אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זהו את המחבר


התמונה של רמי נוידרפר

חברים יקרים - כל מה שעליכם לעשות כאן הוא לזהות מי כתב את הקטעים שלפניכם. חיפוש בגוגל ייתן לכם מייד את התשובה, אולם כמובן שהנכם מתבקשים לנסות ולזהות את הקטעים שלפניכם, אך ורק לפי סגנונם......src=image2/060206.jpg1.לשיח שאשא היום, ולאלה שאצטרך לשאת כאן אולי במשך שנים, הייתי רוצה, לו היה הדבר אפשרי, להסתנן בחשאי. יותר משהייתי רוצה לשאת דברים, הייתי רוצה להיעטף על ידי הדברים ולהינשא באמצעותם הרחק מעבר לכל התחלה אפשרית. הייתי שמח להיווכח כי בשעת הדיבור עצמו, קול שאין לו שֵם מקדים אותי זה מכבר: או אז הייתי צריך רק להמשיך אותו, לפתח את המשפט, להשתכן בלא משים בין סדקיו - כאילו הִשעה לרגע הקול הזה את עצמו ושיגר לעברי אות. או אז לא היתה כל התחלה, ובמקום להיות מי שממנו נובע השיח, הייתי נתון לחסדי התנהלותו, ולא הייתי אלא פִּרצה זעומה, נקודת היעלמותו האפשרית. 2. אכן, יש משהו אכזרי בתיאור האסונות הניחתים על אישה עדינת-רגש המכבדת בכל מאודה את טוהר-המידות, לעומת ההצלחות שקוצרים אלה המתאנים לה ורומסים אותה. אך כלום יְיַסר אותנו המצפון על שגוללנו את סיפורנו העגום, אם ניווכח כי גם מפורענויות עשוי לנבוט גרעין של טוב? הנתרעם אם מסיפור זה יפיק החכם את הלקח החשוב, כי לעתים מענישה ההשגחה דווקא את זה שהקפיד במילוי חובותיו כלפיה, ולו רק כדי להזהירנו ולהזכיר לנו את חובותינו כלפיה? טעמים אלה ינחו את עבודתנו, והרינו מבקשים את סליחת הקורא על דברי המשוגה שנשים בפי אחדים מגיבורינו, ועל כמה מצבים מפולפלים שנציג בפניו - הכל מתוך אהבה צרופה לאמת.3. בהגיעו אל פתח ביתו של סגן-הציר של סרביה, השתין מוני ארוכות כנגד החזית ואחר-כך צילצל בדלת. אלבני בחצאית לבנה פתח לו, והנסיך ויבסקו חש לעלות לקומה הראשונה. סגן-הציר באנדי פורנוסקי שכב עירום בטרקלין, שרוע על ספה רכה באבר זקור כיאה, ועל ידו מירה, שחרחורת בת-מוֹנְטֶנֶגְרוֹ, שדיגדגה לו בביצים. גם היא היתה עירומה, ומִשרכנה לפנים, הבליטה עמידתה את התחת היפה, המוצק להפליא, תחת שחום ופלומתי, שעורו מתוח עד להתפקע. בין שתי העגבות נמתח פס מחורץ היטב וזרוע בשיער חום, שהחוֹר האסור נתגלה בעדו, עגול כסוכרייה. מלמטה יצאו שתי ירכיים חטובות וארוכות, שתנוחת הָרכינה אילצה אותה לפשקן, וכך נתגלה הקוס, בשרני ועבה, מחורץ כהלכה בצִלה של רעמת-שיער שָחור מִשְּחור

4. פוסתומוס: מַלְכָּה שֶׁלִּי, אֲהוּבָתִי! הוֹ, רַעְיָתִי

חִדְלִי לִבְכּוֹת, פֶּן אֶתְנַהֵג בְּאֹפֶן

שֶׁיַּחְשִׁיד אוֹתִי בְּעֹדֶף רְגִישׁוּת,

שֶׁלֹּא יָאֶה לְגֶבֶר. אֶהְיֶה לָךְ

נֶאֱמָן מִכָּל הַבְּעָלִים שֶׁבָּעוֹלָם;

