דרך המשי: אוזבקיסטן – עולם של אגדה ומסורת צבעונית

המונח 'דרך המשי' (1) מוביל אותנו אל השיירות האין סופיות של פילים, גמלים, סוסים ופרידות עמוסים מאוצרות הודו וסין, שכללו בדי משי ססגוניים, תכשיטים מרהיבים, בשמים, סמי מרפא, כלי-נשק וכמובן עבדים, סריסים ושפחות. הסוחרים מן המזרח ועמיתיהם מן המערב התנהלו במעברי ההרים השגיאים כמו הרי פאמיר, שהתנשאו עד לגובה 7,719 מ' בתחומי סין (הר ח'ונג'ור). לא רק סוחרים אלא גם מיסיונרים, הרפתקנים ומגלה ארצות נסעו בדרכים המסוכנות בהן שלטו שודדים או חיות טרף.

טימור לנג (איש הברזל הפיסח), כובש אכזר ופטרון של אומנויות

מרקו פולו (1254-1324) הגיע מוונציה למרכז אסיה. בדרכו לסין עבר את בוכרה, סמרקנד (שתיהן כיום באוזבקיסטן), קאשגאר (כיום סין). חצה את מדבר גובי (2) ובשנת 1266 הגיע לבייג'ינג בירתו החדשה של החאן הגדול, קובלאי ח'אן (3) , שליטה של הקיסרות המונגולית האדירה (4).

מרקו פולו (1254-1324) ראה בהרי פאמיר את 'גג העולם'

השיירות שכללו אלפי סוסים ופרידות עברו הרים נישאים מכוסים בשלג-עד וחצו מדבריות חול – מדבר גובי והמדבריות קארה קום וקיזיל קום ומצאו מרגוע בבזארים הססגוניים בערים ההיסטוריות, שמוקמו בנאות המדבר הירוקים והמשופעים במים זכים. הערים בוכרה, סמרקנד, טשקנט וחיווה, הנמצאות כיום בתחומי אוזבקיסטן, כולן יושבות על נאות מדבר ענקיות, הממוקמות במרחבי המדבר העצומים של המדבר השחור והמדבר האדום (5). התאכסנו בקרוואן סאראי (אכסנייה לאדם ולבהמה), קנו שפחה צעירה או נער יפה כדי להמתיק את לילות המדבר הקרים. סיפרו על הח'ליף הרון אל ראשיד, שהעניק בתולה יפהפייה בתמורה למלון עסיסי מסמרקנד, שהגישו לו סוחרים על דרך המשי.

איגרת מן הגניזה עוסקת בשיירה נושאת משי העושה דרכה דרך חלב וצידון למצרים ועמה סוחר יהודי מקירואן ועוד כמה סוחרים מח'וראסאן (מרכז אסיה). האיגרת מלמדת על שיתוף פעולה המשתרע ממרכז אסיה אל הלבנט, למצרים, לצפון אפריקה ולספרד. נתיב המסחר מאירופה עבר בימי הביניים מנהר הריינוס שבצרפת, דרך גרמניה, כזריה, איטול שבשפך הוולגה, הים הכספי, באלך (באפגניסטן בימינו) שם התפצלה הדרך – פנתה מזרחה לסין או דרומה להודו. מובילי השיירות שהכירו כל אבן ודיונה נקראו בפרסית 'רֹאְה דאן' [=יודע דרך] משם זה נגזר השם 'רדיאנים', או 'רֹאְה דוּר' (עוברי אורחות).

נוסעי השיירות לא רק הובילו סחורות אלא גם היו נושאי תרבות שהובילו ממזרח למערב וממערב למזרח דתות, שפות, סיפורים ופתגמים, אמנות במיטבה, מוסיקה, פילוסופיה ורפואה. תרבות למדה מחברתה והעולם הלך והתעשר. כך נדדו דתות והתחלפו זו בזו, דוגמת הבודהיזם, שנדד מהודו והגיע אל מזרח אסיה. מן העבר האחר פלש האיסלאם ותפס את מקומה של הדת הדואלית הזורואסטרית שהאמינה בשני יסודות – הטוב והרע. היא נדחקה כמו שנדחקה הנצרות המזרחית ובמקומן שלט האיסלאם. דתות שונות עשו דרכן ממזרח למערב וממערב למזרח וכל דת הותירה אחריה יצירות מופת, שכללו תמשיחי קיר, מיניאטורות, פסלים, ארכיטקטורה כובשת עין ולב. טיול באוזבקיסטן, לב ליבה של דרך המשי, הוא מפגש מפתיע עם פסיפס רב-תרבותי, אתני ודתי. רבים מאנשי הקרוואנים (שיירות) היו יהודים שנפגשו במסעותיהם עם יהודים ומן הסתם ביקרו בבתי-כנסת ונפגשו עם ההנהגה הדתית של הקהילות. הם העבירו מצד לצד הלכות ומנהגים, העבירו נוסחי תפילה ופיוטים ועדכנו את הקהילות שבדרך בקורותיהם של היהודים בכל אתר ואתר (6).

