומדים עקרונות ותיאוריות חברתיות ומוסריות שחלקן אמיתיות וחלקן משמשות מחסה ומסתור להעמדת פנים וצביעות. הלוואה בריבית אסורה הן בנצרות והן באיסלם. ביהדות אין איסור מוחלט על הלוואות אך מודגש יותר מפעם האיסור על לקיחת ריבית נשך, אבל רק מהיהודים. מהגויים זה בסדר לקחת ריבית אבל עד גבול מסוים:

"אם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה ולא תשימון עליו נשך" (שמות כב' 24')

"וכי ימוך אחיך... אל תיקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עימך: את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" (ויקרא כה' 36-37 ')

"לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך" (דברים כג' 20')

"בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה את כל התועבות האלה עשה מות יומת דמיו בו יחיה" (יחזקאל יח' 13')

צריך לדעת כי מסחר, מעצם אופיו, זקוק למימון. זה נכון היום וזה היה נכון גם בימי גדולתה של ונציה שעיקר כלכלתה היה המסחר. הפיתרון למימון נמצא בכך שהיהודים, שממילא היו מבוזים, יהיו אנשי הביניים המממנים והמלווים. פעמים רבות, לפי הספרות, סרבו הוניציאנים להחזיר את ההלוואות, אולם היהודים היו כל כך חסרי מעמד עד כי לא יכלו לעשות דבר. על כך מבוסס הסיפור על היהודי שיילוק, "הסוחר" מונציה בו נעסוק מיד. ***

דבר ידוע הוא כי כשצריך את השרץ מוצאים את הדרך להכשיר אותו. שנים רבות לא ניתן היה ליהודים להכנס לעיר ולשהות בה בשעות הלילה. עוד בתקופה שהיהודים עסקו בסמרטוטים, ניתנה להם הרשות לשהות בתחומי העיר רק בשעות היום. אולם כאשר נוצר הצורך בכספם, נמצאה דרך, או נכון יותר לומר חצי דרך. היהודים לא הורשו לעסוק בהלואות בתוך שטח העיר, אך הורשה להם לעשות זאת בערים אחרות ו/או מחוץ לעיר.מתחילת המאה ה-16 החלו איסורים אלה להישחק עד כי הצורך גבר על הדחיה ובשנת 1516 הוקם הגטו הראשון.

אפשר לומר כי מרגע זה החל שינוי הרה-גורל בחייהם של היהודים, לא רק בונציה אלא בכל העולם. לא רק בימים ההם אלא עד ימינו אלה. והמילה "גטו" שהיתה במקורה מילה תמימה, הפכה להיות אחד מהמושגים המפלצתיים ביותר בתולדות העם היהודי והאנושות בכלל.

"גטו" או "ג'טו": מקום בו מתקיים תהליך תעשיתי של התכת מתכות. תהליך שגם כיום, עם כל ההתפתחות והקידמה של העולם התעשייתי, הינו תהליך מזהם. מקום זה נמצא מתאים לשכן בו את היהודים הבזויים. למעשה היתה זו דרך אחרת להוציא את היהודים מתחומי העיר. היהודים הורשו לצאת מתחומי הגטו רק בשעות היום, עם לילה היה עליהם לחזור לתחומי הגטו., תחום שנתחם על ידי שערים שמורים על ידי שומרים נוצרים.

מאז ועד היום נשאלת השאלה: האם נסגרו או הסתגרו היהודים בתחומי הגטו כדי לשמור עליהם מפני פרעות אפשריות? או אולי היה זה כדי לשמור על הוניציאנים מפני היהודים? שהרי ידוע היה אז כי ליהודים כוחות מאגיים שיש להישמר מהם. הדבר חייב סגירת היהודים בשעות הלילה שאז הכוחות המאגיים השליליים פעילים יותר. ומאידך, הפרעות וההתנכלויות ביהודים בדרך כלל קורים בשעות החשכה.

ריכוז היהודים במקום אחד מוגדר, מגודר ושמור, איפשר לגויים, בו-זמנית גם לשמור אותם קרוב, וגם להפטר מהם. גרוש יהודים לא היה דבר חדש. לאורך כל ההיסטוריה המוכרת, גורשו היהודים, ואם לא גורשו, היה גורלם רע יותר. עמי אירופה השונים לא פסקו מגרוש יהודים. זרותם, ייחודם, והקנאות בה שמרו (לא כולם ולא תמיד) על אלה, עוררו פעמים רבות את זעם העמים כנגדם, זעם שברוב המקרים גרם לפרעות שהתבססו על אמונות ודעות קדומות ולרוב שגויות.

