אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ניו יורק האזרחית


התמונה של דן לחמן

לפני שנים, בביקוריי הראשונים בעיר, עמדתי נפעם מול גורדי השחקים המצופים זכוכית, המשקפים זה את זה ואת העננים החולפים מעליהם. ניו יורק נראתה אז בעיני ביצירת אמנות ענקית. אמנות פילוסופית במיטבה בה ההשתקפויות משנות את מהות כל אחד מהמשתתפים בחזיון. כנראה שהתרגלתי, אינני עומד יותר כמה דקות מול מגדלי הזכוכית הללו. לבי גס יותר, החידוש הפך להרגל. חוץ מזה מזג אויר נוראי, חם לח וגשום, מזכיר יותר את בנגקוק, תאילנד. מאשר את ניו יורק שזכרתי. ומי עומד בגשם ברחוב ליהנות ממראה בניין, אפילו אם הוא מזכוכית ירוקה- שחורה שעננים של רנה מגריט משייטים עליו.

ניו יורק השתנתה. אני כאן זמן קצר מדי ועדיין לא הצלחתי לאתר במדויק את השינוי. נכון שהפעם אני גר באזור מגורים נחשב יותר משבעבר. בצד במערבי העליון. קצת מתחת לאוניברסיטת קולומביה. אני גר בפינת קולומבוס, מולי הפארק, החלק של המוזיאון להיסטוריה וטבע.

ב-ניו יורק תמיד אהבו כלבים, אך על פניו נראה ש-ניו יורק הפכה לעיר של כלבים. מאות כלבים קשורים לבעליהם מטיילים ברחובות. ואנשים המוליכים כלבים הם ידידותיים בעל כרחם. חייך אל הכלב והבעלים יחזיר לך חיוך ומלה טובה.אך אולי זה בגלל קרבת הפרק. כול תושבי השכונה מוליכים אליו את הכלבים, התושבים ואלו העובדים בהולכת כלבים כשבעליהם עבדים. בשעות היום הם רבים, יודעים לפי כמות הכלבים שהם מוליכים באותו זמן.

כמובן שעדין שומעים אנגלית ברחוב, אך השפה הנשמעת ביותר כרגע היא ספרדית. אני לא מתמצא במבטאים ולכן יש להניח שזו ספרדית רבת מבטאים. וישנם הרבה שנדמה להם שהם מדברים אנגלית, אך הם בלתי מובנים לחלוטין.

אם לפני שנים כמעט כל אנשי השרות בחנויות היו שחורים, היום הם היספניים. השחורים עלו בדרגת השרות שהם נותנים, יותר קופאיות ופחות כאלה המסתובבות בתוך החנויות. בחנויות היוקרה הן עדיין לבנות רובן. אך המוכרות בדוכני הקוסמטיקה היוקרתיים הן שחורות מטופחות ברובן.

ההיספאניות איננה תופעה חדשה. תמיד הייתה הרלם הספרדית בנוסף להרלם השחורה, אך הכמויות האנשים הלכו וגדלו. נראה שכאילו הם תפחו על שמרים. כמובן שרואים את השחורים בכל פינה, באופן יחסי הם נראים שקטים יותר מבעבר. לא נתקלתי עדיין בהתגודדויות והפרעות סדר של שחורים. אירועים שהיו נפוצים  בעבר. לא שמתי לב אם נוצרה אופנת לבוש מיוחדת להם. על פניו נראה שבגדי הגטו השחור נעלמו, או שהלבנים הושפעו ואימצו לעצמם אותם בגדים. כן, העיר נקייה יותר. כל כתבות  הגרפיטי נעלמו. הכול נמחק ואמנות הרחוב הזועמת, הפראית ובעלת קו המחאה הספונטאני נעלמה לחלוטין. 

ניו יורק נראית מהוהה יותר. נכון שחנויות הפאר עדיין במקומם אך רובעי המגורים הפכו לקצת יותר קרתניים. ואולי אלו רק רבעי המגורים הבנויים אבן חומה. מרכז העיר הומה שוקק ונוצץ כתמיד. אנשים מסתכלים אחד על השני עם פחות פחד בעיניים ברחוב. אך יכול להיות שזה נראה לי כך כי אינני צעיר יותר, ייתכן שהצעירים עדיין מפחידים ואנשים בגילי, שהם הממלאים את הרחובות לא מפחדים אחד מהשני יותר. מותר לחייך, אפשר לשאול שאלה ברחוב ולקבל תשובה. מעולם קודם לכן לא שמתי לב עד כמה ניו יורק היא עיר של זקנים מיני מוגבלים. הצעירים עזבו את המרכז, הוא הפך להיות הרבה יותר מדי יקר למגורים. הם חיים בעיר התחתית בעיקר. שם גם אזורי הבילוי.

אם מסתכלים על החנויות המרכזיות אפשר לקבל רושם שכל ה-ניו יורקים חולים. רשת בתי מרקחת ענקית דווין ריד (duane read) נמצאת כמעט בכל פינת רחוב, לעתים אפילו חנות מול חנות של אותה רשת. וב-ניו יורק כמו ב-ניו יורק אפשר לפתח תמונות, לקנות תרופות או שמפו, הכול במקום אחד, בבית המרקחת, בכל שעה משעות היום והלילה. אם פעם היו שניים שלושה בתי מרקחת תורניים פתוחים עשרים וארבע שעות ביממה היום כמעט כל הסניפים של הרשת הגדולה הזו פתוחה כל יום כל הלילה כל השבוע. אנשים אמרו לי שזו שאלה כלכלית, החברה הענקית הזאת נישלה עשרות חנויות קטנות כדי לפתוח את סניפי הענק שלה. רק החברה הענקית והעשירה הזו יכולה להרשות לעצמה לשלם שכירות על חנויות ענק כאלה, יתכן שזה נכון, אך עדיין גם רשת מאוד עשירה לא הייתה מחזיקה חנויות מפסידות. כדי לשלם שכ"ד ענקי צריך שהחנות תמכור ותרוויח ובסכומים ענקיים יותר, אז אחזור לעניין, בתי המרקחת הם העסק הכי פורח כרגע ב-ניו יורק. רק רשתות "הפארמים" בארץ מתחילה להראות כמו אותו תמנון רב זרועות.

תופעה חדשה לי היא הופעת מאות בתי הקפה. תמיד היו כאלה, בשמות כאלה או אחרים כעת נפתחו מאות רבות וכולם מוכרים מיני קפה שונים משונים ולרוב גם טעימים. לפני עשור לאמריקאים לא היה מושג בקפה טוב. היה להם נוזל כהה עכור שהם קראו לו קפה, הוא היה חסר טעם לחלוטין ובמסעדות מזגו לך ממנו כמה שרצית, חינם. וזו לא רק רשת סטארבאק (שרק נדמה לה שהיא מוכרת קפה טוב) שהתחילה באמריקה ונכשלה אצלנו בארץ. מעדניות קפה רוחשות שלוש ארבע בכל פינה. עשרות רבות של מיני קפה שונים. השפע מבלבל, לך תדע מה לבחור, מה ההבדל בין קפה אתיופי לניקרגואי. במקום ליד הבית שלי יש קפה עם אווירת בוקר חביבה. יש להם את "קפה היום", סוג קפה המשתנה מידי יום, למי שמתקשה להחליט. ניו יורק שותה בימים אלו קפה הרבה יותר טוב מבעבר. בבקרים כולם הולכים עם הקפה ביד. גם במשך היום, אך בבקרים זה ממש בולט לעין.

עוד לא גיליתי היכן מסתובבים צעירי הכרך הגדול. עוד לא הייתי בעיר התחתית, לא בווילג'. הצעירים הנראים לעין הם בני השלושים בערך כל השאר מבוגרים. מכיוון שיש מכון כושר לא רחוק ממני אני רואה הרבה נשים בטייטס ומגבת על הכתף. הגברים כנראה מתאמנים בלילה. עוד לא נזדמנו לי הגברים של ניו יורק.

מסעדות מגישות אוכל מצוין, אך די יקר. זה לא אומר שהדיינרים הזולים נעלמו, רשתות הבורגר העלימו את השלטים הענקיים. צריך ממש לחפש אותן היום. אך רמת המסעדנות עלתה, אלא אם כן ישראלי, ויש רבים כאלה, פתחו מקומות לפשיטת עור בלי תמורה. האחרות מסעדות טובות באמת

הזדמן לי לשמוע שני מלצרים מדברים מאחורי גבי ומתלוננים על שולחן של ארבעה שהזמינו סלט אחד וחפרו בו יחד. מנה עיקרית אחת שחולקה גם היא וכך הם ישבו שעתיים. אך כשהמלצר ניגש לשולחן עליו דיבר הוא חייך אליהם, החליף אתם בדיחה. תודעת השרות ב-ניו יורק נשארה גבוהה כמו שהייתה בעבר. ולא חשוב כלל מה מוצאו האתני של נותן השרות, מי שיכשל במתן שרות יעוף, הם יודעים ומפנימים.

העונה בברודווי די עלובה. המון מחזות זמר במחירים אסטרונומיים. בתיאטרון "הלגיטימי" המעלה מחזות דרמטיים-קומיים המבחר דל, וגם כאן כרטיס במקום טוב ברגע האחרון עולה מעל מאה דולר. אין שום שם של שחקן גדול על מפת ההצגות והתקווה הגדולה לראות את ג'וליה רוברטס משחקת וחיה על הבמה התנפצה בקול גדול. ג'וליה רוברטס היא כנראה יצור של מצלמה. לא כל שחקן קולנוע יכול לעבור אל הבמה. לעתים קרובות האנשים שהמצלמה אוהבת ונותנת להם נפח הופכים להיות דלים וחסרי נפח בימתי. שחקן התיאטרון והקולנוע  ראלף פיינס שהיה המלט נפלא לפני כמה שנים קיבל כאן עכשיו ביקורות פושרות עד רעות. לא מוציאים מאה דולר על ביצוע חיוור.

מקומות השתנו וזה טבעי לעיר שלא הייתי בה חמש עשרה שנה. כמה מהמקומות שאהבתי נעלמו, ישנם אחרים. השדרה החמישית לא השתנתה. היא נוצצת וזוהרת ויקרה להחריד. לפחות בחלקים הטובים שלה. לא ירדתי עדיין לחלק התחתון לראות אם הישראלים שפתחו שם לפני שנים חנויות זולות שקלקלו אזור שלם ברחוב היקרתי עדיין שם. אתמול צעד כאן מצעד הגאווה והוא היה מרשים ומרתק. שונה ממה שאנחנו מכירים מהארץ. (בקרוב כתבה נפרדת).

היום החלטתי לרדת לראות את "גראונד זירו" חשבתי שמן הראוי להביע בזאת איזה כבוד ורגשות השתתפות. סוג של ניחום אבלים מאוחר. לא חשבתי שאתרגש, בכל זאת עברו שנים. ראינו את התמונות גם בזמן אמת וגם בהמון שידורים חוזרים עד שנדמה שהחוויה נשחקה. אך כבר באמצע הדרך, ברכבת התחתית הרגשתי שאני מתרגש. והנה אני מגיע אל הפצע הפעור הזה בירכתי העיר. האזור מגודר סביב סביב. היום הוא נראה כבר כאתר בניה ענקי. על הגדר צילומים משלבים שונים של האירוע. החל מאותם צילומים מוכרים של המטוסים נכנסים בבנין, ההתמוטטות האש. אך יש תיעוד מקיף ונוגע ללב של מצבים אחרים. תחנת הרכבת התחתית. מאות זוגות אופניים קשורים מכוסים אבק. פרחים ונרות. והדמעות עולות מעצמן. ניו יורק המסחרית ממשיכה כמובן לחיות את חייה הרגילים מסביב לבור. אפשר לזהות מיד את התיירים. הם עומדים פעורי פה. מסתבר שהמקום עצמו משפיע הרבה יותר מכל התמונות וכל המלים. כולם נראים מזועזעים. ה-ניו יורקים העובדים בסביבה חולפים על פני המקום כדבר מובן מאליו, ולגביהם הוא אכן כזה. אי אפשר למשוך את ההתרגשות המכבידה הזו לאורך שנים. ובכל זאת הרגשות מציפים. גם המחשבה על המשמעויות שהיו להתנקשות הנוראה הזו עולים, אך הצד הרגשי הוא המזעזע באמת.

ההמצאה החדשה בשטח התחבורה הם מוניות האופניים. משהו דמוי הריקשות והטוקטוקים בהודו ובנגקוק. זוג אופנים מאחריו מורכב מושב לשניים וצעיר מדווש בעיר. בעיקר במרכז סביב כיכר טיימס ועל יד המוזיאונים.

כל זה נכון ל-ניו יורק ביום. העיר הלא נקייה, ואחרי שמתרגלים אליה גם לא באמת יפה, מלבד אזור מגרדי השחקים במרכז העיר. ניו יורק מצטלמת נפלא, בעיקר לקולנוע. בעוד שפריז למשל כמה שלא יצלמו אותה היטב, במציאות העיר תמיד תהיה יפה יותר. ניו יורק היא ההיפך מזה. המצלמה מאוהבת בה.

אך כשרק יורד הערב, כן ערב ולילה ב-ניו יורק, כשהאור הטבעי נעלם זה המגלה את הלכלוך, את השוליים הרמוסים מדי, ואת מקומו תופסת התאורה החשמלית, ניו יורק הופכת אז לעיר אחרת לחלוטין.  נכון שבכיכר טיימס הניאונים עובדים גם ביום אך הם לא ממש מרשימים, בערב, בלילה הם משליטים את צבעיהם על האזור. ובמקומות אחרים בעיר, כל גורדי השחקים שביום אפשר לראות בהם את אורות הניאון המהבהבים בתוך המשרדים, בערב כל החלונות מוארים והופכים להיות מיליוני ריבועי  אור. ניו יורק הופכת להיות לעיר שכאילו נולדה בדמיון של במאי סרטים שהמציא לו עיר אגדתית לסרט מדע בדיוני חיובי. שום בלייד ראנר לא יקלקל את עיר היהלומים המנצנצת הזאת. ניו יורק של הלילה היא ה-ניו יורק המדהימה באמת.

במוזיאון גוגנהיים מוצגת תערוכת רטרוספקטיבה ל-זאה חדיד zaha hadid, אדריכלית פרסיה שלא שמעתי את שמה בארץ שמזה שלושים שנה בונה מבני ציבור ענקיים על כל הגלובוס מרשים.

גיליתי מוזיאון קטן, אוסף פרטי יותר ממוזיאון, שלא הכרתי קודם לכן אוסף מורגן. מלירדר מהמאה הקודמת שאהב עתיקות והוצאות ראשונות של ספרים. כך שבין ספרי תנ"ך מעוטרי זהב כתובים ביד בידי נזירים (שם הורד), ספרים שהיו שייכים למלכים במאות רחוקות ישנם גם ספרים כמו גוליבר בארץ הגמדים בהוצאה הראשונה, עליזה בארץ הפלאות עם האיורים המקוריים. תענוג גדול.

אתמול היה יום העצמאות. חיפשתי מיד את הדגלים המונפים ולא מצאתי. מלבד עגלת תינוקות אחת שהדגל היה תקוע לו על הגגון לא ראיתי דגלים, אך כן ראיתי את הזיקוקים. כל העיר הענקית הזו הייתה מוקפת בהופעה המרנינה. כשעמדתי על הגג אפשר היה לראות את מופעי הזיקוקים עד השכונות הרחוקות ביותר. היה מרהיב.

כעת מתחילים הימים האחרונים שלי בעיר. השבוע מתחיל פסטיבל שייקספיר בפארק. הכרטיסים אמנם חינם, אך צריך לצאת בשבע בבוקר לעמוד בתור. אנשים מביאים כסאות מתקפלים וסנדוויצ'ים. כל אדם מקבל זוג כרטיסים אחד ואין חוכמות. אני לא מתכוון לעמוד בתורים הללו. אך לו הייתי כאן באוגוסט ייתכן שהייתי מתפתה. שייקספיר מפנה את מקומו לברכט. אימא קוראז' תנהל את חייה בצל המלחמות, ושואן פיליפס, שחלקנו זוכר אותה כאוקטביה בסדרה המופלאה "אני קלודיוס" תשחק את קוראז'. אני כבר אהיה בבית מתחת למזגני.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר