הציפורים הנודדות, על שום מה ומדוע?


640 צפיות

במשך אלפי שנים תהו תושבי ארצות הצפון לאן נעלמות הציפורים בחורף. זו היתה אחת התעלומות המסתוריות ביותר בעולם העתיק. גם שיבת הציפורים עם בוא האביב היתה בגדר חידה בלתי פתורה. אף המקרא התייחס לכך: "גם חסידה בשמיים ידעה מועדיה ותור וסיס ועגור שמרו את עת בואנה" (ירמיה ח' ז'). אנשי מדע בימי קדם סברו כי האקלים הקר מרחיק את הציפורים למקומות חמים יותר, אולם לא ידעו אל נכון איה הן חוסות באותה עונה. לאוזניהם הגיעו רק שמועות על להקות החולפות מעל שמי ארץ ישראל בואכה מצרים. הם גם לא יכלו לקבוע אם אותן ציפורים שעזבו את ארצותיהם, היו אלה ששבו אליהם.

רק במאה ה-19 הוברר לאן עפות הציפורים. מגלי ארצות שתרו את אפריקה הבחינו באותן מיני ציפורים המוכרות להם מבית. תחילה סברו שמדובר באוכלוסיות מקומיות, אולם כשאלה פרחו יום אחד ונעלמו, התגלתה העובדה שהציפורים אכן נודדות, כפי שתמיד שיערו. מאז ממשיך האדם לצפות במסעות הנדודים של הציפורים, ועדיין משתאה לנוכח תופעה מרהיבה זו המתרחשת באביב ובסתיו בכל שנה.

בימינו נעשים מחקרים רבים העוסקים בהיבטיה השונים של הנדידה, אולם שאלות רבות הקשורות בהתנהגות זו עדיין פתוחות, והמדע לא מצליח לספק תשובה ברורה ומלאה למקורה של תופעת טבע מופלאה זו. ההנחה הרווחת בין החוקרים גורסת שהנדידה החלה בפליסטוקן, בעקבות הופעת הקרחונים, ועוצבה במיוחד בתקופת הקרח האחרונה. הציפורים מארצות הצפון נאלצו בתקופה הקרה והמושלגת לחפש בתי גידול עם טמפרטורות נוחות יותר, וכך הן נדדו דרומה. בקיץ הן שבו בחזרה לבתי הגידול המקוריים שלהם בצפון לשם קינון ודגירה.

סברה מקובלת אחרת גורסת שתנועת הלוחות הטקטוניים הניחה את הבסיס לנדידה. כתוצאה משינויים גיאולוגיים בקרום כדור הארץ נודדות היבשות, ומיני עופות קדומים שנהגו לשהות באזורים נרחבים, נאלצו לנדוד בין חלקיהם השונים שהחלו מתרחקים אלה מאלה. השערה אחרת גורסת שעופות שמקורם באזורים הטרופיים נדחקו צפונה כדי לחפש מקומות מחיה חדשים, בגלל גידול אוכלוסייתם וצפיפות היתר שנוצרה בעטיו. עם הרעת התנאים בחורף הם נאלצו לשוב דרומה. וכך מדי שנה בשנה, לקראת הקיץ התפשטו צפונה כדי להקים דור חדש, ועם הרעת התנאים שבו לאזורי החריפה שלהם בארצות הדרום.

כל ההסברים קושרים את התפתחות הנדידה לשם הימנעות ממזג אוויר קשה או מתחרות בין מינית, למציאת מזון או אתר מוגן לרבייה. קיים דגם נדידה מאזורי הזנה לאזורי רבייה שמספקים לעופות הגנה טובה יותר בגידול הצאצאים. מקומות אלה הם לרוב מבודדים וקשים לגישה, ועל כן גם מוגנים ובטוחים יותר מפני טורפים. קיים דגם נדידה מאזור עני במזון לאזור עשיר במשאבי מזון, והנדידה חזרה לאזור המוצא מתרחשת כאשר האזור העשיר יותר מידלדל, או כאשר אזור המוצא מחדש את משאביו. קיים דגם נדידה מאזור אקלימי קר בעונת החורף לאזור חמים יותר, כי הטמפרטורה הנמוכה אינה מאפשרת שרידות או שבזבוז האנרגיה ליצירת חום הגוף עולה על אספקתו. קיים דגם נדידה הנובע מאילוצים ביוטיים כמו הצורך להימנע מתחרות בגלל הגירה עונתית של מינים אחרים, הופעת טורפים בעקבותיהם וכדומה.