אָגוּר בְּרוֹמָא אֵצֶל אִישׁ בְּשֵׁם פִילַרְיוֹ,

יָדִיד שֶׁל אַבָּא, הַמֻּכָּר לִי רַק

מֵהִתְכַּתְּבוּת. לְשָׁם, מַלְכָּה שֶׁלִּי,

כִּתְבִי לִי, וְעֵינַי תִּשְׁתֶּינָה כָּל מִלָּה,

גַּם אִם יוּפַק הַדְּיוֹ מִמִּיץ מָרָה

5. מירה חיה ומתה כהרף עין. היא נולדה, לדברי הוריה, על אדמת העפר של המחסום שצר על כפרם, לאחר שהחיילים סירבו לתת לאמה היולדת לעבור לבית החולים, ומתה מיד אחר כך. דם רב ניגר מאפה ומפיה של הילודה ואחרי כמה סימני חיים קלושים נפחה את נשמתה. דובר צה"ל מכחיש שכך היה. הוא אומר שהאם לא ילדה במחסום. בכל מקרה, לבית החולים הגיעה האם כשתינוקתה המתה, מגואלת בדם, נישאת בידיה. המרחק מהמחסום לבית החולים קטן. רופא קבע שנחבטה קשות בלידתה, נתון שמחזק גם הוא את החשד שהילדה אכן נולדה במחסום. גם נהג האמבולנס הפלסטיני שהוזעק למקום מאשש את גרסת ההורים וסותר את גרסת צה"ל: הוא לא לקח את האישה, הוא אומר, בניגוד לטענת צה"ל.

6. יעל לוקחת את שרביט הגנרל

ותעביר יד רכה על גופו המגודל

והנה, מתחת לשמיכה, צמח לו זלזל.

ותקרא: הסתרת נשק! תן לי רגע למשש

היא הכניסה את ידה והתחילה לגשש

ותקרא: יש!

פגיון מצאתי! לא - זאת חרב! לא - חנית!

תן ואמשש שנית.

תחילה חשבתי כי זה רומח, אך הפך הוא לכידון

אני מבולבלת, סחרחרת כולי

לא יודעת איזה כלי זה, אך ברור שזה כלי כלי

תן ואטפל בו, השאירהו לי,

את הנשק הזה יש לשמור בקפידה

נקי מאבק ונקי מחלודה

לשמנו ולטמנו למלחמה הבאה

ובספל אדירים הקריבה חמאה.

אל תפחד, גנרל, תסמוך עלי,

בוא כעת והטמינהו במסתור שבין רגלי

ותסיר את שמיכתו ותשב מעל מתניו

וירכיה יחבקוהו משמאליו ומימיניו

ותפרוש מעל שניהם סוכת שלומה הלבנה

ותנחה את חרבו אל מסתור נדנה.

וסיסרא נאנק מן העונג והחשק

מתאפק שלא לפגוע בטוהר הנשק

נוצר כלי זינו, דרוך ורוגע,

אך עת הזמיר הגיעה, עת חנתה עליו פגיה

ויבגוד בו נשקו בעמקי המשכן

ולפתע גנח, ויקום פורקן.