אנשי השיירות שעשו דרך בת 7,000 ק"מ מהדלתא של הנהר הצהוב ועד לאירופה במסע שארך כ-200 ימים, חשו על בשרם את להט המדבר (מעל 50%) ואת קור השלגים שבמרומי ההרים, שבשיאם הטמפרטורה ירדו למינוס 58 מעלות. הם סיפרו לעולם על תרבותה של מרכז אסיה ועל הארכיטקטורה הקסומה שלה, שאין דומה לה. הם עמדו נפעמים מול הכיפות, המינרטים, המדרסות והארמונות שעוצבו בקרמיקה בגוון הטורקיז, מקושטות במילים מן הקוראן בכתב קוּפִּי ובצורות גיאומטריות מסוגננות. חלפו מאות רבות של שנים והיופי הייחודי הזה של המבנים ושל הקרמיקה, שאומץ כמורשת התרבות האנושית על-ידי אונסקו, עודנו קסום ומעורר השתאות ממש כביום צאתו מסדנת האמן בימי קדם.

משפחה אוזבקית מוסלמית בלבוש מסורתי

בשנת 1991, אחרי התמוטטות ברית המועצות, הכריזו מדינות חבר העמים על עצמאותן וניתוקן מברית המועצות. עד מהרה פתחו המדינות המוסלמיות של מרכז אסיה את שעריהן והציגו לעולם את הארצות הקסומות שלהן, שחלקים מהן שמרו על ייחודן ועל המסורת הקדומה שלהן. תיירים המבקרים באזור הופכים מייד לשגרירים נאמנים ומעודדים חברים וידידים לצאת לאותו מסע מרתק ובלתי נשכח בחבלי ארץ בו נוהגים כבוד במי שמבוגר ממך אפילו ביום אחד. גם מי שחשב 'שלא איבד שם שום דבר', כפי שנוהגים ישראלים לומר, מגיע לאזור והולך שבי אחר המראות והעולם שעמד מלכת. שמות כמו חיווה, טשקנט, בוכרה וסמרקנד, אינם רק מקומות הלקוחים מספרי אגדה אלא אתרי ביקור שובי לב. בשנים האחרונות מגלים הישראלים את אוזבקיסטן על עריה ההיסטוריות ועל בירתה המודרנית, שבה מתגוררים כ-2.5 מיליון תושבים ויש בה רכבת תחתית מן היפות בעולם. טשקנט היא צומת דרכים חשוב במרכז אסיה – באוויר וביבשה. טשקנט נחרבה ברעידת אדמה ביום 26 באפריל 1966 והוקמה מחדש כעיר מודרנית מזרח אירופית עם כבישים רחבי-ידיים ושפע של מבנים מהודרים ומזרקות. בשנים האחרונות התחילו רשתות בינלאומיות ויזמים מקומיים להקים בתי מלון ומסעדות ברמה גבוהה.

אוזבקיסטן היא יצרנית השלישית בגודלה בעולם בגידול כותנה

אוזבקיסטן – שילוב של עתיק וחדש

אוזבקיסטן ממוקמת בלב ליבה של דרך המשי, בין שני הנהרות הגדולים האמו-דאריה והסיר- דאריה. היא גובלת בקזחסטאן, בקירגיסטן, בטג'יקיסטן ובטורקמניסטן ובדרום יש לה גבול משותף עם אפגניסטן. אוזבקיסטן התברכה באתרים מהיפים בעולם, שווקים ססגוניים וצבעוניים, המציגים לתייר שטיחים ועבודות יד פרי המסורת המקומית. האוכלוסייה חמה ומכניסת אורחים והשולחנות עמוסים במטעמים שהמטבח הבוכרי-תג'יקי והאוזבקי מצטיינים בו. באוזבקיסטן מצויות כמה מן הערים העתיקות והיפות בעולם ומי שרוצה להתבשם מיופיה ומן ההיסטוריה העשירה שלה מומלץ לבקר בבוכרה היפה, בסמרקנד הקסומה ובחיווה עיר שהיא מוזיאון פתוח.

