אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הוואי - האי הגדול


התמונה של נח שמיר

בפעם הראשונה הגעתי ל-הוואי בשנת 1989, לכנס מקצועי, יחד עם קולגה מאוניברסיטת בן-גוריון. הכנס התקיים באוניברסיטת הוואי שבהונולולו ותכננו לטייל שבוע אחרי הכנס. למזלנו לא תכננו את הטיול מראש וכך נמנענו מטיול תיירים של חמישה איים בשישה ימים. "התרכזו בעיקר באי הגדול" (ששמו הוואי וממנו נגזר שמה של קבוצת האיים. נהוג גם לכנותו "האי הגדול" שכן שטחו גדול משאר האיים גם יחד) אמר לנו משתתף בכנס מאוניברסיטת הוואי, חובב טיולים. "יש בו את כל מה שאתם מחפשים – ג'ונגלים, מפלים, חופים ודקלים ובעיקר הרי געש ולבה. ועוד דבר – אל תתרכזו במערב האי, כמו כל התיירים האמריקאים. לכו למזרחו". מצויידים בהמלצה זו יצאנו ל-4 ימים לאי הגדול ולא התאכזבנו לרגע.

לפני שאני נסחף לתיאור בילויינו באי הוואי ולביקור השני בו, קצת על שרשרת האיים הזו ובעיקר על האי הגדול.

תמונת לויין של האי הגדול – הוואי. המבנה של שני הרים נראה היטב. החץ אדום מסמן את מקומו של הלוע הפעיל, הר הגעש Pu’u ‘O’o .אפשר לראות בבירור את שובל העשן התמידי היוצא מלוע ההר.

שרשרת איי הוואי היא קבוצת איים געשיים, המשתרעת במעין קשת מצפון מערב לדרום מזרח, רחוקה מאד מכל יבשה (כ-5000 ק"מ מחוף אמריקה). צורת הקשת משקפת את תנועת לוח הקרקע (התת ימי) שעליו נמצאים האיים, במשך מליוני השנים האחרונות, מעל הנקודה החמה (hot spot) בקליפת כדור הארץ, שבה הלבה של מרכז הכדור חשופה ללוח הקרקע הנע מעליה. קשת דומה, אגב, קיימת גם בצפון אמריקה, כאשר הנקודה הפעילה שלה היא ילוסטון ושרידים געשיים נוספים אפשר למצוא מערבה משם. תנועת הלוח היתה מדרום מזרח לצפון מערב ולכן האי הראשון שהופיע מהפעילות הגעשית (ולכן הוא הותיק ביותר) הוא קוואי (Kauai)הצפוני ואילו הוואי הוא הצעיר ביותר,ממש ינוקא מבחינה גיאולוגית (גילו כ- 400,000 שנה), והיחיד הפעיל עדיין געשית, אם לא מביאים בחשבון את האי הבא, הנמצא בשלבי התהוות תת-ימיים כ-60 ק"מ מדרום לו. הבדלי הגיל ניכרים בין האיים. האי אואהו(, שבו שוכנת הונולולו, שהוא ותיק בהרבה מ-הוואי, שונה לחלוטין עי זרימת המים הרבים והריו תלולים ומחורצים מאד ואינם מזכירים כלל הרי געש. אלה של האי הוואי ובעיקר הדרומי, הם הרי געש קלאסיים. בדרך מהילו, בירת האי, אל שמורת הרי הגעש, נסענו כ-70 ק"מ בעליה, ללא ירידה קטנה אחת, דבר האופייני מאד להר געש צעיר (זרימת הלבה היא תמיד במורד) שהמים עוד לא הספיקו לחרוץ את פניו.

האי הוואי מורכב למעשה משני הרי געש ענקיים, המתנשאים לגובה של כ-3500 מ', מאונה קיא (Mauna Kea) הצפוני, ולכן הותיק יותר, שהוא הר געש רדום ומאונה לוא (Mauna Loa) הדרומי, שהוא הר געש פעיל (כרגע, באחד מלועות המשנה, ולכך אגיע תכף). שני ההרים האלה הם הגבוהים ביותר בעולם מעל סביבתם, כשמביאים בחשבון את עומק קרקעית הים שהיא כ-3 ק"מ מתחת לפניו, באיזור הזה, ומאונה לוא הוא גם (בגדול) ההר בעל הנפח הגדול ביותר בעולם. כשנמצאים על האיבעיקר באיזור מאונה לוא, ההרגשה מטעה וההרים לא נראים גבוהים במיוחד בגלל השיפועים המתונים מאד שנוצרו ע"י לבה זורמת וחוסר חריצת הקרקע ע"י נחלים ונהרות.

