אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אין ברירה, חייבים לנתח - רשלנות רפואית


הכללות זה דבר נורא. בדומה לסטטיסטיקה, הן כלי שאי אפשר שלא להשתמש בו במקרים מסוימים, ובדיוק כמו הסטטיסטיקה, הן כלי ששימוש בו יכול לספק צידוק לכל דבר שלא יהיה, החל במניעת כניסה למועדוני לילה וכלה ברצח עם. ובכל זאת, כולנו מכלילים מדי יום ביומו. לא תמיד השימוש בהכללה הוא בהכרח שימוש לרעה. אני יכול, לדוגמא, לכתוב כאן ש"האוסטרלים הם אנשים חביבים בצורה בלתי רגילה" ויש להניח שהאוסטרלים וכמותם רוב האנשים שחיו באוסטרליה אי פעם יסכימו איתי, למרות שאני בטוח שכל אחד ואחד מהם נתקל גם באוסטרלים לא חביבים בכלל. גם אני נתקלתי בכאלה, ובכל זאת, המוסכמה, ההכללה, חוק האצבע הגורף, נוטה להסכים איתי – האוסטרלים, ברובם, הם באמת אנשים חביבים בצורה בלתי רגילה, בייחוד בהשוואה לאזרחי מדינות רבות אחרות בעולם.

אם, לעומת זאת, אעשה הכללה שלילית (בעיניים מסוימות) ואומר ש"האוסטרלים הם אנשים שאינם אוהבים לעבוד קשה מדי", ייתכן מאד שאקבל על הראש מהרבה אוסטרלים (או לפחות מאלה בינם שקוראים עברית). יחד עם זאת, למרות שמדובר בהכללה, ואפילו שלילית, יש להניח שאחוז גבוה יחסית בין אותם שחיים כאן יסכימו איתי בכל זאת. האוסטרלים, אין מה לעשות, יעדיפו במקרים רבים לבלות במקום לעבוד, ואם כבר הכרחת אותם לעבוד, הם ינסו במקרים רבים למצוא את הדרך הקלה והקצרה ביותר לעשות את העבודה, כדי שיוכלו לחזור לשגרת הבילוי והנמנום שלהם בהקדם האפשרי, בבית או במשרד. לא מדובר בהכרח בדבר רע. ה-"no worries" האוסטרלי האהוב והידוע הוא לא סתם מטבע לשון. מדובר בדרך חיים ואם לומר את האמת, ברוב רובם של המקרים, זו יופי של דרך. נכון שלפעמים היא גוררת בצידה קצת חוסר מקצועיות, חוסר ידע וסתם חוסר יעילות, אבל מה זה לעומת ההנאה והשלווה שבחיים שאינם בגדר התמכרות לעבודה.

גם על ההודים, אם כבר בהכללות עסקינן, אומרים דברים די דומים. הם אנשים חביבים, מקסימים וחברותיים ברובם, וגם הם, בדומה לאוסטרלים, לא מי יודע כמה יסודיים. הגישה ההודית, במקרים רבים, גורסת שפינות נמצאות שם כדי שיחתכו אותן. העובד ההודי הממוצע יביט במעסיק שלו בחיוך רגוע ובעיניים חומות ומסכימות, יבלע בצמא כל מילה שלו, יהנהן בראשו במרץ וימשיך לטאטא את הזבל מתחת למקרר. אולי בשל כך ואולי בשל סיבות אחרות, נראה שהשילוב ההודי-אוסטרלי עובד היטב, ולא רק על מגרש הקריקט. אוסטרליה מוצפת במהגרים הודים (כמו גם מדינות רבות אחרות בעולם), והאווירה הלא רשמית במקומות עבודה רבים גורסת שאם למעסיק האוסטרלי לא ממש אכפת מאופי התנהלות העסק כל עוד הוא מרוויח כסף, העובד ההודי בטח לא יהיה זה שיעיר לו על זה. נכון, למהגר הישראלי הממוצע זה עשוי לצרום (חלקכם עשויים להתפלא, אבל אם נמשיך לרגע בהכללות, הישראלים נחשבים בין היסודיים, היצירתיים והמקצועיים שבאזרחי העולם, במקצועות בהם הם עוסקים), אבל בכל מה שקשור לאופי האוסטרלי, מצא מין את מינו, פשוט כך. וגר זאב עם כבש, שאנטי עם no worries ירבץ, ובדרך כלל נראה שכולם מבסוטים מהסידור. רק מה, כשזה לא עובד, זה לא עובד בענק.