מהמפורסמות הוא גרוש יהדות אנגליה ב-1290, גרוש שהגורם לו היתה עלילת הדם של 1287. ידוע יותר מכך הוא גרוש יהודי ספרד ב- 1492. שונה משני אלה אך לא בפעם הראשונה בהיסטוריה היה הגורם שהביא להחלטה על גרוש יהודי ונציה. הפעם היה נימוק פוליטי/מדיני מבוסס על האשמת היהודים בחוסר נאמנות למדינה (העיר) על משקל "והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א' פסוק 10').

אחרי שנים בהן הלכו זכויות היהודים בונציה והתרחבו, זמני השהות בעיר התרחבו. אט אט הורחבו תחומי העיסוק המותרים בעיקר עקב יכולתם של היהודים לספק מזומנים לסוחרי ואנשי ונציה, עד כי ב-1516 הוקם הגטו.

באותן השנים הלך מעמדה של תורכיה במזרח הים התיכון והתחזק. במקביל הלך כוחה של ונציה ונחלש. ב-1570 פרצה מלחמה בין ונציה ותורכיה. אף כי המלחמה נגמרה בניצחונה של ונציה, היה זה עוד שלב באובדן כוחה כאשר בתום המלחמה איבדה ונציה את שליטתה בקפריסין. התעורר החשד כי היהודים סייעו בהסתר לתורכיה, עד כי ב-1569 החליט הסנט לגרש את היהודים מהעיר.

כנגד אותה ההחלטה יצא בדברים היהודי המלומד סימונה לוצאטו. דבריו יכולים להיות מתאימים גם היום כדברים המלמדים זכות על היהודים:

עיקר התועלת שהעם היהודי לונציה הוא הרווח הנובע מפעילותם המסחרית במקצוע שהוא שלהם כמעט בלעדית.

יש לדון מה יותר כדאי לעיר, אם המקצוע הזה יהיה בידי זרים או בידי היהודים. אני מאמין שיש סיבות והשלכות רבות המכריעות לטובת היהודים.

העם היהודי הנידח יכול להתקבץ ולהתאושש על ידי המפגש עם כמה מהגיבורים האצילים המצויים בשפע בעיר המהוללת הזו, ואולי אף תינתן סליחה ליהודים, אם לא הגנה.

גידול חקלאי מפיק עשבים שוטים יחד עם היבול, אך האיכר החכם עוקר רק את העשבים השוטים וממשיך לטפח את הצמחים הטובים.

אילו נמצא שריד שבור מפסל עתיק שיצר פסל מפורסם היה השריד שווה כסף רב. באופן דומה, אין לזלזל בשריד לעם היהודי העתיק גם אם הוא פגום ומכוער מרוב צרות ואחרי תקופת שבי ארוכה.

הזרים המתעשרים אצלנו לוקחים את כספם וחוזרים לארצות מולדתם, ובמקומם באים זרים אחרים. כך נמשכת בריחת הכסף מהעיר, והכסף מעשיר את אותם מקומות שאליהם חוזרים הזרים, ואינו מצטבר במקום אחד.

ליהודים אין מולדת לחזור אליה עם כספם, וגם אינם שואפים לתוארים ועוצמה. היהודי החי בוונציה מתפרנס רק ממסחר זה ואין לו מקצוע אחר שיאפשר לו להתפרנס בערים אחרות.

הם עם בעל מזג עייף שאינו מסוגל כרגע לפעילות פוליטית: הקמצנות שלהם רבה: ...היהודים מתמודדים מצוין עם אסונות. אשר ליחסי מין, הם נמנעים במידה רבה: הם מקפידים לשמור על גזעם ללא עירוב וזיהום. הם נמנעים מכל דבר שחורג מתחום דתם: פשעיהם לרוב עלובים ולא נוראים, ומעידים על פחדנות.