המבנה הזה של שני הרים נראה היטב בתמונת הלויין של האי. סימנתי בחץ אדום את מקומו של הלוע הפעיל, הר הגעש Pu’u ‘O’o (אני אפילו לא מעיז לנסות לכתוב את זה בעברית). אפשר לראות בבירור את שובל העשן התמידי היוצא מלוע ההר (לא. זה לא ענן). על הלוע הזה ועלילותיו אספר בהמשך.

שני ההרים יוצרים מחסום גבוה (גם האוכף ביניהם לא נמוך) לעננים הבאים ממזרח וכך יש כאן שני איזורי אקלים שונים בצורה די קיצונית. החלק המזרחי גשום מאד (הילו, בירת האי, הנמצאת במזרח נחשבת לעיר הגשומה ביותר בארצות הברית) ולכן מלא בג'ונגלים (היכן שאין לבה טריה יחסית) ואילו המערבי שחון למדי והצמחיה בו יותר מדברית. את הבדלי הצמחיה האלה אפשר לראות מהחלל ובצילום הלויין צבוע הצד המזרחי בירוק (מלבד האיזורים המכוסים בלבה) בעוד שהמערבי חשוף ברובו וצבעו חום. בחלק המזרחי נמצאים, לכן, הנהרות והמפלים המרשימים (בחלקו הצפוני, היכןשהר הגעש הוא ותיק בהרבה ולכן מחורץ בנהרות) ובנוסף, בלי קשר לאקלים, גם הפעילות הגעשית. זו, כמובן, הסיבה להמלצה שקיבלנו, להתרכז בצד המזרחי של האי. את התיירים האמריקאים מעניינים בדרך כלל יותר השמש והים והם באים לשם לנופש ולא לטיולים פעילים. החוף המערבי מזכיר את אילת ומלא ברצף של אתרי נופש, חלקם מפוארים מאד. יש גם כמה אתרים היסטוריים מעניינים ויפים, שבהם מצולמות השקיעות המרהיבות בין הדקלים, וכן כמה ריפים לא רעים (שלא משתווים לחוף סיני) שאפשר לשחות שם עם צבי ענק ודולפינים, אבל לא זה נושא הכתבה הזו.

צילום לויין של האיזור הגעשי. איזור הלועות הותיקים יחסית מסומן בריבוע. העיגול מסמן את העיירה שהיתה שם שמרביתה כוסה ע"י השפך מלפני כמה שנים היוצא מהלוע הפעיל (מסומן בחץ אדום). החיצים הלבנים מסמנים את שפכי הלבה הותיקים יחסית שמוצאם מאיזור הלועות שבפרק. החיצים הירקרקים מסמנים את שני השפכים החדשים. החץ הכתום מסמן את המפגש הנוכחי של הלבה בים (האד העולה נראה בבירור).

הגענו בטיסה אל האי. מרחוק המראה מטעה. אנחנו לא רגילים לראות הר בודד בקוטר של עשרות קילומטרים (קוטרו הגדול של האי כ-120 ק"מ) ולכן האי נראה שטוח למדי. למרות זאת, אם יש עננים אפשר מיד להבחין ששתי הפסגות הגבוהות הן בדרך כלל מעליהם ולכן, אגב, מיקמו את מצפה הטלסקופים (מהגדולים בעולם) בסמוך לפסגת מאונה קיא. נחתנו בהילו בירת האי ויצאנו צפונה אל הפרקים שגולת הכותרת בהם הם מפלים המשולבים בצמחיה טרופית.

לאחר ההתקרשות מתקבלות צורות יפהפיות של חבלים וגלים, הנשחקות עם השנים.

בג'ונגלים אני לא מומחה. דור התרמילאים שהציף את דרום אמריקה ושוטט בג'ונגלים של האמזונס צעיר ממני בכמה שנים טובות. דבר אחד היה ברור לי והוא, שלמרות שהצמחייה בפרקים היא טבעית, אני רוצה לראות ג'ונגל ללא התערבות יד אדם. ואכן, מיד כשעזבנו את הילו צפונה עברנו על גשר מעל נהר עמוק ונשימתנו נעתקה. מתחת הגשר השתרע ג'ונגל סבוך ונהדר. היה נדמה לרגע שמבט העל הוא כל מה שנקבל, אבל אז הבחנו, מבעד לסבך במשאית קטנה וישנה מקרטעת על דרך עפר הצמודה לחוף הנהר. מיהרנו לחפש את הדרך היורדת למטה ולאחר כשעה אינטנסיבית הצלחנו וירדנו. המקום היה מרהיב. ג'ונגל סבוך מאד באנדרלמוסיה של עצים גבוהים ומטפסים שכולם מנסים להגיע לאור השמש הנכסף. גודל העלים הבשרניים , הצבועים בירוק כהה ועז היה מרשים במיוחד. אתם יכולים לראות אותי, בתמונה, מנסה לשוא להגיע במוטת ידי לקוטרו של עלה פילדנדרון (כזה שגדל בעציצים ביתיים אצלנו ומגיע לעשרות סנטימטרים בגודל עליו). בביקורי השני ב-הוואי, לפני כשנתיים, רציתי להראות את המקום לרעייתי וביתי הצעירה שהיו איתי. את הדרך מצאתי די בקלות. היא היתה כבר סלולה ורחבה. אבל הג'ונגל הנהדר נעלם ובתים קטנים עם גינות מטופחות עמדו על שפת הנהר. אוי, הקידמה, הקידמה. עלים גדולים כאלה כבר לא ראיתי בשום מקום באי.

ביום השני שמנו פעמינו לאטרקציה המרכזית באי – הרי הגעש. פרק הלועות מרשים מאד. אפשר לראות אותם בקצה השמאלי העליון של התמונה , שהיא תצלום לויין בתקריב של האיזור הגעשי. אדי גפרית ותמרות עשן מקנים תחושה של פעילות קדחתנית הרוחשת מתחת לאדמה. במאה ה-19 היתה ליד המלון (שקיים שם הרבה לפני שהמקום הוכרז כפרק לאומי) בריכת לבה "חיה" ואפשר היה לגשת ולהתבונן. לצערנו, הלבה הזו נקרשה והתקררה מזמן. באיזור הלועות לא רואים לבה. לצורך זה צריך לנסוע שוב לאיזור החוף.

אחד הדברים המרשימים שיש באיזור הלועות הוא צינור לבה (lava tube), שנוצר כאשר בזרימה חזקה של לבה שנעצרה, החל ההיקף החיצוני להתקרר ולהתקרש (ולכן הזרימה נעצרה בו) בעוד שהחלק הפנימי המשיך לזרום ומאחוריו לא הגיעה יותר לבה. נוצר צינור עגול למדי וסימטרי. זה שב-הוואי נמשך כמה מאות מטרות וקוטרו מעל 5 מטרים. הצינור הזה אינו הגדול או המרשים ביותר שיש. ליד ההר Saint Helens שבמדינת וושינגטון בארה"ב, הלכתי בצינור לבה שאורכו היה למעלה מ-11 ק"מ וקוטרו כמה עשרות מטרים.

אפשר לראות את רגלי משני צידי חריץ שבתוכו, בעומק של כחצי מטר, זורמת הלבה.

כאן אולי המקום להזכיר שבאיזורים שונים של האי אפשר למצוא לבה משני סוגים. האחד הוא זה המוכר לנו יותר והוא הלבה הזורמת כשהיא חמה מאד, ולכן כשהיא מתקשה היא יוצרת משטח חלק למדי ומבריק, ולבה שהיא מלאה מינרלים הגורמים לטמפרטורת ניזול גבוהה מאד, ולכן היא "זורמת" בצורת גושי אבן מגדלים שונים (מעין חצץ גדול, לא אחיד) הנדחף ע"י המסה הבאה מאחוריו. כשהלבה הזו מתקררת היא נראית כמהפכת סדום ועמורה. איני זוכר את השם המקומי ללבה הנוזלית, אבל זו החצצית נקראת בפי הילידים אה-אה (אני יכול רק לשער שהשם ניתן ע"י ברנש שדרך על הלבה הזו מוקדם מדי).

