אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שרדינגר עושה חיים חלק א


התמונה של אבשלום אליצור

שבוע בטירול, אוגוסט 2005

אנשים רואים דברים כפי שהם ושואלים: למה? אני חולם על דברים שמעולם לא היו ושואל: למה לא? רוברט קנדי

א. "יברכך אלוהים!"

עמק ארוך מבתר את רכס הרי טירול בדרומה של אוסטריה ובתחתיתו זורם האַלפּבַּאך, הוא "פלג האלפים," נחל עתיר-יובלים, קופצני וסואן, שהרבה פינות-חמד בין פיתוליו כבר נהירות לי היטב, ומעליו העיירה המצועצעת הקרויה על שמו. מפלי גראניום באדום ובוורוד גולשים מאדניות ענק ממרפסות בתי-העץ של המקום, משרים על המבקר תחושה כאילו נקלע לאגדת ילדים. "גרִיס גוֹט (יברכך אלוהים)!" היא ברכת השלום המסורתית באזור זה, שלא כ"גוּטֵן טַאג" הנדוש או ה"הלו" האנמי הרווחים בגרמניה. נשים קשישות מתהלכות כאן במכנסיים קצרים בקיץ, ובעדם ניתן לראות שרירי ירך מוצקים, עדות למאמץ הכרוך בכל הליכה ברחובות התלולים בעיירה זו שעל צלע ההר.

אבל זוהי אוסטריה, וגם זיכרונות פחות לבביים ניעורים כאן מדי פעם. "הֶרן" מכריז השלט בפתח שירותי הגברים, ולמראהו מתחשק לי לשאול את העומדים מול המשתנה אם פירוש הדבר שגם יהודים כבר התקבלו ל"הֶרן ראסֶה" (גזע האדונים). ולמשמע ה-r במבטא המקומי, הנהגה, שלא כמו הגרמני, בקצה הלשון, עולה בזיכרון הערתו של אבא קובנר בערך "היטלר" באנציקלופדיה העברית על ה-r ההוא בנאומיו הצרחניים של הצורר, שהיה נשמע כדרדור חצץ.

"מיין הֶר?" סטודנטית מנסה להדביק אותי במעלה הרחוב התלול. "אבשלום," אני מתקן אותה. "כן, מה שאלתך?" מתי יהיה הקמין-גֵשפּרֶכֵה (שיחה ליד האח)? האם יודע אני שמחר בערב מתקיים קונצרט והסטודנטים לא היו רוצים להחמיצו? "לא, לא ידעתי. תודה שהערת לי על כך. אנחנו עדיין מחפשים מסעדה מתאימה לקיים בה את המפגש. ומה שלומך, הַניַה? האם את נהנית מהקורס?" כן, אוהבת היא מאוד את השיעורים. שלושת המרצים שונים כל כך ובכל זאת משלימים זה את זה.

זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה, כשבעלות-הברית עוד שלטו כאן והמזון היה עוד מוקצב, באו לעיירה זאת שני אחים, יוצאי המחתרת האנטי-נאצית, והקימו בית-ספר שהוציא את שמה של אַלפּבַּאך בעולם. שרדינגר, הייזנברג, פופר, אקלס, האייק – כל מאורות המדע והפילוסופיה, כמו גם ראשי מדינות מרחבי העולם, באו לכאן מדי קיץ להורות קורס או להשתתף בסימפוזיון. גם משה דיין הוזמן לכאן פעם, מספר לי אחד המקומיים בטון נזפני, והמשטרה האוסטרית נקראה למבצע ענק לחסום את כל העמק.

לכן, לפני שנתיים, התרחב הלב כשהגיעה ההזמנה מאנטון ציילינגר, אחד הפיסיקאים הבולטים בעולם, ללמד אתו כאן קורס על תורת הקוונטים. זכיתי להיות תלמיד וגם מורה לצדו, ולא התקררה דעתי עד שפיתיתי אותו אל בית-הקברות הקטן בחצר הכנסייה המקומית, שם הוצאתי חתול צעצוע עוטה פרווה יפהפייה מהסוג הנמכר כאן בחנויות המזכרות, ויחד הצטלמנו ליד אחד הקברים שעל מצבתו נחקקה משוואת-היסוד של תורת הקוונטים. מאז מתהדר עמוד-הבית שלי באינטרנט בתצלום עם כיתוב מחוצף: "סימפוזיון בתורת הקוונטים, אַלפּבַּאך 2003: א. ציילינגר (חי), א. אליצור (חי), א. שרדינגר (מת), וחתולו של שרדינגר (בסופרפוזיציה)."

ב. רות

ארווין שרדינגר

עכשיו חזרתי לכאן עם הזמנה נוספת, ללמד קורס על יישומיה הביולוגיים של תורת האינפורמציה יחד עם פטר שוסטר, כימאי מווינה, ואֵוּרש סַאטמַרי, ביולוג מבודאפשט. שוב ניצב דגל כחול-לבן בין דגלי האומות ברחובה הראשי של אַלפּבַּאך, ושוב חוזרת ומתגמגמת בי מעט הגרמנית שקניתי ביגיעה בנסיעותיי הקודמות. טרם פרקתי את מזוודותיי וכבר פניתי אל הבית עוטה הירק מול בניין הקונגרסים. האישה המקבלת את פניי בנשיקות נעשתה יקרה מאוד ללבי מאז ביקורי האחרון כאן. את רות בראוניצר הציג בפניי אנטון לפני שנתיים, וכשסרתי אליה באותו ערב לכוס תה שהפכה לארוחת ערב, הראשונה בהרבה ארוחות כפריות לבביות, התוודעתי אל המורשת הקשה שנשאה סבתא צחקנית זו למען אביה, ארווין שרדינגר, האיש שנתן לתורת הקוונטים את צורתה הנוכחית במשוואת הגלים המפורסמת.

בין מייסדי הפיסיקה החדשה, מתבדל שרדינגר כדמות לעצמה. רוב תורת הקוונטים נוסדה בידי חבורת צעירים בשנות העשרים שלהם. הייזנברג ודיראק, למשל, שקיבלו את הנובל יחד עם שרדינגר, הגיעו לטקס בשטוקהולם מלווים באמהותיהם, והייזנברג פרץ פעם בבכי במהלך ויכוח קשה עם בוהר. לעומתם היה שרדינגר בגיל הנחשב לגריאטרי בין הפיסיקאים – שלושים ושמונה – כשגילה את משוואתו. מצד שני, חייו האישיים יכלו לפרנס כרך שלם של בוקאצ'יו: הוא שכב כאחוז-בולמוס עם נשים מכל הגילים והסוגים, עם חיבה מיוחדת לנערות מתבגרות. מצד שלישי, שרדינגר, האוסטרי הפרוטסטנטי שכבר עוטר בפרס נובל, בחר מרצונו לעזוב את גרמניה הנאצית ושילם על כך מחיר אישי יקר. אבל מצד רביעי, הוא חזר ללמד לתקופה קצרה בגראץ ולשם כך פרסם התנצלות מאולצת על התנגדותו לנאציזם, פתחון-פה ליריביו הרבים שהאשימוהו באופורטוניזם. כשפוטר שרדינגר מגראץ כבר היה מישהו מצפה זמן רב להזדמנות זו: אַימוּן דה-וַלֵרַה, ראש-הממשלה המיתולוגי של אירלנד ולימים הנשיא שלה, היה לא רק מנהיג ולוחם-חרות אלא גם מתמטיקאי, קלאסיקן ואיש חזון. התקנא האיש באמריקנים שהקימו בפרינסטון את המכון ללימודים מתקדמים והושיבו בו את איינשטיין, וגמר בלבו להקים מכון דומה בדאבלין שיתהדר בפליט מפורסם משלו. כך קיבל שרדינגר משרה בארץ חדשה, אליה נסע עם שתי נשותיו, החוקית והידועה בציבור, ועם רות הקטנה, שרק בהיותה בת שבע-עשרה גילה לה "דוד ארווין" בהערת-אגב כי הוא בעצם אביה.

ועוד דבר ריתק אותי באיש: הוא היה פיסיקאי, אבל כתב ספרון מפורסם מאוד שנתן את ההשראה לווטסון וקריק בגילוי הדנ"א, ואחריו ספרים על טבע התודעה, על הפילוסופיה היוונית, על ה"אוּפַּנישַאדות" ההודיות וכן שירים רבים. רב-צדדיות זו קנתה את הערצתי. מתחילת דרכי המדעית רכשתי הרגל לעסוק בו-זמנית בכמה נושאים ולעבור מפיסיקה לפסיכולוגיה ומשם לביולוגיה וחוזר חלילה מדי כמה חודשים. "הוא לא רציני, אוטודידאקט, מתפזר על הרבה תחומים" היא ההערכה החשדנית הרודפת אחרי עד היום בוועדות המינויים. בהזדמנויות כאלה, להיזכר בשרדינגר זה בהחלט מעודד.

זכר הענק רב-הפנים שב אליי לפני שנים אחדות בהיותי בווינה, כשצעיר אנגלי גבוה וארוך-שיער, טרי רודולף, הציג עצמו בפניי במעבדתו של ציילינגר עם סיפור לא-ייאמן: הוא למד פיסיקה לתואר הראשון, בחר לעשות דוקטוראט בתורת הקוונטים, ואחת מעבודותיו הראשונות עסקה – הללויה! – בניסוי אליצור-ויידמן. אז החליטה אמו שהגיע הזמן לספר לו משהו. אתה יודע מי היה הסבא שלך? אני נולדתי מאחד הסטוצים של שרדינגר!

עננה עוברת על פני רות כשאני מזכיר את הסיפור. באהבה אין-קץ מסורה היא לזכר אביה, והביוגרפיה שכתב עליו וולטר מור גרמה לה עוגמת-נפש רבה. בעלה של רות, ארנוּלף, מנדב סיפורים משלו על שרדינגר. הוא אוסטרי חסון, גילו קרוב לשמונים, מדבר אנגלית במבטא בריטי מושלם, עוטה שפם קולונלים וגינונים אריסטוקרטיים, ולא הייתי מתפלא אם היה מצווה על האסיאתי השחום היושב מולו לקום ולהביא לו עוד בקבוק מהמרתף. אבל תחת זאת הוא חוזר ומוזג לגביעי יין אדום חזק ואני איני ערב את לבי לומר לו שמעולם לא אהבתי אלכוהול. הרבה זיכרונות יש לו על חותנו, שנעשה בערוב ימיו לזקן רטנני ומר-נפש. הוא מספר לי איך חצה פעם שרדינגר את הכביש שלא במעבר החצייה, טיפס על הגדר המפרידה בין שני צדי הכביש ושם נתקע מבלי יכולת לרדת. סטודנט שהבחין בפרופסור הנאבק באמצע הרחוב להשתחרר מהמצב המביך ניגש לעזור לו. שרדינגר, עודו משופד על הגדר, גירש אותו במקלו! שנינו צוחקים ברשעות על הסצנה, מתנודדים כשני בריונים שתויים, עד שאני מבחין במבט הנזפני על פני רות. בוא, אבשלום, אראה לך את הספרייה למעלה.

אלה המתמצאים מעט בהיסטוריה של המדע המודרני מכירים בוודאי את מעמדו המיוחד של הספרון המפורסם "what is life? (מה הם החיים?)" בתולדות המחשבה המדעית. בסדרת הרצאות שנשא בדאבלין בעיצומה של מלחמת-העולם השנייה ניחש שרדינגר, בעיקר על סמך אינטואיציה ושיקולים תרמודינמיים, כי המידע התורשתי בתא אצור במולקולה יחידה, שלימים תיקרא הדנ"א. הרבה מניסוחי הספר התבררו כמוטעים ברבות הימים, אבל הרעיון העיקרי הוכח כנבואי. את הספר הזה לא ניתן למצוא כיום כמעט בשום ספריה אוניברסיטאית בישראל למרות שהוא מופיע בכל הקטלוגים. זהו, בפשטות, ספר "גניב" מאוד, קטן דיו כדי להיכנס לכיס מעיל, שחובבי היסטוריה רבים (בעיקר, אני חושד, פרופסורים מהדור הקודם) לא התאפקו וצירפו אותו לספרייתם הפרטית. רות קופצת משמחה לשמע הדבר. היא אספנית ספרים נלהבת, ובספרייתה ספרים שירשה גם מאביה וגם מאביו שלו, בנוסף לספרים המפורסמים שכתב בעצמו. "קיימברידג' יוניברסיטי פרס" שולחת לה עותקים מכל מהדורה חדשה. האם רוצה אני את המהדורה המהודרת של "מה הם החיים?"? ומה באשר ל"חומר ונפש"? ו"הטבע והיוונים"? ואולי כדאי שאקרא גם את הביוגרפיה שכל כך ציערה אותה? וגם...

"אבל רות," אני מנסה למחות למראה האישה הטובה המטפסת בזריזות על המדפים "אלה ספרים יקרים, הניחי לי לרכוש אותם!" בחיוך היא פותחת כל כרך ורושמת עליו הקדשה לבבית. "מדף שרדינגר" בחדר העבודה שלי הוא עדות לרוחב-לבה של בת הגאון.

ג. ההוני

הטלפון הזעיר מצרצר בדירתי ב"האוז לוננדורף" המרווח. אטילה גראנדפִּיֶרֵה על הקו. הוא הגיע לפני שעה לאַלפּבַּאך. מתי נוכל להיפגש? בוא לכאן לארוחת צהריים, אני מציע, מבלי לדעת לאיזה קטע הזוי אני נכנס.

מעולם לא נפגשנו קודם, אבל ידידותנו התפתחה מרחוק. היא החלה בבקשה שהגיעה בדואר האלקטרוני לקבל עותק של מאמר שפרסמתי לפני כמה שנים. המכתב הבא הביא תגובות נלהבות לצד שאלות ודברי ביקורת רבים, ודיאלוג ער החל. פניתי ל"אורים ותומים," הוא ה"גוגל" הכל-יודע, לברר מיהו בן-שיחי החדש. עמוד-הבית האקדמי שלו הציג אותו כאסטרופיסיקאי, אבל לצדו עלו על המסך גם אתרי "פאנק" מהונגריה וגם תמונה של האיש, פלג-גופו העליון עירום, במופע "פאנק" פומבי. ברנש קצת מוזר, אבל השאלות ששלח לי הן רציניות ונוקבות, ולעתים גורמות לי לחשוב שנית על טענותיי. כעבור כמה חודשים פרסם מאמר ובו התייחסות מפורטת למודל שלי, ומאמר נוסף נמצא עתה בהכנה. סוף-סוף, אמרתי, יש לי תומך רציני. כשסיפרתי לו שהוזמנתי ללמד באַלפּבַּאך הודיע כי יבוא אף הוא ויירשם לסמינר כתלמיד מן המניין. אני מקווה להוכיח עצמי ראוי למחמאה הזאת.

הוא מאחר בכמה דקות, נושא עמו שקית ניילון ישנה. לחיצת-היד חמה, והאנגלית ספוגה מבטא הונגרי כבד. אני מביט בתימהון בפנים הרזות שקועות-הלחיים ובבגדים הישנים העוטפים אותו בכמה שכבות, ותוהה אם קר לו ביום החמים הזה. כמה מילות-נימוס גששניות עוברות בינינו עד בוא המלצר. אני מזמין לעצמי משהו ומפנה את המלצר לאורחי אגב הודעה על מספר חדרי, כרמז על כך שאני המזמין. תודה, עונה אטילה וחיוך מוזר על פניו, אבל הוא הביא עמו ירקות. משהו לשתות? שוב החיוך הזה. לא, הוא הביא אתו מים מסוננים באוסמוזה הפוכה. המלצר מהנהן בהבנה ועוזב.

דיאטה? אני שואל בנימה אגבית בעודי מציץ שוב בפניו. מתוך העיניים התכולות ניבטים בי אישונים זעירים כראשי סיכה. כן, הוא אוכל רק פירות וירקות אורגאניים בלי בישול. עיבוד המזון היחיד שהוא מרשה לעצמו הוא אידוי תפוחי אדמה. האם גם משפחתו עושה כמוהו? כן, ילדתו הקטנה סבלה ממחלה קשה, שמתוך תיאורו איני מצליח לעמוד על טיבה, והחלימה בעקבות שינוי התזונה. האם נועץ ברופא? לא, די לו בכך שהוא חש בטוב במשטר הזה, והא ראייה שכבר הרבה זמן אין לו חלומות רעים.

הפסוק מספר שמואל עולה באוזניי: "וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר-נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר." ההתנסות הזאת מוכרת לכל מדען המפתח מודל או רעיון שנוי במחלוקת: במקום תמיכת עמיתים רציניים באים לעזרתו כל מיני תימהונים, ולפעמים מטורפים ממש, המנסים לנצל אותו כדי לנגח את הממסד מסיבותיהם שלהם. הגם בן-בריתי זה, שבהתכתבותנו נראה לי שנון ומלומד כל כך, יתגלה בסופו של דבר כאחת הנשמות התועות הללו?

הוא מספר לי על נושאי מחקרו השונים: כתמי השמש, מורכבות ביולוגית, וכן על רוחניות וטלפאתיה. אשר יגורתי בא לי. ומהיכן הצלצול הצרפתי של שמו? אבותיו היו אנשי-צבא צרפתיים. הוא גם זמר, נכון? כן, יש לו להקה המחייה שירים הונגריים עתיקים. הוא מצא דמיון מפתיע בין ה"פאנק" למוסיקה השמאנית הקדומה והוא חוקר אותו. הוא גם מתעניין בהיסטוריה העתיקה של הונגריה וכתב לאחרונה מאמר בנושא. על איזו תקופה בדיוק? "ההונים." שנינו מצחקקים.

הארוחה הגיעה ואורחי מוציא את ירקותיו וגם אולר ובקבוק מים. המלצר מלא-הטאקט הביא לו סכו"ם וצלחת ריקה, והוא מכין לעצמו בניחותא סלט על השולחן המהודר. אני מציע שאעלה למעלה להביא את רשימת השאלות ששלח לי בדוא"ל. זה בסדר, הוא אומר, כבר הדפסתי אותן בעצמי. מהשקית הוא מוציא שני דפים מודפסים ועוד דף כתוב בצפיפות, וגם עט ודף ריק עבורי. פתאום אני רעב מאוד, ואני מתחיל לאכול בעודי דן אתו על הכתוב ורושם הערות.

השאלות הראשונות קלות, ומצריכות הבהרה של מושגים מקובלים. הוא אינו מתבייש לשאול כשאינו מבין מושג כלשהו, ומתעכב עליו, לפעמים בעיניים עצומות, עד שווידא כי הבין אותו היטב. אבל אחרי שביררנו את המושגים הללו הוא מתחיל להתקיל אותי בשאלות פחות ופחות טריוויאליות. אין ספק שהוא מתמצא היטב בתחומים עליהם הוא מדבר. מקובל שיש יחס חליפין בין אינפורמציה לאנרגיה – כל רכישה, העברה, עיבוד או מחיקה של אינפורמציה צורכים אנרגיה, וכן להיפך: שימוש באינפורמציה יכול לחסוך באנרגיה – אבל רוב החוקרים רק מציינים את יחס-החליפין הזה, וגם אני התבססתי עליו כדבר נתון, בעוד הוא טרח וחישב אותו למקרים הרלוואנטיים לדיוננו. השיחה נעשית מאומצת. כמעט שעה עברה ורשימת השאלות מתארכת. מדי פעם עליי לבקש שהות לחשוב. עוד כחצי שעה והעייפות פשוט מפילה אותי. אבל אטילה שופע-מרץ. אישוניו דוקרים בי במבט תובעני, נוברים בקפלי מוחי בעוד עיניי שלי חוזרות ונעצמות. הארוחה שאכלתי היא עתה לי לרועץ. אני מעז לבקש ממנו בקשה מוזרה. זה בסדר אם אעלה לתנומת צהריים קצרה? בבקשה, הוא אומר, לך שן. יש לי כמה מאמרים לקרוא עד שתחזור.

בחלומי מתריס השר (?) יוסף לפיד בבוז גלוי נגד החוק השני ואני לא בטוח אם הוא (או אני) לא מתבלבל בינו לבין החוק הראשון. אני מתעורר ומציץ בשעוני. כמעט שעה עברה! ממש חזירות. אבל כשאני נזכר מה מחכה לי למטה אני נכנע לפיתוי של מקלחת בזק ושועט במדרגות אל חדר האוכל.

הוא יושב באותו מקום, שקוע בקריאה בעודו מכרסם לאטו גזר ארוך כארנב אפוף הגיגים. בתנועה בהולה אני רומז למלצר להביא לי אספרסו ומתיישב אל השולחן. הוא מרים עיניו אליי בשלווה ומגיש לי את הדף שלי, מצביע על המקום בו הפסקנו. הוויכוח מתחדש ואתו המאמץ. מול החיוך הדק של בן-שיחי מאיץ הקפה את פעולת מוחי ומול אישוניו הצרים מתרחבים נחיריי כסוס השש אלי קרב. הוויכוח מתחזק ואתו המאמץ, ועם המאמץ באה שמחה, שמחה בחלקי והכרת תודה. מי שמני לאיש שר ושופט לתייג אנשים על פי אמונותיהם? עוד שתיקה משתררת כשאני מחפש תשובה לפרכה חדשה שעלתה בדעת הבר-פלוגתא שלי בעת שישנתי, לוגם בשקיקה מהמשקה החזק שהוא לא היה מסכים אפילו להריחו. אשריי שזכיתי, חבר. ברוך בואך.

ד. ברכת כהן

באולם הגדול עם קירות הזכוכית נערך ערב קבלת-הפנים למרצים. אני מתוודע אל שני עמיתיי לקורס. פטר שוסטר הוא איש גבוה ורחב, בן ששים ומשהו, פנים עגלגלים וסמוקים, לובש בגדים שחורים כדרכם של שמנים המנסים להצניע את ממדי גופם, וכשהוא מדבר נשמעת נשימתו הכבדה, המאומצת. אבל החיוך המאיר את פניו כשהוא מפליג בסוגיה כלשהי משווה לו יופי שובה-לב. הוא אינו חושש מגיל הפרישה, הוא אומר. יש הרבה מה לעשות. כשאני מזכיר את ארנסט מאייר המנוח שנפטר לאחרונה, פעיל ופורה עד יומו האחרון בגיל מאה, הוא מספר על פרופסור באוניברסיטת וינה שהגיע לגיל מאה ואחת-עשרה! ראיתיו שנה לפני מותו, הוא מספר, והוא עדיין התאמץ ללכת כל יום ברגל. שוב נוהרות הפנים בצחוק.

אֵוּרש סַאטמַרי, בשנות הארבעים שלו, הוא היפוכו של פטר. קטן-קומה וינשופי, מרכיב משקפיים עבים ועוטה זקנקן-סנטר קוצני. הוא מבודאפשט, היגויו ההונגרי הכבד נשמע כמו לקוח ממערכון של הגששים, ובכל פעם שאני מבטא את שמו החד-הברתי, הנהגה כמין הכלאה של צרה ושורוק, אני חייב לעצור בכוח ביצר החיקוי שלי, שכבר סיבך אותי לא-פעם, לבל אפתח בהרצאה במבטא הונגרי מאנפף. הוא שופע בדיחות גסות הנשמעות כניסיון של "יורם" להראות שגם הוא יכול להיות פרחח קשוח. שניהם מזכירים באוזניי בהערכה את מורי האהוב, שניאור ליפסון ממכון וייצמן, שנפטר בשיבה טובה לפני שנים אחדות. אֵוּרש היה תלמידו של הבריטי ג'ון מיינארד-סמית', שהגיע אף הוא לגיל מופלג. אנחנו משתפים זה את זה בחוויות החברות עם איש זקן. מה שהכי מרגיז, אומר אֵוּרש בקול נרגן, זה שהבני-זונות האלה מתפגרים לך ככה פתאום בלי לשאול אותך. חוצפה!

נכון, אני עונה, צריך שיהיה חוק נגד דברים כאלה.

חלק חשוב מהעבודה בכל כינוס מדעי נעשה במסדרונות, בחדרי האוכל ובבריכת השחייה. הפוליטיקה המדעית כמוה ככל פוליטיקה, רווּיה יצרים, תככים ו"קומבינות," ואני איני מחמיץ הזדמנות להתחנף למישהו העלול להיות השופט האלמוני של מאמר שלי או להזמין מישהו חשוב שיקשט בנוכחותו כינוס שאני מארגן. "פלוריס כהן," אומר איש בעל מבטא הולנדי ומושיט לי את ידו. "אבשלום," אני מצביע על שמי הקשה להגייה בתווית שעל דש חולצתי. כהן? אני מגחך, האם אתה יכול לעשות ככה? ובידיי אני מפשק את האצבעות כנהוג בברכת הכוהנים בתפילת שחרית. "מעולם לא ניסיתי," באה התשובה ביובש. "מה, אף פעם לא..." אני עוצר בשאלתי למראה המבט הקפדני הננעץ בי מבעד למשקפיים הגדולים. אין ספק ששאלתי נשמעת לו חטטנית ומחוצפת. מעצבנים הישראלים האלה, הוא בוודאי אומר לעצמו. מעצבנים היהודים האלה, אני אומר לעצמי. אלך להציק לאיזה גוי לשם שינוי.

ה. דם כחול

"אבשלום?" ידיים אוחזות בכתפיי ומסובבות אותי לאחור. בחור דקיק כבן שלושים, חיוך כובש-לב ורוך כמעט נשי נסוכים על הפנים הנרגשות עד סומק, מאמץ אותי בכוח אל לבו. "סוף-סוף!"

"אוֹירֶה מַאיֵסטֶה (הוד מעלתך!)" אני ממלמל בקול חנוק מתוך צלעותיי הנלחצות. "התגעגעתי אליך! בוא, אכיר בינך לבין כמה חבר'ה פה."

"אלכסנדר בַּאטיַאנִי דה נֶמֶט-אוּיוַאר," אני מציג אותו בפני אֵוּרש. כבר הייתי עד לתופעה הזאת בעבר, ובכל זאת אני משתאה עתה שוב למראה המדען הנודע שהבעת פניו הליצנית מרצינה בן-רגע לשמע השם, מרכין ראשו ביראת-כבוד בפני חברי בעודו ממלמל במייארית כמה מילים חרישיות, נרגשות בעליל. כמוהו נוהגים כל ההונגרים בחבורה. האוסטרים, לעומת זאת, מנופפים "נו-נו-נו" נזפני בפני הרוזן הצעיר, הפורש ידיו בהבעה מתנצלת. כבר בראשית ידידותנו פניתי ל"אורים ותומים" ברשת כדי לברר מה פשר המהומה שמעורר השם נעים-הצליל הזה. תולדות משפחת בַּאטיַאנִי שזורות בהיסטוריה של הונגריה מימי קדם ומתהדרות במנהיגים ואמנים ידועים. לאיוש בַּאטיַאנִי, אחי-סבו של אלכס, הנהיג את מלחמת השחרור של הונגריה נגד האימפריה האוסטרו-הונגרית תחת בית האבסבורג ונעשה ראש-ממשלתה הראשון. האוסטרים תפסו אותו והוציאוהו להורג. סבו של אלכס, לאזלו בַּאטיַאנִי-סטראטמן, הוא "לדיסלאוס המבורך," היה רופא שהקים בית-חולים בחינם לעניים, פיזר ממונו לצדקה והכרז כקדוש ע"י האפיפיור יוחנן-פאולוס השני. גם בנו, אביו של אלכס, נטל חלק בשחרור ארצו, הפעם מידי העריצים שקמו עליה מבפנים: הוא הצליח לשים יד על רשימת כמרים וראשי כנסייה בהונגריה שקיבלו בסתר משכורת מהמפלגה הקומוניסטית ועם המסמך המרשיע התייצב לפני הכס הקדוש, ידידם הגדול של עמי מזרח-אירופה. גם כבשה שחורה יש בין הבַּאטיַאנִים, אשמאי קשיש שהפך את טירתו לבית-בושת לחובבי הסאדו-מאזו, ועצם הזכרת שמו מעלה סומק בפני הצעיר הבתולי. נדמה לי שקצת מהתכונות של סבו הקדוש עברו אליו. הוא מתעמק הרבה בכתבי פרבאופאדה, מייסד תנועת ה"הארי קרישנה" העולמית, והמוסיקה היחידה הנשמעת במכוניתו או בדירתו אפופת-העשן היא מוסיקה כנסייתית או הינדית.

"נו אלכס, מה עם הספר האומלל שלנו?" בחודשים האחרונים עברו דוא"לים נרגזים בינינו בעניין הזה. אלכס, מרצה באוניברסיטת וינה, הזמין אותי לערוך אתו ועם חברו ספר על "גישות לא רדוקציוניסטיות להבנת התודעה." תרמתי מאמר, כתבתי הקדמה וסייעתי בעצות טובות, אבל אלכס נעלם לכמה חודשים והמחברים החלו מתמרמרים עלינו. כשאיימתי לפרוש מהפרויקט הודיע שיבוא אליי לביקור פיוס באַלפּבַּאך. אנחנו יושבים עכשיו בבית-קפה קטן וניגשים לעצם העניין. "ככה מתנהגים?!" אני נהנה להציק לבחור הכנוע, המקבל את נזיפותיי בחיוך של השלמה. "מתחילים עבודה ולא גומרים?"

"אוי ידידי, אל תשאל," קולו נסדק והוא מליט פניו בידיו, "עברה עליי שנה קשה, כל כך קשה!" והוא מתוודה, וגם אני נפתח, והסיפורים יוצאים בקול נהי ותאניה. בשנה שחלפה עברנו שנינו פרידה מלאת-ייסורים מאישה אהובה, וכך, לא ייאמן, קרה גם את שותפנו האמריקני, ששברון-הלב שפקד אותו גובל עתה בדיכאון קליני ממש. ועל כל אלה נוסף הסיוט שעברתי אני באוניברסיטה שלי, כשראש-חוג אכול-שנאה החל מתנכל לי ולמשרתי. עוד ספלי קפוצ'ינו נערמים על השולחן בעודנו מתנים צרותינו זה באוזני זה. אותך רוצים לפטר? שואל אלכס כלא-מאמין. באיזו טענה? הוא טוען שאני מרצה גרוע, אני מספר, ואלכס, בלי בושה, צוחק בקול רם. אני מסתכל עליו באיום – ועכשיו משתנק החוצפן בצחוקו וטופח בידו על מסעד הכורסה. אותי זה לא מצחיק. עדיין לא.

ו. מלקק המים

בעיניו של ישראלי יש במראה שפע מקורות המים בארצות אירופה לעורר קנאה קשה. שם, בבית, נחל זוטר מהסוג השכיח כאן היה משנה באופן ניכר את משק המים הארצי, ואולי היינו אף קוראים לו נהר. כזה הוא אחד מיובליו של האַלפּבַּאך המתנפץ אליו בשאון אחרי עברו בין כמה מאחוזותיה העיליות של העיירה. אני שומע את נהימתו המתריסה מתחת לגשר קטן בפאתי היער ויורד מהכביש בעקבות הקול. דפנות תלולים לנקיק הסלעי הזה, ובעדיהם נראים שורשי עצים ענקיים לופתים בכוח את אמא-אדמה לבל תתפורר ותיסחף תחתיהם. היער שב וגדל במשנה-עוז בנקיק הזה ומעליו, ומסדרון רחב של נוף-פרא מזמין את הזר הקרב: בוא לראות ולחוש, אותי ואותך עצמך. אני מתחיל בצעידה מאומצת למעלה.

מחרתיים תהיה ההרצאה העיקרית שלי בקורס ואני עדיין מתלבט. מזה כעשר שנים אני משתעשע במודל חדש על היחס בין אנטרופיה למורכבות, בעיקר במערכות חיות. לא משהו גאוני, לא פריצת-דרך מרעישה, פשוט דרך חדשה להסתכל על הדרך שבה יצורים חיים יוצרים את המצב הקשה-לאיפיון הזה, הקרוי בפיסיקה "מורכבות." אני רוצה להציג את המודל כאן בסמינר ולשמוע את דעתם של שני חבריי. אבל האם בכלל מותר הניסיון הזה? מתכונת הסמינרים כאן, כך נראה לי, מיועדת להעביר לשומעים את הידע הקיים, המבוסס, ולא השערות פרטיות של המרצה.

שיחי הפטל עוטים פירות אדמדמים. אני טועם אחד וראה זה פלא: בארץ, וגם במקומות אחרים באירופה, הפטל האדום הוא "ירוק," כלומר בוסר חמוץ, ורק בהיותו שחור הוא נעשה מתוק. אבל הפירות הסמוקים האלה שופעים מתיקות, אולי זה זן או תת-מין אחר של הפטל? אני קוטף מלוא היד ומתמכר לטעם הממתקים.

ובכן, לוותר ולהיצמד לכתוב בספרים? לתת לסטודנטים את מה שכבר ידוע ולא להעיר על השאלות הפתוחות? העלייה הולכת ונעשית תלולה והיער מתרחב. אנו כבר מחוץ לעיירה, אני והפלג.

עכשיו משתלט עליי הדכדוך. את מי אני מנסה לרמות בשבוע הזה בעיירה הטובלת בפרחים? הלא מקומי בחיים, הקריירה שלי, העתיד – כולם עומדים עתה על הכף מול המאבק האכזרי הצפוי לי מול אוניברסיטת בר-אילן. חמישה מאמרים חדשים כתבתי בשנה החולפת, המוצלחת ביותר בחיי האקדמיים. גם ספר שערכתי, ובו מאמריהם של שני חתני פרס נובל, יצא לאור בהוצאת "שפרינגר" היוקרתית, שמיהרה לצרף אותי אל סגל עורכיה, והפך מיד לרב-מכר. אבל רק מי שאיתרע מזלו להיות כפוף למרותו של איש צר ואויב שכל עתידו מאחריו יכול להבין את הפורענות שהמיטו עליי כל אלה. כל הצלחה, כל פרסום חדש וכל הבעת התלהבות מצד הסטודנטים רק גררו עוד מכתבי איום על "תפקודי הלקוי" כמורה וכחוקר. מי יכול לעמוד בפני כיתה, ועוד בנוכחות עמיתים ידועי-שם, כשזכר דברי שטנה כאלה עוד מצלצל באוזניו?

תתעודד, אני אומר. זוכר איפה היית לפני עשר שנים? מתי שהוא בתחילת שנות התשעים, ואני עדיין זר מקרוב-בא בתורת הקוונטים, קראתי על אחד מ"ניסויי-המחשבה" בהם נהג איינשטיין להקניט את חברו בוהר. הניסוי היה פשוט להפליא, חלקיק בודד "מתפצל" בזמן תנועתו לשניים על פי ההיגיון המשונה של תורת הקוונטים ושב ומתאחד עם עצמו, ושני גלאים אמורים לגלות באיזו דרך עבר. כמה ימים של משחק דמיוני עם הניסוי הפשוט כל כך ובמוחי עלתה מחשבה: ומה אם יהיה הניסוי פשוט אפילו יותר? שים רק גלאי אחד ותראה מה יקרה! אני זוכר היטב את המחשבה שבאה מיד אחר כך: לא, לא יתכן שאף אחד לא חשב על כך קודם! הרי איינשטיין ובוהר טחנו את הסיטואציה הזאת עד דק, וגם פיינמן בהרצאותיו המפורסמות שיחק באינספור ואריאציות על ניסוי שני הסדקים עם שני גלאים. היעלה על הדעת שאיש מהם לא העלה על דעתו מצב פשוט יותר? הלכתי ללב ויידמן והראיתי לו את התוצאה המשונה, שממנה השתמע כי תורת הקוונטים מאפשרת לבדוק את תקינותה של פצצה בעלת המרעום הרגיש ביותר מבלי לפוצץ אותה. הוא הציע מיד שיפור, כתבנו את המאמר וחיש-מהר שלחנו אותו לכתב-עת יוקרתי – שחיש-מהר שלח אותנו קיבינימט. כמוהו עשו כתב-העת השני והשלישי, עד שכתב-עת הנחשב לבינוני פרסם אותו, ואז מיהר ציילינגר לעשות את הניסוי בצורה חלקה ואלגנטית. רוג'ר פנרוז, מצדו, עשה לניסוי פרסום עולמי בשלושה מספריו, כולל ספרו הענק (תרתי משמע) "הדרך אל המציאות." כיום, למעלה מעשור אחרי אותו מאמר, "ניסוי אליצור-ויידמן" או בשמו הפופולארי "ניסוי הפצצה" מובא כמעט בכל קורס מבוא לתורת הקוונטים להמחשת התנהגותו הפרדוקסלית של חלקיק בודד, והוא הניסוי היחיד בתולדות הפיסיקה המעלה חיוך על פני השומע.

אבל אני לא מצליח לחייך עכשיו. מועקת ההווה אינה מתפוגגת בפני זיכרונות העבר. זוג נחליאלים נוחת בציוצים נוקבים על גדת הנחל. אולי עשו את החורף בירושלים או בשפלת החוף, אבל כאן בקיץ מתהדר הזכר בלבוש-כלולות שחור. הערפל הקל שרבץ במורד הנחל נמוג עתה ושמש אחר-צהריים צובעת בנדיבות את הנקיק.

ומה היה לפני חודש בסידני שטופת-השמש? לראשונה בחיי העזתי להציג בפומבי "אקדמות" לתיאוריה על התפתחות המרחב-זמן העשויה – אולי – להביא את האיחוד הנכסף בין תורת הקוונטים לתורת היחסות. כן, אני יודע, זו טענה שאפתנית ומחוצפת מאין כמוה, בנושא שטובי המוחות בעולם מתחרים בו, והסיכוי שפיסיקאי בינוני נטול מושג בתורת השדות יצליח לומר משהו חדש במקום בו כשלו דורות של חוקרים הוא אפסי. אבל השנה היא 2005, מאה שנה ל"שנה המופלאה" שבה פרסם איינשטיין הצעיר את ארבעת מאמריו המיתולוגיים, וכל מה שהציגה הקהילה המדעית הבינלאומית לציון המאה הזאת הוא, עם כל הכבוד, תשפוכת של נוסטלגיה. לי, בכל הצניעות, יש לפחות כמה שאלות חדשות. לכן, כשקיבלתי את ההזמנה להרצות בכנס יוקרתי באוניברסיטת סידני, החלטתי להקדיש את ארבעים הדקות הראשונות להצגת החלק ה"ריגורוזי" של עבודתי, שכבר פורסם במקומות מכובדים, ואילו את עשר הדקות האחרונות השארתי לתיאור המודל החדש. בין המשתתפים היה ג'ון קראמר מוושינגטון, שעבודתי גם הסתמכה וגם חלקה עליו. גם טרי רודולף, עתה פיסיקאי בזכות עצמו, היה בקהל, מתנשא בקומתו כלוחם ויקינגי קדמון. בבוקר ההרצאה בא לחדרי ג'ף טולאקסן עם תדפיס מהאינטרנט של מאמר חדש של קראמר ובו כתב שבוודאי יש משהו נוסף במהותו של הזמן שטרם מצא את ביטויו בפורמליזם היחסותי והקוונטי. חיבקתי את ג'ף ומיהרתי לתקן את ההרצאה שעמדתי לשאת בעוד שעתיים. אני זוכר את פול דייוויס מזנק בסוף הרצאתי לשאול שאלה קשה, ואיני מצליח להיזכר עתה מה הייתה השאלה ומה עניתי לו. אבל בזיכרוני נחקק מראהו של חתן פרס נובל טוני לֶגֶט. הזקן יפה-התואר מחא כפיים ו... צחק מכל הלב.

דקירה פתאומית בירכי מחזירה אותי אל העכשיו. הסבך ההולך ומתעבה אינו מקל על המטייל בו במכנסיים קצרים. אני מחפש מקום רדוד וחוצה את הנחל אל גדתו השנייה. ציפור כהה גדולה דמוית שכווי מתרוממת מתוך העשב ברעש גדול. גאון הנחל כאילו מתריס בפני עיצבון נפשו של ההלך המשרך דרכו במאמץ בתוך המעבה שוקק-החיים. לראשונה בחיי צריך אני להתמודד בחזית כפולה, עם הנבָלה מבחוץ ועם הספקות מבפנים.

הגרון יבש, מעייפות וממועקה גם יחד. בכף ידי אני חופן מהנחל וגומע והמים ניגרים על בגדיי, ורק אז אני מבחין במעשיי. למה שתיתי הפעם מהיד ולא היישר מהנחל? זיכרון עולה בי... האין זה החינוך הדתי מימי הילדות השב עתה לחלחל בחילוני המופקר, להזכיר לו נחל אחר שם בבית, בעין-חרוד? וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל גִּדְעוֹן: כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל-בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת.וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם.וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל גִּדְעוֹן: בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ. האסוציאציה המיליטנטית הזאת, כאן בעיירה השלווה שקשישותיה מתהלכות בירכיים מגולות ו"גרִיס גוֹט" בפיהן, מעלה על פניי, סוף-סוף, חיוך. עוד גמיעה מלוא-חופניים, עוד שטיפת פנים באנקת רווחה ואני מתנער ומזדקף ושב על עקבותיי. יופי של הרצאה תהיה פה בעוד יומיים. כולם מוזמנים.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל גִּדְעוֹן: כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל-בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת.וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם.

ז. איש הקופים

"טֶצוּרוֹ מַצוּזַאוָּה." לפיתת היד איתנה מאוד. הוא נראה כבן ארבעים אבל כשהצצתי מאוחר יותר באתר-הבית שלו התברר שגילו חמישים וחמש, לבוש חליפה ועניבה, ומבעד למשקפיו ניבטות בי עיניים טובות, סקרניות. השם אינו מוכר, אבל הפנים הללו, הנעימים ונוסכי האמון, והקול הרך הזה, היכן פגשתי בהם? "אני מלמד כאן קורס על התנהגות בעלי-חיים," הוא לואט בביישנות. עכשיו אני נזכר. "כן, אתה פרימאטולוג, נכון? ראיתי אותך כמה פעמים בטלוויזיה. מתי הקורס שלך? אני רוצה לבוא."

תלמידיי מפנים לי מקום ביניהם כשאני מופיע באיחור לכיתתו של היפאני. האנגלית שלו עילגת, הוא מבטא את השורוק כהמהום עמום, וסדר המלים במשפט מתהפך לפעמים. אבל דבר מאלה לא גורע מהקסם שהוא מהלך על שומעיו בספרו להם על שמורת השימפנזים בבוסו שבגיניאה, מדינה במערב אפריקה, אליה הוא נוסע כל שנה מזה כעשרים שנה, ועל השימפנזים במרכז המחקר שלו באוניברסיטת אוסאקה. את אורחם ורבעם הוא חוקר, את כישוריהם הקוגניטיביים ובעיקר את שפתם. הוא מספר לנו על תרועת הזיהוי שבה הם מודיעים זה לזה בג'ונגל על מקום הימצאים. "אוה, אוה, אוה," הוא מתחיל בגניחות רכות המזכירות משגל סוחף ואז מסיים ב"הואאא! הואאא!" מקפיא-דם הממלא את חלל הכתה. דממה משתררת בעודו חוזר בשלווה לדיבורו הרך. כמה סטודנטיות שהחווירו מצחקקות חרש. הוא מראה כמה תמונות של אם ותינוקה ואחר כך מספר על צעיר מהלהקה שאיבד את דרכו ושב ומצא את חבריו. "אוה, אוה, אוה, הואאא! הואאא!" ושוב חולפת בי צמרמורת בראותי את הפנים העדינות מפיקות שאגה אדירה כזאת. סרט ווידאו מראה עתה תינוקת עם גור שימפנזים. מַצוּזַאוָּה ואשתו, כמו בני הזוג הייס ובני הזוג גארדנר לפניו, גידלו יחד עם בתם הפעוטה קוף באותו גיל. הוא מדגיש בפנינו שהמעשה אינו אתי. שימפנזה זקוקה לאם בת מינה ולא לבית אנושי, אבל, למרבה הצער, מחצית מלידות השימפנזים בשבי מסתיימות בנטישה, ועל כן אסף את אחד התינוקות הנטושים אל ביתו.

שימפנזים בשבי חייבים לקבל זריקות מדי פעם. אבל השימפנזה הוא חיה מסוכנת מאין כמותה. מקרה כזה קרה בארץ, ב"חי כף" בראשון לציון, כשנער הציק לשימפנזה צעיר וזה הצליח לנשוך את פניו וכמעט הרגו. על כן נהוג לתת להם את הזריקה באמצעות רובה חצים מידי וטרינר שאינו מאנשי הצוות המטפל, לבל יפתחו הקופים שנאה אל מטפליהם. אני לא עושה ככה, אומר מַצוּזַאוָּה. אני ניגש לשימפנזה ואומר – כאן הוא מצמיד את שתי כפות ידיו זו לזו – "בבקשה, הרשה לי להזריק לך." זה עובד, אבל רק אצל המבוגרים, הוא מצחקק. הצעירים משתוללים, אבל אצל המבוגרים – כאן חוזרת מחוות הידיים הנוגעת-ללב – "בבקשה, הרשה לי להזריק לך!" די בו להרגיעם. כמה נערות בכיתה התאהבו באותו רגע באיש שהשמיע את הבקשה הזאת?

הַניַה, הסטודנטית החמודה שלי, לא נראית מאוהבת בטֶצוּרוֹ אבל אפשר לשמוע את שאון גלגלי מוחה כשהיא מתלווה אליי אחרי השיעור. האם שמעתי על ה"טרימאטיות"? כן, אני צוחק, מופתע שוב מתלמידת הרפואה הלמדנית הזאת. trimates הוא משחק מלים המשלב "פרימאטים" עם המספר שלוש. כך מכונות שלוש נשים מיתולוגיות במדע המודרני: ג'יין ואן-לואיק גוּדוֹל שהקדישה את חייה לחקר השימפנזים בטנזניה, דייאן פוֹסִי שחקרה את הגורילות ברואנדה עד שנרצחה בידי ציידים, ובירוטה גַלדיקַס שחקרה את האורנג-אוטאנים בבורניאו וסומטרה. הַניַה, מסתבר, קראה את עבודותיהן, ומה שלמדה על אורחות חייהם של בני-דודינו מעסיק אותה מאוד. האם גם אני מתעניין בנושא?

"כן, אבל יש לי פגישה עוד מעט. מחר, אחרי שנת הצהריים, חשבתי לעלות אל היער שעל צלע ההר ממזרח. רוצה לבוא אתי ואז נוכל לדבר בנחת?"

כן, רוצה היא. מחר, אם יהיה יום יפה.

ח. שרדינגר והאישה בשחור

עבור שרדינגר, סקס טוב היה כנראה אמצעי חיזוק חיוני להתמודדות עם חידות הפיסיקה. הוא הגיע להישגיו הגדולים, העיד הרמן וייל, "במשך התפרצויות ארוטיות מאוחרות בחייו." ואם היו התפרצויות אלה מאוחרות, הוא עשה הכל כדי לפצות את עצמו על האיחור. נישואיו לאַנֵמַרי היו כושלים מתחילתם, ובגידותיו נעשו עד מהרה בידיעתה. את השנה הדרמטית ביותר בחייו המדעיים החל בחופשה באתר הנופש ארוזה שבאלפים השוויצריים בחברת צעירה אלמונית. וולטר מור, הביוגרף שלו, מתלבט בקשר לזהותה: זו בוודאי לא הייתה לוטה או אירנה, וכנראה שגם לא פליסי. לבסוף, בפרפראזה על אישה אלמונית בחיי שייקספיר, הוא מכנה אותה "האישה בשחור." במהלך אותם חודשים בהם בילה עם אהובתו פרסם את מאמריו פורצי-הדרך שבהם התגבשה "משוואת שרדינגר" המפורסמת, המתארת את מצבו של החלקיק, והיא מקבילתה הקוונטית של f=ma המפורסמת של ניוטון בפיסיקה הקלאסית, המתארת את מצבו של גוף גדול. כעבור זמן קצר פיתה את איתי בת השבע-עשרה, שאחרי ההפלה שעשתה לא הצליחה עוד ללדת. כמה שנים אחר כך באה שעתה של הִילדֶה מארץ', אשת עמיתו מאינסברוק ולימים אמה של רות, שעברה להתגורר עמו ועם אַנֵמַרי.

בשנת חייו האחרונה, כאן באלפבאך האהובה עליו, כתב מאמר קצר ושמו "סקיצות אוטוביוגרפיות," הפותח בווידוי מוזר: רוב חיי גרתי הרחק מחברי הטוב ביותר, למעשה החבר הקרוב היחיד שהיה לי. ובסוגריים הוא מוסיף: אולי בשל כך האשימו אותי בפלרטטנות במקום בידידות אמיתית. הוא מספר באריכות על החבר הזה וגם על שני אחיו ועל אחיינו שגם אתם התיידד אחרי מות החבר. ולעומת כל אלה: "אשתי, הִילדֶה, רות ואני נסענו לבלגיה." האזכור האגבי הזה, הִילדֶה ורות, כאילו כבר אמור הקורא לדעת במי מדובר, הוא ההתייחסות היחידה לידועתו-בציבור ולבתו. את הביוגרפיה הוא מסיים בהערה יבשה כי השמיט ממנה את פרשת יחסיו עם נשים, ראשית כדי למנוע רכילות, שנית כי הנושא אינו מעניין אף אחד ושלישית כי איש אינו יכול להיות אמיתי דיו בנושאים אלה.

מי היה אותו חבר? שרדינגר מזכירו רק בשם החיבה שלו, פרנצל, מצר על כך שלא בילו יותר כל עוד היה החבר בחיים, ומציין שהיה בוטנאי. במקרה או לא, מחקר הצמחים היה גם אהבתו הגדולה של שרדינגר האב, שארווין, הבן היחיד, העריץ ואהב, ושמותו הותיר בו רגשות אשמה תמידיים על שלא סעד אותו כראוי בימי מחלתו. ספרו על טבע החיים היה, אם כן, גם מחווה לשתי הנפשות החסרות הללו.

פוריותו המדעית ליוותה אותו גם בגלות. הוא היה מוקף הערצה בדאבלין תחת חסותו של דה-וַלֵרַה האופורטוניסט (שהוריד את הדגלים לחצי התורן אחרי מות היטלר). לאירלנד בא עם שתי נשותיו והבת שלא ידעה עדיין שהיא בתו, אבל רדיפת השמלות שלו נמשכה גם שם. אַנֵמַרי והִילדֶה היו לפעמים מקימות מריבות כה קולניות עד כי סטיבן, הסטודנט הנאמן, היה מוציא את רות הקטנה לגינה. לאן יברח מלומד עדין-נפש כשביתו מתמלא בשאון צווחות בין אישה וצרתה? אל זרועות האהובה הבאה כמובן. בתקופה בה פרסם את "מה הם החיים?" התאהב בשילה מיי גרין הצעירה. "מה הם החיים?" כתב ביומנו, "כך שאלתי ב-1943. ב-1944 שילה מיי ענתה לי. השבח לאל!"

ב"מה הם החיים?" נאחז שרדינגר ברמז שכבר נתנו לו חופריה הקדחתניים של מנהרת התורשה שהיו מתקדמים אל נקודת המפגש המיוחלת, אלה מכיוון הגנטיקה הקלאסית ואלה מכיוון הביוכימיה. קוונט בודד של קרינת רנטגן די היה בו לחולל מוטציה תורשתית באחד האתרים בכרומוזום. שרדינגר, שלמזלו כבר חקר בצעירותו את הפיסיולוגיה של ראיית הצבעים, החל לחשב את גודלה של מולקולה המסוגלת להיות מושפעת בצורה כה דרמטית מכמות כה זעירה של קרינה. צעד אחר צעד החלו מצטיירות בעיני רוחו תכונותיו של ה"גביש הלא סדיר" – זה השם שנתן לאותה מולקולה שאמורה הייתה להסביר את שתי תכונותיה הסותרות של התורשה: יציבות על פני אינספור דורות מכאן, ודילוגי מוטאציות פתאומיים מכאן. לימים יספרו ווטסון וקריק איך נקרה על דרכם הספר הזה, עם ניחושיו הגאוניים, בדיוק בזמן הנכון בחייהם.

מכאן המשיך שרדינגר והעיר על העובדה שהגוף החי אינו נכנע לחוק השני של התרמודינמיקה והאנטרופיה שלו אינה עולה. ההסבר שלו לכך היה שהאורגניזם ניזון מ"אנטרופיה שלילית" במזון. רבים לגלגו על טענה זו והוא תיקן אותה בציינו כי בנוסף לאגירת האנטרופיה השלילית הגוף גם מסלק החוצה את האנטרופיה החיובית המצטברת בו. אבל עד היום, לעניות דעתי, לא זכתה תובנה זו לחקירה מדוקדקת. לא אחר מאשר פנרוז, בהקדמה למהדורה המודרנית של "מה הם החיים?", מעיר בלגלוג כי עדיין יש מדענים הסבורים שאנחנו אוכלים כדי לקבל מהמזון אנרגיה. לו כך היה, לא היינו זקוקים לחילוף חומרים, שהרי פשוט יותר לשמור על חומרי גופנו ולקבל אנרגיה בצורת חום. שרדינגר הוא שהבין כי האנרגיה המיוחדת שבמזון, "אנרגיה חופשית" בלשון הפיסיקאים, פועלת על הגוף החי כצורה שלילית של אנטרופיה.

בפרק האחרון של הספר הוסיף שרדינגר כמה הרהורים לגבי הסתירה בין הדטרמיניזם הפיסיקלי, השולט על פי המודל שלו גם בגוף החי, לבין תחושת חופש הרצון האנושי. את יישוב הסתירה חיפש באוּפַּנישַאדות האהובות עליו: נפש האדם היא נפש היקום, ובעצם האלוהות עצמה. deus factus sum (נעשיתי אל), ציטט את המיסטיקאים. האירים הקתולים התרתחו למשמע דברי כפירה אלה והמו"ל המקומי סירב לפרסם את הספר, לשמחת-לבה ולמזלה של הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' עד היום. האחדות הזאת, המשיך שרדינגר, מוכרת לאוהבים המביטים זה בעיני זו ומרגישים כי במחשבותיהם ובשמחתם הם אחד, אחד ממש, כמו שחש המיסטיקאי המתאחד עם האלוהות.

ובעוד "מה הם החיים?" יוצא לאור הרתה שילה. שרדינגר שמח להיות שוב אב, אבל אהבתו לאישה ההולכת ומתעגלת התפוגגה כפונקציית-גל אחרי מדידה. "במשך חודשיים התקיימה הנפש המשותפת," כתבה לו המסכנה, "אבל הבוקר ראיתיה גוועת... יכול אתה לאהוב אותי ברכות, בנאמנות, כל חיי, אבל אנחנו שניים עכשיו."

שניים? והיצור האנושי החדש שהחל את חייו כתוצאה מהאיחוד ה"אלוהי" הזה? מילא שרדינגר לא מצטיין בספירה בנסיבות אלה, אבל שילה?

אני סוגר את הביוגרפיה וכל קנאתי במאהב הדגול מתפוגגת בחמלה.

ט. אחורי אישה

הר נישא, מיוער וחמור סבר, שעל צלעו שוכנת אַלפּבַּאך, נשקף אליי כל יום מחלון חדרי. הדפיקה המיוחלת על הדלת נשמעת בשעה היעודה. די בהצצה בהַניַה כדי לדעת שהטיול הזה יביא לי שיעור חשוב בצניעות. נעלי ההרים המעולות, המכנסיים הקצרים החושפים שרירי ירך חסונים ועם זאת נשיים עד חמדה, והיציבה הבטוחה של כפות הרגליים, כל אלה מעידים כי הגוף הזה כבר ידע הרבה צוקים ופסגות. אם רציתי להרשים מישהו ביכולת הטיפוס שלי, זו לא תהיה הַניַה.

ואכן, שיחתנו המתחדשת מיד מהמקום בו הפסקנו אתמול הופכת עד מהרה למבחן סיבולת קשה בעוד העיירה הולכת ונפרשת לרגלינו מתחת. אני מתנשם בכבדות בעוד היא מדברת בשלווה, מתאמץ לטפס לצדה אבל שוב ושוב רואה את אחוריה המוצקים המתריסים כנגדי בגובה עיניי ממש ומבלבלים את מחשבותיי אף יותר ממפוח ריאותיי המעונות. פה ושם מסתובבת הַניַה אחורנית להציץ בי כשהניסיון לגמוע עוד מעט אוויר גורם לי להתמהמה בתשובתי. באחד הנקיקים אף הושיטה לי יד לעזרה אבל מבט נזעם שנעצתי בה גרם לה להשיב ידה בצחקוק, ושוב מדלגת היא על הסלעים לפניי. "אחורי ארי ולא אחורי אישה," אומר ר' יוחנן בתלמוד. אבל אין אריות פה בטירול, ואני לא רוצה אף אחד מהם עכשיו לפניי. הַניַה, שקועה כולה בסוגיה, מקשה על השיעור מאתמול. סדר הדברים התהפך, היא מדברת ואני מקשיב.

והיא מזכירה לי את התגליות המטרידות על שכיחות הרצח והקניבליות בין השימפנזים. ג'יין גוּדוֹל בילתה קרוב לעשרים שנה בשמורת גומבה מבלי לדעת על כך דבר, עד שהלהקה שאותה חקרה התפצלה לשתיים. ואז, מדי פעם נראו כמה זכרים בני הלהקה הצפונית יוצאים בשקט חשוד אל הנחלה הדרומית. היא עקבה אחריהם ומה שראתה היה מקפיא-דם ממש: פעם אחר פעם התנפלו הפושטים על שימפנזה בודד, הכו אותו למוות, ריטשו את גופתו ולפעמים גם אכלו את מוחו או חלקים אחרים. בסופו של דבר הושמדה כל הלהקה הדרומית. וכאילו לא די בכך היו גם מקרים של רצח תינוקות בין הצפוניים עצמם. שתי נקבות, אם ובתה, התמחו בחטיפת תינוקות מאימהות נחותות דרגה כדי לאכול את מוחותיהם. בסך הכל חיסלו כעשרה תינוקות. גוּדוֹל שיערה שהשתיים היו פסיכופאטיות: האם התעללה בבתה כשהייתה גורה וגם זו הייתה אם גרועה לצאצאיה, וכשנולדו להן תינוקות נוספים חדלו מהמנהג הזה. אבל צוותי מחקר אחרים חשפו את התופעה במקומות נוספים באפריקה, והמקרים שתועדו היו גרועים אף יותר. כהנה וכהנה מספרת לי הַניַה, ואני שומע אותה נקרעת בין אהבתה לבעלי-החיים לבין החלחלה מהמעשים הללו שכמותם חשבה שרק החברה האנושית מסוגלת להציג.

אבל רצח תינוקות מקובל בטבע, אני מעיר, נאחז באגודת שרכים בצד השביל כדי להדביק את בת-שיחי התזזיתית. כיום ברור שלורנץ טעה בעניין הזה ושהעכבות נגד רצח בתוך המין לא תמיד פועלות. כשזכר חדש משתלט על הלהקה, החשבון הסוציוביולוגי הוא אכזרי ופשוט: כל הגורים בלהקה הם צאצאי קודמו; אמהותיהם לא יתייחמו כל עוד הם יונקים; וגם הקדנציה שלו כמנהיג מוגבלת בזמן. לפיכך, אם הוא רוצה להשאיר את הגנים שלו, הכי כדאי לו להרוג את כל הגורים כדי שאמהותיהם יוכלו להתייחם מחדש למענו.

לא, מתריסה הַניַה, מקרי הרצח בין השימפנזים לא עומדים אפילו במבחן ההיגיון הסוציוביולוגי: אין פה זכר שליט יחיד אלא חבורת זכרים חזקים, והיו מקרים שזכרים השתתפו ברצח תינוקות שהיו, קרוב לוודאי, יוצאי חלציהם!

כבר מזמן עזבנו את השביל, שיפוע ההר נעשה תלול יותר וכנגדו נוטה זווית יציבתנו לצד ההפוך עד שאנו נאלצים להיאחז בידינו בכל בליטת-סלע ואגודת-עשבים היכולים לסייע. מעל מותני הַניַה מתרוממת החולצה וחושפת גב תמיר ובוהק. אני תשוש, ארבע גפיי כואבות ופרקי אצבעותיי חבולים, אבל אני הומו סאפיינס ולא שימפנזה, ומלבד הבי-פדאליות והאגודל הנגדי נתנה לי אימא אבולוציה גם כמה שכלולים תוך-גולגולתיים, ועל כן בולשות עיניי ללא הרף במעלה השביל, משני עברי גווה של בת-שיחי. הנה, בדיוק מה שחיפשתי. מימין, בין שני סלעים, שיפוע ארוך, הרבה פחות סלעי, העוקף את מדרגת הסלע שהַניַה, שקועה במחשבותיה, מתקדמת היישר אליה. אני אוזר כוחות ומתקדם במהירות בשיפוע הצדדי. כמה שיחים מושיטים לי את ענפיהם לעזרה. אני משתרע על הקרקע הסלעית. כמה דקות חלפו והַניַה, שלא הבחינה בתעלול, התקרבה אל מדף הסלע שגובהו כמעט כגובה קומתה. יש לי כדקה או שתיים להחזיר את נשימתי הפרועה ולתפוס עמדה נוחה לישיבה.

"הֶר אבשלום?" הַניַה מסתובבת לאחור, תוהה שמא שכחה אותי באיזה נקיק.

אני שותק והיא שבה וקוראת לי בקול רם יותר, דאוג. כמה מתוק לאוזניי "הֶר אבשלום" זה!

בשקט אני עובר לעמידה, ממש מעל לראשה.

"כאן, העלמה הַניַה. ומה דעתך לוותר על ההֶר וגם אני לא אקרא לך פרויליין?"

היא מביטה נבוכה למעלה, ואני מוכן להישבע שלרגע עמדה להציץ שוב אחורנית, לראות אם לא שני הֶר אבשלומים מסתובבים כאן בטירול. בחיוך זדוני אני מושיט לה יד. ברכיי הכואבות נדרכות לקלוט את משקל הגוף הנוסף כשהיא אוחזת בידי, מעיפה רגל באלכסון עד מעל לכתפה כדי להיאחז בצלע המדרגה, ובזינוק מרהיב מקפלת תחתיה את רגלה השנייה על הסלע. יד שמאלי נשלחת כמאליה לתמוך בה מאחור. קורטוב מריח שערותיה עובר על פניי כשהיא מתייצבת בן-רגע וחוזרת להליכתה הרגילה. "השאלה הגדולה היא איך מפרידים בין דפוסי התנהגות נלמדים לכאלה המוכתבים ע"י הגנום של הקוף."

לרגע אני נשאר נטוע במקומי, הדם אוזל מפניי. כבר ראיתי אנשי-שררה מתייחסים אל יצור אנוש כאילו היה בול עץ, אבל איך מתיישבת ההתעלמות הזאת ממני מהקריאה ששמעתי רגע קודם? אין הרבה זמן למחשבות כי עז ההרים הזאת כבר התקדמה כברת-דרך ניכרת. עכשיו היא מדברת על בבונים. ספולסקי מדד את הפרשת הטסטוסטרון בזכרי בבון דומיננטיים ונשלטים. כשבבון נשלט חוטף נשיכות, הפרשת הטסטוסטרון בגופו דועכת. למי יש חשק לסקס במצב כזה? אבל כשבבון שולט מוכה, הפרשת הטסטוסטרון בגופו רק עולה, ואת עודף המתח הוא פורק בהתנפלות על קוף אחר. לא עשו מחקר כזה על הומינידים, אומרת הַניַה, ספק לי ספק לעצמה, אבל אין לה ספק שהתמונה תהיה דומה.

אני מנסה לשנות קצת את נושא השיחה. לימדתי לפני שנה קורס על מיניות בבר-אילן והצד הזה של חיי הפרימאטים קצת מוכר לי. "לא שכחת, הַניַה, דודן נוסף שלנו? הרי קיימים יותר משלושה הומינידים. גם אם יש מחלוקת אם גורילת ההרים היא מין נפרד, הרי ברור שהשימפנזה הוא שני מינים. הקטן והנדיר יותר קרוי בונובו. זהו יצור מטריארכאלי בעיקרו, שלהקותיו מונהגות ע"י נקבה שלטת. לא נצפתה שם רצחנות כמו בשימפנזים אלא תכונה אנושית אחרת: עוררות מינית..."

"כן, גַלדיקַס תיעדה מקרה של אונס של הטבחית שלה בידי אורנג-אוטאן מתבגר. זה תיאור מבעית. שתיהן הכו אותו שוב ושוב, אבל הוא רק גילגל עיניים והמשיך באקט. לבסוף, הטבחית המסכנה עצמה אמרה לה: עזבי אותו, זו רק חיה."

"אבל את שוב מדברת על אלימות! אצל הבונובו קורה משהו לגמרי אחר. המשגל הוא המטבע השכיחה ביותר במשאם-ומתנם על מזון, שליטה וטיפוח הגוף. אפילו תנוחת ההזדווגות האנושית השכיחה, פנים אל פנים, מככבת אצלם לצד המשגל האחורי." אני מציץ בגניבה בהַניַה כשאני מתאר את המשגלים הבלתי-פוסקים המתרחשים בין קופי-האדם הללו, חוצים גבולות מגדר וגיל, אפילו חד-מיניים ואפילו גורים תובעים חלקם בהילולה. "אם אנו מייחסים חשיבות כה גדולה לאבולוציה בהתנהגות האדם, צריך להביא בחשבון גם את הדודן ה'היפי' הזה שלו, לא כן?"

הַניַה מקשיבה מוטרדת, אולי נבוכה. האם רוצה אני לנוח קצת בצל האורן?

"אם את עייפה – בוודאי."

שוב עוברת ההקנטה ללא מענה. מתרמילה היא מוציאה שני כריכים ובקבוק מיץ. האם אני צמחוני? אוֹמניבוֹר (אוכל-כל), אני משיב לה כאילו שחנו במין חדש של פרימאטים. אני טורף את פרוסות הנקניק בלחם חום מיד השיקסה הנאווה. אוי ויי מיין שיינה הַניַה, וכי לא על אחת מאמהותייך בירך רבן גמליאל "ברוך שכך ברא בריות נאות בעולמו"?

"אבל מה אתה אומר הֶר... מה אתה אומר אבשלום, על יצורים כל כך אינטליגנטיים הטורפים תינוקות מבני להקתם?"

"מכל ההסברים שניסיתי לחשוב עליהם," אני עונה אחרי שתיקה, "הכי נראה לי שהדודן הזה שלנו פשוט מתחיל לעשות את הדרך בה החל אבינו, 'הומו ארקטוס,' לפני כשני מיליון שנה: הופעת החשיבה המופשטת מגלה שוב ושוב דרכים חדשות לסיפוק יצרים מיידי, כאלה שטרם הובאו בחשבון ע"י האבולוציה, וזו אינה מספיקה לפתח הגנות מתאימות נגדם. כך היה, למשל, כשאחד מקדמונינו גילה שענבים מותססים יוצרים מיץ שעושה מצב רוח טוב. הפטנט החדש התפשט מיד בחברה האנושית לא ע"י התפתחות גנטית אלא ע"י למידה פשוטה, הרבה לפני שהאבולוציה הספיקה ליצור מנגנוני הגנה מתאימים נגד נזקי האלכוהול. מאז אנחנו עסוקים בסיפוק יותר ויותר ישיר של הצרכים שלנו בלי קשר להזנה או לרבייה, והאבולוציה לא מספיקה להדביק אותנו, ומכאן התפוצצות האוכלוסין, הסמים, ההשמנה ושאר מחלות השפע האוכלות בנו. אולי גם השימפנזה, ע"י חשיבה רציונלית, גילה שרצח תינוק, עד כמה שזה לא נעים, מביא סיפוק מיידי בתור בשר זמין ללא מאמץ, ולמד לדכא את העכבה נגד רצח הטבועה בו? אני לא באמת יודע, הַניַה, אני רק חושב בקול."

צללי ערב ניגרים לאיטם מרכס ההרים שמולנו בדרכם לעטות באפלה את העמק כולו על קומץ כפריו. אני מציץ שוב בהַניַה. הקמט התוהה הזה העובר תמיד בין גבותיה, כאילו אינה חדלה אף רגע מלחשוב, והעובדה שכמעט לא ראיתי מחייכת, אפילו כשכל הכיתה הייתה צוחקת מבדיחה שלי, מצטרפים לחידה מטרידה. הרשמיות והיובש האלה עומדים בסתירה כה בולטת לגילה, לצבע לחייה ולצליל האיטלקי של שם משפחתה. אני מציץ שוב בבגדים הפשוטים שעל הגוף הנהדר הזה, הנטולים כל גנדור נשי, ובשיער הארוך שנחפף רק כלאחר-יד. אפילו בישיבתה התמימה לידי, קרוב עד לבלבל, בלי ניסיון למנוע מהחולצה ומהמכנסיים לפנות בכיוונים נגדיים, אין שום פתיינות, רק חוסר מודעות.

"תרשי לי הַניַה לשאול אותך שאלה אישית?"

בוודאי, מרשה היא.

"למה בעצם את מתעניינת כל כך בקופי-האדם? את לומדת רפואה, נכון? ולמה נושא האלימות כל כך מעסיק אותך?"

"מה שמַצוּזַאוָּה אומר פשוט לא מתאים למציאות! למה הוא מתעלם מהצד האפל של החיות הללו?"

הפעם לא נפגעתי, הַניַה. רק התעורר בי רצון לחבק אותך עם הסוד שבך, ביושבך כך עם גבך אליי ופנייך אל העמק שלרגלינו.

"את יודעת מה עלינו לעשות? הגיע הזמן לשאול את מַצוּזַאוָּה עצמו."

י. עוקר והנעקר והמזבח

ארצי מתנתקת. מהדורת האינטרנט של "הארץ" מדווחת בזמן אמיתי על המאורעות בגוש קטיף. הרבה בכי הולך שם בארץ, והוא מחלחל לכתבות העיתונאיות, למאמרי המערכת ולטוקבקים המתלהמים.

בערב אני יורד לעיר הסמוכה בריקסלג שבפתח עמק האלפבאך. רות נסעה לאינסברוק ולי מתחשק לאכול פעם סתם ארוחה מקומית במקום התפריטים הגזלניים של אַלפּבַּאך. ואכן תבשיל הסלמון במסעדת-פועלים זו טעים לבלי-האמן, וכמוהו המרק הפשוט. האישה החסונה וסמוקת-הפנים בשולחן מולי ממלמלת בסבר-פנים רציני את ברכת המזון בטרם תאחז בכף, מרכינה ראש בענווה ומשלבת אצבעות ידיה כמעשה קתולים תמימי אמונה.

טלוויזיה על הכוננית משדרת מוסיקה וחדשות בפול-ווליום. הנה, כצפוי, גם תמונות העקירה מגוש קטיף. דיבורים וצעקות בעברית ממלאים פתאום את חלל המסעדה. הלקוחות מלווים את המראות בדיון ער. שוב נמצאים היהודים במרכז תשומת-לב העולם, והפעם מתפכחים הם משיגעון ארוך כימות-דור, קבל-עמים ובקול רם.

ה-cnn מראיין אנשים בחוף תל-אביב המודים כי בכו מול מראות הפינוי. בדרך-כלל אין לי קושי להתרגש וגם לא להחצין רגשות, אבל משהו מתקומם בי הפעם מול המחשבה שגם צערם של המתנחלים המפונים יגע ללבי. כמה פעמים עד היום קראתי עתון ברחוב או במסעדה ועצרתי בדמעותיי לעיני זרים, על אינספור הרוגי הפיגועים ועל הילדים הפלסטינים ש"מצאו את מותם" מירי חיילים או מרצח מכוון מצד מתנחלים? על סדאת ועל רבין? על חללי הדולפינריום ועל קורבנות ד"ר ארור גולדשטיין? על הרוגי האוטובוס בשפרעם ועל הנער המטורף שלא נתנו להביאו לקבורה? וכמה דמעות לא הזלתי וכמה פעמים לא בכיתי על אינספור עקורי ארבעים ושמונה הממלאים עדיין את מחנות הפליטים בפלסטין ובשאר ארצות ערב? "על דא ודאי קא בכית," אומר התלמוד, על כך בוודאי צריך אתה לבכות. הפעם, לשם שינוי, לא אקח ללב. כאן אירופה, הרחק מהלוואנט המשוגע, והדאגה הכי חמורה פה היא אם יצטרפו הטורקים הפראים האלה לשוק המשותף שלנו.

אריה אלדד מדבר עכשיו, ממחזר את ההבלים של אביו כאילו לא השתנה דבר בעשרים השנה האחרונות, והקריין מתרגם אותו לגרמנית, ואחריו כתבה על פינוי בית-כנסת מלא מתפללים. ייחודו ההיסטורי של מהלך ההתנתקות לא נעלם מעיני יושבי המסעדה, שחלקם בוודאי אנטישמים גמורים. על המסך מופיע מתנחל גברתן בוכה בסלון ביתו הריק. הבכי רם, צפצפני וחודר-לב. התייפחות מטלטלת את הגוף הכבד. פניו מתעוותות כפני ילד פגוע. הוא אפילו אינו מליט פניו בידיו והמצלמה מתבייתת עליהם בשקיקה מציצנית, לקלוט כל דמעה וכל עווית שפתיים נשוכות, והקירות העירומים משיבים הד מוזר. חייל נכנס בדלת הפתוחה. במקרה או לא, גם הוא בחור דתי. בעל הבית הופך פניו אל הקיר ונשאר על עומדו, ממאן לחסוך את המעשה הקשה מן הצעיר שבא להוציאו מהבית. החייל ניגש, נוגע בכתפו ומנסה לדבר על לבו, אבל מחנק הגרון גובר גם עליו והנה מסב אף הוא את פניו הצידה ופורץ בבכי. המתנחל, כמו ננער לקול יבבת הצעיר ממנו, סב וכורך זרועותיו סביבו, מתאמץ לשוא לעצור בהתייפחויותיו שלו בעודו מנסה להרגיעו. המצלמה סובבת סביב חיבוקם, זקן נושק לזקן, דמעות מתערבות, ובכיים הולך וגובר. מלמול חרישי עובר במסעדה שהשתתקה לפתע. "זֶהר שוֶר (קשה מאוד)," אני קולט משולחן סמוך, ואיש אינו שם לבו לזר בפינה המושך מפית נייר לנגב את עיניו. אז יאמרו בגויים, הגדיל אדונָי לעשות עם אלה! הגדיל אדונָי לעשות עמנו, היינו עצובים.

יא. והיום ידבר אבשלום על...

שוסטר, חביב-סבר ומתנשם כדרכו, פותח את השיעור בהקדמה תמציתית ומדויקת למושג האינפורמציה, ומכריז כי תורי לדבר הבוקר. למורת רוחי אני מבחין בפטר אייכלבורג, חבר הוועדה המדעית של אַלפּבַּאך, מתיישב בכיתה. הוא פרופסור מאוניברסיטת וינה, פיקח מאוד ובעל חושים פוליטיים דרוכים, מתהדר בתואר אצולה ובשפם מחודד. איך ידע להופיע דווקא כשאני עומד להציג את המודל שלי?

אבשלום, בבקשה.

"היחסים בין הפיסיקה לביולוגיה," אני מתחיל, "היו מאז ומתמיד מתוחים. הפיסיקאי מחפש פשטות, חוקי-יסוד כלליים שניתן להתאימם לכל מקרה על-ידי הצבת המספרים המתאימים במשוואה הקבועה. מובן שהביולוג, העוסק ברבגוניות העצומה של עולם החיים, יתייחס בחשדנות לניסיון לצמצם את שפע התופעות האלה לחוקים בודדים. קרה פעם שפיסיקאי וביולוג נדונו למוות. לפני ההוצאה להורג שאלו אותם מה משאלתם האחרונה. אמר הפיסיקאי: כבר כמה שנים אני עובד על תיאוריה שמסבירה את החיים, אז אני מבקש לארגן פה סמינר כדי שאציג את התיאוריה שלי. אמרו לו: בבקשה. ואתה, הביולוג, מה בקשתך האחרונה? אני מבקש, ענה הביולוג, שתוציאו אותי להורג לפני שהוא מתחיל את הסמינר שלו."

הקהל מתמסר לדגדוג הבלתי-צפוי ברעם צחוק ופתאום אני נזכר בתלמידיי בארץ, אותם אני אוהב להצחיק כך, ושכה היטיבו להצהיל את פניי בשנה הרעה הזאת. בני אדם בכל העולם נעשים דומים עד לרַגֵש כשהם צוחקים. פני שוסטר זורחות. אטילה מחייך, אבל עיניו מסגירות מתיחות.

אני מתחיל באזכור חוקי התרמודינמיקה. מצגת ה"פאוורפוינט" מעלה על המסך את החוק הראשון, השני, השלישי, ו...איך נקרא החוק הרביעי? יפה, ריכארד, החוק הרביעי נקרא "חוק האפס," כי הוא התגלה אחרי השלישי אבל הוא יסודי יותר מהראשון. עוד כמה הערות דידקטיות ואני מתמקד בחוק השני. הרבה דרכים לתאר את האנטרופיה: זו של האיש ברחוב (סדר), של עקרת-הבית (כל דבר לחוד), של המהנדס (נצילות האנרגיה), של הפיסיקאי (שיווי משקל), של הסטטיסטיקאי (הסתברות) ושל המתמטיקאי (מספר המצבים הפנימיים). המחברים השונים מתווכחים בלהט בשאלה איזו הגדרה מדויקת יותר ואיזו הגדרה רק מטעה. אני מעדיף ללמד את כולן, מהקל אל הכבד, ולהראות איך הן משלימות זו את זו.

הזמנתי את רות לשיעור והיא יושבת בשורה השנייה, ועכשיו היא מוזגת לעצמה תה מתרמוס קטן.

בשנת 1948, אני ממשיך, הושגה פריצת-דרך תיאורטית כשקלוד שאנון, אבי תורת האינפורמציה, הציע לראשונה דרך פשוטה למדוד אינפורמציה תוך שימוש במשוואה הידועה של בולצמן למדידת האנטרופיה. אחרי הכל, הן שתי המשוואות נשענות על מושג ההסתברות: כשם שאנטרופיה נמדדת במספר הסידורים האפשריים של המערכת במצב מסויים, כך גם אי-הידיעה בנושא מסוים נמדדת במספר המצבים שכולם אפשריים מבחינתנו באותה מידה. אינפורמציה פירושה הקטנת מספר המצבים האפשריים, כלומר צמצום בורותנו באותו נושא.

והנה הגדיל שאנון לעשות כשהמשיך והגדיר את הקשר בין אינפורמציה ואנרגיה: כל רכישה, העברה, עיבוד או מחיקה של אינפורמציה צורכים מינימום מסוים של אנרגיה. המודל שלי, אותו פרסמתי לפני כעשור, השתמש בהנחה המשלימה: שימוש באינפורמציה יכול לחסוך באנרגיה. בואו נחשוב למשל על פתיחת דלת בעזרת מפתח: פעולה זו דורשת הרבה פחות אנרגיה מזו שהייתה דרושה לפריצת הדלת. האינפורמציה שבמפתח מאפשרת לנו להשתמש בפחות אנרגיה, אבל במקום או בזמן הנכון.

זה מה שעושה האנזים, מעירה הַניַה.

בדיוק. ועולם החיים כולו מלא "מנעולים" ו"מפתחות" כאלה. הביטו לדוגמא בשקף הבא. הטיגריס קוטל את טרפו ע"י הפעלת כוח אדיר בעוד הקוברה הורג טרף באותו גודל ע"י יריקת סילון ארס. כל כך מעט אנרגיה יש בפעולה הזאת אבל הרבה מאוד אינפורמציה: הקוברה "יודע" לכוון את הסילון אל עין הקורבן, העשירה בכלי דם, ממנה מתפזר הארס לכל הגוף. הארס עצמו הוא מסוג הנוירוטוקסינים, רעלי העצבים. הנוירוטוקסין הייחודי לקוברה קרוי קוברוטוקסין. זו מולקולה הדומה להפליא לאצטילכולין, המפעיל את השרירים שלנו. בשל הדמיון המולקולארי הזה חודר הקוברוטוקסין לאותם צמתים זעירים בגוף הקורבן שבין העצב לשריר ומשתק אותם. האנרגיה המושקעת? מזערית, אבל בזמן הנכון ובמקום הנכון.

כמובן, האינפורמציה הזאת לא הושגה בחינם, מעיר פטר.

לזה בדיוק דאג דארווין! כל אורגניזם נולד כשבגנום שלו מקודדת כמות עצומה של אינפורמציה על הסביבה. בגוף הדג טבוע מידע על תכונות המים ובגוף הציפור מידע על האוויר. מידע זה הושג במהלך הברירה הטבעית. אינספור דורות קודמים שילמו את מלוא המחיר האנרגטי – כלומר, מתו – על השגת האינפורמציה הזאת. הצאצאים יכולים כבר ליהנות ממנה בחינם.

על זה אני חושב בכל פעם שאני יוצא ללקט פטריות עם נכדיי, מעיר שומע מבוגר בחיוך. כמה דורות צריכים היו אבותינו למות מהרעלות, הקאות ושלשולים כדי להשאיר לנו את הידע הנקי איזו פטרייה טובה ואיזו רעילה?

על המסך עולה עתה תמונתו של שרדינגר. המונח שטבע, אנטרופיה שלילית, הכעיס לא מעט תיאורטיקאים. האורגניזם, טען שרדינגר, ניזון על האנטרופיה השלילית שהוא שואב מסביבתו, וכך נמנע מכניעה לאנטרופיה הכללית. אני לא הולך להגן על שרדינגר, אבל אנסה להראות שהמושג המושמץ של האנטרופיה השלילית משקף עיקרון עמוק בקשר לתפקידן של האינפורמציה והמורכבות בעולם החיים.

שוסטר, עודו מחייך, מרים גבות בהבעת אזהרה, כאילו עברתי פתאום להתיישב על אדן החלון.

השקפים הבאים מראים מה ההבדל בין סדר למורכבות. כאן, הן העקרונות והן המתמטיקה הם פשוטים. האנלוגיה הביולוגית עכשיו ברורה: אמנם, אורגניזם חי הוא הרבה יותר מסודר מאורגניזם מת ובוודאי מגופה מתפוררת, אבל באותה מידה אין ספק שאילו היו החומר והאנרגיה בגופו מסודרים לחלוטין – כל הפחמן בצד אחד, כל החנקן בצד שני וכו', וכל האנרגיה מרוכזת במקום אחד – הוא לא היה יותר חי מסתם גביש. המורכבות, ולכן החיים, נמצאים איפה שהוא באמצע.

המהום של הסכמה נשמע מפינתו של אֵוּרש.

עכשיו, גבירותיי ורבותיי, אני רוצה לשאול אתכם: אם אנו מסכימים שמצב המורכבות עומד איפה שהוא באמצע סולם האנטרופיה, כשלמטה האי-סדר המוחלט ולמעלה הסדר המוחלט, מה הדרך הקלה ביותר עבור הגוף החי ליצור מורכבות? במילים אחרות, מאיזה מצב כדאי לו להתחיל?

מלמטה למעלה, אומר ריכארד. מתחילים ממצב לא מסודר. זה מה שהטבע עושה, לא?

זה מתקבל על הדעת מבחינת השקעת האנרגיה, מתערב השומע המבוגר, מצביע על אמצע השקף. לפי הסקאלה שציירת, עלייה אל מצב הסדר מצריכה השקעה גדולה יותר מהעלייה למצב המורכבות.

כמה סטודנטים מתלחשים. על המסך נראה עתה אתר סקי. כדרכי אני יותר טוב באנלוגיות ויזואליות. יש פעמים, אני מזכיר לשומעים, שקל יותר להגיע אל מקום מסוים על ההר לא ע"י טיפוס מלמטה אלא דווקא ע"י גלישה מלמעלה. נכון, כדי להגיע אל המצב המורכב דרושה פחות אנרגיה מאשר להגיע אל המצב המסודר, אבל כמות האינפורמציה שתידרש לשם כך היא כה אדירה, שהיא תגדיל את חשבון האנרגיה לממדים לא מעשיים.

אז מה בעצם אתה אומר לנו, שואלת הַניַה בטון של יו"ר ועדת מבחן, שהגוף החי יוצר מצבים מורכבים ע"י יצירת מצבים מסודרים תחילה, ש"מתקלקלים" לכיוון המצב הדרוש?

בדיוק כך! מה עושה כל אמן אם לא מסדר קודם היטב את שולחן העבודה ואת כל החומרים לפני שהוא מתחיל לעבוד? ומה נשאר בחדרו בסוף היום, סביב היצירה, אם לא תוהו ובוהו?

ואם להשלים את האנלוגיה, ממשיך ריכארד, האורגניזם מתחיל מה"פסגה" של המצב המסודר עם עודפי אנרגיה המאפשרים לו להגיע לכל מקום למטה ממנו, וכל מה שהוא צריך עכשיו זה מעט אינפורמציה כדי להגיע למצב המורכבות הספציפי הדרוש לו?

הוא מתלהב עכשיו. גם אני. זה אחד הרגעים בהם נזכר אדם מדוע בחר במקצועו כשהיה עוד ילד. "נכון, אני מודה לך על הניסוח!"

אני עובר לכמה דוגמאות מתחום מדעי החיים. הרבה מהשומעים הם סטודנטים לרפואה ודיון ער פורץ בשאלה אם תאי הגזע העובריים אכן מייצגים סדר גבוה יותר מאשר התאים הבוגרים שהתמיינו. הַניַה מעירה שהשלבים העובריים הראשוניים מצטיינים בסימטריה מלאה, הנשברת בשלבים הבאים. סטודנטית אחרת מעירה לה על תאי הגזע הקיימים גם בגוף הבוגר. אני נדרך. הם מדברים עכשיו מעל לראשי על פרטים אמבריולוגיים שאיני מתמצא בהם. אבל השורה התחתונה העולה מדבריהם היא שזה בדיוק מה שקורה: התמיינות תאים כרוכה בשינוי בלתי-הפיך, לפיכך האנטרופיה גדלה, ואתה גם המורכבות.

שוסטר חושב. רות שותה תה. אטילה, רכון על הדף שמולו, שולח מדי פעם מבט תר-מחפש אל החלון ושב אל הדף, עטו מרצרץ משוואות שורה אחר שורה.

המשך בחלק הבא

תגובות

התמונה של אביגיל אגלרוב

אני רצה לקרוא את החלק הבא

זה חבל על הזמן זה!

יש טקסט אחר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבשלום אליצור