7. ראשית שנות ה70- היטיבו עם ניסיון מסוג זה. מלבד עצם הנושא שבחרתי לדיסרטציה הפילוסופית - "הגדרת האמנות" - הלמה עמדתי הפרפורמטיביסטית (אמנות היא מה שמוצג כאמנות בתנאים מסוימים) את המהלך האמנותי המערבי והישראלי באותה עת, המהלך הרואה ברדי-מייד של דושאן ובקופסאות הברילו של אנדי וורהול מעין מודל אמפירי להגדרה הפילוסופית. האמנות המושגית, זו שאימצה לעצמה את השם "אמנות אידיאה", סיפקה לגיטימיות גבוהה לחיבוק הפילוסופיה והאמנות. חיבוק זה, בעיניו של הפילוסוף ארתור דאנטו, נתגלה כחיבוק דוב, אשר החניק את האמנות עד מוות: "החשיבות ההיסטורית של האמנות שוכנת אפוא בעובדה שהיא מאפשרת את הפילוסופיה של האמנות ומעצימה את חשיבותה. משנתבונן במונחים אלו באמנות של העבר הקרוב, [...] מה שנחזה בו הוא משהו התלוי יותר ויותר בתיאוריה לצורך קיומו כאמנות [...]. בסופו של דבר, כל שישנו הוא התיאוריה, והאמנות התאיידה לה באד של מחשבה טהורה על אודות עצמה, בהיוותרה אך ורק מושא להכרתה התיאורטית את עצמה. [...] האמנים פתחו את הדרך לפילוסופיה, והגיע הרגע שבו תועבר המשימה סוף-סוף לידי הפילוסופים".

8. בשנת 1905, כשהיתה אלמה מאהלר בת עשרים וחמש, אם לשני ילדים חולים, עייפה, דחויה ואומללה בנישואיה, פרץ ויכוח בינה לבין בעלה גוסטב, ובמהלכו אמרה לו שהריח שלו מעורר בה סלידה. הביוגרפית שלה משערת שהתכוונה לריח הסיגרים. ביומנה כתבה: "הוא היה זר לי והרבה בו עדיין מוזר לי – ויישאר כך לעד, אני מאמינה … מפליא אותי שאנחנו יכולים להמשיך לחיות יחד ביודענו זאת. האם זאת החובה? הילדים? ההרגל? לא, אני יודעת כי אני אוהבת אותו ורק אותו…"

זמן מה אחר כך, בעת ביקור אצל הבעל, הוקסם המלחין האנס פיצנר עמוקות מאשתו. הם פלרטטו, התחבקו. אחר הצהריים, בטיול רגלי ארוך, התוודתה אלמה בפני גוסטב. הוא עזב אותה בכעס והיה עליה לחזור הביתה לבדה. הערב ירד, וגבר זר החל לעקוב אחריה. כשהגיעה הביתה, סיפרה לגוסטב שגבר זר עקב אחריה. הוא ראה בכך הוכחה נוספת לחוסר הנאמנות שלה. הם רבו, והיא נכנסה למיטה לבדה. בדרך כלל, כשגוסטב רצה במשגל, הוא נהג לחכות עד שאלמה נרדמה, או העמידה פני נרדמת; אז היה מתחיל במעשה האהבה. באותו לילה בא אליה בידיעה שהיא ערה, אמר לה שהיא צריכה לקרוא את סונטת קרויצר, נובלה קצרה מאת טולסטוי, זיין אותה והסתלק. היא "שכבה ערה, חוששת מן העתיד, והרגישה שהיא עומדת לאבד את אומץ לבה ואת רצונה לשרוד".

9. הערות סיכום על הפילוסופיה החברתית

שהתאוריה הכללית עשויה להוליך אליה

א. החסרונות הבולטים של החברה הכלכלית שאנו חיים בה הם הכישלון בהבטחת תעסוקה מלאה והחלוקה השרירותית והלא צודקת של הרכוש וההכנסות. הקשר בין התאוריה שתוארה בזה לבין החיסרון הראשון מובן מאליו. אבל ישנם גם שני היבטים חשובים שבהם היא רלוונטית לשני.

מאז סוף המאה התשע עשרה הייתה התקדמות ניכרת, בייחוד בבריטניה הגדולה, בסילוק פערים גדולים מאוד ברכוש ובהכנסות באמצעות המיסוי הישיר - מס הכנסה ומס יסף והיטלי ירושה. אנשים רבים היו רוצים לראות המשך ניכר של התהליך הזה, אבל הם נרתעים עקב שני שיקולים: במידה מסוימת בגלל החשש שהתחמקויות מתוחכמות מתשלום המסים תשתלמנה מאוד וגם בגלל החשש מפני ירידה שאינה רצויה בנכונות ליטול סיכונים; אבל לדעתי הרתיעה נובעת בעיקר מהאמונה שריבוי ההון מותנה בעצמת התמריץ לחיסכון אישי ושחלק גדול מן הריבוי הזה מותנה בחסכונות האנשים העשירים מתוך הכנסתם הגדושה. הטיעון שלנו אינו משפיע על הראשון בין השיקולים הללו. אבל הוא עשוי לשנות במידה רבה את יחסנו לשיקול השני. שכן ראינו כי עד לנקודה שתשרור בה תעסוקה מלאה, ריבוי ההון אינו תלוי כלל בנטייה נמוכה לצרוך אלא להפך, זו בולמת אותו; ורק בתנאים של תעסוקה מלאה, נטייה נמוכה לצרוך מוליכה לריבוי ההון. יתר על כן, הניסיון מלמד שבנסיבות הקיימות יש די והותר בחיסכון המוסדי ובקרנות הפדיון ודווקא צעדים לשינוי חלוקת ההכנסות בדרך שתעלה את הנטייה לצרוך עשויים לתרום תרומה חיובית לריבוי ההון.

המבוכה הקיימת עתה בדעת הקהל בשאלה זו מעידה היטב על האמונה המקובלת שהיטלי הירושה אחראים לירידה בנכסי ההון בארץ. אם המדינה משתמשת בתקבולי ההיטלים הללו להוצאותיה השוטפות ואילו מסי ההכנסה והצריכה מצטמצמים או מתבטלים במקביל, ברור שמדיניות פיסקלית הכרוכה בהיטלי ירושה כבדים מביאה לגידול נטייתה של הקהילה לצרוך. אבל מאחר שגידול הנטייה הרגילה לצרוך מעודד בדרך כלל במקביל את ההשקעה (מלבד בתנאי תעסוקה מלאה), המסקנה המקובלת הנ"ל הפוכה בדיוק מן האמת

10. דוקטור פרידריך לבנברג היה שקוע במרה שחורה. הוא ישב ליד שולחן שיש עגול בבית קפה ברובע אלזגרונד, אחד מאותם בתי קפה ישנים ונעימים שאפשר למצוא בווינה. כבר שנים, מאז שהיה סטודנט, הוא נוהג לבוא הנה כל ערב, בדייקנות של פקיד, בשעה חמש. המלצר, החיוור והחולני, קידם את פניו בארשת צייתנית. לבנברג קד בנימוס לעבר הקופאית, שהיתה חיוורת גם היא. הם מעולם לא החליפו ביניהם . הוא התיישב ליד שולחן הקריאה העגול, שתה קפה וקרא את כל העיתונים שהמלצר אסף למענו בנאמנות. במשך לא פחות משעה וחצי הוא עבר על העיתונים היומיים, על שבועוני הבידור ועל כתבי העת המקצועיים, ואז ידע שהגיע הזמן לשיחת רעים או לחלומות בהקיץ.

לאמיתו של דבר, פעם עוד היו לו שיחות רעים, היום נשארו רק החלומות בהקיץ. שני חבריו הטובים, שבמשך שנים העבירו אתו את שעות הערב הריקות והקסומות האלה בקפה בירקנרייז, מתו בחודשים האחרונים. הם היו מבוגרים ממנו, וכפי שאחד מהם, היינריך, כתב ללבנברג במכתב הפרידה שהכין לפני שירה לעצמו כדור ברקה, מבחינה כרונולוגית, בהחלט מתקבל על הדעת שהם יתייאשו לפניו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר