אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שרדינגר עושה חיים חלק ב´


אבשלום אליצור's picture

שבוע בטירול, אוגוסט 2005

לחלק הראשון של המאמר

יב. הכל עניין של תרבות

הוא יושב בחדר האינטרנט וקורא אימיילים. אני מתיישב לא הרחק ממנו ועושה אותו דבר. לבסוף אני לוכד את מבטו ומחייך.

"פרופסור מַצוּזַאוָּה, אני כל כך נהנה מהקורס שלך. אוכל בהזדמנות לשאול אותך כמה שאלות?"

"כן, אתה רוצה לדבר עכשיו? רציתי לעלות לשתות משהו."

מקרוב הוא גבר נעים למראה עוד יותר. בניגוד למרצים האחרים, שכבר השילו את בגדיהם הרשמיים, הוא לבוש חליפה כחולה ועניבה תואמת, אבל מבעדם ניכר חוסן הגוף שכבר בילה עונות רבות בסבך הג'ונגל. כיוון שלא ביקש בעצמו שאקרא לו בשמו הפרטי איני עושה כן. דיבורו ביישני, ולסיום כל משפט נלווה הנהון גולמני בראש, כאילו הוא עצמו נוהג להסכים לדבריו. כבר ראיתי יפאנים עושים את התנועה הנוגעת-ללב הזאת, כנראה קידה סמלית.

אני מספר לו על שיחתי עם הַניַה. הוא מקשיב לי בכובד-ראש.

"אצל השימפנזים שלי אין רצח, גם לא הרבה אלימות," הוא אומר. "אני כמעט עשרים שנה עובד בבוסו, ומורי (כאן הוא מזכיר שם יפאני אחר) עבד שם (כך וכך) שנים לפניי, ומעולם לא ראינו רצח."

"אבל אחרים תיעדו מעשי רצח רבים, אצל אותו המין!"

"זו תרבות אחרת. אצלנו בכלל השימפנזים כמעט צמחוניים."

אני מסתכל עליו בעיניים מצומצמות, כאילו מישהו מנסה לעשות ממני צחוק. "מה?!"

"השימפנזים שלנו כמעט לא עוסקים בציד. הם מומחים בפיצוח אגוזים מאוד קשים עם אבנים מיוחדות. הם משתמשים הרבה יותר בכלים מאשר שימפנזים בני תרבויות אחרות. זה ידע שעובר מדור לדור, כמו בתרבות האנושית, ולא באינסטינקטים. אז הם מקבלים את כל החלבונים והשומנים במזונם מהאגוזים בתוספת חרקים, זוחלים וביצים. הם לא צריכים לצוד. ועל רצח אין מה לדבר."

"תאר לעצמך," הוא מוסיף, "מה היה קורה אילו הגיע חייזר לכדור הארץ והיה נוחת דווקא בעיראק. הוא היה חושב שכל בני-האדם הם רוצחים."

יג. ילל-חתולים

הוא לא רק נתן למכאניקת הקוונטים את צורתה הכמעט סופית במשוואת הגלים שלו, אלא גם השאיר לה פרדוקס התקוע בגרונה עד היום. התיאוריה הזאת סבלה לא-מעט מאבותיה. איינשטיין תיעב אותה בכל לבו, ולא סלח לה על כך שדווקא היא, ולא היחסות, הביאה לו את הנובל, ועל כן הוריש לה את ניסוי המחשבה-המפורסם של איינשטיין-פודולסקי-רוזן. אבל היא נקמה בו אחרי מותו, כשהטכנולוגיה אפשרה להפוך את ניסוי-המחשבה לניסוי אמיתי, ועשתה בדיוק את מה שכולם חששו מפניו: חלקיק אחד משפיע באופן מיידי על חלקיק מרוחק אחר, בהתרסה כמעט-גלויה נגד האיסור היחסותי על השפעות מהירות מהאור. גם שרדינגר התעלל בה אחרי שהעניק לה את יסודה המתמטי. הוא השתייך לקבוצת הגיל של איינשטיין ומצא את עצמו מתאמץ לא לפגר אחרי פרצי הגאוניות של הייזנברג, דיראק, דה-ברויי ושאר הנערים, ולכן הוסיף ניסוי-חשיבה פרדוקסאלי משלו, הוא ניסוי החתול המפורסם.

"כולכם מדברים על סופרפוזיציה קוונטית." אומר אלכס, "ואני עוד לא בטוח שהבנתי מה זה."

מאוחר בלילה בא אלכס לדבר אתי על החתול. בעקבות הספר שלנו הוא התחיל להתעניין בשאלה אם התודעה ניתנת להסבר טוב יותר במונחים קוונטיים. אני שרוע על המיטה, תשוש מעוד האבסה אצל רות, והוא יושב על הכורסה ממול, כמו פסיכואנליטיקאי ותיק, שולח מבטים נוגים אל קופסת הסיגריות והמצית שהחרמתי ממנו בכניסה.

"כל הסיפור הזה על חתול חי ומת כאחד," מתריס הוד-מעלתו, "נשמע לי ממש טיפשי. אם זרקתי מטבע ולא הסתכלתי על איזה צד היא נפלה, קיימת פשוט הסתברות שווה לגבי כל צד. שום אדם שפוי לא יאמר שמטבע נמצאת בשני המצבים יחד כל עוד לא הסתכלנו בה. במה זה שונה מאי-הוודאות הקוונטית? למה לא לחשוב שגם בעולם החלקיקים יש מצבים אובייקטיביים שפשוט איננו יודעים מה הם?"

"כי המטבע הקוונטית אינה נמצאת באמת על שום צד, אלא במצב ששום דבר אחר בעולמנו לא דומה לו. היא נמצאת בסופרפוזיציה, כלומר מצב שהוא ריבוי מצבים. בוא נתחיל מהתגלית של פלאנק: האור, כמו החומר, אינו ניתן לחלוקה עד אינסוף. כשם שלחומר יש חלקיקי-יסוד שלא ניתן לחלקם, כך גם האנרגיה עשויה מקוונטים בודדים. לקוונטים של האור קוראים פוטונים."

"ואיך זה מוביל לאותה סופרפוזיציה שלך?"

"בוא נעשה ניסוי. ניקח פנס ונעשה אותו חלש, ויותר חלש, ויותר חלש ויותר חלש... עד שייצא ממנו פוטון בודד כל כמה דקות. נכוון את הפנס אל מחיצה בעלת שני סדקים שמאחריה לוח צילום. ברוב המקרים ייבלע הפוטון במחיצה, אבל בחלק מהמקרים הוא ישאיר נקודה על לוח הצילום. נכון? עכשיו הנה הדבר המעניין: הוא ישאיר נקודה רק באותם מקומות שאליהם היה מגיע גל שעבר דרך שני הסדקים."

"מה שקוראים התאבכות.

"יפה. התאבכות נוצרת כששני חלקי הגל שעברו דרך שני הסדקים מתערבבים זה עם זה, ואז הם מבטלים זה את זה במקומות מסוימים ומחזקים זה את זה במקומות אחרים. כשעובר אור (אור מנורה רגיל, כלומר הרבה-הרבה פוטונים) דרך שני סדקים הוא יוצר תבנית כזאת של פסי אור וצל. והנה, דבר משונה: גם אם פוטון אחד בודד עובר דרך המחיצה הוא ישאיר על לוח הצילום נקודה רק במקומות בהם אמורים להיות פסי אור. לעולם לא במקומות ה'חשוכים.' עובדה: כשיצטברו הרבה נקודות בודדות כאלה על המסך, הן יצטרפו לדגם המוכר של ההתאבכות."

"כלומר האור הוא גל."

"יפה. עכשיו סגור סדק אחד וחכה עד שתיווצר נקודה שחורה בודדת שתעיד כי פוטון בודד נקלט בלוח הצילום. אחר כך סגור סדק שני וחכה לנקודה הבאה, וכך הלאה עד שתקבל שני צברי נקודות מול שני החורים. הנקודות האלה, הפעם, לא יצטרפו לדגם התאבכות. זאת אומרת: כל פוטון בודד הרגיש איכשהו אם שני הסדקים פתוחים והתנהג בהתאם. ניסוי הפצצה של ויידמן ושלי מבוסס על העיקרון הזה."

"בסדר, הבנתי. זה גל."

"יפה. ולא רק בשני סדקים. יש מאמר שכתבנו שמוליק מרקוביץ' ואני ובו הראינו שאפילו במקרה של יותר משני סדקים, נאמר, שבע-עשרה סדקים ברוחבים שונים ובמרחקים שונים זה מזה, עדיין תופיע כל נקודה בודדת במיקום שהוא תוצאה של מיקומיהם ורוחביהם של כל הסדקים הפתוחים. הפוטון, באיזושהי דרך כישופית, עבר דרך כל הסדקים."

"הבנתי. אין צורך בהוכחות נוספות: הפוטון הוא גל."

"יפה. זאת ועוד: אם נגרום למקור הפוטונים לנוע במהירות קדימה או אחורה, ישתנה דגם ההתאבכות בשל ההתארכות או ההתקצרות של הגלים לפי אפקט דופלר. את מכיר את האפקט הזה? כשמכונית צופרת בעודה עוברת על פניך, קול הצפירה נשמע תחילה גבוה ואחר-כך..."

"אבשלום, תקשיב!" גובה קולו של אלכס, אולי כהמחשה לאפקט דופלר, מתקרב עתה לזה של זמרת אופרה בזמן המחזור החודשי שנתקלה זה עתה בעכבר. "הבנתי! הבנתי היטב: הפוטון הוא חד-משמעית גל."

"וחד-משמעית חלקיק."

"סליחה?!"

"בדיוק כך. הרי ראית נקודות בודדות על לוח הצילום. כמה אנרגיה נספגה לדעתך בכל נקודה?"

"כמה?"

"תזכור שאיינשטיין קיבל את הנובל על כך שגילה שפוטון אור בודד יכול להעיף אלקטרון ממסלולו באטום, ממש כאילו היה הפוטון קליע זעיר. כל האנרגיה שלו מתרכזת בנקודה האחת הזאת. כמה אנרגיה נספגה אם כן במקום שבו נוצרה נקודה על המסך?"

"כל... כל האנרגיה של הפוטון?"

"נכון מאוד! וגם כל המומנטום שלו, ואם זה היה אלקטרון, גם כל המטען שלו. לא חצי, לא תשעים ותשע אחוז –כל הפוטון פוגע בנקודה אחת ושום עקבות שלו לא ייראו במקום אחר. אתה מכיר גל שיכול לעשות דבר כזה? כך עושה רק חלקיק."

"עכשיו אני לא מבין כלום..."

"סוף-סוף! ברוך הבא לתורת הקוונטים. הדואליות הזאת היא לב-לבה של התיאוריה. לואי דה-ברואי, נסיך צרפתי צעיר וחובב מוסיקה, שעשה את הדוקטוראט שלו אצל לאנז'בן בפאריז, הציע להשלים את המעגל: אם איינשטיין הצעיר גילה שהאור, שכולנו חשבנו מאז מאקסוול שהוא גלים, הוא בעצם חלקיקים, אולי גם ההיפך נכון, כלומר, מה שכולנו מכירים כחלקיקים הם בעצם גלים?"

"שאלה יפה!"