עזבנו את איזור הלועות ונסענו לכוון החוף בירידה מתמדת. האיזור הזה, שמבחינה אקלימית היה אמור להיות ג'ונגל סבוך, כמו זה שביקרנו ביום הקודם, הוא משטח אחיד למדי, שחור ומבהיק בשמש של לבה (מהסוג הנוזלי) שנשפכה מהלועות שראינו לפני כן, וחלקה החדש מהלוע הפעיל המרוחק כמה עשרות קילומטרים ממקבץ הלועות ואינו נמצא בשטח הפרק. באיזורים הותיקים יותר, בני מאות עד עשרות שנים אפשר כבר לראות את הצמחים המתחילים לבצבץ בחריצי הלבה בתהליך חסר הלאות של כיבוש השטח והפיכתו מחדש לג'ונגל, אבל רוב השטח שחור וצחיח לחלוטין, דבר המעיד על גילו הצעיר. מדי פעם אפשר לראות שהכביש נסלל מחדש, בנתיב אחר, בקטע בו הלבה כיסתה אותו באחת ההתפרצויות. בתמונה, אפשר לראות משמאל את השפכים הענקיים הטריים יחסית (הרבה עשרות שנים) מהלועות הותיקים יחסית ומימין את שני השפכים מהלוע החדש והפעיל (ב-22 השנים האחרונות).

כשהגענו לתחתית, קרוב לים, נעצרנו לפתע ע"י מחסום זמני של עמודים וחבלים (שכמובן עצר את המכונית אבל לא יכול לעצור תיירים שוחרי הרפתקאות וודאי שלא ישראלים) שמאחוריו כיסתה את הכביש לבה טרייה ולידה שלט המסביר שזו לבה מלפני שבוע. שטח הפנים של לבה טריה, שלא ניזוקה, שזורים בחבלים וצורות יפהפיות אחרות, כפי שאפשר לראות בצילום (של לבה בת כמה שעות). עוד פנים יפים של הטבע. נוסעי המכוניות הספורות שהיו שם התפזרו בשמחה על פני הלבה הטריה, לקול מחאותיהם הרפות של כמה הפקחים שלא הצליחו להשתלט על הקהל. מהר מאד הגענו לאיזור שבו הלבה המקוררת היתה עדיין חמה מאד והרגשנו אותה היטב דרך סוליות הנעליים. לפתע ראינו שרוכים אדומים בוהקים בחריצים בתוך הלבה המוקשית. אילה היו זרמי לבה שהמשיכו לזרום, מתחת לזו שהתקשתה שעות ספורות קודם לכן, בדרכם אל הים למפגש האלים שבין אש ומים. בתמונה אפשר לראות את רגלי משני צידי חריץ כזה שבתוכו, בעומק של כחצי מטר, זורמת הלבה. החוויה של הקירבה הזו ללבה היא הרגשה מיוחדת מאד של נגיעה במעשה בראשית של יצירת אבן חדשה. ניסינו גם להגיע לאד הגדול הנוצר ממפגש הלבה הרותחת במי הים (גם בהם אפשר להבחין בצילום הלווין), אבל דרכנו נחסמה ע"י פקחי הפרק שעמדו בתוקף על טענתם שהמפגש הזה אלים מאד ומסוכן ולכן אסור להתקרב אליו.

אתם יכולים לראות אותי, בתמונה, מנסה לשוא להגיע במוטת ידי לקוטרו של עלה פילדנדרון (כזה שגדל בעציצים ביתיים אצלינו ומגיע לעשרות סנטימטרים בגודל עליו).

