אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נשיכה צרפתית / דניאל בן סימון


נשיכה צרפתית / דניאל בן סימון. הוצאת עם עובד
נשיכה צרפתית / דניאל בן סימון. הוצאת עם עובד

האומנם הנשיקה הפכה לנשיכה? בעקבות קריאה בספר "נשיכה צרפתית" מאת דניאל בן סימון • הוצאת עם עובד.

לאחרונה ראה אור בהוצאת עם עובד ספרו הרביעי של העיתונאי דניאל בן-סימון, "נשיכה צרפתית - סיפורה של חרדה יהודית". הספר עוסק באירועים האנטישמיים שעברו על יהודי צרפת בשנים האחרונות. בן-סימון מסקר מזה שנים את הזירה הפוליטית הצרפתית. זהו ספר על הקהילה היהודית בצרפת, ואולם בה בעת זהו סיפורה של החברה הצרפתית לאחר תהליך הדה דקולוניזאציה. באמצעות, סיפורים מן החיים וראיונות עם דמויות ידועות כמו הסופר מארק אלטר, הסוציולוג הנודע שמואל טריגאנו, העורך האגדי של ה"נובל אובזרבטור" ז'אן דניאל, ויועצו האישי של הנשיא מיטראן ז'אק אטלי, ודמויות פחות ידועות מנסה בן סימון, לתאר הוויה מסויימת בקרב יהדות צרפת. מי כמוהו יכול להבין את ההתרחשויות, הן בגלל רקעו הפרונקופוני, והן בשל השכלתו במדע המדינה. בארון הספרים הישראלי, יש מעט ספרים על הקהילה היהודית בצרפת. מבחינה זו, הספר מהווה תרומה חשובה להכרתה של קהילה זו. הכתיבה של דניאל בן סימון קולחת, רהוטה ומדויקת. כתיבה דוקומנטארית יש בה כדי להטעות, כי הז'אנר מבליע איזו הנחה סמויה כביכול הסיפור המסופר מועבר לקורא "כפי שהוא" [at is] ללא סינון, או כביכול דעותיו ואמונותיו של הסופר מושלכות הצידה כדי להותיר את רשות הדיבור למרואיין או למושא הסיפור.

למעשה בן סימון נוכח לא רק בעצם כתיבתו וסגנונו אלא בעיקר בעצם בחירת הסיפורים והמרואיינים וסדר הבאתם בספר והקישור ביניהם. כמי שחי בצרפת, למד במוסדותיה, ומבקר בה בתדירות גבוהה, אציין כי לצד החרדה יש גם תחושות אחרות הרבה יותר משמחות ואלה אולי אף מרובות יותר, יש תחושות נחת, תחושות עוצמה והגשמה עצמית, תחושות הצלחה והישגים. מיקוד אלומת האור על הרצח של סבסטיאן סאלם ואילן חלימי, על חילול הקברים והגופות בקרפנטרה או על שריפת בתי כנסת, יכול להטעות ולהותיר על הקורא את הרושם כאילו הרדיפות האנטישמיות הם תמצית חווייתה הקיומית של יהדות זו ולא היא.הסיפור הפותח הוא על סבסטיאן, תקליטן יהודי צעיר מצליח שהוזמן לתקלט במועדונים היוקרתיים ביותר בפאריז ומחוץ לצרפת ,שגר בפרבר עני בסמיכות לערבים. עאדל, חבר ילדותו רוצח אותו בחניון הבית, ספק מתוך קנאה, ספק מתוך טירוף, ספק מתוך מניעים אנטישמיים. סיפורו הטראגי של סבסטיאן היהודי, באותה מידה יכול להיתפס בעיניו של סוציולוג צרפתי או מוסלמי גם כסיפורו הטראגי של עאדל ואמו. מנקודת ראות יהודית, הנרצח היהודי הוא לב העניין, אבל מבחינתה של קהילת המהגרים המוסלמית עאדל יכול להיות אלגוריה על מצבה הקיומי האומלל. קין של העידן הפוסט קולוניאלי המקנא בהבל שמנחתו התקבלה. יתרה מכך, הסיפור של סב ועאדל אינו משקף את סיפורה של הקהילה היהודית בצרפת, כי רוב היהודים אינם מתגוררים בבתים משותפים עם מוסלמים. רוב הקהילה היהודית מתגורר בשכונות מבוססות, בערים מבוססות או ברובעיה המבוססים של פאריז, הרחק מריכוזי המהגרים המוסלמים ובעיקר מנהל אורח חיים בורגני לעילא ולעילא. הסיפור של סבסטיאן ועאדל הוא כה חזק ומזעזע שהבאתו בפתיחה, מעוותת לגמרי את התמונה ומטילה צל על חווית הקריאה של שאר הספר. מיקומו של הסיפור הראשון בפתיחה בעייתי גם משום שיהודי צרפת הם בעיקר רופאים, רופאי שיניים, מדענים, בעלי עסקים, יזמי היי טק, המצויים ברומו של המדרג המקצועי כמעט בכל מקצוע שניתן להעלות על הדעת ולא תקליטנים. משפחת סלם אינה מייצגת את הפרופיל הסוציו אקונומי הממוצע של יהדות צרפת.

הסיפר מעוות את הצלחתה של יהדות צרפת. נכון יש עדיין יהודים שלא הצליחו לצאת מפרברי המהגרים ונאלצים לחיות בקרבה מאיימת לאוכלוסייה המוסלמית המחצינה בעשור האחרון את זהותה, דתה, שפתה ומנהגיה ואת שנאתה לישראל בהתרסה מופגנת. אך אלה הם בבחינת מיעוט, רוב היהודים הם בעלי מקצועות חופשיים, בעלי עסקים וחברות אנשים מבוססים שיכולים להרשות לעצמם לצאת לשתי חופשות בשנה, כל שנה, לרכוש בית שני בכפר, בריביירה בדרום צרפת או בישראל. זו קהילה איתנה ומאורגנת היטב, אם הקו האדום יחצה, תוך חודשים ספורים צרפת תתרוקן מיהודיה, אלה לא יתקשו להגר לקנדה ארה"ב או לישראל. מקסימום הסוכנות היהודית תדאג למתי מעט שיישארו מאחור. הרצח של אילן חלימי הוה קו שבר סייסמי בקרב יהדות צרפת, כי לאיש מבני הקהילה לא היה ספק שמדובר ברצח על רקע אנטישמי. הרוצח והקורבן לא הכירו זה את זה קודם, ואילמלא דעותיו הגזעניות של הרוצח אילן היה עדיין חי בקרבנו. הרצח המפלצתי של אילן חלימי הפך את השאננות וההונאה העצמית לאמצעי הסחה פסיכולוגיים חסרי תועלת. אחרי רצח אילן חלימי כל אחד מבין שכללי המשחק השתנו. האפשרות שיהודי יכול להירצח על רקע אמונתו וזהותו הדתית, אינה עוד חלום פלצות אלא אפשרות ממשית. יהדות צרפת דרוכה לקראת הבאות. אם יהיו מקרי תקיפה נוספים, היהודים יעדיפו את השאננות והחיים הטובים על פני הדריכות והפחד. הדתיים והמסורתיים יעלו לארץ, היתר יהגר לארה"ב. הספר מבקש לתעד את חרדת היהודים ואולם החרדה בצרפת אינה מצטמצמת לאזרחיה היהודים בלבד. צרפת, מולדתה של המהפכה הצרפתית, המדינה שהטילה את חיתתה על אירופה בתקופת נפוליאון, המדינה שפרשה את מפרשיה על תבל ומלואה, שכבשה חלק נכבד של קנדה וארה"ב של היום, משלה על האיים האנטיליים באוקיינוס האטלנטי, על ויינטנאם על שלוש מדינות המג'רב, על לבנון וסוריה ועל חלק נכבד מהיבשת השחורה, המדינה ששפתה שימשה במשך שלוש מאות שנים כשפה הדיפלומטיה הבין לאומית, המדינה ששלטה "על חצי עולם" כמו שאומרים, שרויה במשבר. החרדה היהודית אולי יש לה ביטויים גלויים יותר ואפיונים ייחודיים, אבל זו נגזרת של משבר עמוק ומקיף יותר שעובר על החברה הצרפתית. למרות היציאה ההדרגתית מרוב רובם של המושבות, צרפת לא הצליחה להתגבר על הירידה במעמדה הבין לאומי. מבחינתה של צרפת - המאה העשרים- הייתה ארורה במיוחד, במלחמת העולם הראשונה, צרפת איבדה כמעט מיליון וחצי חיילים, במהלך המלחמה ועוד כחצי מליון חיילים מתו לאחריה כתוצאה מהידרדרות במצבם הרפואי.