"והטבע לא איחר להשיב עליה. תאר לך שגם האלקטרון הסובב סביב גרעין האטום הוא גל ולא חלקיק. יש נוסחה ידועה, הנותנת את הקשר בין אנרגיה ואורך גל. ישב הצרפתי הטוב וחישב מה יהיה אורך הגל של האלקטרון על פי האנרגיה שלו. עכשיו נניח שהגל הזה סובב במסלולים שונים סביב גרעין האטום. יהיו מסלולים שבהם הגל הזה יבטל את עצמו, כלומר, ההתאבכות שלו עם עצמו תיצור 'צל,' ומסלולים אחרים שהגל יחזק את עצמו, כלומר ייצור 'אור.' והנה, התברר שהאלקטרון סובב רק באותם מסלולים שבהם יצרה ההתאבכות 'אור.' במילים אחרות: החישוב של דה-ברואי תאם בדיוק את מה שכבר היה ידוע על מסלולי האלקטרונים באטום."

"schön (נחמד)! כשהטבע מאשר לנו משהו שהסקנו קודם לכן משיקולים תיאורטיים, זה סימן שעלינו על משהו אמיתי!"

"מכאן הוא עשה צעד נוסף והציע לעשות את ניסוי הסדק הכפול לא עם פוטונים, כלומר חלקיקי אור, אלא עם אלקטרונים, או פרוטונים או כל חלקיק שיעלה על הדעת. מיותר לספר לך מה היו התוצאות. מיותר גם לומר לך שכל התעלולים שתיארתי קודם, עם שבע-עשרה הסדקים, אפקט דופלר וכדומה, יתגלו בכל חלקיק שתעביר בניסוי ההתאבכות."

"וכל זה יצא מעבודת דוקטוראט!"

"אכן, לאנז'בן לא ידע איך מה לעשות עם התזה הזאת ושלח אותה לשיפוט היישר אל איינשטיין בברלין. בתשובתו התפייט איינשטיין בצרפתית: תלמידך הרים מעט את המסך מעל סודות הבריאה."

"כלומר, הוא השתכנע?"

"הייתה לו ברירה? הרי הבחור הסתמך גם על הקשר בין מסה לאנרגיה, כלומר על תורת היחסות! אבל מי שממש התחשמל מהתגלית של דה-ברואי היה שרדינגר. הוא נתן לתופעה הגלית הזאת ביטוי במשוואת-היסוד המפורסמת שלו, שניבאה מה יעשה החלקיק בכל מיני מצבים, וכשעשו הפיסיקאים את הניסויים, אישרו החלקיקים את דברי שרדינגר בצייתנות."

"אם כך תורת הקוונטים מתארת נכונה את המציאות."

"זהו, שלא."

"למה?"

"הסתכל סביבך: האם שכחת? העולם היומיומי ממשיך לציית לניוטון. כיסאות, שולחנות ואנשים נמצאים במקום אחד ולא בסופרפוזיציה. אבל העצמים היומיומיים הללו הם עצמם עשויים מחלקיקים, שמצייתים כאמור לשרדינגר. היכן אם כן הגבול בין שתי הפיסיקות?"

"כאן, אני מבין, מופיע החתול."

"החתול הוסיף לשאלה הזאת משנה חריפות. שרדינגר שם (במחשבה כמובן) בקופסה סגורה

1) חתול,

2) מתקן להריגת חתולים המופעל ע"י התפרקות אטום רדיואקטיבי בודד,

3) אטום רדיואקטיבי בודד.

אתה זוכר שתורת הקוונטים אינה יכולה לומר מתי יתפרק אטום זה או אחר אלא רק מה ההסתברות שיתפרק כעבור זמן כלשהו. נניח אם כן שכעבור שעה יש לאטום הזה הסתברות של 50% להתפרק. מה יהיה גורל החתול? לו הייתה זו הפיסיקה הקלאסית, הייתה התשובה פשוטה: בחצי מהמקרים יהיה בקופסה אטום מפורק וחתול מת, ובחצי האחר של המקרים אטום שלם וחתול חי. אבל תורת הקוונטים, שהאטום סר למרותה, דורשת שכל עוד לא נמדד האטום, הוא יהיה בסופרפוזיציה, כלומר גם שלם וגם מפורק. אבל אז, אם גורל החתול נקבע על ידי האטום הזה, נגזר גם על החתול להיות חי-ומת כאחד!"

"וכמובן אין דבר כזה."

"אין דבר כזה כשפותחים את הקופסה, כי אז נעשית מדידה במצבו של החתול והוא 'קורס' לאחד משני המצבים. השאלה היא מה היה מצבו לפני פתיחת הקופסה. האם כבר אז היה במצב מוגדר, כלומר חי או מת, לפני שהסתכלנו בו? או אולי היה גם הוא בסופרפוזיציה, כמו האטום, כלומר חי ומת בו-זמנית?"

"שאלה קצת טיפשית, הייתי אומר, ולא ממש מעניינת, כי אין שום דרך לבדוק אותה."

"אין דרך לבדוק אותה כרגע, אבל השאלה בוערת מאוד. הסכמנו שחלקיק יכול לעבור דרך שני סדקים. האם גם אטום יכול לעשות את זה? בהחלט. הניסויים הוכיחו את זה. הוא הדבר גם לגבי מולקולות גדולות יותר. אם כך חוזרת השאלה: למה איננו רואים את הסופרפוזיציה הקסומה של תורת הקוונטים מסביבנו?"

אלכס מראה סימני עצבנות, המחסור בניקוטין מתחיל לתת בו את אותותיו. "באמת, למה?"

"שתי תשובות ניתנו לשאלה זו. רוג'ר פנרוז מאוקספורד שיער כי עצמים שגודלם יוצר תופעות כבידתיות שוברים את המצב הקוונטי. זאת אומרת: קיים אולי גודל כלשהו שמתחתיו שולטות תורת הקוונטים ומעבר לו הפיסיקה הקלאסית. מנגד טען ציילינגר, מהאוניברסיטה שלך, כי הכול עניין של טכנולוגיה. החלקיק מציית לתורת הקוונטים כי הוא מבודד ואינו 'נמדד.' קשה יותר להדגים התאבכות על אטום שלם כי הוא גדול יותר וקשה לבודדו מהשפעות הסביבה, אבל ציילינגר הצליח לעשות כן והוכיח שהאטום מציית גם הוא לתורת הקוונטים. קשה עוד יותר לעשות את זה עם מולקולה גדולה כי קושי הבידוד מהסביבה גדול אף יותר, אבל ציילינגר הצליח לעשות ניסוי מתאים גם במולקולה הידועה כ'כדור באקי' המורכבת משישים אטומי פחמן. בשנים האחרונות דוחף ציילינגר את הגבול יותר ויותר כלפי למעלה. לכן הוא אומר: בטכנולוגיה המתאימה, אם נבודד חתול מכל דבר שיכול 'למדוד' את מצבו (אבק, אוויר, כוח המשיכה וכו') נוכל לייצר אפילו חתולים בסופרפוזיציה. גם אנתוני לֶגֶט, שקיבל לא מזמן נובל, הציע מערכת כזאת של שדה מגנטי בסופרפוזיציה, אבל עוד לא מצאו דרך ליישם את זה."

"מעניין."

החנון רוצה עכשיו לברוח עם הסיגריות שלו, דווקא כשאני בשיא המרץ. מה הוא חשב, שהוא ישאל שאלה קטנה על קוונטים, יקבל תשובה פשוטה וילך לישון? אני נזכר באברהם לינקולן, שאיש אחד בא והתלונן לפניו על שמרי טוד העליבה אותו. אמר לו לינקולן: אדוני, אתה סבלת ממנה רק עשרים דקות, ומה אני אגיד אחרי עשרים שנה?

"העניין הוא שיש כאן משהו מפליא."

"אהה."

"תשאל מה מפליא!"

"מה מפליא?"

"מה זאת אומרת מה מפליא?! יש פה משהו בקשר לזמן שאף אחד לא מבין. פעם באה אליי סטודנטית עם שאלה פשוטה: הרי ניתן להאריך את משך הניסוי לשלושה ימים ואז נוכל לדעת מה קרה בתוך הקופסה לפני פתיחתה: אם נראה גוויית חתול מתפוררת, נדע שהחתול היה מת מזמן, ואם נראה חתול רזה וקערת חלב ריקה נדע שהחתול היה חי כל הזמן. כך או כך, לא הייתה סופרפוזיציה."

"יפה, הנה דרך יפה לדעת מה קרה לחתול גם אם לא צפינו בו!"

"זה לא יעבוד, אבל הבחורה הזאת עלתה על דבר לא פחות מעניין. מצאתי את התשובה לשאלתה רק אחרי שנזכרתי בניסוי שהמציא מורי, יקיר אהרונוב, המראה שבתהליכים קוונטיים המדידה משפיעה לא רק על מה שיקרה באותו רגע, אלא גם על העבר! לכן, פתיחת הקופסה יוצרת לא רק את מצב החתול באותו רגע, אלא גם את כל ההיסטוריה שלו מהרגע שבו אירע האירוע הקוונטי. כלומר, אם גילית אותו חי, בעצם קבעת את ההיסטוריה שלו בשלושת הימים האחרונים. אתה גורם עכשיו לכך שהוא היה חי אתמול ולכן, אם הוא יהיה חי, הוא אמנם יהיה רזה וקערת החלב אכן תהיה ריקה."

"נו, באמת!"

"ואז באנו שחר דולב ואני והראנו מקרים קוונטיים שבהם אפילו ההיסטוריה אינה עקבית. אם במקום חתול נשים בקופסה כמה אטומים בסידור מסוים ונניח למערכת להתפתח, נקבל לבסוף מצב אנלוגי למצב שבו מצאנו חתול מת ומתפורר, ובכל זאת קערת החלב שבקופסה ריקה ומסביב פזורים גללים טריים. במילים אחרות, יש מקרים שבהם שתי היסטוריות סותרות מתערבבות זו בזו."

"אתה יודע איך אומרים בגרמנית הנגאובר?"

"למה, כבר התעייפת מהקוונטים?"

"katzenjammer," אומר אלכס. "יללת חתולים."

"מעניין. הקונוטציה היא לא מינית במקרה? אתה יודע, omne animal triste post coitum, כל החיות עצובות לאחר המשגל."

הרוזן מנֶמֶט-אוּיוַאר עוצם עיניו וגונח חרישית.

"בוא נחזור לנושא," הוא מבקש. "נניח שכל היקום החל באירוע קוונטי..."

יד. שרדינגר עצבני

מכל התצלומים של אבות תורת הקוונטים, זה של שרדינגר הוא הכי פחות ידידותי. הבן-אדם מסתכל בך מתוך שני חריצי-עיניים כמעט סגורים בהבעה של מי שלא נותרה לו הרבה סבלנות. בוהר מחייך למצלמה, איינשטיין גם, ושביעות-רצון עצמית נוטפת מפרצופו הנכלולי של הייזנברג (שעל קברו כבר הציעו לכתוב "קיימת הסתברות גבוהה שאיש תם וישר, ורנר הייזנברג, קבור בסביבה זו). אבל שרדינגר זה סיפור אחר. אפילו כשהוא משחרר חיוך, זה נראה כמו חיוך שעלה במאמץ.

"הוא כתב יומנים," מספר ארנוּלף, שקוע בכורסתו ורגליו פשוטות לפניו, גביע היין הנצחי בידיו. "אני שומר עליהם בחדר למעלה. יהיה מאוד לא פשוט לפרסם אותם."

למה?

"הם מלאים גידופים! לא תאמין, אבל הוא היה צובר לפעמים כמויות כאלה של זעם שהיה מוכרח לשחרר אותם בכתיבה עם ביטויים ארסיים ומילים גסות. אפילו איינשטיין יוצא רע ביומנים האלה אחרי ששרדינגר ניסה את מזלו בפיתוח תורת שדה מאוחד."

אני נזכר פתאום ש"נפש וחומר" נושא את ההקדשה "לידידי המפורסם והאהוב האנס הוף, בנאמנות עמוקה." הוף היה פסיכיאטר שטיפל באַנֵמַרי בעת התקפי הדיכאון שלה, ונראה שלצד שני הרופאים האחרים שסעדו את שרדינגר בשנותיו האחרונות בווינה גם טיפל במצבי הרוח שלו.

זה היה בשנות העשרים, מנדב החתן עוד סיפור, בברלין. שרדינגר חזר מהעבודה בערב, וכשעבר ברחוב שמע מהומה מאחד הבתים. כמה בריונים נאציים בזזו בית יהודי. הוא זיהה ביניהם אסיסטנט מהמחלקה לפיסיקה. הוא ניגש אליו, עמד מולו וירק בפרצופו. למחרת, hell broke loose, שאול פערה פיה. הפורע היה חבר במפלגה הנאצית ונפתחה חקירה. אבל זה היה שרדינגר, ולא העזו לפגוע בו.

אני מציץ שוב בדיוקן שעל הקיר.

עוד יין? שואל ארנוּלף.

כן בבקשה. לחייךָ ולחיי חותנך האלמותי.

טו. סקס על העצים

אֵוּרש נתן היום הרצאה מרתקת. הביולוגים האלה הופכים לפעמים למשוררים בלי להרגיש. בערב הציג אותי בפני אשתו ובנו. הילדון דומה מאוד לאביו וכבר מרכיב משקפיים עבי עדשות. "הוא גם ירש ממנו את השכל," העירה האם בטון ענייני, כאילו הייתה זו עובדה גנטית רגילה. ואיך קוראים לו? "גם כן אֵוּרש." אז איך היא מבדילה ביניהם כשהיא קוראת לאחד מהם מהגינה? "לקטן אני קוראת אֵוּרשי."

"צ'ירס," אמר אֵוּרש בפעם החמישית והרים כוסית. "לחיים" עניתי לשם שינוי והוא חזר בכובד-ראש על המילה. הסברתי את פשרה ובהזדמנות הוספתי לו עוד קצת יהדות. אין לי מושג איך, אבל הוא שוב הביא את השיחה לענייני מין וסיפר בדיחה די זוועתית על סקס אוראלי. אז לימדתי אותו לומר בעברית "לך תזדיין" והוא חזר על זה שוב ושוב בנעימה חגיגית, נוגה משהו. מי שלא שמע את זה במבטא הונגרי לא יכול לתאר עד כמה זה נשמע נוגע-ללב. רציתי ללמד בהזדמנות זו גם את אֵוּרשי החמוד אבל האֵוּרשית לא נראתה נלהבת.

חמסין משונה של אמצע הלילה מעיר אותי. אני יוצא למרפסת העץ. דממה באַלפּבַּאך. חם לי. היין הזה לא עשה לי טוב. הלכה השינה ואין עם מי לדבר. אטילה אולי שקוד על משוואותיו, אלכס הוגה בבאהגוואד-גיטה, האֵוּרשים משמיעים במקהלה נחירות בהונגרית ומַצוּזַאוָּה בוודאי מיילל מתוך חלום תרועות ניצחון שימפנזיות. והַניַה? האם הקמט המהורהר עודו בין גבותיה גם בשנתה?

ריבוע אור מעורר תקווה בוקע מחלון ה"אוברשולה" (בית-הספר התיכון) ממול. יש שם חדר אינטרנט לסטודנטים. אולי מישהו קיבל שכל והשאיר אותו פתוח? אני חייב תשובות דוא"ל לתריסר אנשים לפחות. אני שם עליי משהו ויוצא לכביש בלבוש מינימאלי – ממילא אין פה אף אחד – רק כדי לגלות שגם המזל שלי הלך לישון בשעה הזאת. הבעת פניו של אייכלבורג הנעצר מולי נעה הלוך ושוב בין טרום שבץ לטרום קריאה למשטרה. מי היה מאמין שדווקא הוא יסתובב בחוץ בשעה כזאת? אני מחווה קידה וינאית בסבר-פנים קפדני וממשיך בדרכי, ולמרות שאיני שומע אותו ממשיך ללכת אני מתאפק שלא להציץ אחורנית לראות אם לא באמת צנח תחתיו. הנה חדר הצגים האפלולי. יש! האינטרנט פתוח.

אני לא מוכן להישבע על זה, אבל נדמה לי שמַצוּזַאוָּה שכח את האי-מייל שלו פתוח על הצג שלפניי. הכתב הזה על המסך יכול להיות יפאנית. אני סוגר בנימוס את ה"חלון" ופותח את החשבון שלי, מנקה דואר זבל ועונה למי שצריך. תורת הקונספירציה החביבה עליי היא שכמה חבר'ה בארץ קושרים קשר לעשות את הדברים הכי מעניינים דווקא כשאני בחו"ל. הנה מכתב נרגז מעורך לגבי דדליין מתקרב, דרישת-שלום מחברה מודאגת, התימהוני התורן עם תיאוריה חדשה, ועמית מסור מבר-אילן המעדכן אותי לגבי המאבק המתנהל למעני. אני מדלג על המכתב שלו. הבטחתי לעצמי לשים בצד את הדאגות בשבוע הזה. אני כותב תשובות דחופות ומקלל את המקלדת הגרמנית שמחליפה לי בין z ו-w.

כמה פיהוקים מבשרים כי העייפות הואילה סוף-סוף לשוב ואפשר לחזור למיטה. אבל לפני כן יש פה עוד כמה חלונות פתוחים על המסך. מה זה? אכן, אתר העוסק בהתנהגות השימפנזים ובו קישור לאתר נוסף על הבונובו. אני מקליק ולפני – הללויה! – בונובואים בשלל תנוחות הזדווגות מעוררות-קנאה עד ביזאריות. את עיני לוכדים שני זאטוטים תלויים בזרועותיהם על ענף זה מול זו, חבוקים ברגליהם, משתגלים במרץ ועל פניהם גיחוך טיפשי להפליא. לחיצה על print ובידי צילום צבעוני משובח של האקט למקרה שיחסר לי מחר (כלומר היום) נושא לשיחה עם הַניַה, שניאותה להזמנתי לארוחת-ערב שקטה בבריקסלג.

טז. שרדינגר מתהפך בעליית-גגו

"מה שלומך, אבשלום?" פלוריס כהן מושיט לי יד באולם הקונגרסים. " אתה מוכן לפגישה?"

לפני כמה ימים נשבר הקרח בינינו, התיידדנו וסיפרתי לו על היומנים של שרדינגר. הוא נדלק מיד. "חייבים לפרסם את זה! יש מספיק חוקרים מעולים שיוכלו להרים את הפרויקט הזה בצורה אחראית." שאלתי את רות וארנוּלף אם יסכימו לפגישה משותפת והם נענו בשמחה. אנחנו פונים, אם כן אל הבית מול בניין הקונגרסים. בגינה הכינה רות שולחן קטן עם כריכים וקנקני תה גדולים. וֵרֵנַה, הבת המקסימה, נוכחת גם היא. פלוריס, רהוט וג'נטלמני עד לשד עצמותיו, מציג את עצמו. הוא היסטוריון של המדע המתמחה במאה השבע-עשרה. הביוגרפיה המקצועית שלו כוללת את ניהול המוזיאון המדעי של ליידן.

בתור השושבין של המפגש הזה אני מרשה לעצמי לפתוח. אני נמצא כאן, אני אומר, ראשית כידיד המשפחה ואני ער לרצונה של רות שזכר אביה יכובד ושמורשתו תהיה מוכרת. אני גם לא מזלזל בזכויות הכספיות של המשפחה על מורשתו של האב. מצד שני, כחוקר אני מייצג את הקהילה האקדמית ואני מזדהה עם רצונה שמסמכים כה חשובים הקשורים בשרדינגר לא יישארו גנוזים פה בעליית-הגג. השאלה היא איך ניתן למצוא דרך שתממש את כל הצרכים האלה לטובת כולם.

עניין הזכויות בהחלט חשוב, מעיר ארנוּלף.

את העניין הזה נוכל להשאיר לקיימברידג' יוניברסיטי פרס, אומר כהן, כמו עם כל הספרים האחרים. אנחנו צריכים להגיש להם רק את כתב-היד של היומן הערוך.

מה עושים עם כל הקללות? שואל ארנוּלף. אנשים יכולים להיפגע.

עורך טוב יידע מה להשאיר ומה להוציא, עונה כהן, אבל אני מסכים עם אבשלום שיש כאן אנומליה. לגבי איינשטיין, הייזנברג ואחרים יש לנו תיעוד עשיר של התפתחות חשיבתם. עם שרדינגר עוד לא התמודד אף אחד בצורה רצינית.

וֵרֵנַה מוזגת לי תה ופתאום מתגנבים הספקות ללבי. האם לא עדיף להשאיר את יומניו של המנוח במקומם ולא לעשות את יצריותו גלויה לעין כל יחד עם הגיגיו המדעיים? אני מציץ ברות. יותר מכל, חשוב לי שהיא תהיה מאושרת עם משפחתה. בשיחה האחרונה שלי עם ארנוּלף, נאבק כדרכי בנחלי היין שהיה מנסה למזוג לי, איחלתי לו "בריאות ואריכות ימים." בוא נתפשר על בריאות, אמר.

קול מהוסה קורא בשמי מהרחוב. אני מביט לאחור אל השער ולבי מנתר בקרבי. הַניַה! איך שכחתי. היא חיכתה לי ליד בניין הקונגרסים וכשלא באתי פנתה לבית בראוניצר ממול. נבוך ומסמיק, אני נפרד מהנוכחים המחליפים ביניהם מבטים רבי-משמעות. רות, זורחת מהנאה, טופחת בנזיפה על אחוריי ודוחפת אותי לכיוון היציאה.

רק בהגיעי לשער אני נזכר שאת המעטפה עם תמונת הקופים השארתי בין שאר הניירות על השולחן בגינה. כמו שאני מכיר את המזל שלי, בוודאי דווקא כהן ייתקל בה ויפתח אותה בסבר-פנים קפדני לעיני הנוכחים. עוד הצצה בפני הצעירה הממתינה בשער ולבי אומר לי כי איני צריך להביא אתי דבר.

יז. הסליחה של פראנקל

אלכס בא להיפרד. הרבה עבודה מחכה לנו, כלומר לו, ולי יהיו בוודאי הרבה עצות טובות לתת לו. רמת המאמרים בספר שלנו אינה אחידה והוא החליט לפצל אותו, אחד למאמרים הטובים ואחד, קטן יותר, למאמרים המעולים. זה יקל עלינו לעמוד בלוח הזמנים מול רוב המחברים, בעוד מחברי המאמרים המעולים, שהגיעו רק לאחרונה, יסכימו בוודאי לחכות אם נשיג מו"ל טוב יותר לספר בפני עצמו. מה דעתי? לך על זה, אני אומר. אולי אפילו אצליח לשכנע את "שפרינגר" לשקול הוצאת ספר כזה.

אני מספר לו על הפגישה עם כהן והבראוניצרים. הוא מנדב כמה עצות מהפרויקט הגדול האחר שלו: עריכת כתביו של ויקטור פראנקל, הפסיכיאטר הווינאי שפיתח שיטת תיראפיה ייחודית ומצא עצמו נאלץ ליישם אותה במחנה הריכוז. אלכס מעריץ את פראנקל. הוא בקשר מתמיד עם האלמנה והעיסוק במכתביו של האיש אינו חדל לרגש אותו. הוא גם הוכשר כפסיכותרפיסט בשיטת פראנקל, אבל כשראה שרוב מטופליו אינם חשים בנוח במחיצת מטפל הנראה כמו בנם הצעיר עבר למחקר.

לפראנקל, סח לי אלכס, בניגוד לרוב קורבנות הנאציזם, הייתה אמירה ייחודית כשהתייצב אחרי המלחמה באוניברסיטת וינה, לסייע לאקדמיה האוסטרית ההרוסה לעמוד מחדש על רגליה. פחות קל להבין את הסלחנות הגורפת שלו כלפי רודפיו מאתמול. קונראד לורנץ, למשל. הוא חזר מהשבי הרוסי והיה מנודה באקדמיה האוסטרית בגלל מאמריו הנאציים. שותפו האוסטרי לפרס נובל 1973, קארל פון פריש, התעקש, בכל שנות האנשלוס, לדבוק ב"גרִיס גוֹט" המסורתי במקום "הייל היטלר." השותף השלישי לנובל, ההולנדי ניקולאס טינברחן, היה חבר במחתרת האנטי-נאצית, נאסר וכמעט הוצא להורג. כשהציע לורנץ, שהיה כבר חבר במפלגה הנאצית, להתערב למענו, נענה בסירוב תקיף. ודווקא היהודי פראנקל נטה ללורנץ חסד. בהרצאותיו, כנראה בתיאום מראש עם הזואולוג המנודה, היה אומר "היום נמצא אתנו ד"ר לורנץ והוא ידבר במקומי על..."

והיה איש אס אס אחד, הופמן, שפראנקל העיד לטובתו במשפט. שתי ניצולות יהודיות החביאו את הקצין מייד אחרי שחרור מחנה-המוות שבו היו אסירות, והסכימו להסגירו לאמריקנים רק אם יבטיחו שלא יאונה לו כל רע. אחרי המלחמה המשיך הופמן להתייסר על חלקו בשואה ופראנקל כתב לו מכתבים ובהם ניסה לנחמו. כל כך התרגשתי כשקראתי את המכתבים האלה, אומר אלכס, ופתאום עומדות הדמעות בעיניו.

שתיקה משתררת, אנחנו מחייכים זה אל זה ואני מבין שזו מקדמה לפרידה המחכה לנו כשנקום מהשולחן, הראשונה בסבב הפרידות המצפה לי בסופו של השבוע היפה הזה.

יח. אי-ודאות

מוריץ, נכדם בן הארבע של הבראוניצרים, גורר אחריו רכבת צעצוע בחצר. הוא ילדון ביישן, ללא חברים בני-גילו. בימים הראשונים היה מסתתר מפניי בין ברכי אמו. רק ביומיים האחרונים התיידדנו. כשאני גוחן לנשקו הוא מרים את ראשו בהבעה נוגעת-ללב ללחוץ את לחיו אל פניי, עיניו נעצמות מעט כעיני חתול.

"הוא שאל אתמול איפה אתה."

רות עומדת לידינו עם ספלי לפתן. עכשיו גוברת עליי העצבות. אני מתרפק על הפעוט כאילו הייתי אני הקטן בין שנינו.

"שוב דאגות?"

"זה בסדר, רות. יש ביטוי כזה ביידיש, גזונטה צורס, צרות בריאות."

שרב ירד על אַלפּבַּאך ביום שלפני נסיעתי הביתה. אני שרוע על הערסל בחצר, מנסה להתאושש מעוד ארוחת-בוקר של רות. לפעמים נדמה לי שרק בקושי היא מתאפקת מלצבוט את זרועותיי לראות אם לא עליתי קצת במשקל תודות לתבשיליה. וכשהיא תופסת אותי מהורהר היא שואלת למה אני עצוב (יש לה בן בגילי החי לבדו בקנדה). עכשיו אני גם עצוב וגם מהורהר. אני זוכר מה מחכה לי בארץ, וקשה עליי הפרידה מהרבה אנשים שנעשו יקרים כל כך ללבי במרוצת השבוע הזה שחלף מהר מדי.

ובנוסף לכל, בעוד סוגיה קוונטית ממשיכה להדהד בי מהוויכוח עם אלכס, גם המוח נתקע כמו משאית בבוץ.

לפני שנים רבות, ואני עוד בתחילת הדוקטורט, הוזמנתי לפרינסטון כאורחו של רוברט ג'אן. בערב יצאתי לטייל לבדי בקמפוס ופנטאזיה אחת השתלטה עליי: הנה, ברחוב המעגלי ההוא שליד המכון ללימודים מתקדמים, הנושא כיום את שמו, יופיע עוד מעט קשיש מדובלל-שיער ועוטה שפם כסוף, מטייל לבדו. אז אגש אליו ואשאל בלב הולם:

“sir, may i tell you something about quantum mechanics?”

והוא, במבטאו המצחיק, ישיב בוודאי:

“of course you may tell me samsing about kvantum mekanics! vat is on your mind?”

אז אלך לצדו, ידיים בכיסים כמוהו, ואומר לו כך:

"אתה מבין, אדוני, כשפונקציית-הגל הזאת מתפשטת במרחב..."

אינספור וריאציות על התסריט הזה התנגנו מאז במוחי בכל פעם שהתעוררה בי שאלה חדשה. בן-שיחי הנערץ שיחק בצייתנות את תפקידו במחזה, אבל ברבות השנים גם שמעתי ממנו לעתים פרכה מפתיעה או פרדוקס, ממש כפי שאהב לעשות לידיד-נפשו בוהר, שהאריך ימים אחריו אבל המשיך להתווכח עם חברו המת עד הלילה שלפני מותו שלו. זה מה שהפסיכולוגים מכנים "הפנמה," אבל התופעה הזאת עוד לא נחקרה כראוי במישור המדעי, כשוויכוח מתמשך עם מישהו גורם לדמותו הדמיונית לקבל חיים משלה בתוך נפשו של החוקר.

אבל דווקא עכשיו הפנטאזיה הזאת לא עובדת, כאילו התקלקל השַלַט של הטלוויזיה הפנימית שלי. אולי כי כאן אַלפּבַּאך ורוח רפאים אחרת שוכנת במקום? אני מזפזפ ומנסה שנית: הנה עוד איש חבוש מגבעת הולך ברחוב.

“sir, may i tell you something about quantum mechanics?”

מאחרי המשקפיים העגולים ניבטות בי עיניים צרות כמו השפתיים הדקות שמתחתיהן:

"קוונטים, חוצפן? אם עוד פעם אתפוס אותך ליד המצבה שלי אכניס אותך לקופסת חתולים עם שעון שוויצרי ושני מקלות דינמיט לגיבוי ואז אפילו מתקן אליצור-ויידמן הטיפשי שלך לא יציל אותך. וחכה-חכה עד שאספר לאייכלבורג מה עוד למדת עם אותה הַניַה שלך. ועוד משהו: המאמר על התודעה שכתבת לספר של באטיאני הוא דואליזם מנוון במסווה אפלטוני. ממך ציפיתי שתעריך יותר את שפינוזה! כן, ועוד דבר: מה שאתה מכנה 'המצב המורפוטרופי' במודל שלך ושל גראנדפִּיֶרֵה? זו בדיוק האנטרופיה השלילית שלי! שום דבר חדש, גארניכט! עכשיו מהר תעוף מפה ואל תפריע כי יש לי תיכף פגישה עם גברת אחת מאוד נחמדה."

וֵרֵנַה, יפה ואצילית כתמיד, מופיעה בשער ומוריץ שועט לקראתה בצווחת עונג. חינגת הגיפופים והנשיקות בין האם לבנה לא הייתה מביישת שום משפחה אמהארית או טמילית מאלו שראיתי בנדודיי במקומות אחרים. הערסל חדל מנענועיו. תחושת הבדידות גוברת בי.

בפני מי אשיח היום את לבי? הנה הלך נוסף עובר ברחובה של אַלפּבַּאך, שקוע בהרהורים.

“sir, may i tell you something about quantum mechanics?”

אני מתחרט מיד על השאלה כשהוא מסב פניו אליי. את החיוך הציני הזה, המסגיר לא-מעט חמלה, כבר ראיתי פעמים רבות בשנה האחרונה בעת גילוח הבוקר.

"למה לא? בבקשה, תאמר לי משהו על הקוונטים, ועל היקום, ועל הנפש, ועל החיים... איזו חידה עתיקה כימות-דור בא לך לפתור היום?"

"אנחנו בקטע של הנבזויות היום?"

"אני שואל מתי תיקח לך סתם איזה בעיה כמו כל מדען רגיל, במקום כל השאלות הגדולות האלה, ותכתוב עליה משהו שלא יקפיץ את חצי העולם. אפילו דארווין כתב פעם סתם ספר על תולעי-הגינה. לא בא לך לקחת פסק-זמן מכל המחלוקות?"

"דווקא ניסיתי. כתבתי לא מזמן סקירה שהזמינו אצלי על נושא נורא משעמם. פתאום נתקלתי בפרדוקס וכל השעמום ברח."

"לומר לך את האמת? קצת שעמום לגמרי לא היה מזיק לך! לא משכת מספיק אש עד היום? ושכחת את כל הנושאים האחרים בהם הבעת את דעתך ושבגללם יש לך כל כך הרבה אויבים בארץ?"

"יש לי משהו נורא חשוב לומר על המרחב-זמן."

"כן, שהזמן עובר. ברור לך שרוב הפיסיקאים רואים בזה בעיה מדומה? ואתה עוד הולך להציג את המודל הזה באפריל בקנדה. תיזהר מסמולין וחבריו שם במכון פרימטר. הם יעשו ממך קציצות אם יתפסו אותך אומר איזו שטות."

"אני עובד על המודל עם שחר. במודל הזה, מעבר ל'עכשיו' אין אירועים ולכן אין אפילו מרחב-זמן ריק, כי אין משמעות למרחב-זמן בלי אירועים. לפיכך, ה'עכשיו' הוא גבול המרחב-זמן המתפשט ללא הרף גם בכיוון העתיד. בלא-כלום המוחלט שמעבר לו נמצאת הסופרפוזיציה המאקרוסקופית, כמו החתול. ה'עכשיו' הוא זה שגורם לה לקרוס ולכן אנחנו לעולם לא רואים אותה. הנקודה היא שהקריסה יוצרת לא רק את האירוע אלא גם את כל המרחב-זמן הקשור אתו. אתה בוודאי רואה את הקשר לגרוויטציה הקוונטית..."

"סליחה, אבל המצב הזה, שום דבר מעבר לעכשיו, לא בעבודה... ולא באהבה... לא קצת מזכיר לך מישהו?"

"תרשה לי לא לרדת לרמה של השטויות שאתה אומר לאדם שעל הגג. כל עוד אני מסוגל לקום בבוקר עם שאלה חדשה יש לי למה להסתכל קדימה."

"ואללה."

"מה שאתה שומע."

"האמת? לא הייתי מאחל לאף אחד להיות במקומך."

"האמת? לא הייתי מתחלף במקומי עם אף אחד."

רחובות, דצמבר 2005

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבשלום אליצור