לביקורי הבא ב-הוואי, בשנת 2003, מלווה ברעיתי וביתי הצעירה, הגעתי מסיאטל שבה ביליתי את שנת השבתון האחרונה שלי. נסיעה קצרה הרבה יותר ופחות מתישה מזו שחווים הבאים מישראל (הוואי היא בצידו השני בדיוק של כדור הארץ – 12 שעות הפרש זמן). לא רק שידענו כבר שאנחנו רוצים לבלות את רוב זמננו באי הגדול אלא שהיינו מצויידים במדריך מצויין ומפורט שנכתב בידי בני המקום והכיל אטרקציות שאי אפשר למצוא במקום אחר. לאחת המיוחדת שבהן אגיע בקרוב. הפעם הקדשנו לאי הגדול שבוע שלם והיה לנו זמן למעט הרפתקאות. לא אתאר את החוויות התיירותיות המקובלות. על האכזבה מחיפוש הג'ונגל הפראי כבר כתבתי (למען הצדק צריך לציין שהפרקים מרהיבים בצמחיית הג'ונגל שלהם).

כאן עבר הכביש שבוע לפני כן.

איזור הלועות לא השתנה במשך 14 השנים שעברו בין הביקורים וגם הכביש היורד אל הים ואיזור הלבה הנשפכת נראה דומה, למרות שהשלטים לאורכו הסבירו שחלק מהקטעים נסללו מחדש אחרי ביקורי הקודם. כשהגענו קרוב לחוף ההבדל היה ברור. שילוט מסודר הפנה אותנו לחניה בצידי הכביש, שלאחריה השתרכנו כמה מאות מטרים לאורכה של שיירה חונה, מנומרת בקיוסקים ודוכנים המוכרים מכל טוב. מחסום מסודר מנע בנקודה מסוימת התקדמות מכוניות. בשלב מסוים הגענו שוב למקום שבו הלבה הטריה כיסתה שוב את הכביש. שלט גרוטסקי של "אין חניה" בצבץ מתוך הלבה הקפואה במרחק כ-100מ' מקצה האיזור המכוסה. סימון נייד של שביל הוביל אותנו על גבי הלבה המוקשית למרחק כ-200מ' לכיוון אחר, למקום שבו הפעילות העכשווית של הלבה הזורמת היתה בשיאה. הלכנו בשביל הסימונים (הזוהרים בלילה) יחד עם הרבה תיירים אמריקאים, יפנים ואחרים. הלבה, החל מאיזור מסויים נראתה טרייה, נוצצת ויפה ובמהרה הרגשנו שוב את החום בסוליות הנעליים, שהעיד שהלבה שאנחנו דורכים עליה היתה נוזלית אך לפני שעות מעטות. הפעם ציפתה לנו חוויה של לבה זורמת, אחרת מזו שהיתה לי 14 שנה לפני כן. קבוצות קבוצות של אנשים עמדו באיזורים שונים, מרוחקים עשרות מטרים זה מזה וחיכו. מבעד לחריצים בלבה הקרושה בצבצו קטעים אדומים וחמים. הלבה הצמיגה היתה מצטברת בחריץ ואז, לפתע, זורמת לאיטה מרחק מטר או שניים בזרימה איטית עצלה ומתקרשת בצורות יפהפיות, במגוון לא קטן, וחוזר חלילה. מדי פעם גרמה לנו קריאת התפעלות ממרחק קצר לאתר מקום פעילות מוגברת ולנדוד לשם. הפקחים ריסנו את הקהל ולא נתנו להתקרב יותר מ-3 מטרים מהפעילות, מטעמי בטיחות, אבל החום הנורא ממילא לא אפשר התקרבות מעבר לזה. מטח גשם קצר העלה אדים מהלבה הרותחת והפיג מעט את החום, אבל רק לרגע קט. התמונות כאו אינן יכולות להמחיש את הזרימה אבל גם כך הצורות והצבעים מרהיבים.

השעה היתה שעת אחר צהריים מאוחרת. החלטנו לחכות לחשכה כדי להעצים את אפקט תאורת הלבה הרותחת. הלכנו שוב לכיוון האד הענק העולה מרחוק במפגש הלבה עם הים ושוב נבלמנו במרחק די גדול. בלית ברירה התקרבנו לחוף למקום שהמפגש הזה התקיים בו ימים או שבועות לפני כן. נקודת המפגש בין הלבה למים מתאפיינת במצוק שגובהו כמה מטרים, שלאחריו כאוס של שברי לבה, חול שחור דק וקשתות של לבה במים המאפיינים את המפגש האלים הזה שבו הלבה מתקררת באופן מיידי, לעומת ההתקררות ההדרגתית באוויר.

הלבה הצמיגה היתה מצטברת בחריץ ואז, לפתע, זורמת לאיטה מרחק מטר או שניים בזרימה איטית עצלה ומתקרשת בצורות יפהפיות במגוון לא קטן וחוזר חלילה.

כשירדה החשכה ראינו מיד שהיה כדאי לחכות, עוד לפני שחזרנו לאיזור הלבה הזורמת. צלע ההר מעלינו נצבעה בפסים רבים אדומים לוהטים, שאי אפשר היה להבחין בהם באור יום, של זרמי הלבה היורדים מהלוע הפעיל, מרחק עשרות קילומטרים משם. בחזרה לאיזור הפעיל, לאורך הסימונים הזוהרים, נראה נוגה ההתפרצויות הקטנות הספוראדיות למרחוק בנוגה יקרות אדום. מראה הלבה הפורצת היה מרשים בחושך לאין ערוך מאשר ביום. אני מביא כאן להמחשה תמונה של אחת הפריצות היפות, שצולמה אחרי החשכה. עייפים אך מרוצים שרכנו את דרכנו אל המכונית החונה בשיירה שרק התארכה לקראת הלילה.

ביום המחרת חיכתה לנו ההרפתקה שתכננו לאותו יום, שבגללה לא חזרנו למלון שלנו, המרוחק עשרות קילומטרים מהרי הגעש. במדריך שלנו היו האטרקציות מסווגות לפי סוג הפעילות (למשל שחיה עם צבי ים ענקיים, שהתגלו כאדישים לחלוטין לנוכחותנו. כנראה שמזמן לא הכינו מהם מרק צב באיזור הזה) וגם לפי סיווג הפעילים עצמם. בפרק של פעילות להרפתקנים בלבד מצאנו אחת שהלהיבה את דמיוננו, והיא מסלול בג'ונגל לנקודה היבשתית היחידה, שבה אפשר לראות ממרחק של כשני קילומטר את הלוע הפעיל Pu’u ‘O’o. כל שהיינו צריכם לעשות הוא לנסוע כמה קילומטרים דרומה, בדרך צדדית היוצאת מהכביש הראשי המוביל אל פרק הלועות, להחנות את הרכב וללכת כ-8 קילומטרים דרומה דרך יער גשם סוב-טרופי אל הנקודה שבה רואים את הר הגעש. זמן המסלול (הלוך ושוב) אמור היה להיות בין חמש לשמונה שעות, בהתאם לרמת ההלכים. בהיותנו משפחה מיטיבת לכת הנחנו שנהיה קרובים יותר לזמן הקצר.

ישנו במלון ציורי בכפר קטן, קרוב לנקודת המוצא, כדי שכל היום יעמוד לרשותינו. במשך כל הערב והלילה ירד גשם וכבר חשבנו שניאלץ לוותר על ההרפתקה הזו. לשמחתנו, בבוקר שלמחרת לא ירד גשם כלל (אם כי השמיים היו מעוננים) והחלטנו לצאת לדרך. הספר הזהיר מפני תעייה ביער. השביל הוא צר מאד, לא בשימוש נרחב (רוב המשתמשים הם ציידי חזירי בר) ולכן מתכסה בקלות על ידי הצמחייה וברוב הדרך אפשר לזהות אותו רק ע"י סימוני סרטים (תכולים, אם אני לא טועה) הקשורים על העצים. סטיה לשבילים צדדיים של הציידים שגם הם מסומנים בסימונים שונים אפשרית ועלולה לגרום לתעיה. מלבד מזון ומשקה הצטיידנו גם בפנסים (מחשש הגעה ללילה במקרה תעייה) ומכשיר ווקי טוקי בעל 12 ערוצים שקיוויתי שיאפשר לי יצירת קשר אם נלך לאיבוד.

