אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

צפון אמריקה: רשמי ביקור


הסתובבתי מעט בעולם, ביקרתי ברבות מארצות אירופה, ביקרתי במזרח הקרוב והרחוק אך ליבשת אמריקה לא הזדמן לי להגיע. נקיפות מצפון החלו להציק לי, הרי האמריקאים הם בעלי בריתנו אולי היחידים ברחבי תבל והנה אני מונע מהם להכיר את זיו פני, לא יפה מצדי, התנהגות שאינה הולמת ויש לתקן את המעוות מהר ובאופן אלגנטי. הוסיפו לזה את הרצון ואת הצורך להכיר את משפחתה של חיה'לה, רעיתי מזה כחצי שנה, שחלק מהם חיים בקנדה ובארה"ב ולא נזקקתי לדרבון רב כדי לארוז, לנסוע ולבלות את חג הפסח אי שם בניכר רחוק מילדיי ונכדיי. הכותרת אינה מקרית: אין לי עניין לכתוב יומן לפיו ביום זה וזה בשעה זו או אחרת הייתי במקום זה או אחר. זה לא כל כך מעניין אותי. יותר חשוב לי לכתוב ולספר מה ראיתי, מה הרגשתי ואלו מחשבות חלפו בראשי. בעוד כמה שנים, כשאהיה גדול וארצה להיזכר בטיול הזה, אני רוצה לזכור את תחושותיי, הרהורי והתגובות שלי למראות ולתופעות אותם ראיתי וחוויתי.

ההתחלה, מכורח הנסיבות, היא בשגרירות האמריקאית ברחוב הירקון בתל אביב, על מנת לקבל את הוויזה המיוחלת שתאפשר לי לדרוך על אדמתה הקדושה של הארץ המובטחת - ארצות הברית של אמריקה. תור ארוך ואין סופי בחצר השגרירות המגיע עד הרחוב ואני נעמד בקצהו. קבוצות קבוצות מוכנסות לתוך הבניין ושם מחכה לי תור נוסף לבדיקת הניירת, בסיומו אני נעמד בתור נוסף ללקיחת טביעות אצבעות. בשלב זה הרהורי חטא חולפים במוחי לוותר ולעזוב הכל אך אני מגרשם, מתאושש וממשיך בדרך הייסורים תוך שאני מרגיש די מושפל מכל התהליך הזה. לאחר שנלקחו טביעות האצבעות אני מצטרף לתור נוסף על מנת להתראיין ולוודא שאין לי שום כוונות זדון להתפלח ולעלות על תקן של עובד זר. חיה'לה המליצה לי שלא להתלוצץ ולא להתבדח אתם, הם לא מבינים בדיחות. סה"כ לא מציקים לי יתר על המידה ובגלל גילי מסתפקים בכמה שאלות סתמיות. תור אחרון בסופו אני משלם על משלוח הדרכון ובו הוויזה שערכה לא יסולא בפז ואני סוף-סוף משתחרר מהסיוט הזה.הטיסה באל-על אינה קשה מדי ואני מצליח לנמנם במרבית שעות הטיסה שנמשכת אחת עשרה שעות ארוכות ובלתי נגמרות, אך לבסוף מגיעים ל"תפוח הגדול" הרי היא ניו-יורק. בשדה התעופה בניו-ג'רסי שוב אני מוזהר לא להתלוצץ ולא להתבדח, האמריקאים האלה אינם מבינים בדיחות, לא הלצות ולא כלום, אז בלית ברירה אני מתאפק ולא מוציא הגה מפי.המלון שלנו, מלון "הדסון", נמצא במיקום אידיאלי: שתי דקות הליכה מברודווי, חמש דקות הליכה מצנטרל פארק, עשר דקות הליכה מ- time square וחמש-שש דקות מדירתם של בני משפחתה של חיה'לה.המיקום כאמור יוצא מן הכלל, המקום עצמו הרבה פחות. חדרון קטן ושירותים זעירים תמורת 340 דולר ללילה לא כולל breakfast. אם חיה'לה והמזוודות מתנחלות בחדר, אני נשאר בחוץ; אם אני נכנס לחדר עם המזוודות, חיה'לה נשארת בחוץ; אם שנינו נכנסים, המזוודות בחוץ! אך בסופו של דבר איך שהוא נדחקנו-נדחסנו פנימה. אני לא רוצה לפרט אלה תרגילים אקרובאטיים נאלצנו לבצע על מנת לשבת על האסלה בשירותים (כל אחד לחוד...), וכל זה, כאמור, תמורת סכום פעוט וסמלי של 340 דולר ללילה לא כולל breakfast ולא בטיח.