נדידת העופות מאירופה לאפריקה ובחזרה היא תופעה בעלת מחזוריות קבועה, החוזרת ונשנית פעמיים בשנה. בעשורים האחרונים נמצא כי להתנהגות הנדידה ישנו בסיס תורשתי. על מנת שזו תתפתח חייב להיווצר שינוי גנטי באוכלוסיה. לפי קו מחשבה זה, אפשר לתאר מצב שבו פרטים שעזבו אזורים מסוימים לטובת אזורים עדיפים יותר, הגדילו את סיכויי הישרדותם והורישו לצאצאיהם את התכונות הנדרשות. מפאת שינוי גנטי שחל בדור הצאצאים הם מהגרים למקום אותו עזבו הוריהם, ושבים להתרבות במקום בו יצאו לעולם. התנהגות הנדידה יכולה להתבסס באוכלוסיה רק אם הנודדים כשירים יותר ביחס לפרטים שנשארו במקומם.

הנדידה אינה מתרחשת אצל כל המינים. גם בתוך אותו המין מוכרת התופעה של פרטים נודדים ופרטים שאינם נודדים. בכמה מיני ציפורים התנהגות הנדידה אינה קבועה. היא נלמדת או מושפעת מזמינות משאבי המזון ומתנאי מזג האוויר, ולכן לא בכל עונה נודדים כל הפרטים. ברם, גם במיני ציפורים שהתנהגות הנדידה אצלן קבועה ונמצא לה בסיס תורשתי, נתברר שלא כל הפרטים נודדים. דוגמה לכך הם הסבכים שחורי הכיפה. אלו הן ציפורי שיר קטנות הנפוצות על פני שטח רחב ביותר מאזורים הקרובים לקוטב הצפוני ועד לקו המשווה באפריקה. האוכלוסיות השונות של מין זה נבדלות מאד בהתנהגות הנדידה שלהן. האוכלוסיות האירופאיות נודדות ואילו האוכלוסייה במערב אפריקה אינה נודדת כלל. לשוני בין דפוסי ההתנהגות נמצא אמנם ביטוי תורשתי, אולם אין הסבר מניח את הדעת המבהיר כיצד מתקיימים שיקולי עלות-תועלת נבדלים זה מזה, אצל שני הטיפוסים ההתנהגותיים.

הנדידה כרוכה בעלויות גבוהות. כבר בשלב ההכנה לנדידה מושקעת אנרגיה רבה בשיחור מזון כדי לאגור שומן, והציפורים נאלצות להיחשף זמן רב יותר בפני טורפים. במהלך הנדידה עצמה קיימים סיכונים רבים כמו אובדן הדרך או הישארות ללא מאגרי אנרגיה. ציפורים קטנות מכלות חלק נכבד מעתודות השומן שבגופן במהלך ליל תעופה אחד. אם תיתקלנה לרוע מזלן ברוח נגדית יתכן שהבוקר ימצא אותן הרחק בלב ים, כשהן שרויות באפיסת כוחות ומצויות בסכנת טביעה. לאחר השלמת נדידת האביב חשופות הציפורים לתהפוכות מזג האוויר, כשמסתבר למשל, שעונת החורף נמשכת ועודנה בעיצומה. בעוד אזור הקינון עוטה שלג ואין בו חרקים לצוד, מתות הציפורים ברעב. ברובם המכריע של מיני ציפורים נודדות, מספרם של הפרטים היציבים נמוך יחסית. עובדה זו מעידה על כך שסיכויי ההישרדות או סיכויי הרבייה במקומות שאליהם הם נודדים, גבוהים מסיכוייהם במקומות מוצאם. למרות השקעת מאמץ כה אדיר והסתכנות מרובה, נמוך מחירם לעומת היתרונות שמקנה הנדידה.

מחקרים רבים מספור נערכו כדי לגלות כיצד מתוזמנים מועדי נדידתם של העופות. בתחילה סברו שמדובר בשעון ביולוגי שאינו תלוי בגורמים סביבתיים, דוגמת המחזור החודשי אצל נקבות האדם בתנאים נורמליים. ההשערה היתה כי כל מספר חודשים מתחוללים שינויים באיברי הרבייה, ובעטיים מתחילים העופות הנודדים לחוש אי נוחות הולכת וגדלה, עד שהם עוזבים את מקומם. בימינו הגיעו המדענים למסקנה כי מועדי הנדידה נקבעים על פי שינויים עונתיים באורך היום. המידע על השינויים הללו נקלט בחושיהם של העופות, מעובד במוחם וגורם לשינויים בקצב ייצורם של הורמונים מסוימים, שמשפיעים על הפיסיולוגיה שלהם ועל התנהגותם. רגשת הנדידה המופיעה כמחזור התנהגותי התפתחה כתוצר לוואי של השינויים בכמות האור. במרבית המחקרים נמצא שעופות אינם חשים רגשת נדידה כאשר מייצבים את שעות האור ביממה בתנאים מלאכותיים. כך נמצא גם ההסבר להופעתם של העופות בתזמון כמעט מדויק לאורך מסלולי נדידתם, ולעיתים אפילו באותו יום מדי שנה בשנה.

חקר הנדידה בימינו הוא ענף ורחב והחוקרים מתמקדים בפענוח מנגנון הניווט של העופות הנודדים. כמעט שאינם עוסקים עוד בניסיון לגלות מהו המקור תופעת הנדידה, על אף שההסברים האבולוציוניים הנוכחיים אינם מספקים דיים. חרף אי ההסכמות בקרב הקהילייה המדעית, הכול תמימי דעים לגבי האפשרות לעמוד על טיבה של התופעה, וטוענים כי כדי לדעת זאת, תחילה יש לגלות מאין מוצאם של העופות הנודדים.

לדידם של האירופאים שהגיעו לאפריקה לא היו כל פקפוקים. מוצא העופות הנודדים הוא מארצות הקור, והם נודדים דרומה כדי לבלות את העונה הקרה באזורים החמים. כבר אריסטו כתב: מספר עופות נודדים בסתיו דרומה לעבר ארצות החום, ובורחים להם מאימת הקור השולט בימות החורף באזורי הקינון שלהם. הם שבים בחזרה לאתרי הקינון רק בבוא האביב מחמת החום הלוהט באזורי חריפתם. גם קארל פון לינה אישר את דעתו של אריסטו וטען שמידת הטמפרטורה היא שמנחה אותם בנדידתם.

ההשערה ששינוי הטמפרטורה מהווה גורם בקביעת מועד הנדידה דעכה לאיטה, כשנתגלה כי הציפורים מבחינות באמצעות קולטנים ייעודיים בהתארכות או בהתקצרות שעות האור ביממה, ולפי זאת נקבעת התנהגותן. כיום ידוע שהשינוי ביחס שבין שעות האור והחושך במהלך היממה נקלט באמצעות העיניים ומועבר כגירוי עצבי לבלוטת האצטרובל שבמוח הגולגולת. עם התארכות הימים או הלילות מגבירה בלוטה זו את הפרשת ההורמון מלטונין. המלטונין משפיע הן ישירות והן בעקיפין באמצעות בלוטת יתרת המוח (היפופיזה) ובלוטת המגן (תירואיד), על הפעילות של מערכות שונות בגוף, ובכלל זה דיכוי פעילות הגונדות, אגירת שומן רב, התלהקות, ואי שקט ועצבנות המאפיינים את רגשת הנדידה.

למרות שכבר ידוע כי השינוי בטמפרטורה אינם הגורם לנדידת הציפורים, עדיין מקובלת התפישה של היוונים הקדמונים כי מקורם של העופות הנודדים בארצות הצפון. גישה פחות מקובלת גורסת שמקורם דווקא בארצות הטרופיות. הנחה זו גם מתיישבת עם עושר המינים המצויים באזור הטרופי. ברצוני להציע מנגנון אפשרי של התפתחות הנדידה מן הארצות הטרופיות אל ארצות הצפון. ההצעה מתבססת על סמך ההנחה שהנדידה קשורה ברבייה בלבד, ועל סמך ההנחה שהרגישות לכמות האור התפתחה כתוצאה מן הנדידה.

העופות המצויים מספר מעלות רוחב מצפון לאזור המשווני באפריקה, זוכים לשלוש עשרה שעות אור ביממה בממוצע בעונה אחת, ולאחת עשרה שעות אור ביממה בממוצע בעונה שלאחריה. משום כך אפשר לדמות את הדרך בה התפתחה התנהגות הנדידה שלהם. אפשר שכתוצאה מלחצים עונתיים המפריעים לרבייה, מהגרים באופן זמני מספר מסוים של פרטים צפונה. הם זוכים לכמות אור רבה יותר, כי ככל שמצפינים בחודשי מרץ-יוני, כך מתארך היום. התוספת במשכו של היום, מקנה לעופות שהות רבה יותר לחפש מזון עבור הצאצאים. כתוצאה מכך, יגדל שיעור הצאצאים המגיעים לבגרות וגם משך גידולם יתקצר, היות שהדבר תלוי בכמות המזון שמסופקת להם.

התנהגות ההגירה מושפעת מתנאים סביבתיים אולם יש לה בסיס תורשתי. ככל שירבו הפרטים שישאו תכונה גנטית זו, כך תתפשט באוכלוסיה התנהגות של ניידות על פני יציבות. על בסיס זה מתקיים משוב חיובי שבו עוד ועוד זוגות נודדים צפונה לצורך רבייה, ושיעור צאצאיהם באוכלוסיה הולך וגדל. בתחילה מתקיים שיווי משקל בין האוכלוסייה היציבה לבין האוכלוסייה הנודדת, כי הנותרים לא מופרעים על ידי תחרות תוך מינית עזה בעונת הרבייה. יתכן שזהו מצבם של הסבכים שחורי הכיפה בימינו. ברם, בסופו של דבר, כל זוג שירחיק נדוד צפונה יגביר את סיכוייו לגדל יותר צאצאים המגיעים לבגרות, והתנהגות ההגירה באוכלוסיית המין תועדף על פני ההישארות במקום אחד בכל ימות השנה.