החננו את הרכב (שהיה היחיד בחניון הקטן, כך שלא היו משתמשים נוספים בשביל באותו היום) והחלנו במסע. מהר מאד התברר לנו שהמשימה תהיה קשה בהרבה מהמצופה והזמן, בהתאם הרבה יותר ארוך. גשם אמנם לא ירד, אבל הגשמים הרבים במשך יום האתמול והלילה, הפכו את השביל לבריכת מים ארוכה, כפי שאפשר להתרשם מהצילום. ניסיון לדרוך בה הבהיר לנו מיד, בנוסף למאמץ של הוצאת הרגל מהבוץ הטובעני שמתחת למים, שזו רק שאלה של זמן עד שהנעל תישאר שם. אבל לא ישראלים עקשנים כמונו יוותרו בשלב הזה. המסלול כולו הפך למציאת דרכים עוקפות שביל, על גבי שורשים וצמחים, כשאנו מפלסים את דרכנו בזיגזגים מאומצים דרך הצמחייה הסבוכה ומשתדלים לא לאבד את סימוני השביל.

כאן אולי הזמן לומר מילה על יער הגשם הסוב-טרופי שהלכנו בו ומדוע בעצם הוא היה כזה ולא יער גשם טרופי, כמו זה שליד החוף (אילו היה כזה, לא היה לנו סיכוי לדרכים עוקפות שלוליות, כיון שהסבך שם בלתי עביר לחלוטין, אלא בפילוס דרך במצ'טה). הסיבה היא שגובה היער שם הוא כ-1000 מ', דבר ההופך את האקלים לקריר הרבה יותר. מסתבר, כפי שאפשר לראות גם בצילום, שהיער מורכב רובו ככולו משרכים, החל מעצי שרך בגובה כמה מטרים ועד לשרכים קטנים על הקרקע.

היער הסוב טרופי הזה היה מורכב רובו ככולו משרכים, החל מעצי שרך בגובה כמה מטרים ועד לשרכים קטנים על הקרקע. הגשמים הרבים במשך יום האתמול והלילה, הפכו את השביל לבריכת מים ארוכה.

אחרי כחמש שעות מאומצות מאד החל הג'ונגל פתאום להראות אחרת.השרכים הפכו קטנים יותר וצבעם הירוק הפך חולני יותר. ריחות קלים של גופרית הבהירו היטב מה קורה כאשר כיוון הרוח, שבדרך כלל הוא אל הים (כלומר מאיתנו והלאה, כמו שאפשר לראות בצילום הלווין) פונה לכיוון היער. לפתע, נגמר קו היער בבת אחת והר הגעש נגלה לפנינו, בשטח חשוף לחלוטין ומכוסה בשברי לבה, במלוא... אי הדרו. המראה היה מאכזב במיוחד לאחר המאמץ הגדול. גבעה חשופה, בקושי אפשר לקרוא לה הר, בצורת חרוט אפייני להרי געש, ניצבה לפנינו במרחק כשני קילומטר. הלוע היה מוסתר מאיתנו לחלוטין (פונה דרומה) ושובל העשן הכבד שיצא ממנו לא בלט במיוחד על רקע השמיים המעוננים. אני לא טורח כאן לבזבז מקום של צילום של ההר מנקודת התצפית הזו. עדיף לראות אותו מכיוון אחר.

לוע הר הגעש הפעיל, כפי שהוא נראה מהמטוס.

לא העזנו להתרחק מפתח השביל, בגלל האזהרה במדריך שאנחנו עלולים לאבד אותו וישבנו לסעוד את ארוחת הצהריים על אבני הלבה. גשם דק שהחל לרדת קיצר את הפסקת הצהריים ולמרות העיפות החלנו במסע מזורז חזרה, מפחד של התחזקות הגשם. הגשם המשיך, אכן, לרדת לסירוגין במשך ההליכה, אבל במזג האוויר שהתחמם החולצות הרטובות לא הפריעו יותר מדי. התנהלנו בכבדות כשבתינו בת ה-10 היתה היחידה שהמשיכה לקפץ בשמחה משורש לשורש. ואז זה קרה. ברגע של עייפות וחוסר תשומת לב מצאנו את עצמנו מחוץ לשביל. הנתיב דווקא נראה טוב, אבל רעיתי היתה הראשונה שהעירה שהיא לא ראתה את הסימונים כבר כמה עשרות מטרים. מיד חזרנו על עקבותינו ותוך כמה עשרות מטרים הגענו לסימונים המיוחלים. אבל אז התעוררה בעיה חדשה. ההגעה המחודשת לשביל היתה בערך בניצב לו ולא היה לנו מושג ירוק (תרתי משמע) מהו הכיוון הרצוי לנו ומהו זה המוביל חזרה אל ההר. עמדנו חסרי אונים. כמה הצטערתי שלא חשבתי מראש על מצפן כחלק מהציוד. העננים הכבדים לא הסגירו שמץ מהשמש שהיתה יכולה לסמן לנו את הכיוון צפונה. הרעיון של חזרה להר (אחרי כ-3 שעות בדרך חזרה) ממש לא קסם לנו, מה עוד שהשמיים נראו קודרים מתמיד, אפלה חלקית השתררה והיה ברור שבמקרה כזה נכנס עמוק ללילה. ניסינו בצורה נואשת לזהות פרטי נוף וצורות, שעל פניהם עברנו לפני זמן קצר, ומצאנו לכאורה כאלה בשני הכיוונים. ופתאום, אם זה היה דמיון של wishful thinking או מציאות, איני יודע, חשבתי שראיתי הבלחה חיוורת של אות שמש בין העננים ומיד הכרזתי שאנחנו פונים ימינה. הפגנתי בטחון, שלא היה לו שמץ אחיזה במציאות והמשכנו בדרכינו. עד היום אני לא יודע אם באמת ראיתי שמץ מהשמש, או שהסיכוי של חמישים אחוז עבד לטובתי, אבל אתם יכולים לתאר לכם את תחושת ההקלה שחשנו לאחר כשעתיים נוספות של הליכה, למראה השביל המתרחב לקראת ראשיתו והמכונית השכורה, שטופת הגשם, המחכה לנו בודדה במערה היער.

במכונית סיכמנו בינינו שהמראה והחוויה לא הצדיקו את המאמץ, אבל כמובן ממרחק של יותר משנתיים, החוויה של המסלול הזה זכורה לנו כאחת האתגריות והמעניינות ברשימה הארוכה של הטיולים שלנו.

קטע קטן מהעיירה שנלכד בין שני זרמי לבה.

למחרת יצאנו לטיסה, שהיתה מתוכננת לנו, במטוס קל (הליקופטר יקר בהרבה) מעל ההר והאיזורים הגעשיים. המראות היו מעניינים, אם כי שוב היתה אכזבה מכך שבשום נקודה, אפילו בפתח הלוע הפעיל (כפי שאתם יכולים לראות בצילום) אי אפשר, באור יום, להבחין בזרמי הלבה הנשפכים ממנו. הלוע ושובל העשן נראים היטב, כמובן, וכך גם מפגש הלבה בים המעלה עמודים עצומים של אדי מים. המעניין ביותר היה לראות את שרידי העיירה הנחמדה (מסומנת בעיגול בצילום הלווין) שזרמי הלבה כיסו אותה חלקית, ניתקו את כל מערכת הכבישים וכמובן את מערכות המים והביוב והשאירו קטעים קטעים, הנראים סוריאליסטיים לחלוטין, של בתים ורחובות בין זרמי הלבה הקפואים. בצילום אפשר לראות זוג בתים כאלה (אפילו עם בריכת שחיה) שהג'ונגל כבר בלע את הגן שלהם בכמה השנים שעברו. הטייס סיפר לנו על האבסורד שנוצר, כאשר לפי החוק (והמרובעות האמריקאית), מי שהבית שלו נהרס וכוסה על ידי הלבה הזורמת קיבל פיצויים מלאים, בעוד מי שהבית שלו עומד על תילו, למרות שאין אליו גישה (גם לא ברכב x4), ואין כל אפשרות להשתמש בו, אינו זכאי לפיצויים לפי החוק הקיים. אני יכול רק לקוות שבשנתיים שחלפו מאז הצליחה המעצמה האמריקאית להתגבר על הבעיה הקשה הזו.

לא סיפרתי לכם כאן על חופי הדקלים והשקיעות הקיטשיות, על חופי החול השחור, בריכות תרמיות, פרקים ומפלי מים נהדרים, עמק מלא הוד בצפון מזרח האי, שחיה עם דולפינים (צבים כבר הזכרתי) ועוד אתרים וחוויות ההופכים את האי הגדול ואת איי הוואי בכלל לגן עדן שהביקור בו עונה על כל הציפיות ומעבר לכך. אני מקווה שהחוויות שתיארתי כאן יגרמו לכם לחשק ומוטיבציה לבקר בהם.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נח שמיר