אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הולכים, חוזרים, מסתובבים - על מסורת ה-Walkabout האבוריגינית


 קרוקודיל דנדי - גשש אוסטרלי מדופלם?

אם לומר את האמת, עם כל הכבוד לגששים אוסטרלים לבנבנים מדופלמים כמו קרוקודיל דנדי וסטיב ארווין (זצוק"ל), שאני רוחש להם כבוד רב ומעריך את תרומתם לתרבות האוסטרלית של המאה האחרונה עד מאד, לא תתפסו אותי איתם בבוש האוסטרלי אפילו ללילה אחד. כשמדובר בקרוקודילים אמיתיים, סופות חול קטלניות וטמפרטורות של ארבעים ושבע מעלות בצל בלי מצפן, אני לא לוקח סיכונים. אתם יכולים לשמור לעצמכם את כל הגששים האשכנזים שלכם, אני הולך על הדבר האמיתי – תושב אוסטרליה מקורי, אבוריג'יני, עם ניסיון והמלצות של אלפיים דורות לאחור, מוזמן לקחת אותי איתו אל הישימון האוסטרלי מתי שרק ירצה. כפות הרגליים המיומנות של האבוריג'ינים הולכות, בכל אקלים, בכל מצב ובכל שטח, רבותיי, כבר לא מעט זמן בכלל. התיאוריות הכי מקובלות בקהילה המדעית, שממפות את תושבי היבשת הזו כאחת מן התרבויות העתיקות ביותר, אם לא העתיקה ביותר ממש, המתועדת ומוכרת לאדם, יודעות לספר שנראה שהחבר'ה הגיעו לכאן לפני כחמישים אלף שנים, מפאפווה-גינאה החדשה, הנמצאת כיום צפונית לאוסטרליה, ברגל. כן, ברגל. כי באותה התקופה, לפני כחמישים אלף שנים, כאמור, סוברים המדענים שיבשת אוסטרליה הייתה מחוברת לאיי פאפווה (הנתונים כיום תחת ריבונות אינדונזיה ונמצאים בעיצומו של מאבק על עצמאותם) ול-טסמניה מדרום, במדף יבשתי ענק ומצופה קרח. היבשת האוסטרו-פאפווית הקדומה הזו מכונה סאהול (sahul) והאבוריג'ינים, שהגיעו מצפון, כאמור, כיתתו את רגליהם החסונות על מדף הקרח המפלצתי המדובר, מדף סאהול, כמה מאות קילומטרים אורכו, עד שהגיעו לשטחים הצפוניים של מה שאנו מכירים כיום כ-אוסטרליה. תום עידן הקרח ועת החלוםבשלושים אלף השנים שלאחר מכן הם שמרו, על פי עדויות, על קשר הדוק למדי עם שכניהם מצפון, עימם המשיכו לסחור ולהם המשיכו להינשא, והקשר המשיך והתקיים, גם לאחר גאיית הים והיעלמות הגשר שבין שני חלקי היבשת, לפני משהו כמו 18,000 שנה, עם קיצו של עידן הקרח המתועד האחרון הידוע לאדם. עד לאותה התקופה הספיקו כבר האבוריג'ינים לאכלס חלקים נרחבים מן היבשת, בעיקר באזורי החוף, ואותן רגליים חסונות הספיקו לכתוש כבר עוד כמה אלפי קילומטרים של כמה מן האזורים השוממים ביותר על כדור הארץ. תנאי האקלים של אותה התקופה, תום עידן הקרח, היו מן הקשים שידע כדור הארץ גם ללא תנאי השטח הבלתי אפשריים איתם התמודדו הנוודים האלה.