אוזבקיסטן, הממוקמת בין שני נהרות גדולים האמו-דאריה והסיר-דאריה, היא אחת המדינות המוסלמיות החשובות בחבר העמים ובמרכז אסיה. שטחה 407,000 קמ"ר – פי שניים משטחה של בריטניה הגדולה. כ-60 לאומים וקבוצות אתניות, המונות 25 מיליון, חיות בה. זהו אחד האזורים הראשונים בעולם שהחקלאות מבוססת בו על השקיה כבר מן האלף הראשון לפני הספירה. תעלות ההשקיה בימינו הן באורך של 120,000 ק"מ, המשמשות בעיקר להצפת שדות הכותנה והאורז. אוזבקיסטן היא ברובה ערבה מדברית ומדבר-למחצה. עריה המרכזיות ממוקמות בתוך נאות מדבר ענקיות משופעות בשפע של מים וצמחייה עשירה. עריה הגדולות שקנו להן מוניטין בעולם הוקמו בתוך נאות מדבר אלה.

סמרקנד - בירת המסחר על דרך המשי

לפי מסורות קדומות, ההתיישבות בסמרקנד החלה לפני למעלה מ-2,500 שנים, כמספר שנותיה של רומא. היא נחשבה לפנינת העולם המוסלמי. מקור שמה 'מרקנדה' (עיר המסחר). העיר נכבשה על-ידי אלכסנדר הגדול בשנת 329 לפה"ס, שאמר עליה כי נוכח שהיא יפה אפילו יותר ממה שתיארו לו אותה. במאה השביעית היא נכבשה על ידי הח'ליפים הערבים, ובמאה השלוש-עשרה צבאות צ'ינגיס חאן המונגולים הרסו אותה וצאצאי צ'ינגיס חאן התאהבו בעיר ובנו אותה מחדש כבירת האימפריה שלהם. הם בנו בה מדרסות ומבנים הכובשים עד היום את ליבו של המבקר בה.

אחד המבנים המרשימים בסמרקנד הוא 'גור-י אמיר' – המוזוליאום שבנה טימור לנג בחייו לזכר נכדו האהוב מוחמד סולטן שמת בשנת 1403 בעת מסע לאסיה הקטנה. הוא עצמו נקבר לצד נכדו שנתיים לאחר מכן. באחוזה המשפחתית המלכותית נקבר גם נכדו האסטרונום והמדען אולוג בג, שנחשב לאחד האסטרונומים החשובים של כל הזמנים. כיפתו של המוזוליאום עשויה עשרות קילוגרמים של זהב טהור ועל קירותיו של האולם המרכזי ציורים גיאומטריים מוזהבים משולבים בפסוקים מן הקוראן ובצורות גיאומטריות.

אחד המבנים המרשימים בסמרקנד הוא 'גור-י אמיר' – המוזוליאום שבנה טימור לנג בחייו לזכר נכדו האהוב מוחמד סולטן שמת בשנת 1403 בעת מסע לאסיה הקטנה

מדרסת האריות

הרגיסטן, על שלוש המדרסות שבו, שבהן למדו ולימדו גדולי המלומדים של ימי הביניים. וביניהם המלך האסטרונום והמדען אולוג בג והמשורר עלי-שר נבואי. במדרסות – אוניברסיטות קדומות – למדו אסטרונומיה, מתמטיקה, פילוסופיה וספרות. הן משופעות באריחים בגוני הטורקיז ויוצרים קומפוזיציה ארכיטקטונית מיוחדת במינה.

באבור, יצרן כלי נגינה ונגן וירטואוז על כלים מסורתיים, ברגיסטן, סמרקנד

מסגד ביבי-ח'אנום היה בשעתו המסגד הגדול ביותר בעולם המוסלמי. ולפי המסורת הוא נבנה כשי לאמיר טימור על-ידי אשתו הסינית היפהפייה בזמן היעדרו לרגל כיבושיו ומלחמותיו. המבנה נהרס ברעידת אדמה וחלקים ממנו שוקמו בשנים האחרונות בסיוע אונסק"ו.

אתר 'השאה-י-זינדה' (השאה החי), הוא 'נקרופוליס', שבו שורה של מוזוליאומים בהם נקברו בני משפחת המלוכה. המקום התקדש והפך לאתר עלייה לרגל בשל קברו של קוסאם איבן עבאס, דודנו של הנביא מחמד, המכונה השאה החי. בשנות הקומוניזם הוא שימש תחליף לעלייה לרגל למכה. כהני הדת קבעו שמי שמבקר פעמיים בימי חייו באתר הזה דינו כדין מי שביקר פעם אחת במכה. היום חודשה העלייה לרגל למכה בסובסידיה סעודית.

הבזאר המרכזי הוא שוק ססגוני ובו שפע של מוצרי מזון – תבלינים, לחם מיוחד לסמרקנד ולחם מקושט לשמח בו חתן וכלה, מוצרי חלב, פירות טריים ובמיוחד אבטיחים ומלונים בעונתם. בשוק ערימות ערימות של פירות יבשים וביניהם הקשמיש, הצימוק המפורסם של סמרקנד, ירקות מכל מין וזן ותה הגדל במורדות ההרים. כאן ניתן לרכוש בדי משי וכובעים אתניים. בבתי התה מציעים שפע של מזון מקומי – פלוב, סמסה (כיסונים ממולאים בבשר ובצל ואפויים בתנור חימר) ובשרים על האש. טוב למי שיש לו כיבה העשויה מברזל.

בוכרה היפה "הנסתרת מן העולם"

נאסר א-דין במתחם לאבי-האוז. לקח מן העשירים ונתן לעניים והכניס שמחה ללבם של מאזיניו. הפסל: שפירא

עד לכיבוש הקומוניסטי בוכרה נודעה כאחד המרכזים הדתיים החשובים בעולם המוסלמי. בצד לימודי דת כאן למדו מדעים ואמנות. היא נקראה 'בוכרה-י שריף' ('האצילה', הקדושה).

בוכרה, שמשמע שמה הוא 'הנסתרת מן העולם', מצטיינת בארמונות, במדרסות, במסגדים, במינרטים ובשווקים שלה. היא אחת הערים העתיקות והמעניינות. בבוכרה יש מספר גדול במיוחד של מבנים מוגנים על-ידי אונסק"ו במסגרת המורשת העולמית. ארמון החורף הנמצא בתוך ה'ארק' מתנשא לגובה של 18 מטרים והמצודה החולשת על העיר והחומות הגבוהות המקיפות אותה הם מן המבנים המרשימים בבוכרה. ממרומי ארמון החורף השקיף האמיר על השוק המרכזי בו 'את ראש האב ערף / ואת בת זקוניו לקח אליו/ לבל תסבול האומללה חרפת רעב'. בפארק על שמו של איסמעיל סמאני נמצאים שני מבנים עתיקים. הבולט שבהם הוא המוזוליאום של איסמעיל סמאני (מאה 10) שנחשב לאחת מיצירות המופת בארכיטקטורה העולמית של ימי הביניים. אגדה מקומית מספרת כי האמריקאים ביקשו לפרק את המבנה ולהעתיק אותו לאמריקה ולתת את משקלו זהב, אך הבוכרים לא ויתרו. המבנה השני הוא 'צַ'שְם אַיוּבּ' ('מעין איוב') שראשיתו במאה ה-16. הוא בולט בכיפת הקונוס ובשלוש כיפותיו האחרות. סמלה של בוכרה הוא המינרט פוא-י קאלון (שנבנה על-ידי הסלג'וקים במאה ה-12). הוא מתנשא לגובה של כ-46 מטרים וממנו הושלכו אויביו האמיתיים והמדומים של האמיר, ביניהם יהודים שסירבו להתאסלם. המסגד הגדול שלידו (מאה 16) הוא אחד הגדולים והמרשימים במרכז אסיה.


אחת הפנינים של בוכרה היא המכלול שעל גדת ה'לאב-י האוז' ׁ(שריד מתוך מאגרי מים פתוחים מן המאה ה-17), שהייתה מרכז החיים בבוכרה לאורך מאות שנים. במקום עצים קדומים שבעבר קיננו עליהם חסידות. במקום מסעדות עממיות בטלני העיר מסיבים במקום כחום היום למשחקי דמקה ושש-בש. השווקים המקורים של בוכרה מוסיפים לה צבע והתיירים קונים שם שטיחים, תכשיטים, כלי נגינה ועבודות יד.
אי אפשר שלא להתפעל מארמון הקיץ של האמיר ועל הסיפורים המרתקים שנקשרו למקום. ארמון הקיץ 'סיטוראיי-מוכי-חוסה' (ארמון הכוכבים והירח) נבנה על-ידי האמיר האחרון סייד עאלים ח'אן בשנת 1917 במימון כפוי של יהודים עשירים. בארמון היו אולמות אירוח לקבלות פנים חגיגיות, הרמון לנשותיו ופילגשיו של האמיר. עד היום מתרוצצים בפארק טווסים שהם הסמל המלכותי.