ד"ר ג'ייאנט פאטל (jayant patel), 56, הוא רופא מנתח בהכשרתו, תושב הודו מלידתו שגדל, חונך, למד והוסמך שם. מאוחר יותר היגר והפך לאזרח ארצות הברית, שם עסק במקצועו עד שנת 1998. בשנת 2003 החליט לעבור לאוסטרליה, כך סיפר למעסיקיו החדשים בבית החולים הציבורי שבבנדברג, bundaberg)), עיירה קטנה המספקת שירותים רפואיים לתושביה ולתושבי העיירות הסמוכות, המצויה כשעת נסיעה צפונית לבריסביין, בירת קווינסלנד, וידועה בעיקר בזכות הרום המצוין והידוע אותו רוקחים במבשלת השיכר המקומית. בית החולים המדובר נחשב למקום עבודה מורט עצבים ששחק רופאים מנתחים רבים בשל עומס העבודה השגור בו וקברניטי בית החולים התמוגגו מאושר על ההזדמנות שנפלה בחלקם. "הנה," הם חשבו וודאי לעצמם, "נפתרו כל בעיותינו. לא רק שלפנינו בחור הודי חביב ונעים הליכות, שוודאי ניחן בסבלנות רבה יותר מן המנתח האוסטרלי הממוצע, אלא שמדובר אף במהגר, אדם שיעריך ויכבד הרבה יותר את ההזדמנות שנפלה בחלקו ויישאר בתפקיד, יש להניח, תקופה ארוכה יותר מאותם רופאים אוסטרלים צעירים שחלפו ונעלמו במסדרונות בית החולים כפטריות אחרי הגשם". מהגרים, בנוסף, אינם מצפים לתנאי העסקה זהים לאלה שלהם מצפים העובדים המקומיים, בכל תחום שלא יהיה. יש להניח ששילוב העובדות הללו הפכו את ד"ר פאטל למועמד המוביל, אם בכלל היו מועמדים נוספים לתפקיד וד"ר פאטל התמנה למנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים הממשלתי בבנדברג.

אף אחד מאותם קברניטים, כך נראה, לא ממש הקדיש מחשבה יתרה לעובדה שבתיק המסמכים היה חסר מסמך אחד. לא משהו גדול במיוחד או חשוב במיוחד. בסך הכול דובר במסמך מאיגוד הרופאים האוסטרלי שאמור היה לאשר את הסמכתו של הדוקטור החביב לעבוד באוסטרליה. אישור שהיה ניתן לו רק לאחר בדיקה עם הגוף המקביל בארצות הברית, שם חי ועבד במהלך עשרים השנים האחרונות לערך. מכתב שאמור היה לאשר שלד"ר פאטל יש "תיק נקי" בכל מה שקשור לעבירות הקשורות ב-רשלנות רפואית ושהוא רשאי ומוסמך להמשיך בעיסוקו באוסטרליה. בהתחשב בהמלצות החמות מרופאים עמיתים שנחו בתיקו של המנתח הוותיק ונעים ההליכות, נדמה שלא היה נראה לאף אחד מן האוסטרלים, שכזכור, מלכתחילה אינם אוהבים לעבוד קשה מדי, שיש ממש צורך להתעקש על אותו מסמך קטן ושולי, שלא לדבר על, חלילה, לקיים איזו שיחה טלפונית עם מעסיקיו הקודמים של ד"ר פאטל בארצות הברית. שיחות בינאטלנטיות, בכל זאת, הן סיפור מעיק ויקר, והמבטא המעצבן הזה של הינ'קיס יכול להוציא כל אוסטרלי משלוותו בתוך חמש דקות על השעון. "יהיה בסדר," הם אמרו זה לזה, יש להניח. "no worries".