ניו-יורק מרתקת ומעניינת. בכלל, אי אפשר לדבר עליה בפרט, ועל ארצות הברית בכלל, בלי להשתמש בסופרלטיבים. הכל גדול, הכל ענק, הכל עשיר, הכל מודרני ונוצץ, הכל המוני, הכל ללא אח ורע ברחבי תבל. אם אוהבים את זה או לא, זה כבר עניין של טעם אישי של כל אחד ואחד והעדפותיו. אמרו לי שהאמריקאים מאוד ממושמעים ושומרי חוק ומנומסים מאוד, איש לא יידחף לראש התור, יבקשו סליחה על כל נגיעה קלה ויהיו אדיבים ככל שתזדקק להם. פניתי לכיוון ככר קולומבוס בדרכי לצנטרל פארק ועד מהרה אני מגלה שאני האידיוט היחיד בכל העיר הענקית הזו על מיליוני תושביה, שעומד במעבר חציה ומחכה שהאדום יתחלף לירוק. כל היתר הם עוורי צבעים ואינם מבחינים בין ירוק, צהוב או אדום ולא מפריע להם ששוטרים וניידות משטרה (nypd) עומדים ומסתכלים. כנראה גם הם עיוורי צבעים והעבירות בראש חוצות, תרתי משמע, לא ממש מעניינם ולא מזיזות להם כהוא זה. הואיל ויש לי תפיסה מהירה וכושר הסתגלות רב, הרי שתוך יום הפכתי לניו-יורקי מבטן ומלידה וצעדתי בגאון במעברי החצייה, יהיה צבעו של הרמזור ככל שיהיה. בשובי ארצה אצטרך להתרגל מחדש לנהוג כמנהג ארצנו הקטנה ולהישמע לרמזור האדום, אחרת אני מתחייב בנפשי ובעיקר בכיסי.לרגע קט חשבתי שאני נמצא בהודו: בכניסה לצנטרל פארק כרכרות עם סוסים, ריקשות של תלת אופניים מציעות את שירותיהן הטובים לתיירים אם כי לא באגרסיביות הנהוגה והמקובלת בהודו. הפארק גדול ומרשים על הצמחייה העשירה שלו, האגמים, הגשרים ומגרשי המשחקים. חשיבותו עצומה בג'ונגל הזה של גורדי שחקים והג'ונגל של מיליוני בני אדם מכל המינים, מכל הסוגים ומכל הצבעים.למחרת האחיין של חיה'לה בן השש עשרה עולה על תקן של מדריך תיירים ומחליט לעשות לנו היכרות עם העיר. יורדים ועולים לרכבת התחתית אשר פחות נקייה ופחות מרשימה מאשר במרבית ארצות אירופה, אם כי העיר עצמה הפתיעה אותי בניקיונה, לפחות ברובעים בהן הסתובבתי.אכזבתנו רבה שהעלייה ל- empire state building מחייבת עמידה בתור של שעות, לכן ויתרנו על התענוג הזה. הביקור באתר של מה שהיה פעם בניני התאומים די מאכזב, רואים התחלות בניה ולא מעבר לזה. הקטע היחיד המעניין הוא קיר עליו רשימות וסיפורה של כל דקה במה שקרה ב- nine- eleven, מרגע חטיפת המטוסים ועד התמוטטות המגדלים, סיפור מאלף ומרגש עד מאוד. בלתי אפשרי להישאר אדיש במקום בו קפחו את חייהם קרוב לשלושת אלפים בני אדם חפים מפשע בידי פנאטיות דתית מטורפת שלעולם לא נוכל לקבלה ולהבינה. בקרנו באיזה נמל קטן, חיפשנו ולא מצאנו שוק דגים וחזרנו למלונה שלנו, סליחה למלון שלנו. חכי ניו-יורק חכי, איני רוצה להלך עליך אימים אבל אני עוד אשוב אליך.אנחנו שוב בשדה התעופה, טסים לטורונטו להכיר לבקר ולערוך את ליל הסדר בקרב קרובינו שיוצאים מכליהם כדי להקנות לנו הרגשה טובה. הכנסת האורחים ללא דופי והמטבח ההונגרי על מכלול טעמיו החריפים והמתוקים לא מוסיפים לגיזרותינו החטובות. ושוב טעות בידי, מוסיפים ועוד איך: מוסיפים הרבה קילוגרמים מיותרים שבעתיד ניאלץ לשפוך הרבה זיעה כדי להתפטר מהם.בקומת הקרקע של בית דירות רב-קומתי משכירים לנו דירה קטנה, שבהשוואה למלון "הדסון" בניו-יורק היא כארמון רחב ידיים ונוח ומחירו כ-15% ממה שנגבה מאתנו באותו מלון בניו-יורק הזכור לנו לרעה.