מגפת השפעת הספרדית שפרצה בחורף 1918 גבתה עוד מאתיים אלף נפש. במלחמת העולם השנייה צרפת איבדה שש מאות אלף נפש, חיילים ואזרחים, 1.5% מכלל האוכלוסייה, המלחמות בהודו סין שנמשכה מ 1946-1954, ובמגרב גבו עוד כמאה אלף הרוגים. צרפת הייתה מעורבת ביותר מדי מלחמות מעבר ליכולותיה הדמוגראפיות.שנתונים רבים של צעירים נכחדו. בעקבות היקפי האובדן חסרי התקדים הללו, צרפת הנהיגה מדיניות הגירה מאיטליה, ספרד, פורטוגל ואפילו מארצות רחוקות יותר כמו מרומניה ופולניה. המהגרים הללו ברובם הגדול היו נוצרים קתולים, ואף יהודים, בתוך פחות מדור רובם התערו בחברה הצרפתית ואף הגיעו להישגים יוצאי דופן. המהגרים הקתולים, מאיטליה, ספרד, פורטוגל או פולניה לא התקשו להתערות כי הם לא נדרשו להמיר את דתם כדי לחוש שייכים, הם החליפו שפה, בתוך שניים שלושה דורות, שפת ארץ המוצא נשכחה ובזה תם העניין. המהגרים הוייטנמים והסינים, למרות שונותם הפיזיונומית הצליחו בתחום הכלכלי. הם וויתרו על כל ניסיון להתערות בחברה הכללית. הם התרכזו ברובעים מסויימים שהפכו עם השנים למעין רובעים סיניים כמו הרובע השלוש עשרה בפריז. היהודים שנושאים כישורים כמעט גנטיים להגר, לנדוד, לתקוע יתד ביעד החדש ולחיות כמיעוט, לא התקשו לנטוע אוהל ולחיות כמיעוט גם בצרפת. יהודי יוון, תורכיה, קורפו, מצרים, מרוקו, אלג'יריה וטוניסיה שבאו מרקע פרונקופוני, לא התקשו להתערות, להתבסס ולעלות בסולם החברתי. הבעיה הצטמצמה לאלה שבאו לצרפת בחוסר כל מבחינה כלכלית ונאלצו להתגורר עם הגעתם בדיור העממי המסובסד,[ les hachélèmes] כמו שיכוני עמיגור ועמידר אצלנו. אלה מצאו עצמם בשכנות ובסמיכות למהגרים המוסלמים. קבוצה זו קטנה בכלל הקהילה היהודית, אך בגלל פגיעותה והחיכוך שלה עם המוסלמים עניינה מובלט ועולה לכותרות, אך מבחינה סטטיסטית מדובר במיעוט.לאחר תהליך הבניה מחדש שבא לאחר מלחמת העולם השנייה ותהליך הדה קולוניזאציה, כאשר היה ניראה שצרפת, יצאה ממשברי העומק שפקדו אותה במאה העשרים, הקטסטרופה של מלחמת העולם הראשונה, השפעת הספרדית, מלחמת העולם השנייה, הכיבוש הנאצי, תקופת ווישי, המשבר הפוליטי של הרפובליקה הרביעית, התבוסות באסיה ובמגרב והיציאה מהקולניות, כאשר היה נדמה שהפצעים הגלידו לפתע התברר שהצלקות מכאיבות לא פחות ואולי יותר מהפצעים עצמם. בעיית המהגרים המוסלמים הפכה לאתגר חסר פתרון. אם הרפובליקה תאכוף את הערכים שלה על המוסלמים, זה יעלה לה בעימות עם העולם המוסלמי ואם תוסיף לגלות רפיסות מול ההתנהלות המתגרה של המהגרים המוסלמים, כמו סגירת רחובות בלא אישור רשויות החוק כדי לקיים תפילה המונית ברחוב למשל, באמצע היום, אז היא תוכרע מבפנים.

צרפת כיום, שרויה במשבר, כי "התוכנה הרפובליקנית" המבוססת על הפרדת הדת מהמדינה לא מתאימה לעשרה אחוז מאוכלוסייתה. רוב המהגרים מצליחים למצוא איזונים חדשים בין זהותם הקודמת לזהותם החדשה. לכולם ההגירה קשה אך רובם מצליחים לבנות בסופו של דבר גשר בין עבר והווה, ולחצות את תהליך ההתערות במידה זו או אחרת של הצלחה, עם המוסלמים זה לא קרה, משום שלצרפתים אין ניסיון היסטורי של מגורי מוסלמים בטריטוריה שלהם מצד אחד והמוסלמים בכללותם הם נטולי ניסיון היסטורי של חיים במעמד של מיעוט בנכר מצד שני. המוסלמים יודעים לחיות כרוב שליט על אדמתו שמחזיק ברסן השלטון והריבונות, לחיות כמיעוט, לצד קהילת רוב דומיננטית ששפתה, תרבותה ודתה שליטות, עם המצב הזה אין להם כלים להתמודד. ההצלחה של היהודים בצרפת נובעת מכך שליהודי יש ניסיון היסטורי בקיום כמיעוט בקרב רוב לא יהודי. "מצב השוליות" לכאורה הגלום בהיותך מיעוט, מוכר ליהודי מקדמת דנא. למהגרים המוסלמים, "מצב השוליות" האובייקטיבי הזה הנובע ממספרם ביחס לרוב האוכלוסייה, נתפס כמצב של נחיתות והשפלה כלפי שפת הקוראן והאסלאם. התוכנה הרפובליקנית שוללת כל ערבוב אפשרי בין דת ומדינה, ואילו המהגרים המוסלמים נותרו נאמנים לתפיסת העולם שאינה מבחינה בין דת ומדינה ובין קודש וחול. הבעיה בסופו של דבר היא מוסלמית - צרפתית. גם אם אחרון היהודים יעזוב הבעיה לא תחלוף, להיפך היא רק תחריף. צרפת נמצאת מול מציאות שלא ברור אם היא מבינה את מלוא משמעותה והשלכותיה. לאגרסיות של המוסלמים כלפי היהודים ניתנים הסברים שונים: קנאה ביהודים ותסכול, השפעת הסכסוך הישראלי ערבי על ליבוי השנאה כלפי היהודים, עוינות התקשורת הצרפתית בסיקור הסכסוך הישראלי ערבי, השתמרות האנטישמיות הנוצרית הקדומה בשיח של גלוחי הראש הניאו נאצים, ורפיסות טיפולו של הממשל באירועים אנטישמיים. הסברים אלה רווחים בשיח הציבורי הפנים צרפתי וגם בספר. למתבונן מן הצד ניראה שהמחנות הניצים: המוסלמים טרופי האמונה הממומנים על ידי גורמים סעודים וואהביים מזה וגלוחי הראש וקבוצות ניאו נאציות מזה, מצחצחים חרבות, משחקים משחקי מלחמה ומתרגלים את הקרב העתידי הגדול בניהם על חשבון היהודים. ולמרות שלכאורה מדובר בצרפת, איך שהוא זה קשור גם לישראל, כי הצלחתו של האסלאם האפוקליפטי הוואהבי בצרפת, ישליך באופן ישיר גם על מצבה הביטחוני של מדינת ישראל. צרפת לא הצליחה להתגבר על משברי העומק שחוותה במאה העשרים. מוזר לומר זאת, אבל כדי לשקם את מעמדה עליה תחילה להשלים עם העובדה שאינה עוד מעצמה. שיראק עוד חי את שלושת העשורים הראשונים של חייו כאשר צרפת החזיקה בקולניות. המנהיגות החדשה המתמודדת לנשיאות נולדה ברובה לאחר היציאה מאלג'יריה ואולי בזה טמון הסיכוי לפתרון. האנשים האלה לא חוו את ימי הזוהר והתהילה. מבחינתם צרפת היתה תמיד רק האקסאגון, [המשושה] קורסיקה ועוד כמה מושבות קיקיוניות מעבר לים. צרפת משלמת עתה באיחור של חמישים שנה, את מחיר כיבושיה והתגרותה בחמש המדינות המוסלמיות הערביות: מרוקו, אלג'יריה, טוניסיה, לבנון וסוריה ועוד כהנה וכהנה מדינות מוסלמיות כמו מארוטאניה ומאלי באפריקה השחורה. היא הנחילה להם את תרבותה ואת שפתה, בסופו של דבר בני הקולוניות רדפו את אדוניהם לשעבר עד ביתם. צרפת של היום, אכולת רגשות אשם כלפי המושבות שלה בעבר ובה בעת שבורה, מרירה והמדוכדכת בעקבות ירידתה מגדולתה. צרפת שרויה במשבר עמוק. היהודים רגילים לנדוד, אם המצב יהא בלתי נסבל, לכל היותר ימשיכו במסע נדודיהם לאמריקה או יעלו לישראל. אבל מה יעשה הצרפתי? שלנגד עיניו ארצו משנה את פניה ומאבדת את אופיה הגאלו-רומי ההיסטורי, האם זהו סיפורה של גוויעה ידועה מראש או שצרפת תמצא את העוצמות להיחלץ מהמשבר?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת סלבדור סולטו