ה-"no worries" הזה עלה ביוקר לכשמונים ושבעה חולים שמתו, על פי החשד, תחת סכינו של ד"ר פאטל או בעקבות ניתוחים אותם ערך במשך השנתיים בהן מילא את תפקידו בבנדברג, עד לחודש מרץ השנה. לטענת הוועדה הבודקת, אפשר להאשים את פאטל באופן ישיר בהחלט לפחות בשמונה מהם. החשדות החלו עולים בקרב נציגי הצוות הרפואי בבית החולים הקטן מעט לאחר תחילת תעסוקתו של פאטל, כשהנ"ל הכריז על חולה כנתון "במצב יציב". בדיקה חוזרת גילתה שהנ"ל נתון במצב מוות מוחי מזה זמן מה. מסתבר שטעות לעולם חוזרת, אפילו בתחום הרפואה, וכן שאין גבול לדברים איתם משלימים האוסטרלים רק כדי לא לעשות עניין גדול מדי או רעש אם אפשר שלא.

מה שמזעזע הוא, שלמרות שכמעט כל הדברים שיפורטו מטה הובאו, עם התרחשותם או מעט לאחר מכן, לידיעת הנהלת בית החולים, דחתה זו את המתלוננים בתואנות שונות, החל ב"מדובר בבעיה אישית שלך עם הרופא" וכלה ב"אבל הוא מכניס המון כסף לבית החולים", מה שהייתה, ככל הנראה, הסיבה העיקרית לכך שהאדם הזה, שלא הועמד עדיין לדין ואולי גם לעולם לא יועמד, אבל מסתמן כרשלן הרפואי של המאה, נשאר בתפקידו, למרות שבבית החולים (וכעת גם בתקשורת האוסטרלית) הוא זכה במהירות לכינוי dr. death. במקרים אותם בדקה וועדת החקירה הממשלתית שמונתה לבדיקת המקרה, כחודש לאחר שד"ר פאטל, שהרגיש ככל הנראה את "המים מתחממים" בבית החולים, עזב את המקום ואת אוסטרליה, נחשפה מסכת ניתוחים וטיפולים כושלים שגרמו ככל הנראה למותם של רבים, כאמור. בין השאר הובאה בפני הוועדה עדותם של רופא שאסר על פאטל לנתח את חוליו, של אחות שליוותה אותו בביקורי הבוקר שלו וראתה כיצד הוא מפשפש באצבעותיו החשופות בתחבושותיהם ופצעיהם של חוליו וממשיך לעשות בדיוק את אותו הדבר במיטה הבאה, מבלי לנטול את ידיו. כשהאחות הכריחה אותו, פשוטו כמשמעו, לענוד לידיו כפפות חד-פעמיות לכל הפחות, והעירה לו על מנהגו הקלוקל, השיב לה האידיוט "על ידיים של רופאים אין חיידקים". חולה שעבר ניתוח במערכת השתן חזר לביתו וגילה שהוא משתין מהתחת, פשוטו כמשמעו. לתיקון הנזק נדרשו חמישה ניתוחים נוספים, בנוסף לשניים אותם ביצע פאטל. לפי העדויות, הוא דקר חולה שישים וחמש פעמים בזרועו כדי למצוא ווריד (וגרם לו לזיהום נוסף), ניתח חולים ללא אמצעי הרדמה כשהוא מתעלם מצרחותיהם, גרם לכריתת רגלה של חולה אחרת לאחר ששכח להסיר את התפרים אותם ביצע בה, והיה מהלך במסדרונות בית החולים, לעדותה של האחות הראשית, כשהוא "מחפש את מי לנתח". הוא אישר ניתוחים שבתי חולים אחרים סירבו להם מחשש לחייו של החולה, שהתברר כמוצדק עם מותם של החולים שהיו נתונים תחת השגחתו של פאטל, שלא סבל מהחשש הזה, ואף ביטל ניתוח שנקבע לחולה בבית חולים בסידני כדי שיוכל לנתח אותו בעצמו. גם החולה הזה, שחייו, יש להניח, היו ניצלים בכל בית חולים אחר, מת תחת סכינו של פאטל, לפי החשדות.

הרופאים והאחיות שהמשיכו להתלונן להנהלת בית החולים המשיכו להידחות באופן קבוע בעוד פאטל, שקבע עוד ועוד ניתוחים לחוליו, המשיך והזרים כמויות עצומות של כסף למחלקה ולמוסד בו עבד. אלמלא וועדה פנימית של משרד הבריאות, שביקשה וקיבלה דיווח מפורט של מקרי זיהום כחלק מביקורת פנימית, גילתה שכמעט כולם התגלו אצל חוליו של פאטל ונחרדה, ספק אם משהו היה מתגלה אי פעם. רפואה זה עסק מסוכן, יודע כל מי שעומד לעבור ניתוח. חייו ושלמות גופו של המנותח נתונים בידיו של הרופא, שהוא אפילו לא חצי אלא אלוהים בכבודו ובעצמו ובידיו הכוח לחיות או להמית, להציל או לזנוח.

במרץ השנה החלו המים מבעבעים סביב ד"ר פאטל. משרד הבריאות פתח בחקירה רשמית, הלשונות החלו מלהגות במרץ במסדרונות בית החולים, והדוקטור החביב ברח, כאמור, בחזרה לארצות הברית. מה שמדהים הוא, שבתיקו שבבית החולים (וכעת גם בתמלילי וועדת החקירה הממלכתית הזמינים לציבור) רשומה הצעה להארכת חוזה מאותה התקופה, קצת אחרי שאותה וועדה של משרד הבריאות כבר החלה חוקרת את מעלליו, בשיתוף הנהלת בית החולים, שנראה שקיוותה עדיין שאפשר יהיה להחליק את הסדינים, ליישר את ההדורים, ולא לאבד את התרנגולת מטילת ביצי הזהב שלהם. אבל ד"ר פאטל, שידע, ככל הנראה, טוב יותר מכולם מה בדיוק תגלה אותה וועדת חקירה, סירב בנימוס ועזב את אוסטרליה. הנהלת בית החולים שילמה לו את הכרטיס. מחלקה ראשונה.

כשהחרא התחיל לצוף, התקשר עיתונאי אחד מנומס להנהלת בית החולים ושאל אותם מה הם חושבים על עברו של פאטל בארצות הברית וכיצד ייתכן שהם הרשו לו לעבוד בבית החולים עם "תיק" שכזה. "איזה עבר?" שאלו בבית החולים בחשדנות. מסתבר שד"ר פאטל כבר לא היה בדיוק דוקטור כשעזב את ארצות הברית. איגוד הרופאים של מדינת אורגון, שם עבד, בבית חולים פרטי, עד שנת 1998, שלל את רישיון המנתח שלו כבר בשנת 2000, בעקבות שורה ארוכה של תלונות, מקרי מוות ופגיעה חמורה שנשמעים דומים מאד לשרשרת החשדות המועלה נגדו כאן באוסטרליה. בפני ד"ר פאטל עמדו שתי אפשרויות – לאבד את רישיון המנתח שלו או לעמוד לדין. הוא בחר באפשרות הראשונה, אסף כמה המלצות חמות ("אני גאה להציג את ד"ר פאטל המבריק..." נכתב בחלק מהן) מרופאים עמיתים שאלוהים רק יודעת איך הם יכולים לחיות עם עצמם, ושם את פעמיו לאוסטרליה, מבלי להודיע לאף אחד שהוא, למעשה, כבר אינו מנתח מוסמך. כאן קיבלו אותו, כאמור, בזרועות פתוחות, והשאר כבר יהיה, ככל הנראה, היסטוריה.

בית החולים היה בהלם. "איך גילית את כל זה?" הם שאלו את העיתונאי שמרגע לרגע הבין יותר ויותר, ככל הנראה, לאיזו רמה הגיעה הרשלנות.

"חיפשתי את השם שלו ב'גוגל'," הוא ענה.

הדוקטור הטוב, כאמור, ברח לארצות הברית כבר באפריל השנה. הסגרתו לאוסטרליה, אם בכלל, תהיה קשה עד בלתי אפשרית, משום שלפי חוקי ארצות הברית, כדי להאשים אותו ברצח יש צורך להוכיח כוונת זדון (שספק אם הייתה לו), ושום דבר למעט האשמה ברצח לא יגרום להסגרתו לאוסטרליה. ככה זה אצל האמריקנים. בעולם בו כולם תובעים את כולם, חייבים להגן על בעלי המקצוע. וודאי שהוא אינו עומד לחזור לכאן מרצונו.

אז מה יקרה לג'ייאנט פאטל? כנראה שלא הרבה. הוא ימשיך, יש להניח, בקריירה החדשה שלו, מכירת נכסי דלא-ניידי באורגון, ארה"ב, שם הוא שוהה לפי עדויות שונות.

והנהלת בית החולים בבנדברג? תינזף, יש להניח, ותחפש את מנהל המחלקה הכירורגית הבא. אולי אפילו יפטרו שם מישהו.

והחולים ובני משפחותיהם? הם יקבלו, יש להניח, פיצוי כזה או אחר ממשרד הבריאות. כמה שווה יד או רגל? כמה שווים חייו של אדם שמת עקב "טיפולו" של קצב בתחפושת רופא ושל הנהלה חמדנית ורשלנית? לחברות הביטוח וד"ר פאטל הפתרונות.

מה שבטוח, בין ה"שאנטי" ההודי ל-"no worries" האוסטרלי עוברת דרך ארוכה ומפותלת, עליה יש לצעוד בזהירות מרבית ובלי הכללות. ההולכים בה, אולי, יראו מדי פעם עקבות אדומים, בוהקים, עקבות של דם. עקבותיו של ד"ר ג'ייאנט פאטל.

פינת הדובדבן –

האזרח האוסטרלי ששוחרר מן השבי העיראקי, דוגלאס ווד, שב הביתה ומכר את סיפורו סוחט הדמעות לרשת הטלוויזיה "עשר" תמורת ארבע מאות אלף דולר. זה יעזור לא מעט, בייחוד בהתחשב במצבו הבריאותי שהורע במהלך השבי ובחוזים ע"ס שני מיליון דולר אותם הפסיד. ווד, שהתגלה בטעות במהלך סיור שגרתי של כוחות הצבא העיראקי, שב לביתו מרוט אך מבסוט, ועכשיו גם מצ'ופר קצת. ברוך שובך.המשבר במערכת הבריאות הנפשית, הנובע ממחסור עצום בצוותים רפואיים המוכשרים לעסוק בתחום, "גולש" על גדות התחום ואל חדרי המיון בבתי החולים הציבוריים, אליהם מגיעים חולי הנפש המתפרצים שאין עבורם מסגרת אחרת בשל חוסר בכוח אדם. השהייה בחדר המיון, שאינו מן הסביבות הרגועות והשלוות ביותר מטבעו, מחמיר את מצבם, ובמקרים מסוימים נאלצו נציגי בית החולים לקשור אותם למיטות באזיקים וכבלים במשך שעות ארוכות. גם ללא המשבר הזה, מצבה של מערכת הבריאות הציבורית אינו מי יודע כמה, לא בשל חוסר כסף חלילה אלא בשל חלמאות גרידא, הנובעת משינוי עתיק יומין בחוקי המימון האוסטרליים שנעשה לפני כשתים עשרה שנים, שינוי שהותיר תחומים אפורים רבים ללא מקור מימון ברור. כל הגורמים המעורבים מתחמקים מתשלומי הצמיחה, שהאחריות עליהם אינה מוגדרת באופן ברור בחוק, והמצב בבתי החולים הממשלתיים הולך ומחמיר.גשמים עזים מלווים בשיטפונות שיתקו את מערכת הרכבות של מלבורן, בירת וויקטוריה, העיר המדורגת ברמת החיים הממוצעת הגבוהה בעולם, משך שעתיים תמימות, עקב פיצוץ בצינור מעל חדר הבקרה במתקן הפיקוח הישן, שתוכניות לשיפוצו ולשדרוג מערכת הבקרה מעוכבות ללא סיבה ברורה במסדרונות הממשלה מזה ארבע שנים (זה בטח לא בגלל חוסר כסף). אך אל חשש, אזרח יקר, כל מי שיציג כרטיס שנוקב בשעות התקלה זכאי לפיצוי ממשלתי. נוהל קבוע, מסתבר, במלבורן, שהחברה האחראית על מערכת התחבורה הציבורית שלה מפצה מדי שנה את לקוחותיה על חריגות מהסכם השירות המפורסם בציבור. (כמו, נגיד, מכתב שנתי מ"דן" או מ"אגד" מלווה בהמחאה בנקאית לזכותכם בשל איחורים חריגים). אפרופו מלבורן, המשטרה הפדרלית וסוכנות הביטחון האוסטרלית (asio) ביצעו סדרת פשיטות על בתיהם של ארבעה אזרחים אוסטרלים מקומיים ממוצא מוסלמי והחרימו ציוד וחומר שהספיקו להם, ככל הנראה, לצאת בהודעה לעיתונות לפיה סיכלו ניסיון עתידי לביצוע פיגוע טרור בשתיים מתחנות הרכבת העמוסות של העיר. הדבר היחיד שתמוה בהודעה הזו, שלא לוותה בפרטים נוספים, הוא העובדה שהיא לא לוותה במעצרים, במסגרת החוקים החדשים להגנה מפני טרור, לפיהם אין על סוכנויות הביטחון חובה לשחרר שום פרט לנחקרים או לציבור, אלא אם בוצעו מעצרים. נציגי הקהילה המוסלמית ביקשו להבהיר שאין להם בעיה עם האשמת מוסלמים חשודים בפשע במידה והם אכן חשודים בו, אבל יש להם בעיה, ועוד איך, עם הפרת זכויות אדם ללא הסבר.

אנתוני פרינס (בתמונה מימי בית הספר) ולוק קארול, שני בני טיפש-עשרה אוסטרלים מצפון ניו-סאות'-וויילס שהחליטו לשדוד בנק במהלך טיולם בארצות הברית במרץ השנה נתפסו בקלות יחסית, בעיקר משום ששכחו להסיר את תגי השמות שעל מעיליהם, שזיהו אותם בשמם. העובדה שהם קשקשו זה עם זה במבטא אוסטרלי מובהק במהלך השוד גם לא עזרה יותר מדי, ולמרות הכותרות המשעשעות והתמונות המגניבות שהם שחררו לעיתונות העולמית, נראה שהם עומדים לקבל ארבע עד עשר שנות מאסר מבית המשפט בדנבר, קולורדו. נו, היה שווה? "אבאל'ה, קנה לי לונה פארק" – למיליונר המשאיות הוויקטוריאני לינדסי פוקס נמאס לראות את הלונה פארק הישן והאהוב של ימי ילדותו צונח ומתפורר אל תהומות הנשייה. הוא קנה אותו בשבעה מיליון דולר ומתכנן לשפץ, לשחזר ולשפר אותו על מנת להשיב אותו למקומו כאחד מאתרי התיירות של וויקטוריה. אז עכשיו יש לו הון מוערך של תשע מאות וחמישים מיליון דולר (פחות שבע), אימפריית משאיות כלל יבשתית החובקת שש מדינות ורכבת הרים אחת, די קטנה, עם צבע מתקלף, במקום טוב ליד הים.הגב' וויוויאן סולון-ראו, שגורשה מאוסטרליה עקב טעות של מחלקת ההגירה לפני יותר מארבע שנים ושוהה עדיין בפיליפינים, לא רוצה לחזור הביתה. ממשלת אוסטרליה, בהצעה נדיבה לדעתה, תשמח לעזור ולתמוך בה במשך ששת החודשים הראשונים לחזרתה. לעורכי הדין של ראו (וגם לי) נראה שאחרי ארבע שנים של גלות ובהתחשב בעובדה שבעלה חיפש ומצא את אשתו האבודה עצמאית, על חשבונו וללא תמיכה יתרה ממחלקת ההגירה ש"שכחה" איפה היא השאירה אותה, מדובר בחוצפה לא קטנה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיו מגן