הם שמחים מאד לידידותיות של האוכלוסיה. אך הדבר שקושר אותם לעיר הוא מערכת הצדק שבו מגינים עליהם כנגד כל קבוצת אנשים שעלולה להציק להם, והביצוע המוקפד של כל סעיפי כתב ההרשאה שלהם וכל הזכויות המובטחות להם.

דברים אלה המדגישים את התרומה הכלכלית ובמיוחד את עובדת הישארות הכסף בונציה לעומת האפשרות של בריחת הכסף שתתרחש באם תינתן האפשרות לזרים. לכך יש לצרף שתי עובדות: האחת, אי רצונם או אי-יכולתם של היהודים לעסוק בפוליטיקה. השניה, הכבוד שהיהודים רוחשים לאנשי ונציה האציליים, והשמירה שלהם על זכויות היהודים. או במילים אחרות, מעט חנופה.

למותר לציין שהגרוש לא התבצע.

כבר ציינתי כי עם כל יום שעבר הלכה המועקה, שנבעה ממחשבות שהציקו לי:

מיליוני התיירים הזורמים ברחובות העיר עושים אותה לעיר קוסמופוליטית. האיטלקים הגרים בה הם מיעוט שבמיעוט, אך מסתבר שגם בתוך מיעוט, יש מיעוטים קטנים יותר עד כדי היותם מיעוטים קטנטנים. עוד מסתבר כי על אף הקוסמופוליטיות, יש מי שמרגיש את עצמו זר. הוא רואה את החופש בכול, אך הוא עצמו רואה את עצמו כלוא. לא חשוב אם הוא כלוא על ידי אחרים, הוא תמיד יכול לכלוא את עצמו ולצערי מצאתי כי זו אחת התכונות היהודיות.

ביום הראשון של הסמינר היתה לנו רק פגישת היכרות. כבר בפגישה זו הודגש לנו הצורך להצניע את היותנו שם לצורך לימוד על ההיסטוריה של יהדות איטליה. היו בינינו גם לא יהודים אך רובנו היינו יהודים, ויותר מכך יהודים אמריקנים. הפחד הזה מפני הגוי היה זר לנו. יותר מגבה אחת הורמה. לא היה ברור לנו למה עלינו להנמיך את קומתנו, אך ההנחיות היו ברורות: לא להדגיש את הנושא ולא להתבלט. לסגור את הדלת (הירוקה) הננעלת אוטומטית, מיד לאחר שאנחנו נכנסים.

ביום השני נערכה לנו היכרות עם יושב ראש הקהילה היהודית. אני באמת לא רוצה להדגיש את הדברים שבעיני ניראים שליליים. אחרי הכול אני לא גר בגלות שכזו, ולא בין גויים. (כך חשבתי לפני שנים רבות)

הקהילה היהודית בונציה מונה בין מאתיים לארבע מאות אנשים. הם אינם גרים בגטו. אולם מסתבר כי הם מקיימים מוסדות שונים, והמוסדות האלה מצויים בגטו, ובהם נבקר בימים הבאים. היו"ר מנה בפנינו את האירגונים השונים והמוסדות השונים, וכמובן מיד למדנו כי על אף שבקהילה פעילים רק חלק מיהודי ונציה, כלומר מעט מאוד אנשים, הם מפורדים ומפוצלים. גם הוא מצא לנכון להדגיש בפנינו את הצורך בזהירות, בהנמכת קומה, בהסתרת זהותנו.

אחר הצהריים היתה לנו פגישה עם ... איש בטחון! הוא נראה ישראלי, אבל אין לשפוט רק לפי מראה עיניים. לא צריך לנחש על מה הוא דיבר איתנו.

אני מוכרח לציין כי בשלב זה החל לעלות בי הכעס. לא על יהודי ונציה. אלא על היהודים בכלל, כן, כן, גם על הישראלים!

בימים שלאחר מכן היתה לנו ההזדמנות לשוטט בעיר וכמובן שגם בתחומי הגטו. ביקרנו במאורגן בשלושה בתי כנסת. שלושתם עתיקים ושלושתם צמודים האחד אל השני, ושלושתם ממוקמים באחת הצלעות הרחבה שבמרכז הגטו. אך כצפוי, לאור הדברים שאמרתי קודם, הם צמודים פיסית, אך רחוקים. האחד הוא ספרדי, השני הוא אשכנזי והשלישי היה של הלוונטינים, כלומר, המזרחיים. אמרו לנו שישנם עוד שני בתי כנסת, אולם בהם לא ביקרנו. עקב מיעוט היהודים, בתי הכנסת פעילים בעיקר בחגים, ולפעמים באחד ולפעמים בשני.

בקומת הכניסה, מאחרי דלת סגורה תמיד (במקרה זה לא נעולה), מצוי מזנון קטן המקפיד על כשרות ואליו צמודה חנות ספרים, בעיקר בנושאי יהדות. בסופו של רחוב המוביל אל הרחבה, ממש לפני הגשר העובר מעל לתעלה, מצוי המרכז הקהילתי. מעבר לדלת נעולה, מצויה מערכת מבנים רחבה, יפה ו...ריקה במרבית הזמן. המרכז הקהילתי דואג לרווחתם של כ-10 קשישים, אולם מחסור בתקציב מעמיד בספק את המשך קיומו של המרכז ויש כוונה להפוך אותו לאכסניה או בית מלון. מה יהיה גורל הקשישים? לא ברור.

ממש ממול, מעבר לרחוב נמצאת ההפתעה הגדולה. הפתעה הגולשת גם אל הרחבה. דלת פתוחה לרווחה. על הקיר שממול לדלת ... תמונה גדולה של... "הלובביצ'ר". סוקר את החב"דניקים היושבים בחדר ואולי גם משגיח על העוברים ברחוב שלפני הדלת. חמישה עשר חב"דניקים יושבים בונציה שכל הקהילה היהודית שם מונה בין מאתיים לארבע מאות איש. מה הם עושים שם?

ברחבה ראיתי שני נערים במכנסיים שחורים וחולצות לבנות, חובשי כיפות שחורות רודפים האחד אחרי השני כשהם רוכבים על אופניים ואחריהם מתנפנפות פאותיהן הארוכות והציציות הצומחות מהמכנסיים. בצל אחד העצים היפים הצומחים ברחבה, חבורת זאטוטים בלבוש זהה משחקים וביניהם גם שתי בנות. מה היו חושבים על כך החרדים בארץ?!

כמה זה שונה ממה שאני מכיר מהתמונות של השטעטל, חשבתי כשישבנו על ספסל האבן שבצילו של עץ אחר, אוכלים את הכריך שהבאנו איתנו. רק אז הבחנתי במראה אשר היכה אותי בהלם. בצידה השני של הרחבה, ממול לבתי הכנסת הסגורים, בנויה מין בודקה. בחזיתה מוצבים ארבעה קרביניירים (שוטרים/חיילים) חמושים. ארבעה חמושים שומרים על הגטו היהודי ועל היהודים שישנם ושאינם שם. מפני מי הם שומרים ועל מי? פעם, לפני מאות שנים, כשהוקם הגטו, היה צורך לשמור על היהודים מפני הגויים ועל הגויים מפני היהודים. האם ההיסטוריה חוזרת, או שלא השתנתה מעולם?

אם רציתי ואם לא. ואולי מתוך כך שאני נוטה להגזים בהערכתי את העתיד הצפוי לישראל, החזירו אותי המחשבות, יותר מאשר המראות, לישראל. בדרך כלל אני ממעט לנסוע בשטחים שמעבר לקו הירוק. ימים מספר לפני שיצאנו לונציה נסענו לבקר חברים הגרים במעלה לבונה. שוב ראינו בקטעים שונים של הדרך את חומת ההפרדה. את דעתי כנגד החומה כבר הבעתי בהזדמנויות מספר, התנגדות הנובעת לא רק מסיבות מדיניות אלא גם מסיבות של פגיעה בטבע ובסביבה, ולדעתי—גם מתוך אמונה כי הדבר מזיק לעתידה של מדינת ישראל מסיבות חברתיות וכלכליות וערעור על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.

החומה הזו. מגדלי השמירה המוצבים בתוכה כחלק ממנה הזכירו לי, כמו בפעמים קודמות, את מחנות הריכוז. את הגטאות. את גורלו המר של העם היהודי. והינה החומה הזו! והינה גדרות התייל! והינה הגטאות ההלכות ונבנות! לא בגולה, אלא בלב ליבה של ארץ ישראל, שמבלי להכנס כרגע לתוואי גבולותיה ולשאלת חלוקתה או אי חלוקתה בין ישראל לבין המדינה הפלשתינית שאולי תקום ואולי לא תקום.

החומה הזו, הגדרות האלה, על מי הם באים להגן? לטובת מה ומי הם? האם הגטו שהן בונות הוא גטו לערבים, כפי שחושבים ואומרים רבים. או זה הגטו העונה לטיבעו ההיסטורי והעכשווי של העם היהודי? האם העם הזה מסרב ללמוד ולדעת שאת גורלו לא קבעה אף חומה ואף גדר? האם איבדנו את האמונה שאנו במו ידינו נוכל ליצור ולהקים ולקיים את המדינה? האם איבדנו את האמונה בצה"ל שידע להגן על המדינה לא מתוך גדרות אלא מתוך דבקות באסטרטגיה של להעביר את המלחמה אל שטחי האויב? האם לא קיווינו להקים עם חדש/ישן היודע להלחם על חייו וחרותו? האם לא למדנו שגם אם לא נלך כצאן לטבח, הטובח יכול להגיע אלינו ורק מקו הגדר יהיה עליו לפגוע בנו? ולא יהיה צורך שנלך כצאן לטבח כי הטובח יודע כי הוא יכול לטבוח בנו גם כשאנו סגורים, כי סגרנו את עצמנו בתוך המכלאה.

אני משוכנע כי אבן זהב מעולם לא שמע את דברי ערפאת, או אחמדינאג'ד, או את נסראללה, או כל עוד רבים מהמייחלים להשמדת ישראל, אז איך הוא ידע לשים בפיו של אחד השומרים על הגטו את המילים:

"מה אתה מהסס, יהודי? מאורת כלבים יאה לכם!"?

והשומרים? מאז סיום מלחמת העצמאות שומרים עלינו "שומרי השלום" מטעם האו"ם. תמיד אמרנו לעצמנו כי אנחנו, על חומותינו נציב שומרים. שומרים שלא ינומו יומם ולילה. אמרנו, אז מה?! תמיד המשכנו לבקש שישמרו עלינו. קיבלנו שומרים. האם אפילו פעם אחת הם מנעו איזה שהיא פעולת טרור? האם אי פעם הם מנעו מלחמה? האם היו והינם מוכנים לקחת עליהם אפילו את הסיכון הקטן ביותר לא כדי לעצור מלחמה, שהיא דבר מסוכן? אפילו לעצור את החימוש לקראת מלחמה הם לא מוכנים לקחת על עצמם.

תמיד אמרנו שאנחנו לא רוצים שאפילו חייל אחד זר ישפוך את דמו למעננו. אך אני לא יכול לשכוח ולא יכולתי לעצור את הבחילה שכיווצה את מעיי לשמוע את צהלתו של ראש הממשלה לאחר מלחמת לבנון האחרונה, צהלת שמחה על כך שעכשיו יגנו עלינו חיילים גרמנים. ובימים האחרונים שמענו (קראנו בעיתון) שארה"ב עומדת להציב בנגב מכשירי ראדאר משוכללים שיעזרו לנו לשמור שאף טיל לא יכנס לגטו. אתם יודעים כי טילים או פצצות מרגמה או אפילו פגזים רגילים לא עוצרים לרגע מתוך כבוד לגדר בכל גובה שהוא, גם אם היא בנויה מבטון.

אני לא כל כך אוהב דתיים, אך אני משוכנע כי כיפה סרוגה, ויהיה צבעה אשר יהיה, תהיה הרבה יותר יעילה מ"כיפת ברזל" שאמורה להגן על שדרות וישובי "עוטף עזה". הגיע הזמן שנפסיק לבנות סביבנו גטאות! הגיע הזמן שלא ניתן לאף אחד להקים סביבנו גדרות ולהכניס אותנו לגטו כדי לשמור ולהגן עלינו. ישראל חייבת למהר ולהוציא את עצמה מהגטו שהיא בנתה לעצמה. ישראל חייבת לבנות את עצמה מחדש לפני שהיא תאבד את עצמה לדעת ותהיה לעוד גלות אחת בשפע הגלויות שכבר ישנן.

ושיהיה לנו במזל טוב!

*** אין סוף דברים נכתבו על מחזהו של שייקספיר "הסוחר מונציה". אחד מגיבורי המחזה הוא שיילוק היהודי. רבים רבים שלא קראו את המחזה ידעו על שיילוק שהיה בעקבות המחזה לאחד היהודים המפורסמים ביותר בעולם, ולכן נכנס לעולם המושגים המושג "שיילוק-הסוחר מונציה". ובכן זו טעות. שיילוק לא היה סוחר כי אם מלווה בריבית שהילווה כסף לאנטוניו, שהוא הסוחר מונציה. אך זו היא הערת אגב. אני קבעתי לעצמילא לכתוב על המחזה "הסוחר מונציה" אלא על מקרה מסוים הקשור למחזה.

המחזה של שייקספיר תורגם מספר פעמיםלשפת היידיש, ואף הועלה על הבמה מספר פעמים. על בסיס המחזה, שיוחסה לו מידה רבה של אנטישמיות, כתב ב-1943 הסופר העברי ארי אבן זהב, רומן, "שיילוק, היהודי מוונציה", המציג את שיילוק באור הרבה יותר חיובי. הרומן הופיע במספר מהדורות. על בסיס הרומן הזה ובמקביל לפרסום תרגום הרומן ליידיש על ידי מנחם גלן, בשם "שיילוק ובִתו" (שיַילאָק און זיַין טאָכטער"), שפורסם בהמשכים יומיים בין ספטמבר 1947 לפברואר 1948 בעיתון היידיש הניו-יורקי "מאָרגען-זשורנאַל", כתב מוריס שוורץ (שהיה אישיות דומיננטית בעולם התיאטרון היידי בניו יורק) מחזה ביידיש באותו השם. המחזה הועלה בהצלחה רבה בספטמבר 1947 ע"י התיאטרון האמנותי היידי (yiddish art theater) בניו-יורק והוצג במשך מספר חודשים. הוא אף תורגם לאנגלית בשם "שיילוק ובתו" (shylock and his daughter”") ע"י המשורר העברי אברהם רגלסון ופורסם מטעם אותו התיאטרון ב-1947.

בשנים שלאחר מכן אבד המחזה בתהום הנשיה. חוקרים שונים שעסקו ועוסקים בחקר מחזותיו של שייקספיר שניסו למצוא את נוסח המקורי של המחזה העלו חרס בידם. חוקרים אלה ואחרים כתבו מאמרים על המחזה, אולם, עד כמה שידוע, איש מהם לא ראה במו עיניו את הנוסח המקורי. בתקופה האחרונה חידשה יעל חבר, העוסקת בחקר שפת היידיש וספרותה, את החיפוש אחר הנוסח המקורי של המחזה.

יעל חבר פנתה למספר רב של חוקרים וספרנים במוסדות מחקר אוניברסיטאיים ואחרים שתחום עיסוקם הוא מחזות שייקספיר, אולם בכל המקרים היתה התשובה שלילית, אף איש ואף מוסד לא הצליחו למצוא את עקבות המחזה ואיש מהם גם לא האמין כי המחזה קיים, אפילו עותק אחד. יעל חבר כמעט הרימה ידיים ואז, חודשים לאחר פניותיה נמצא עותק אחד. העותק נמצא במקרה על ידי ספרן במוסד המרכזי העולמי לחקר אידיש "ייווא". העותק נמצא בעזבונו של שחקן תיאטרון וסרטים ביידיש, שחקן שבכלל לא בטוח כי השתתף בהצגת המחזה הזה.

העותק נמצא בזמן שכבר היינו בונציה. כאן החל מירוץ כנגד הזמן וכנגד שרותי הדואר הבינלאומי בישראל, ארצות הברית ואיטליה. ב"ייווא" צילמו את כתב המחזה והעבירו אותו בדואר מיוחד לישראל. משם נשלח הצילום באמצעות יו. פי. אס. לאוניברסיטת ברקלי בארה"ב, שם עורכת יעל חבר את המחקר. ומשם, שוב באמצעות יו. פי. אס. לאוניברסיטת ונציה לידיו של פרופ' שאול באסי שהביא, בידיים רועדות, את צילום הכתב המקורי, כשבוע לפני סיומו של הסמינר.

היה זה מבצע שלא רבים כמותו, אך, אם הסוף טוב, הכול טוב.

[חיי יום יום בונציה של תחילת המאה ה-20. באדיבות מוטי דיסקין]

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אהרון חבר