מיהו יהודי בוכרי?

יהודי בוכרי אינו רק מי שחי בעיר בוכרה אלא כל מי שחי באמירות הבוכרית. במרחבי האמירות שהייתה בימיה הטובים פזורה על כמה מהארצות המוסלמיות של מרכז אסיה חיו היהודים הבוכרים ושמרו על מסורת שבעיקרה הייתה אחידה. נוסח תפילה דומה והמטבח זהה. בכל מקומות מושבם הקימו הבוכרים בתי-כנסת מפוארים ובתי קברות מטופחים. הייתה זאת קהילה משפחתית פטריארכאלית שנהגה כבוד לא רק בחיים אלא גם במתים באזכרות שנתיות שנקראו 'ישיבה' ובהם קראו בעל-פה פרקי זוהר במנגינות עתיקות יומין. האזכרות לוו במזון ובשתייה חריפה כיד המלך. היהדות הבוכרית הצטיינה בשמירת המורשת הספרותית, המוזיקלית, התיאטרלית, המחול והשירה והמנהגים הפולקלוריים. רבים מיהודי בוכרה ברחו מידו הקשה של האמיר לסמרקנד ולטשקנט לאחר שאלו נכבשו על-ידי הצאר הרוסי באמצע המאה ה-19. לפי כמה מן ההערכות מנו היהודים הבוכרים בשיאם כ-40-50 אלף נפש. בכל המרחב הבוכרי לשעבר נותרו אלפים ספורים של יהודים בוכרים. כל השאר עלו לארץ או היגרו בעיקר לאמריקה.

ארמון החורף של אמיר בוכרה

ארמון הקיץ של אמיר בוכרה

חיווה - העיר והאגדה

המראות של חיווה הן בלתי נשכחים. זוהי עיר בצבעי המדבר מוקפת חומה. עיר שהיא מעין מוזיאון פתוח של ארמונות, מינרטים, מדרסות, מוזוליאומים שאליהם נכנסים חתנים צעירים בחליפות וכלות ילדות בשמלות כלה. חיווה היא עיר מסתורית שבה היה סחר עבדים וזוגות נואפים נענשו בה באכזריות בכיכר העיר. איש לא העניש את 45 החאנים שמשלו כאן. הם חיו במוסר כפול – בארמון 'תאש חוולי' (חצר האבן), העשוי אריחי חרסינה מרהיבים, התנהלו חיי הוללות בהם לקחו חלק החאן, 4 נשותיו ו-41 פילגשיו.

על פי המסורת שֵם, בנו של נוח, מצא מקור מים חיים במדבר וצעק 'ח'איואק' (מים חיים) ומכאן נגזר השם 'חיווה'. ארכיאולוגים גילו כאן שרידים בני אלפיים שנה. כאן חיו ופעלו הפילוסוף והרופא הנודע עלי אבן סינא (980-1037), המשורר אבו ראיקן בירוני (973–1048) והמתמטיקאי מוחמד אבן מוסא אל-חורזמי (780-845) שמיוחסים לו 'אלגברה', 'לוגריתמים' והמצאת הספרה אפס (0).

המראות של חיווה הן בלתי נשכחים.

חיווה - מדרסה "מוחמד אמין חאן"

הסיור בחיווה מפגיש אותנו עם ארכיטקטורה ייחודית – ה'קלתא מינאר' (המינרט הקצר), שגובהו מגיע ל-26 מטרים והיה אמור להגיע לגובה של 100 מטרים ולהיות הגבוה ביותר במרכז אסיה. החאן מוחמד אמין חאן נפל בקרב (1850) ויורשיו, שנמנעו מלהאדיר את זכרו, הותירו את המינרט המפואר, העשוי קרמיקה בגוון טורקיז, בלתי גמור. המקום הקדוש ביותר בחיווה הוא המוזוליאום המפואר של פהלוואן מחמוד (1248), שנחשב לגיבור בלתי מנוצח שידע לגבור גם על ייצרו וזכה למעמד של קדוש. האתר הקדום ביותר בחיווה הוא מסגד 'ג'ומעה' (יום השישי) העומד על 218 עמודי עץ מגולפים, ששימש את אנשי השיירות על דרך המשי כבר בראשית המאה העשירית והוא יחיד במינו בעולם המוסלמי. תצפית על חיווה היא חוויה בלתי נשכחת.

בעולם הולך ומשתנה, התיירות שעושה את צעדיה הראשונים בחבל ארץ זה עשויה לשנות בעתיד נופים מרהיבים, מבנים מונומנטליים, ולשבור את תמימותם של התושבים האותנטיים שעדיין דבקים במסורות של הכנסת אורחים וכבוד לזולת. מומלץ לנוסע הישראלי חובב המסעות לבקר ככל המוקדם בחבל ארץ זה המשמר עדיין דפוסי חיים, שכבר נעלמו במקומות אחרים בעולם.
-----------

* הסופר בן-ציון יהושע הוא חוקר ומורה דרך למרכז אסיה. שהה כמה שנים בשליחות באזור. מחבר הספר 'אוק-יול – דרך לבנה – מסע במרכז אסיה’, הוצאת משרד הביטחון, תל-אביב.


[1] במונח 'דרך המשי' השתמש לראשונה בשנת 1877 Reht Gofenמחבר הספר China. מדובר לא בדרך אחד אלא בכמה דרכים, ששימשו כדרכי מסחר. דרך המשי קישרה את המזרח הרחוק, יפאן וסין, עם המזרח התיכון דרך מרכז אסיה. היא התחילה בנמל צור שם עגנו אוניות שבאו מאיטליה, מספרד ומארצות אחרות של הים התיכון. הנתיב הדרומי עבר את טרמז ואת בלך (כיום אוזבקיסטן ואפגניסטן). הנתיב הצפוני עבר את מרב (בימינו טורקסטן), דרך קארשי, בוכרה, סמרקנד, טשקנט, עמק פרגאנה (כיום אוזבקיסטן), אוש (כיום קירגיזיה) וקשגאר (כיום במערב סין). הדרך עברה לרוחבה של סין והגיעה עד לחופיה של יפאן.

[2] השם 'גובי' הוא במונגולית. הסינים קראו לו 'שִימוֹ' (מדבר חול) או 'הַן-הִי' (הים היבש). שטחו רבע מיליון קמ"ר. הנוף הוא פסיפס של מלחות , דיונות או משטחי אבנים וחצץ. הטמפרטורה קיצונית לכל כיוון. לדעת חוקרים האקלים היה פעם נוח יותר.

[3] קובלאי ח'אן (1216-1294), שליט מונגולי ונכדו של ג'ינגיז ח'אן. כבש את סין וייסד את שושלת יואן בה.

[4] מרקו פולו העלה את רשמיו בספר שקרא לו 'ספרו של מרקו פולו, אזרח ונציה, שבו מתוארים פלאי עולם'. הספר הוכתב על-ידו, בזמן היותו בשבי של ג'נובה (1298), למעבד הרומסנות הצרפתי רוסטיצ'אנו מפיזה, כשהוא נעזר ברשימותיו שכתב בסין. אחת החידות עד היום מדוע מרקו פולו אינו מזכיר כלל בספרו את החומה הסינית.

[5] קארה-קום (המדבר השחור) משתרע בין הנהר אמו-דאריה להרי קוֹפֶּט-דאג. שטחו כ-300,000 ק"מ. בעונת האביב מתכסה במעטה ירק המשמש מרעה לצאן ולגמלים. הקיזיל קום (המדבר האדום) משתרע בין קזחסטן לאוזבקיסטן, בין הנהרות האמו-דאריה והסיר דאריה ושטחו 297,900 קמ"ר. בעמקים מגדלים כותנה, אורז וחיטה ויש מרעה לצאן מזן קאראקול.

[6] אנשי השיירות שבאו מח'וראסאן, ועברו את מחוזות הכוזרים המתייהדים הם שעדכנו את חסדאי איבן שפרוט לגבי הימצאותם של הכוזרים. בעקבות מידע זה כתב אבן שפרוט את איגרתו הידועה אל יוסף מלך הכוזרים. ראה: בן-ציון יהושע [רז], 'מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן', ירושלים, הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 82-84.