כאן בטורונטו אני מתוודע לראשונה לתופעה ולפניה המכוערות של הירידה והיורדים. מראים לי בניני ענק עם מאות דירות כל אחד, בהם השתכנו אלפי יורדים שזה מקרוב באו מישראל לקנדה. מרביתם יוצאי ברית המועצות לשעבר אשר עזבו את ארצות מוצאם וטסו לארץ במימון הסוכנות, לקחו בשתי ידיים את סל הקליטה של משרד הקליטה, השאירו מאחוריהם את זקניהם ואת החולים שביניהם וירדו לקנדה תוך שהם מדברים סרה ומשחירים את פניה של מדינת ישראל במלוא פיהם המלוכלך. ספרו לי שקיימת עוינות רבה בין יהודי קנדה והיורדים הותיקים, אשר ברובם כנראה אוהדי ישראל, לבין היורדים החדשים שונאי ישראל אלה.הנושא הזה של הירידה והיורדים ילווה אותי בכל הסיור הזה ויעיב במידה לא מעטה על טיול/סיור מרתק מעניין ומהנה. אני עוד אגע בתופעה הטרגית הזו לא פעם ולא פעמיים אבל כבר מהתחלה אני מבקש להבהיר כמה נקודות:א. אין לי ואני לא מתיימר לקחת לעצמי את הזכות למתוח ביקורת על אף פרט. זכותו של כל אדם לבחור את בחירותיו ולנהל את חייו כראות עיניו.ב. באותה מידה זכותי, ואיני מוכן לוותר עליה, לבקר ובמלוא החריפות את התופעה עצמה, אשר לדעתי היא הסכנה הקיומית החמורה ביותר לעתידה של מדינת היהודים. אם מיטב בניה יעזבוה בהמוניהם, הרי שלא תהיה לנו תקומה.ג. התופעה הזו של השחרת פניה של מדינת ישראל אינה נחלתם הבלעדית של יוצאי ברית המועצות. העיתונאי הוותיק דן מרגלית ביקר לפני כשנתיים בריכוזי היורדים בניו-יורק ובלוס-אנג'לס וחזר המום מעומק השנאה כלפי כור מחצבתם, ושם מרבית היורדים הם ילידי הארץ.ד. אני מנסה להיות הגון כלפי היורדים, הרי יש להם ממי ללמוד. הספורט הנפוץ ביותר בארץ הוא להתכנס בימי שישי ולנהל שיחות סלון, בהן הנושא המרכזי והתחרות העיקרית הם מי מצליח להשחיר יותר את המדינה, מנהיגיה ומוסדותיה. זהו הספורט הלאומי וככל שההתקפה בוטה יותר, נבזית יותר, ושלוחת רסן יותר, הרי זה משובח.מהעיר טורונטו לא הספקתי לראות הרבה אבל בן דוד של חיה'לה לוקח אותי ברכבו ועושה לי סיור של האגמים שסביב העיר. שעות רבות של הנאה צרופה, שפע המים, הצמחייה העבותה, בתי הקיט של העשירים על גדות האגמים ואפילו הבקתות של הפחות עשירים, גורמים לי עונג רב. בערב מארחינו מזמינים אותנו למסעדה סינית בנוסח "אכול כפי שיכולתך". הואיל ואני די משוגע על אוכל סיני, נראה לי שלא יצאתי מהמסעדה אלא התגלגלתי החוצה מנופח ומפוצץ מרוב זלילה.ליל הסדר נערך באחד מפרוורי טורונטו במתכונת די מוכרת לי: קצת קוראים בהגדה, קצת שרים משירי החג, קצת מדלגים על הכתוב והרבה אוכל טעים מזין ומשמין, ערב משפחתי נחמד. בת דודה בת עשרים ואחת, נאה ואינטליגנטית, אין לה מושג מי זאת אנה פרנק; נכדתם של ניצולי שואה שעברו שבעת מדורי גיהינום לא שמעה מעולם על אנה פרנק. נותרתי המום.מזג האוויר הסוער שיבש את טיסתנו חזרה לניו-יורק: שבע שעות ישבנו במטוס בלי אוכל ובלי כל אפשרות לרדת ולמתוח אברים, עד שלבסוף ניתן האור הירוק להמראה.את ארבעת הימים הבאים אנחנו מבלים בניו-יורק רבתי. אני מסתובב ברחובות עמוסי האדם, החנויות והפרסומות הנוצצות בכל צבעי הקשת. שאיש לא יעז לומר שהייתי בניו-יורק ולא ביקרתי במיוסיקל, אז הלכנו לראות את ההצגה "ממה-מיה". מהנה מאוד, מרשים מאוד, אבל אני לא בטוח ששווה את ההוצאה של 120 דולר לכרטיס. ביקורי קרובים וארוחות שחיתות על סדר יומנו. ביקור מרשים עשינו בפרינסטון, שם אחד מבני הדודים לוקח אותנו לסיור של כמה שעות בקמפוס האוניברסיטאי של העיר. הלוואי עלינו, עושר המבנים הפסלים והצמחייה.לא יפה כל הזמן להתארח ולהיות על תקן של אורחים קבועים לארוחות ערב וצהריים, על כן הגיע הזמן להפוך את היוצרות ולפחות פעם אחת לארח את קרובינו הקרובים ביותר, ואם כבר אז כבר. נבחרה אחת המסעדות האקסקלוזיביות של ניו-יורק, בלב מנהטן, הידועה בסטיקים שלה המצוינים והערבים לחיך. ואמנם המסעדה לא הכזיבה, הסטיקים היו טעימים מאוד, השירות ללא דופי - אדיב ואלגנטי, וגם המחיר בהתאם: קרוב למאה דולר המנה. בקיצור הכל היה טוב ויפה, אך אליה וקוץ בה: הרעש מחריש אוזניים. הייתי כבר בהרבה מקומות רעשניים אך לא ציפיתי לחוות דבר כזה במסעדה יוקרתית בלב העיר הקוסמופוליטית. כאמור חיכי נהנה הנאה רבה אך תופי אוזני סבלו קשות בשדה הקרב הזה עד כי לא הייתי מסוגל להחליף מילה עם היושב לצדי. תאמינו או לא, מלבדנו לא היו ישראלים במסעדה, הרעש כולו תוצרת אמריקאית (made in ….).תם הפרק הראשון של ביקורי שכלל בעיקר היכרות עם בני משפחה שטרם הכרתי. "טעמתי" מעט מארה"ב ומקנדה, על עושרן הרב של ארצות אלה, על אוכלוסיותיהן המגוונות מאוד והמעניינות מאוד. חיה'לה שעבודתה חייבה אותה לחזור ארצה אינה מצטרפת אלי להמשך ודרכינו נפרדות.הפרק השני של הביקור הוא טיול מאורגן בן שבוע ימים, כאשר המדריך וחבריי לטיול כולם ישראלים והמסע כולו על טהרת העברית. יום ראשון השכם בבוקר אני לוקח את הצ'ימידן וצועד למקום המפגש של הטיול המאורגן. חיה'לה מתלווה אלי למרות התנגדותי ואנו צועדים ברחובות ניו-יורק בשעה 06:00 בבוקר ברחובות הריקים מאדם הואיל וזה יום השבתון על פי מנהג המקום. כרבע שעה של הליכה מהמלון (אם אגדירו כמלונה אין ספק שאדייק יותר) ועד נ.צ. שקבלתי ב-.time square 23 איש ואישה מכל הגילים + המדריך + הנהג, אלה החברה שבחברתם אבלה את השבוע הקרוב, כולם ישראלים למעט שלושה יורדים. אני נפרד מחיה'לה שבעוד יומיים חוזרת לארץ. מופיע רכב שאני מתקשה להחליט אם מדובר באוטובוס או בזינזנה להסעת אסירים. עולים לרכב ואני מופתע להיווכח שאין תוכו כברו. ההיפך הגמור: המושבים נוחים והכל מפואר ואנו נרגעים מהחיצוניות המפחידה. כל אחד מאתנו מציג את עצמו ואני לומד לדעת שאין שם אחד שאין לו אח או גיס או בן דוד שירד מהארץ וחי בארה"ב, מי מזה שנים בודדות ומי מזה עשרות בשנים והנושא הזה של הירידה בהחלט מעסיק את כולנו. אחד היורדים שבקבוצתנו הוא בחור בן 33 יליד מושב עם כל הנתונים שאנחנו מגדירים כמלח הארץ אבל הוא חי בניו-יורק כבר למעלה מתשע שנים. מסרב בעקשנות להגדיר את עצמו כיורד ועומד על כך שהוא ישראלי לכל דבר ועניין, מעורה בכל מה שקורה בארץ, דובר רוב הזמן עברית, קורא את כל העיתונות הישראלית, שר שירים עיבריים, כל חבריו הם ישראלים (לשעבר), הוא רק חי פיזית בארה"ב ובעל אזרחות כפולה. לשאלתי האם אין לו נקיפות מצפון שאחרים עושים מילואים במקומו עונה לי בטבעיות מרגיזה שיש לו אבל אבל בחלוף השנים למד לחיות עם זה. אני לא מתבייש ולא מתאפק מלהגיד לו שכמותו הם סוג היורדים שאני הכי פחות אוהב מבין ומקבל. אין לי ויכוח עם יורדים שאומרים בריש גלי שישראל והיהדות מעניינים אותם כשלג דאשתקד והעיקר בשבילם זה החיים הטובים והבטוחים, אין לי ויכוח עם כאלה ואני נאלם דום מול הגישה הזו. הטיעון של אלה החיים בניכר ומתיימרים להיות ישראלים אינו מקובל עלי. אני יהודי וישראלי, גאה ביהדותי ובעיקר בישראליות שלי ואני משלם מחיר על כך. לא יתכן שאני וכל משפחתי חיים בארץ בצל הקטיושות הסקאדים והאיום הגרעיני האירני ואילו היורדים האלה המתיימרים להיות ישראלים חיים בביטחון (אמנם יחסי). לא מקובל עלי שאני והם נהיה באותו מעמד או אפילו במעמד דומה. את הצביעות הזו אני דוחה מכל וכל ולא התאפקתי מלומר זאת בקול צלול ורם. מרגיז אותי שעברנו מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה: פעם היורדים היו בחזקת נפולת של נמושות כהגדרתו של יצחק רבין ז"ל ואילו היום אנחנו מקבלים את התופעה הנוראית הזאת בהבנה רבה ובסלחנות מפליגה. חלקי בהחלט לא עימם.היורדת השניה היא בחורה צעירה ונאה מאוד בת 26 שבאה לניו-יורק לפני ארבע שנים כדי ללמוד משחק ופיתוח קול. ללימודים היא לא התקבלה ומאז ועד היום היא ממלצרת במסעדות ומאוהבת בניו-יורק שלה. ספרה לי ששלמה עשרת אלפים דולר לעורך דין שסידר לה את green card המיוחל. ניסיתי ולא הצלחתי לפתח אתה שיחה שעניינה אינה בילויים, החיים הטובים ומכשירים חשמליים שהם המילה האחרונה בשוק ועליהם גאוותה הבלתי מוסתרת.למדתי בטיול הזה שויזה הוא כעגל הזהב, הגרין-קארד שווה ערך לביאת המשיח והדרכון האמריקאי הוא בחזקת אחרית הימים. מה אגיד לכם, הסגידה הזו הגובלת בעבודת אלילים די דוחה ומגעילה אותי.למדתי בטיול הזה להתוודע לזן חדש של יהודים, שלא מצאתי הגדרה יותר מתאימה והולמת להם מההגדרה של ה"צבר הגלותי". המאפיין את הצבר הגלותי הוא היותו עוקצני כפי שהכרנוהו אבל עוקצנות זו באה לידי בטוי רק כלפי בני עמו (לשעבר) בלבד; כלפי האחרים הוא מנומס מאוד עד כדי חנפנות וכך, מה לעשות, הזן החדש הזה אינו לטעמי.האוטובוס שלנו שם פעמיו צפונה לכיוון קנדה. דרכינו מובילה אותנו לאורך רכס הרי האפאלאצ'י בתוך נופים פראיים חורפיים ומושלגים. המדריך שלנו ידען גדול, מסביר ומספר ללא ליאות וההנאה רבה מכל בחינה אפשרית. הנופים המשגעים, החברותא הטובה, עושים טוב על הנשמה, לא יודע למה אנחנו משמיצים את עצמנו, אני לא פגשתי ולא היה כאן ה"מטייל הישראלי המכוער" למרות שמחצית מהחברה היו בשנות העשרים לחייהם. מדריכנו החמוד מסביר על כל הר, נהר ועיר דרכם אנו עוברים מה מקור שמם ואיזה סיפור של קרב או אנקדוטה קשורה בהם. מסתבר שמרבית השמות מקורם אינדיאני, שמות הערים מצביעים לרוב על מוצאם של המתיישבים, אנגלים, גרמנים, אירלנדים, איטלקים ועוד. אני שומע שמות מקומות שמעולם לא ביקרתי בהם אך הם אינם זרים לי, אני חוזר במנהרת הזמן לימי נעוריי ולספרים של מרק טווין, ג'ק לונדון, קארל מאי אותם בלעתי בזמנו בשקיקה רבה. רק הקטע הזה של העלאת זיכרונות ילדות מימים רחוקים שווה את כל הטיול הזה שלא יישכח ממני עוד ימים רבים. אנחנו עוברים דרך סיארקוז, רוצ'סטר, חלק מהדרך לאורך נהר סאן לורנס ואגם אוטריו.

הביקור ב"אלף האיים" מרשים ביותר, אין ספק שמדובר בתופעת טבע יוצאת דופן, חלק מהאיים הם בתחום ארה"ב אך רובם בתחום קנדה. מספרים שה"שלווה" התייצבה לפני אלוהים והתלוננה באוזניו שלכולם הוא הקצה מקום לחיות בו אך היא ה"שלווה" לא זכתה למקום של קבע. אלוהים לקח אותה ועברו על פני הגלובוס, אירופה לא מתאימה לך, זו יבשת למודת מלחמות ושפיכות דמים; גם אפריקה אינה אופציה בשבילך, מוכת חולי ורעב; אסיה על מיליארדי תושביה גם לא מקום בשבילך, העוני המשווע, הנחשלות והמוני המונים של של רעבים והסבל הרב, לא, זה לא בשבילך. אמריקה גם לא מתאימה לך, הרדיפה האין סופית אחרי הכסף והעבודה המפרכת, לא, זה לא בשבילך. אבל הנה מצאתי לך את המקום המתאים לך, ואלוהים הושיב את ה"שלווה" באלף האיים. סיפור נחמד ואני די מסכים לו אבל אני אישית, הייתי מת משעמום אחרי ימים לא רבים במקום הזה. אבל כשעתיים של שייט בין האיים בהחלט היה מעניין.ובכן אנחנו בקנדה, אחת הארצות העשירות ביותר בעולם. השם מקורו אינדיאני: "קן אתה" שפירושו בפי האינדיאנים "כפר קטן". ואני שוב בטורונטו אבל הפעם עם מדריך צמוד. גם שמה מקורו אינדיאני ופירושו נקודת מפגש. עיר ענקית וקוסמופוליטית, יש בה חלקים יפים ומרשימים מאוד, אך למרות העושר הרב לא חסרים גם רובעי עוני. ביקרנו את הביג בן שהוא העתק אמין של הביג בן הלונדוני, עברנו דרך הרובע הסיני והשוק הסיני, בילינו די הרבה זמן במרכז קניות ענק ומפואר, איטון צנטר שנבנה ע"י לורד איטון. הואיל וקניות shopping- זה לא בדיוק הקטע שלי, בלשון המעטה, הרי שעד מהירה תפסתי עצמאות ועזבתי את חברי שיכורי הקניות והלכתי להסתובב לבד בעיר.מפלי הניאגרה, לעניות דעתי הדובדבן שבקצפת טיולנו, החיזיון המופלא הזה משאיר אותך המום, פעור פה וללא מילים. ענק, מדהים, פנטסטי הם under-statement למראה הצבעים, כמויות המים, מיליוני רסיסי המים הנוצצים באור השמש כמיליוני פנינים אשר מתנפצים על הסלעים ברעש מחריש אוזניים, לא, אני אפילו לא מתאמץ ולא מנסה למצוא את המילים למראה האדיר הזה. המעניין והתמוה שהצד האמריקאי של המפלים אינו מפותח מבחינה תיירותית, דווקא הם לא חזו את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בתופעת טבע בלתי רגילה זו.

אי העיזים מרשים ביותר ולמרות הקור העז אנחנו מסתובבים באזור די הרבה זמן, החברה מצלמים בלי סוף, נראה לי שאני היחיד שלא לקח מצלמה. ה- finger lakes גם מרשימים ומדהימים ביופיים, אי אפשר לשבוע מהמראות היפים והמדהימים.בכפר מונטור מפל מים בשם she-qua-ga, המים נופלים מגובה 86 מטר ויוצרים מדרגות כל כמה מטרים והכינוי של המפל: המים המתגלגלים, נדמה לי שבלובר יש ציור מפורסם של המפל בשם זה. הכפר הקטן שילם מחיר יקר במלחמת העולם השניה, ארבעה מבניו נהרגו ושישה- עשר נפצעו. פנינו לכיוון פנסילבניה ושוב אנחנו עוברים דרך הדלוור, רכס הרי האפלאצ'י ונהר הראס קוהאנה.הכפר horse-head מסקרן אותנו בגלל השם המוזר ומסתבר שקיבל את שמו בגלל שתושביו/לוחמיו עמדו מול מצור בריטי ממושך במלחמת האזרחים האמריקאית עד כי נאלצו לשחוט את הסוסים שלהם ולהתקיים על בשרם וכדי להוכיח לבריטים שלא ייכנעו, זרקו את ראשי הסוסים לעבר האנגלים המסתערים.בדרך אנחנו עוצרים ומבקרים במרכז מסחרי ענק ששמו פרח מזכרוני אבל העושר הרב והמיגוון העצום של היצע בלתי מוגבל בהחלט לא יכול להישכח. לביקור במקום הוקצו חמש שעות, לטעמי ארבע שעות יותר מדי. הלכתי לאכול אוכל סיני, הסתובבתי מעט בחנויות הרבות אחר כך נכנסתי לשירותים, עשיתי מה שעשיתי והואיל וזה לא ענינכם לא אפרט אך כאשר סימתי ורציתי לצאת גילתי לחרדתי שהדלת תקועה ואני לא מצליח לפתחה. ניסיתי לסובב לכל הכיוונים, עקמתי את העט כתיבה שהיה ברשותי אך הדלת העקשנית עמדה במריה. מה אני עושה עכשיו, מנקרת במוחי השאלה, האם לעשות צחוק מעצמי ולזעוק help, help עד שיבואו לחלצני? לא, זה לא נראה לי. סרקתי את האפשרויות הנוספות והחלטתי שאם אין אני לי, מי לי, ועלי לפתור את הבעיה ללא שום התערבות חיצונית. עקבתי מה נעשה בתא השירותים שסמוך לתאי וכשהשתכנעתי שהוא ריק ממשתמשים נעמדתי על האסלה משם טיפסתי על הניאגרה והשתחלתי לצד השני דרך המירווח שבין המחיצה והתקרה, בצד השני שוב אני נעמד על הניאגרה ורוצה לדרוך על האסלה ואז לרוע מזלי נפתחת הדלת ואפרו-אמריקאי ענק פעור פה שואלני what's going on here?. תוך כדי שנשימתי כבדה מהמאמץ אני עונה לו ש- every thing is all right ואני מסתלק מהמקום כל עוד נפשי בי.וושינגטון די.סי. – בירת ארצות הברית הגדולה, מפתיעה בנקיונה, במבנה שלה, באתרים הרבים והמעניינים שלה. בקרנו במבנה הגבוה ביותר בעיר שנבנה לזכר ג'ורג' וושינגטון הנשיא הראשון, אחר כך עברנו למצבת הזיכרון של לינקולן, התרשמתי עמוקות מהאנדרטה לחללי מלחמת ויאטנם וסיימנו את הקטע הזה במצבה לזכרו של ג'פרסון. המוזיאון לתעופה ולחלל מעניין ומיוחד במינו, החל מהאחים רייט ועד הנחיתה על הירח תמצא בו הכל, מטוסים טילים וחלליות. ביקור מרגש היה במוזיאון השואה, עקבתי אחרי המבקרים במקום שהיו מכל הגילים ומכל הצבעים ובהחלט ידעתי להעריך את התנהגותם המכובדת ואת העניין הרב שגילו במה שקרה לעמנו.עלינו על גבעת הקפיטול, ראינו את בנין הסנט, בית הנבחרים, ספריית הקונגרס ובית המשפט העליון האמריקאי. לאחר מכן תצפתנו על המדשאות של הבית הלבן אבל מאחר שבוש לא היה בבית, לא נכנסנו פנימה.פילדלפיה – ההתחלה בבית חרושת לייצור שוקולד ע"ש מייסדו "הרשי". אומרים לנו שזה בית החרושת לשוקולד הגדול ביותר בעולם אם כי על איכותו לא מדברים בסופרלטיבים. הביקור מעניין ומשעשע, יושבים בקרוניות כמו בלונה פארק ועוברים את כל תהליכי הייצור מהעטינים של הפרות ועד המוצר המוגמר והארוז. קניתי כמו כולם, בעיקר כדי שיהיה מה להביא לחברים. פנסילבניה היא ארצה של כת האיימיש אשר חיים כמו בגרמניה של ימי הביניים, מוזר בלתי מובן לי אבל בהחלט מעניין. בקרנו בחוות שלהם, בבית לדוגמה, בחנות למכירת מזכרות ובפינת החי אבל אני יצאתי מאוכזב כי חשבתי שנפגוש אותם פנים אל פנים ואולי גם נוכל לשוחח על אמונות אלוהים ודתיות בכלל. מסתבר שהם נמנעים מלפגוש אנשים שאינם בני כתתם, חבל."פילדלפיה", אם קלטתי נכון, פירושו "אהבת האדם". הביקור בפעמון החירות מאכזב למדי, קטן יותר ממה שדמיינתי, פגוע ולא עושה שום רושם, כוחו בעצם פרסומו ומה שהוא מסמן לגבי מיליוני אמריקאים. בקרנו בהיכל העצמאות, מקום בו נחתמה הצהרת העצמאות של ארצות הברית. בפארק העצמאות בית הכנסת החשוב ביותר של פילדלפיה ובסמוך לו אנדרטה לזכרו של יוני נתניהו.יום שישי בבוקר אנחנו מגיעים לניו-יורק וליום האחרון של הטיול המאורגן הזה, שבהחלט לא אכזב. כל החברה התפזרו ונשארנו רק חמישה ולכן עברנו לג'יפ של המדריך ואתו חרשנו את העיר לאורכה ולרוכבה. הרלם, ברוקלין, ברונקס וכמובן מנהטן, ראינו את החרדים שלא שונים הרבה מאוכלוסית מאה שערים, ראינו את הרובע הסיני ואת השחורים של הרלם. הפלגנו לעבר פסל החירות ושמענו את כל הסיפורים הקשורים אליו. ביקרנו בלינקולן צנטר, המרכז לאומניות הבמה, ביה"ס ג'וליארד שבהשראתו נוצר ההסרט "תהילה", חלפנו על פני בית הדקוטה לפתחו נרצח ג'ון לנון, נסענו בשדרת המוזיאונים, והשדרה החמישית המהודרת דרך רוקפלר סנטר ועוד ועוד.תם הטיול המאורגן הזה ואני לא הצטערתי לרגע שהצטרפתי אליו, אם כי תמיד יש מקום לשיפורים. שבת, היום האחרון שלי בניו-יורק, מהנה לא פחות מקודמיו, אני אוהב בני אדם מטבעי ומסתדר לא רע בחברותא, אבל יותר מהכל אני אוהב להסתובב לבד ובלי שום תיכנון ואמנם היום האחרון הזה היה יוצא מן הכלל. הסתובבתי ברחובות עמוסי בני אדם, נכנסתי (רק כדי להציץ) לחנויות ענק על קומות ומבוכים עד כי נזקקתי ל- g.p.s. על מנת למצוא את דרכי החוצה. ראיתי שתי הופעות של שתי להקות שונות של רקדני ברייק-דאנס מורכבות מצעירים אפרו-אמריקאים שהריקודים שלהם גובלים באקרובטיקה וגורמים להנאה רבה לקהלים המזדמנים ברחוב אשר ממלאים ברצון ובהרבה דולרים את הכובעים של הצעירים האלה. סיימתי את מדידת הרחובות בצנטרל פארק כדי למלא את ריאותי באוויר הצח.בערב אני שוב בשדה התעופה ממתין לעליה למטוס, באולם ההמתנה פגשתי זוג מבוגר כבני שבעים שירדו ללוס אנג'לס בעקבות שני הבנים שלהם. בתם חיה בארץ עם ילדיה והסבא והסבתא כל שנה באים ארצה כדי לבקר אותה ואת הנכדים. כדי לממן טיסות אלה הם נאלצים לעבוד למרות שבארץ כבר פרשו לגימלאות. הגבר סיפר לי בגאווה שבנו הגדול התקרב ליהדות מאז שהוא חי בארצות הברית ומקיים מצוות שבארץ היו זרות לו. אשתו מספרת לי שבנם השני התחתן עם נוצריה וילדיו כבר לא יהודים. הנה לפנינו משפחה קטנה שהיא כעין מיקרוקוסמוס למה שקורה לנו בימים אלה, משפחה מופרדת ומפוצלת, משפחה בשלט רחוק.תוך כדי שהסתובבתי ברחובות ניו-יורק וראיתי את הזרם הבלתי פוסק של בני אדם מכל המינים ומכל הצבעים, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם העם הזה המונה 300 מיליון בני אדם הוא אמנם המבצר האחרון של תרבות המערב. אירופה ברובה אבודה: על פי יודעי דבר רק עשרות שנים בודדות עד שהיא תהיה מוסלמית, תהליך שהוא בשלב שכמעט ולא ניתן לעצרו.קראתי שבאפריקה מתאסלמים אלפים מדי יום ביומו. במונטריאל המוסלמים מתרבים במימדים גדולים.העתיד לא מבשר טובות אבל אסור לנו להרים ידיים וצריך לקוות לטוב, אני מקווה לטוב. יום ראשון בבוקר נחתי בארץ, אומרים שבכל מקום טוב אבל הכי טוב בבית ואמנם, הכי טוב בבית.שלכםבני קידר

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בני קידר