 

היבשת הקדומה "סאהול"

בניגוד לתמונה המצטיירת אצלנו בראש, אולי, כשאנחנו קוראים על "תום עידן הקרח", סיפורים שהשתמרו מאותה התקופה מעידים על סיום חד ופתאומי למדי של העידן, דוגמת "היום שאחרי מחר", על דגים שנשרו מן השמיים עם הפשרת האוויר והנוזלים, ועל גלי צונאמי ענקיים שפקדו את החופים. באופן טבעי, כדי להמשיך ולשרוד תקופה בלתי יציבה שכזו, נאלצו תושבי היבשת לאמץ להם אורח חיים של נוודות מעגלית ותנועה מתמדת בין מוקדי המזון העונתיים הספורים שהיו בנמצא. למעשה, עד להגעת האדם הלבן ליבשת, חיו עדיין האבוריג'ינים כציידים ומלקטים, ולא עברו, אולי בשל תנאי מזג האוויר ואולי בשל סיבות אחרות, לחקלאות ולחוואות המוכרים לנו כיום ברחבי העולם כולו, למעט מקרים בודדים של חוות צלופחים מתועדות במקומות שונים לאורך החופים. אורח החיים הנייד הזה בא לידי ביטוי באמונותיהם ומנהגיהם, המחזקים, מוקירים ומקיימים את ההיכרות המעמיקה והשורשית של העם העתיק הזה עם האדמה עליה חי, דרך הרגליים. מסכת התורה שבע"פ האבוריג'ינית, "עת החלום" (dreamtime), היא מקור עצום של סיפורים, משלים ופריטי מידע ציוריים הנוגעים לתצורתה הגיאוגרפית, האקולוגית והסביבתית של אוסטרליה ומועברים לדורות הבאים תוך שירה, נגינה, ריקוד, סיפור וניסיון מוחשי.שלושה סוגים של walkaboutאחת מן המסורות הבולטות ביותר שנראה והשתמרה בקרב בני הקהילות השונות ברחבי היבשת כולה ותרמה, ככל הנראה, באופן משמעותי לשימור הקשר בין השבטים השונים, כמו גם להעברת התורה הענפה הזו ביתר עוז, היא מסורת ה-walkabout, שהתרגום הכי קרוב שלה לעברית הוא "הסתובבות". כמו תמיד, אנו נתקלים בקשיים כשאנו מנסים לתעד, לנתח ולהבין בכלים עכשוויים, מילוליים ושכליים משהו בינאישי, רגשי ומסורתי. גם במקרה של ה-walkabout אנחנו נתקלים בקשיים דומים, ונראה שאפשר למפות את המושג לשלושה סוגים של "הסתובבות" לכל הפחות, שרוכזו תחת ביטוי אנגלי כולל אחד ויחיד -מסע החניכה

"עת החלום" - מקור עצום של סיפורים, משלים ופריטי מידע ציוריים הנוגעים לתצורתה הגיאוגרפית, האקולוגית והסביבתית של אוסטרליה ומועברים לדורות הבאים תוך שירה, נגינה, ריקוד, סיפור וניסיון מוחשי

הראשון הוא מסע חניכה של ממש אותו עוברים ילדי השבטים בצעירותם, במהלכו ייקח אותם אביהם או חונך אחר להתחקות אחר מסעות האבות, יצורים קדומים, שמימיים כמעט, שתנועותיהם, מסעותיהם ומעשיהם עיצבו את פני השטח עליו חיו בני הקהילה. לכל אזור גרסאות משלו, התואמות את תוואי פני השטח המקומי ומגדירות באמצעות שירה, סיפור וריקוד את מפת הטבע המיידית, את המותר והאסור לאכילה, את המקומות המסוכנים, הבטוחים והחשובים הנמצאים בקרבת מקום, ולעיתים גם פרטים אודות מקומות מרוחקים יותר, חשובים לא פחות. לכל אחת מן הקהילות כמעט, לדוגמא, גרסא משלה לסיפור אודות יצירתו וקיומו של אולורו (uluru), המכונה באנגלית ayer’s rock ונחשב אתר שבטי מרכזי ומהותי לאבוריג'ינים ברחבי אוסטרליה כולה. מסעות החניכה הללו אופיינו בטשטוש הגבולות בין זמן ומקום, בין שטח לצליל, ריח ותחושה. במהלך המסע והחייאת סיפור האבות הקדומים מוצא עצמו החניך חי מחדש, באופן הנחרת עמוק בזיכרון המוחי והרגשי, את סיפור ההרפתקה הקשור קשר בלתי נפרד באדמה שעליה פוסעות רגליו, בצמחיה ובחי המקיפים אותו ובמסר הנלווה אל כל אלה. לכל תנועה, לכל הברה, מקבילה סביבתית באדמה, בצמחיה, באוויר. לכל חלק בסיפור טביעת רגל משלו בפני השטח הסובבים. במהלך הטקס, בדומה ל"עת החלום" האגדית עצמה, חווה החניך לתקופה קצרה את תחושת ה"אין-זמן" החלומית, הרוחנית, שנדמה והיא מטרתה הגלויה או הנסתרת של כל דת ותרבות עלי אדמות, שלכולן דרכים שונות ומשונות להשיגה, החל מן המדיטציה הטיבטית או ההודית וכלה בעלייה לרגל המוסלמית. האבוריג'ינים השכילו להפוך את המסורת הרוחנית והחברתית שלהם גם למדריך הישרדות סביבתי שבטי מעמיק, שהוכיח את עצמו משך עשרות אלפי שנים והפך אותם לחלק בלתי נפרד מן הסביבה הטבעית האוסטרלית.מסע ההתבודדותמנהג אבוריג'יני מסורתי נוסף הנכלל גם הוא תחת המונח walkabout הוא מסע התבודדות או מדיטציה שיכול לארוך מספר שעות, ימים או חודשים ונערך בדרך כלל בשלבים מאוחרים יותר של ההתבגרות והחיים, מתוך צורך פנימי או אישי. הזמן, בחיי השבט, לובש משמעויות שונות בתכלית מאלו המוכרות לנו והמסע המדובר, במהלכו נאלץ בן השבט לשרוד על תושייתו ועל אשר תספק לו סביבתו, מופיע בהקשרים אישיים, חברתיים ורוחניים שונים ובגילאים שונים, בדרך כלל מספר פעמים לפחות בחייו של כל אדם. אותו מנהג הוא שהנחיל את המונח גם לתרבות האוסטרלית האירופאית -"gone walkabout" היה ביטוי שהתייחס לאבוריג'ינים שנעלמו לפתע ממקום מגורם או עבודתם, בו שהו משך חודשים ארוכים, ללא כל הודעה מוקדמת. עם חלוף השנים הפך הביטוי שגרתי יותר, ומשמעו כיום, בפשטות, הוא משהו דומה ל"הצמיח כנפיים ונעלם".

"gone walkabout" - ביטוי שהתייחס לאבוריג'ינים שנעלמו לפתע

סרט יפהפה ונוגע ללב משנת 1971 הנושא גם הוא את השם walkabout, שבוים ע"י בימאי בריטי דווקא, מתאר את פגישתם של זוג ילדים לבנים, אבודים במדבר, בני אוסטרליה האירופאית, הבתולית, שזה עתה נבטה, עם צעיר אבוריג'יני המצוי במהלך מסע התבודדות או חניכה שכזה. במילים ספורות, בודדות כמעט, פורש בפנינו הסרט את תהליך הסתגלותם ולמידתם של הילדים האבודים את אורחות הטבע הפראי, עותק הנשימה, הנפרש בפניהם. המדבר הוא כל דבר מלבד משעמם או משמים. הוא שורץ חיים, צמחים ועתיר יופי אינסופי בכל פינה שבו. מדריכם של הילדים, "הפרא האציל", חונך אותם בטבעיות ובתמימות, מדגים ומלמד, וכל תנועה מתנועותיו נדמית בעינינו טבעית, זורמת, חלק בלתי נפרד מן ההוויה הטבעית המדברית האופפת את השלישייה. המשכו וסופו של הסרט, המומלץ בחום, מספקים אינספור נקודות למחשבה בדבר גורלה של התרבות הזו בימינו אנו, ובעיקר על הדברים אותם מחסירה אוסטרליה האירופאית מעצמה כשהיא מנסה לעצב ולתחום, אם לא למחות כליל, את שרידי התרבות המקורית והעתיקה שהתפתחה והשתמרה כאן עד בואה.

"gone walkabout" - ביטוי שהתייחס לאבוריג'ינים שנעלמו לפתע

החזרה אל המקורמשמעות אחרונה למושג, שרבים אינם יודעים כיצד לאמוד, אם בכלל, את היקפה, מתייחסת לאבוריג'ינים שמאסו באורח החיים המערבי, האירופאי והכפוי ו"הסתלקו" חזרה אל תוך הבוש. ספקנים רבים טוענים שמספרי האבוריג'ינים החיים במעמקי הבוש האוסטרלי הוא זניח, אם בכלל, אבל אם תשאלו את האבוריג'ינים עצמם, מדובר בלא מעט, והכמויות המשוערות הולכות ומשתנות עם חלוף השנים ועליית או צניחת שביעות הרצון מן היחס האוסטרלי-אירופאי לתושבי היבשת המקוריים, שגם בימים כתיקונם אינה גבוהה במיוחד.כך או כך, המושג walkabout עשה את שלו בתרבות המערבית. בספרות, בקולנוע ובתחומי אומנות נוספים, הוא קנה את מקומו במשמעותו האישית, החברתית, של מסע ההתבודדות והמדיטציה, של חזרת האדם אל הטבע לדו-שיח אישי וצפוף, אחד על אחד, שלעיתים קרובות, אצל המערביים, נגמר באסון, עקב חוסר ההיכרות עם הטבע ותנאיו הקשים. אולי משום כך ואולי בשל רצונו העז והתת-מודע של הכובש להיטמע בנכבש באותה המידה בה הוא שואף, בגלוי, אל ההיפך המוחלט, צצו מדריכים אבוריג'ינים וטוענים לאבוריג'יניות בכל רחבי אוסטרליה, כשהם מציעים לאירופאים ולתיירים מרחבי העולם כולו את ה- walkabout הראשוני, את החניכה הילדותית, הבראשיתית, של הליכה במסלולי האבות והחייאת עת החלום, ברמות שונות של עומק או רדידות. כל אחד מוצא את המדריך המתאים לו, אומרים בסדנאות המודעות למיניהן, וזה תופס גם על סתם "מסתובבים" או מדריכים של ממש.ואנחנו? איך מתייחסים אנחנו, הישראלים, הילדים החדשים בגן אוסטרליה, אורחיהם של הכובשים את ילידיה המקוריים של היבשת, לאותה "הסתובבות" עתיקת יומין ולאותם מורים נוודים קדומים שנמצאים, עדיין, איתנו, אם כי חבוטים, שבירים-רעועים כל כך? איך אנחנו מתחברים למקור היבשת הזו ולחוכמה העתיקה הטמונה בילידיה המקוריים?הרי כולנו, כל אחד ואחת מאיתנו, בוגרי אינספור "הסתובבויות" משלנו בארץ בעולם. לכל אחת ואחד מאיתנו walkabout או שניים שכבר צבר והניח באמתחתו, בגליל, בנגב, בהודו או בנפאל. כולנו תרמילאים, חיילים, בוגרי קורסי ניווט ושל"ח, ידיעת הארץ דרך הרגליים ומתוך שינה. כולנו יודעים, על בשרנו, ככה נדמה לנו לפחות, מהי משמעותה האמיתית של "אמא אדמה", של חיי שדה ורגב, תקווה בת שנות אלפיים ושאר ירקות חשובים, בהחלט.ובכל זאת, לפעמים, בייחוד במקומות חדשים, אפשר ורצוי לנסות ולעשות משהו שאפילו האוסטרלים האירופאים החייכנים והחביבים נכשלו בו, משהו שלנו, לישראלים, קשה כשאול לעשות - לשתוק קצת, להקשיב הרבה ובעיקר לחוות. לתת הזדמנות לאדוני הארץ האמיתיים להראות, להחיות ולספר לנו, איך נראית תקווה עתיקה אפילו יותר, תקווה בת חמישים אלף שנות חיים, חיים פשוטים ומורכבים כל כך בעת ובעונה אחת. אולי אפילו נצליח ללמוד משהו, כל עוד נותר לנו ממי ללמוד.

(פורסם באתר "אל אוסטרליה" וב-eתון, העיתון האוסטרלי הישראלי)

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיו מגן