אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

החונק מבוסטון: יקיר טקסס


טום מור העביר בבית הנבחרים של טקסס הצעת החלטה המשבחת את פועלו של אלברט דה סאלבולמען מדינת מסצ'וסטס. הנציגים, כולל אלה שהצביעו בעד ההחלטה, לא ידעו מיהו האיש שלו הוענק הכיבוד הזה. בתום הדיון חשף מור מי הוא האיש הזה. אלברט דה סאלבו הוא האיש שנעצר, נחקר, נחשד ונחשב כיום כמעט בוודאות למי שעמד מאחורי סדרת הרציחות שזיכו אותו בכינוי ''החונק מבוסטון''. ואין לי אלא לדמיין מה היה קורה לו העבירה הכנסת החלטה דומה, המשבחת, דרך משל, את יצירתו האמנותית ואת תרומתו למסורת הציור הישראלית של הצייר צבי גור. דוגמה אקראית לגמרי.הסיפור הזה אולי נשמע בלתי-ייאמן, אבל הוא נכון ממש כשם שהשמש זורחת בצהרי יום וכשם שביולי יורד גשם באוסטרליה. אם מייקל מור היה יודע את זה לפני שערך את הפרנהייט שלו סופית, הוא היה עושה מזה מטעמים. מי שאינו מאמין, זב''שו. כמו שאמרתי, כל מילה אמת.ומה עניינו של מייקל מור לכאן? שאלה טובה. למור יש עיסוק אובססיבי באישיותו של אחד, ג'ורג' וו. בוש, לשעבר מושל טקסאס וכיום נשיא ארצות הברית של אמריקה. בוש דנן שבר שיא אמריקני כאשר אישר בתקופת מושלותו את הוצאתם להורג של 121 נידונים למוות. מדובר, לכל הדעות, בשיעור גבוה מאוד - בוודאי כשמדובר במדינה מערבית. למי שאינו זוכר, מרבית מדינות העולם המערבי שבהן היה נהוג עונש מוות ביטלו אותו זה מכבר. בארצות הברית בוטל עונש המוות ב-‏1972, אך הוחזר שלוש שנים מאוחר יותר, לאחר שלמעלה משלושה רבעים מהמדינות תמכו בחידושו, כפי שמתחייב מהחוקה. טקסאס, מדינה שבה החוק הפלילי נחשב לקשוח במיוחד, מובילה מאז - כנראה - במספר ההוצאות להורג שמתקיימות בתחומה. ובוש, כאמור, שבר אפילו שיאים טקסאניים בהקשר הזה. אחד מאלה שהעלו את הנושא לכותרות עוד לפני שליש מאה, ובהקשר גרוטסקי למדי, היה חבר בית נבחרים באוסטין בשם טום מור (שום קשר למייקל). ב-‏1 באפריל 1971 - שעה שבוש היה סטודנט הולל בחוף המזרחי - החליט מור להדגים, באמצעות פרובוקציה מתוכננת היטב (שתוכננה בדיוק לתאריך המסוים הזה), איך מעבירים עמיתיו לבית הנבחרים החלטות, הצעות וחוקים מבלי שקראו אותם עד תומם, קל וחומר שהבינו אותם במלואם. מור יזם, איפוא, העברת החלטה בבית הנבחרים, ששיבחה אדם בשם אלברט דה סאלבו על שירותו הבלתי-אנוכי למחוזו, למדינתו ולקהילתו. הנה אחד הדיווחים שפורסמו על כך בשעתו:

''above all, this compassionate gentleman's dedication and devotion to his work has enabled the weak and the lonely throughout our nation to achieve and maintain a new degree of concern for their future,'' the resolution says. ''his sincerity, diligence and cooperation has earned him (the) warm admiration and affection of his fellow practitioners,'' the resolution continued.''widely esteemed for his knowledge and unique skill, his outstanding service to the public has won him recognition as a model of active citizenship, a champion of worthwhile causes and an acknowledged leader in his singular field.''

יותר מזה קשה לבקש: מסירות לעבודה, דאגה לעתיד האומה, כנות, הגינות, אזרח למופת. תכונות מעוררות הערצה, מה יש לומר. רוב האנשים שאני מכיר לא מצפים שערימה כזו של תשבוחות תישפך על ראשם. אולי - אולי - לאחר מותם.

מי הוא אותו אלברט דה סאלבו שאת שמו בחר מור, מכל האנשים שבעולם, לציין לשבח בהצעת ההחלטה שלו? ובכן, דה סאלבו הנ''ל ידוע יותר בשמו ''החונק מבוסטון'', ובשנים 1962-1964 היה אחראי לרצח שלוש עשרה נשים בבוסטון ובסביבתה (טכנית, לא נשפט דה סאלבו מעולם - וכמובן גם לא הורשע - אפילו במעשה רצח אחד מכל אלה. הוא נדון למאסר עולם בגין תקיפות מיניות שביצע בנשים אחרות, אך לאחר מכן הודה כי ביצע גם את מעשי הרצח. הוא נדקר למוות בידי אסיר אחר בכלא ב-‏1973, ומאז קיימת מחלוקת האם אכן רצח את אותן נשים, כפי שאכן הודה שעשה). ללא ספק, זהו אחד הרוצחים הסדרתיים הידועים והמבחילים ביותר בהיסטוריה של הפשע. שמו מרטיט עד היום אזרחים אמריקניים בכל מקום בו הוא נשמע. כפי שציפה מור, הצעת ההחלטה שלו עברה פה אחד. אז, רק אז, הודיע כי הוא מושך אותה והסביר את מעשהו החריג בכך שבסך הכל רצה להעלות נקודה מסוימת לדיון ציבורי. ליצנים אחדים גם העלו את האופציה שאולי מור טעה והקולגות שלו - בכל זאת, טקסאניים או לא? - היו רציניים מאוד בשבחים שהעתירו על החונק החביב, אבל נניח לזה.מור אולי ציפה שנבחרי ציבור המכבדים את עצמם ישימו לב להצעת החלטה שמהללת רוצחים סדרתיים מסוגו של דה סאלבו, אבל האמת היא שהוא פגע בנקודה נכונה. מחוקקים אמריקניים, הן ברמת המדינה הבודדת והן ברמה הפדרלית, מעלים מדי יום לדיון הצעות החלטה שאין להן כל משמעות משפטית ושכל תכליתן היא השגת יחסי ציבור למחוקק היוזם אותן או לקבוצת לחץ כלשהי שלמענה הוא פועל. בטקסאס, בה בית הנבחרים יוצא לכמה פגרות בשנה, הדבר גורם ל''פקק'' של הצעות החלטה שמצטברות במהלכן; כדי לשחרר את ה''פקק'', מצביעים הצירים על הצעות החלטה ותיקוני חקיקה רבים, בזמן קצר מאוד. מחוקק א' יצביע עבור הצעתו הפופוליסטית וחסרת הערך של מחוקק ב' ובבוא היום ישב השני טובה לראשון וירים את ידו בתמיכה בהצעת ההחלטה של הלז. טום מור זכה לקבל את רגעי התהילה שלו. בזה, פחות או יותר, הסתכמה גם הקריירה הפוליטית שלו. דה סאלבו, כאמור, נרצח בכלא ב-‏1973. התיק בעניינו מעולם לא נסגר.(שלא במקרה, זה מזכיר קצת את התעלול המחוייך שביצע המתמטיקאי אלן סוקאל כששלח מאמר רווי שטויות שנשמעות ''מדעיות'' ומלים מההפטרה שאין להן כל משמעות הגיונית, לכתב העת social text, ורק לאחר שמאמר זה פורסם כלשונו הודיע שמדובר היה ב''מתיחה'' שנועדה להוכיח משהו. אלא שבמקרה של דה סאלבו, שעיקר פרסומו בא לו כמי שנחשד בביצוע סדרת מעשי רצח מזעזעים, מדובר במשהו חמור בהרבה.) בשולי התקרית המשעשעת-מקאברית הזאת, אפשר רק להרהר מה היה קורה לו היה חבר כנסת חרוץ מחליט לעשות תרגיל דומה לעמיתיו. הכנסת שלנו - אדישה, מנוונת, חסרת מעוף - עוד עלולה הייתה לנהוג כמו אותו פרלמנט טקסאני באוסטין. תארו לעצמכם, דרך משל, שמאן דהוא היה מעביר בכנסת החלטה המביעה הוקרה לתרומתו של צבי גור למסורת הציור הישראלית ולהעשרת ההנצחה של טבע דומם באמצעות טכניקה העושה שימוש יצירתי במיוחד בצבעי שמן - או למחזאות המודרנית, בזכות יצירתו המגוונת, הממשיכה את העיסוק ביחסי הגומלין בין העולם התחתון לבין בני אדם מהיישוב. צבי גור הוא סתם דוגמה מקרית. למי שעוד זוכר את זה בכלל, מדובר בצייר שחטף ורצח ב-‏1980 את הילד אורון ירדן ולאחר מכן נכלא בקלבוש למאסר עולם פלוס 36 שנים על החטיפה. לימים (ולאחר ניסיון בריחה דרמטי בשנות השמונים) גם החל לכתוב מחזות בכלא. מעניין כמה ח''כים דהיום זוכרים בכלל את שמו. סתם דוגמה מקרית.

באדיבות אתר אפלטון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר