אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התמודדותה של הצרעה אל מול שינויים אפשריים


מדרכן של צרעות העכבישים לעקוץ עכביש הנקרה בסביבתן. את הקורבן ההמום הן מניחות בתוך התא, מטילות עליו ביצה וסותמות את הפתח. היצור הנעקץ על ידי הצרעה נתקף שיתוק אך אינו מומת, כדי שהזחל הבוקע מן הביצה יאכל מזון טרי. הצרעה הורגת העכבישים (sceliphron spirifex), אולי מחשש שכמות הארס המדודה לשיתוק לא תספיק, אינה מסתכנת בטריפתה על ידי העכביש, ומזריקה כמות שממיתה אותו.

באחד הימים מצא ז´אן - הנרי פאבר (jean - henri fabre) את קן הצרעה הורגת העכבישים על כותל הבית. בניית אחד התאים שבקן נסתיימה לא מכבר. הצרעה הביאה את העכביש הראשון, הכניסה אותו לתוך התא והטילה את הביצה על בטנו. עתה עפה לצוד את העכביש השני. פאבר הוציא את הביצה ואת העכביש מתוך התא. הצרעה שבה וציד בפיה. התא היה ריק, אך הצרעה לא הרגישה בדבר והפילה את צידה לתוך התא, ומיד עפה לצוד את העכביש השלישי. פאבר נטל גם את העכביש השני. יומיים היתה הצרעה מביאה עכבישים ופאבר מוציאם מן התא. אחרי שהביאה את העכביש העשרים, חתמה את התא הריק שלא היה בו עכביש אחד וגם לא ביצה.

כאשר אין מפריעים לטבע להתנהל כשורה, בוקע הזחל מן הביצה ומתחיל לאכול את העכביש שהומת ראשון ואשר בשרו הכי פחות טרי. את העכביש שהומת אחרון יאכל הוא בטרם יתגלם. מרבית הצרעות דווקא משתקות את הקורבן, כדי שהזחלים יזונו על בשר חי בלבד. משום כך מסקרנת בוודאי התשובה על השאלה כיצד התפתחה המידה המדויקת של הארס המוזרק לקורבן, במיוחד כשגודלו משתנה בכל ציד מוצלח. הפתרון האבולוציוני לבעיה שכזו פשוט למדי: אם כמות הארס אינה משתקת אלא רק מהממת לזמן קצר, הרי שהקורבן ימלט. חשבו על הצרעה המטילה את ביצתה בתקווה שהזחל הבוקע ממנה ייזון על בשר הקורבן, ואילו זה כבר אינו שם. במקרה שכזה, לצרעה לא יהיו צאצאים והתכונה של הזרקת ארס במידה פחותה מדי, תיעלם מן האוכלוסייה. כמו כן, אם הקורבן הוא עכביש, הרי זה בעצמו מסוגל לטרוף את הצרעה אם נכשלה במשימתה. לעומת זאת, אם הארס חזק מדי וממית, הרי שזחלים המורגלים על בשר חי ימותו ברעב, או אולי יורעלו בעצמם אם אינם חסינים. במקרה שכזה, לצרעה לא יהיו צאצאים והתכונה של הזרקת ארס במידה רבה מדי, תיעלם מן האוכלוסייה. מכאן, שרק הזרקת כמות ארס מדויקת תתפשט בקרב אוכלוסיית הצרעות. אך האם אלה כל האפשרויות?בהנחה שמוטנט גדל ממדים התפשט בקרב אוכלוסיית הקורבן הטבעי של הצרעה, ובהנחה שאין באפשרותה מבחינה תורשתית להגדיל עוד את כמות הארס, הרי דווקא צרעות שטעו וצדו חרקים אחרים שלא נמנים על הקורבן הרגיל, ושהארס כן משתק אותם, הן אלה שיפיצו את מטענם הגנטי בקרב אוכלוסיית הצרעות, וכך ישתנה הקורבן האחד לקורבן מסוג שני. ברם, יתכן גם מצב שהארס לא יגדל בכמותו, אך ריכוזו יגדל ויזיק יותר, וכך תצליח הצרעה בכל זאת לשתק את המוטנט גדל המימדים. יתכן גם מצב הפוך בו מוטנט קטן מימדים מתפשט בקרב אוכלוסיית הקורבן, וכל הזרקת ארס ממיתה אותו. או אז יתכנו כמה מצבים. אפשרות אחת היא שהצרעה תשנה את מינו של הקורבן. אפשרות שניה היא שכמות הארס או ריכוזו יפחתו משמעותית, קרי, רק צרעות עם ואריאציה גנטית לארס בכמות מזערית יותר או פחות קטלנית יצליחו להביא דור חדש, והתכונה הזו תתפשט באוכלוסיה. אפשרות שלישית היא שהזחלים היו מתרגלים לאכול גוף של פרוקי רגליים מתים. מכאן, שהאבולוציה כוחה יפה ליצור התאמות לשינויים בסביבה על ידי הברירה הטבעית, אם כי לא שינויים קיצוניים מדי. במקרים שהטבע לא הרגיל אותה בהם, כמו באלה שפאבר ניסה לבחון את התנהגותה, הרי ששום הסתגלות לא תימצא אצל הצרעה, והיא עלולה להיכחד. בפעם אחרת נתקל פאבר בדבורה בנאית (chalicodoma muraria) שאך התחילה לבנות תא חדש. מיד החליף את קנה בקן אחר, שבו מצא תא שבנייתו נסתיימה, וזה מלא עד חציו בדבש. כל שנותר הוא להטיל ביצה לתוכו ולחתום את פתחו. ומה עשתה הדבורה? היא הלא התחילה לבנות תא, ועל כן היא מוסיפה לעשות מלאכתה גם בקן הזר. וכי אכפת לה אם הקן הזה כבר מוכן ומזומן לקליטת ביצה? כל אשר תרצה יהא להמשיך ולהשלימו. לבסוף נבנה תא גדול ומכוער והדבורה לא חשה בדבר.

עתה עשה פאבר את ההיפך. החליף תא שכבר נגמרה בנייתו בתא בראשית בניינו. הדבורה נשאה דבש בזפקה אל התא הגמור. באה והתעכבה. תוהה ובוהה: מה עליה לעשות? התבנה את התא? והיא הלא כבר כילתה לבנות. אמנם אין זה התא שכבר היה מצויד בדבש ואף ביצה הוטלה בתוכו, אך מה בכך? הדבורה המשיכה להוסיף לו דבש. מובן הדבר שבתוך תא כזה לא תצאנה דבורים. דוגמה נוספת היא צרזאבית הדבורים (philanthus triangulum) החופרת מספר מחילות, מטילה בהן ביצים ודואגת להאכלת הזחלים הבוקעים מהן. הנקבה זוכרת את מקומה של כל מחילה שחפרה, מסוגלת לטפל בכולן בו זמנית, וגם להאכיל כל זחל במזון המתאים לו לפי דרגת התפתחותו. את דרגות ההתפתחות של הזחלים היא לומדת בכל בוקר, בסיור שהיא עורכת בין המחילות. לכן אם מחליפים את הזחלים בין המחילות לפני הביקור היומי הראשון, יקבל כל זחל את ההאכלה המתאימה לו. ואולם אם ההחלפה נעשית לאחר ביקור הבוקר, תאכיל הצרעה את הזחלים במשך היום לפי מה שלמדה בתחילת היום, ולא תתייחס כלל לשינויים שחלו מאז. למחילה שהכילה בבוקר זחל בוגר היא תכניס במשך היום אוכל שמתאים לזחל בוגר, אפילו אם כעת המחילה ריקה. חובב טבע המבקר בשדה יכול להבחין שהצרעה החופרת נוהגת לבדוק את המחילה, לפני מושכה לתוכו את קורבנה המשותק, שמא עכביש אולי צרצר. בעת שהצרעה עוסקת בחפירת קבר למת החי ומניחה את העכביש בצד, אפשר לחתוך בזהירות את בחניני העכביש. כשהצרעה תראה בשובה כי לעכביש אין בחנינים, תתפוס אותו בכליצרותיו. כאשר תסולק הצרעה, ניתן גם לכרות את כליצרות העכביש. כשתשוב הצרעה היא תחפש את הכליצרות לשווא. משלא תמצא אותן, תנסה למשוך את העכביש בראשו, אך לא תוכל לתפסו כי זה רחב מדי עבורה, ואחר כמה ניסיונות תתייאש ותסתלק. לעכביש שמונה רגליים אך הצרעה מתמקדת רק בראשו.בניסוי נוסף יש לסלק את הצרעה הצידה, בעת שתחל לסתום את פתח המחילה. אחר יש לחפור מנהרה צדדית, להוציא דרכה את העכביש ואת ביצת הצרעה, ולהניחם ליד הפתח. הצרעה תחזור במהרה ואף על פי שהעכביש והביצה יהיו מונחים על ידה, היא תסתום את המחילה, תרקע על העפר ברגליה ותסתלק. העכביש והביצה לא יעוררו כלל את התעניינותה.כאמור, הצרעה עוקצת את קורבנה וגוררת אותו כשהוא משותק אל קרבת המחילה שהכינה בעוד מועד, משאירה אותו מוטל על יד הפתח, ויורדת מטה לבדוק אם בינתיים לא פלש מישהו לתוכה. בזמן שהצרעה יורדת לתחתית המחילה, יש להרחיק את העכביש המשותק למרחק חצי מטר. כשתצא הצרעה החוצה תחל זו לחפש את העכביש. משתמצא אותו, היא תגרור אותו בחזרה אל שפת המחילה ותרד אליה שוב. ארבעים פעם תחזרו על התעלול, וארבעים פעם תשוב הצרעה ותגרור את העכביש אל הפתח, ותרד לבדוק את המחילה. לבסוף תתייאש ותעוף ברוגז.את כל זאת וניסויי שדה נוספים למדתי ממחקריו של פאבר. מתצפיותיו אפשר להסיק נכונה שהלמידה המתוכנתת כפי שקיימת אצל הצרעה או הדבורה, מאופיינת בכך שהיא אינה מסוגלת לשנות את התנהגותה לאחר שלמדה דבר מה מסוים.בניסוי אחר החליט פאבר לבדוק את זיכרונה של הצרעה הורגת העכבישים. הצרעה בונה את תאיה מעפר לח ואחרי שהיא מציידת את כל התאים בעכבישים, היא סותמת את הפתחים ומחפה את כל הקן במכסה של בוץ. באותה שעה שהצרעה היתה מתעסקת בחיפוי הקן, עמד פאבר והמתין עד שתעוף להביא שוב מעט בוץ. משעפה והתרחקה הסיר פאבר את כל הקן ממקומו. מכל הקן לא נשאר זכר והנה שבה הצרעה וקמצוץ של בוץ בפיה. במקום שהיה בו הקן, היא הוסיפה מעט בוץ והמשיכה לחפות את הקן. היא לא חשה שכל בניינה נעלם ואיננו. שלושים פעם עפה להביא חומר למכסה הקן. המכסה הוכן לפי כל חוקי הבניין אך קן לא היה. הצרעה הכירה יפה את מקום הקן, אך לא ידעה מאומה על קיומו, מעת שסתמה את הפתחים והחלה במלאכת החיפוי.באותה עת שאל עצמו פאבר שאלה דומה. הדבורה הבנאית עפה להביא צוף או עפר. לעיתים היא מרחיקה כדי מאות מטרים מן הקן, ואף על פי כן שבה ומוצאת את קנה. איך היא מכירה את הקן?קנה של דבורה בנאית בנוי הוא על אבן לא גדולה. כדי להעתיק את הקן ממקומו, נדרש פאבר להזיז את האבן ועליה הקן לקרבת מקום. כעבור דקות אחדות שבה הדבורה, נתלתה ברפיון סמוך למקום שבו קבעה את קנה, תרה אותו יפה מתוך רפרוף, צנחה אט אט ונעצרה שם, זוחלת ומחפשת לשווא. התעופפה ושבה עד מהרה לחפש את הקן. ככה היא מעופפת עוף ושוב. פעמים רבות עברה על פני המקום שפאבר הניח שם את הקן. ודאי היתה יכולה לראותו אך לא השגיחה בו ופסחה עליו. בעיניה אין זה אלא קן זר, ומה לה ולקן הזה אם הוא מונח במקום אחר. פאבר הסיק שהדבורה לא מכירה את הקן אלא רק את מיקומו.

ניקולאס טינברגן (nikolaas tinbergen) החליט לבדוק מהו הגירוי שמאפשר לצרזאבית הדבורים למצוא את פתח הקן המסוים שלה בין יתר הפתחים. צרזאבית הדבורים היא צרעה חופרת החיה במושבות גדולות שבהן קנים רבים. הנקבה חופרת מחילה בקרקע, מטילה בתוכה ביצים ואז עפה לצוד דבורים. בצאתה את הקן היא חורטת בזיכרונה את סימני הדרך סביב מחילתה כדי שתוכל למצוא את דרכה חזרה. בשובה היא מטמינה את צידה בקן, כדי שישמש מזון לזחלים שיבקעו מהביצים. טינברגן חיכה שהצרעה תהיה בקן ואז הקיף את פתח המחילה בכמה אצטרובלים. כאשר יצאה הצרעה היא חגה סביב הפתח כמה פעמים, למדה להכירו ואז עפה לצוד דבורים. בזמן היעדרותה הזיז טינברגן את מעגל האצטרובלים למרחק מה מהקן. כאשר חזרה הצרעה היא לא עפה אל פתח הקן אלא למרכז המעגל שהוזז, על אף שהקן עצמו נשאר במקומו הקודם. אך כשהוזזה טבעת האצטרובלים בחזרה למקומה, היתה מסוגלת הצרעה למצוא את מחילתה.

בניסוי נוסף סילק טינברגן את מעגל האצטרובלים מסביב לפתח הקן של אותה הצרעה, והציב לפניה שתי אפשרויות בו זמנית. האחת מעגל ריק של חלוקי הנחל שצבעם דומה לצבע האצטרובלים והאחרת משולש של אצטרובלים שבמרכזו היה הקן. הפעם חיפשה הצרעה את קנה במרכזו של מעגל האבנים. עובדה זו מאששת את ההנחה שהגירוי הקובע בעבור הצרעה הוא סידורם הכללי של העצמים בקרבת הקן, ואילו לסוג העצמים אין חשיבות.הניסויים של פאבר וטינברגן הדהדו במחשבותיי, כשבאחד הימים ראיתי צרעה הנכנסת לתוך חור באדמה. מיד נטלתי צנצנת ריקה והנחתיה על הפתח. הצרעה יצאה החוצה והתעופפה בתוך הצנצנת. ניסיתי לזהותה אך לא הצלחתי. משנוכחתי לדעת שהיא מתעקשת לפרוץ את דפנות הזכוכית, ולא לשוב למחילה כדי להסתתר בה, שחררתיה, והיא, לאחר מעוף קצר, שבה אל החור ונכנסה פנימה. הפעם חסמתי את הפתח על ידי הנחת בסיס הצנצנת. נטלתי עשרה גפרורים ושברתי אותם לשלושה חלקים. כל חלק גפרור שכזה ננעץ מסביב לחור. אז הרמתי את הצנצנת ממקומה וכעבור שעה קלה יצאה הצרעה את הקן. מיד עם צאתה, החלפתי את כל שלושים פיסות הגפרורים בפריטים שלמים, בדיוק במקומם. רציתי לראות אם השינוי בממדי הגפרורים יפריע לצרעה למצוא את קנה. ברם, היא שבה למחילה אותה מצאה בקלות רבה. בפעם הבאה החלטתי להתחכם. את מלוא הגפרורים הנחתי אלכסונית מצדו המזרחי של הפתח. כאשר יצאה הצרעה החוצה, העברתי אותם לצד המערבי ובמרחק זהה. הצרעה לא מצאה את הפתח. גם כשהסרתי את הגפרורים מן הקרקע, עדיין היתה אובדת עצות. רק משהשבתי אותם לצד המזרחי, גילתה סוף כל סוף את הפתח. היא נעצרה על סף המחילה ואז עפה ונעלמה. המתנתי לה שעה ארוכה, שוקל בדעתי אם להמשיך בניסויים, או ללכוד אותה כדי שאוכל לזהותה, אך זו בוששה להגיע, ואני כידוע לא נמנה על חובבי המתמהמהים.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יהודה בלו