על מנת שתיווצר התנהגות של נדידה נבצר על העופות להגר בחזרה למקום מוצאם. האזור שבו הם מקננים עשוי לזכות בארבע עשרה שעות אור ביממה בעונת הרבייה, אולם רק בעשר שעות אור בעונה שלאחריה. חסרונה של שעת אור אחת עשויה להיות בעוכריהם, ולכן, פרטים שיהגרו בחזרה דרומה יגדילו את סיכוייהם לשרוד. אם תכונת ההגירה ממקום אחד למשנהו ובחזרה תימצא עדיפה לשרידות וכשירות, תתפשט זו באוכלוסיה בסופו של דבר ותאפיין אותה. כך ינדדו פרטים רבים יותר צפונה בהגיע עונה אחת וישובו על עקבותיהם בעונה שלאחריה.

הגורמים המגבילים את מרחק הנדידה ומשכה הם המאפיינים האנטומיים והפיזיולוגיים של כל מין ומין. אולם, מרחק הנדידה נקבע על ידי ברירה טבעית או סחף גנטי. כאשר הגורם המניע את הציפורים לנדוד הוא החיפוש אחר מקומות בהם כמות שעות האור גדולה יותר בעונת הרבייה, תמשכנה האוכלוסיות להגיע לאזורים צפוניים ככל האפשר. מחד, אזורים מרוחקים עשויים להיות דלילים במתחרים וגם משופעים בשעות אור רבות. מאידך, הסיכונים הכרוכים בנדידה ארוכה מרובים יותר. יתכן גם כי יכולות הניווט של הציפורים מגבילות את אפשרויות הנדידה, אולם אלה לא הובררו דיין, וכל שידוע כי הן תלויות במפת השמיים של היום והלילה, ובמיקומם של הקטבים המגנטיים.

קרוב לוודאי שמיני העופות המצויים רק באזורים המשווניים אינם מושפעים מאד מסך כמות האור ביממה, כי זו כמעט שאינה משתנה. היכולת לחוש את כמות האור התפתחה באופן אדפטיבי, כאשר מוטנטים שסיגלו לעצמם תכונה זו, היו כשירים יותר משאר הפרטים באוכלוסיה. אפשר שתכונה זו לא התפתחה ישירות מהתנהגות הנדידה, אלא מצרכים אחרים כמו האפשרות לבחון הבדלים בסביבה לפי זמן התאורה. אותם פרטים שנוצרה אצלם רגשת נדידה כששעות האור ביממה התרחבו או הצטמצמו היו כשירים יותר. הם הגיעו ראשונים לתפוס טריטוריות לרבייה, והיו הראשונים לשוב דרומה כשפרחו הגוזלים מן הקן. התזמון כתכונה גנטית נברר היטב באוכלוסיה, כאשר פרטים שהקדימו מדי ביציאתם הגיעו לאזורי הרבייה כשהחורף עוד לא תם, והם מצאו את מותם בקור ובשל מחסור בתזונה.

הנדידה בעולם העופות היא שהפכה כלל ולא היא היוצאת מן כלל. אפשר לקבוע במידה רבה של אמת שהעופות הנודדים דחקו את המינים היציבים עד שרובם נכחדו בשל התחרות. אפשר שלמינים המקומיים מקדמת דנא היתה מגבלה גנטית להסתגל לתנאי הסביבה המשתנים, והם לא היו כשירים דיים בכדי להתחרות עם מספר הולך וגדל של מיני עופות נודדים מאפריקה הטרופית. עושר המינים של האזור הטרופי הכריע אותם בסופו של דבר. הדרך האפשרית להסביר הימצאותם באירופה של אוכלוסיות יציבות מקרב העופות הנודדים היא בכך שאוכלוסיות נודדות נחשפות בשל הנדידה לסיכונים רבים, אולם בהגיען לאזורי החריפה בדרום גדלים סיכויי הישרדותן. מאידך, אוכלוסיה יציבה נחשפת בתקופת החורף לסכנת קפיאה, אולם אינה צריכה להתמודד עם הסכנות הכרוכות בנדידה, ובנוסף לכך, היא מקדימה את האוכלוסיות הנודדות במציאת טריטוריה לצורך קינון, משום שנותרה במקומות הרבייה.

קטגוריה: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר