אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ינוסטסמה - סיפור (חלק שלישי)


התמונה של דן לחמן

מצאתי אותה על החוף, על סדין פרוש. היא שכבה שם עם שני הגברים איתם ראיתי אותה לפני יום ברחוב. ההפתעה הייתה גמורה, אך רק מצדה. היא לא ידעה שבאתי לחפש אותה. בעדינות התחלתי להתעניין בסיפור שלה. הפעם אפשר היה לדבר ישירות. ההפתעה התרחשה וכעת עמדו לפני כמה ימים עד שאשכנע אותה לחזור לתל אביב. בימים שהכרת אותי הייתי נתונה בסיבוך כפול, אפילו משולש, היא אמרה. בכל אותם חודשים ניהלתי רומן מקביל, אם תרצה לקרוא לזה כך. הרפתקת משכב יהיה נכון יותר, עם אחד, נהג שעבד במשרד בו עבדתי, אך לפניו התחיל משהו עם אחד הפקידים. איני יודעת כיצד הסתבכתי ברומן הכפול הזה. אולי מפני שלא היה חשוב לי, לא זה ולא השני. במקום כלשהו, הצורך במשחקים, בארגון, בהסתרה. שהאחד לא ידע על השני, שכל האחרים לא ידעו על אף אחד מהם. כל זה נתן לי תעסוקה שבתוכה יכולתי לשכוח רומן מכאיב שנגמר קצת קודם לכן. היה סיבוך נוסף שהלך ותפח בבטני ולא הייתי בטוחה ממי. הנהג ההוא, על כל פנים, היה אווילי ומטופש אך לא מפריע, וכמובן, נשוי, מה שהפך אותו לטורח לא גדול מדי. הוא טען כמובן שהוא אוהב אותי באמת איך אינו יכול להתגרש, הסיפור הישן. אני גם לא רציתי כמובן שיתגרש, לא עלה על דעתי כלל להינשא, לא לו ולא לשני, בכלל לא. אבל כשהסתבר לי שאני הרה נתקפתי חרדה אמיתית משך כמה ימים. הייתי חסרת אונים. רק זה היה חסר לי, לכל המערך המעורער שלי באותם ימים. לא ידעתי מה לעשות. ירדתי מירושלים זמן לא רב לפני כן, כשברחתי מהרומן המתמוטט הגדול. השניים ההם הקהו קצת את הכאב, אבל מתחת לפני הדברים רחש ורחש. היה לי ממש רע. לא הייתה לי שום ידידה של ממש בתל אביב להתייעץ אתה, לברר היכן אפשר לסלק את הגידול הטורדני הזה. היססתי יום, יומיים, שבוע, חשבתי לעלות לירושלים, שם לפחות אני בבית ויודעת מה והיכן. דחיתי מיום ליום את ההחלטה והאמן לי, איני יודעת מתי ואיך, ויותר קשה לענות למה בכלל, רציתי פתאום את הילד הזה. לא רציתי לאבד אותו ולא היה חשוב לי מי מהשניים הלא חשובים בעיני הוא האב. עד אותו היום הסתרתי את העניין גם מאותו ידיד קרוב ומשותף שלנו. כשהחלטתי סיפרתי לו, ואז החלטתי לרדת לאילת, ללדת שם ולחזור עם התינוק כעובדה מוגמרת לירושלים ולא לתל אביב. הישיבה הזו איתה, הצורך להתמקד במה שהיא אומרת, הרגיע קצת את הסערה הפרטית שלי. לא חשתי כיצד עיני הולכות ומתמקדות יותר ויותר בגברים המסתובבים על החוף, מציגים את גופם לראווה בבגדי ים צמודים. היא החלה עוקבת ללא כוונה אחר המבטים שלי עד שתפסתי את עצמי, ועדיין קשה היה לי להתיק את מבטי מגוף חטוב, מפנים יפות. אתה רוצה להתחיל עם מישהו? שאלה ורק בגלל השמש לא ניתן היה לראות עד כמה הסמקתי. הייתי במבוכה. רק נענעתי את ראשי לשלילה. יש כאן כמה חתיכים אמיתיים, אמרה וגיחכה. היא קבלה דברים בפשטות גדולה ממני.

הגעתי לאילת ביום חם, המשיכה. כמעט תמיד מגיעים לאילת ביום חם. לפני כן הייתה הדרך. עד באר שבע נסעתי באוטובוס, משם החלטתי לתפוס טרמפ. תפסתי משאית גדולה, נהג רחב גרם וידיד שלו שצריך היה להיאסף באיזו תחנת דלק ביציאה מן העיר. אספנו את הידיד והמשכנו הלאה. תא הנהג להט מחום אך היה גדול מספיק עבור שלושתנו. לא מרווח, אבל היה מקום. ירדנו לכביש הערבה. הרים סוגרים על הנוף המרוחק, בוהקים באור לבן מסמא, מגוידים בגידים לבנים. הרגשתי מנותקת לחלוטין. אחר כך הייתה איזו תפנית בדרך, פניה לדרך עפר שאולי אינה מובילה לשום מקום ואולי היא דרך צבאית. המשאית הייתה כבדה וחמה. רעש המנוע המתמשך טמטם אותי לחלוטין. שם, קצת אחרי העיקול, עמדו מספר עצים מיובשים. על שמיכת צמר ישנה, במה שתואר כהפסקת מנוחה ושתייה, כמעט ונאנסתי על ידי הנהג. כמעט, כי בסופו של דבר נכנעתי לו וגם לידידו, הנהג הנוסף, שהלך באדיבותו לצד השני של המשאית בעת ששכבתי עם חברו. הם לא ידעו שאני בהריון. הם לא ידעו כלום ואין לי מושג למה לא היה אכפת לי כל זה באותו הרגע. הייתה לי הרגשה שידעתי מתחילת הדרך כי זה מה שמצפה לי בסופה. המשכנו בשתיקה. התחלתי לחשוב על אילת. לא רציתי לגור במלון, חשבתי לשכור מקום זול. אולי איזו דירונת למספר חדשים. לא ידעתי לאן לפנות כדי להתחיל בחיפוש, זכרתי את העיר רק במטושטש מביקור קודם. שני נהגי המשאית שמחו להוריד אותי במרכז העיר, להפטר ממני מול בית הקפה של המלוכלכים, כפי שכינו אותם. הם חשו לא בנוח לאחר מה שאירע בדרך ואי שם, מעבר לאטימותי, גם אני. שנאתי אותם. הייתי בודדה ועלובה למראה, מצוידת במזוודה קלה ובמעט מאוד כסף. זכרתי במעומעם שהבטחתי לכתוב לכשאגיע ואתמקם. היה פשוט להגיד את זה שם, למעלה, בתל אביב - להתמקם. כעת לא ידעתי איך מתחילים לעשות זאת. איבדתי מעט מחוש הזמן, מן המציאות והתושייה שלי, מבולבלת לחלוטין. נכנסתי לבית קפה הומה, אל מוזיקה מערפלת שבקעה לרחוב. שעת אחר צהרים וחום כבד שנמשך כבר מן הבוקר הפך להיות נורא. מקום לשבת לא היה. עמדתי ליד הדלפק, המזוודה בין רגלי, סוקרת את שלל הפרצופים ארוכי השיער, האדישים למבטי הבוחנים. חלקם בעלי הבעה של חיות רעות, אחרים שנראו רכים יותר וחביבים. עבר שם מעין מלצר בין השולחנות, אוסף הזמנות, מוריד כלים, נראה אחד מן החבורה. כמעט רציתי לבקש ממנו משהו, אך משראיתי את כפות ידיו המלוכלכות, את ציפורניו השחורות, המטונפות, נתקפתי בחילה. חשבתי להקיא. הזמנתי לבסוף בקבוק משקה קר. מוטב שתיקחי משהו חם להתחלה, זה יעזור לך יותר ביום שכזה, אמר קול דובר אנגלית. פניתי להביט בו. הוא היה מן החביבים. שיער ארוך, בהיר. ג'ינס בלוי, חולצת טלאים, חיוך חם. גבוה יחסית ורזה. המשקאות הקרים מרמים, הם לא עוזרים בחום הזה. את נראית קצת חולה. כדאי שתיקחי כוס תה למרות הלכלוך, צחק משהבחיו בבחילה במבטי. במספר צעקות ובעיטות הקים את אחד מן היושבים ופינה לי מקום ליד אחד השולחנות ומתיישב על הרצפה, לרגלי. אני מחפשת מקום לגור, אמרתי. מקום זול. אני...לא חשוב. אני זקוקה למקום. הוא גיחך. הזול ביותר יהיה לגור אתנו, אפשר לסדר לך מקום. ישנה סוכה מוכנה ופנויה של אחת שנסעה חזרה הביתה, אבל, ולא חשוב מה הצרה שלך, לא נראה לי שזה בשבילך. אני לא בטוח שאת הטיפוס. על כל פנים, מים זורמים לא יהיו לך. אבל בינינו, אף אחד לא יציק לך ולא ישאל ממה את בורחת. שום שאלה מיותרת. לא חשבתי הרבה. הסידור מצא חן בעיני מיד. גם הוא. הוא לקח אותי לאותה סוכה ריקה ועזר לי להתמקם, מסביר לי בדרכנו את סדרי המקום המועטים. איש לא הקדיש לי תשומת לב, איש לא התערב.

המחנה המשיך לחיות את חייו וקלט אותי מיד כחלק ממנו. הוא הפך למיטיבי, דואגי. הסביר לי, הראה לי, לקח אותי למקומות. הוא היה אמריקני נחמד וחביב ולא נפגע כשסירבתי לשכב אתו או לעשן אתו. לא חשוב, זה לא חסר כאן. בחום הזה גם לא תמיד רוצים באמת. זה יותר עניין של הרגל, של הצורך לנסות לכל הפחות, צחק. הרבה לצחוק. אפילו כשסיפרתי לו על הריוני, על מאהבי, על ידידנו המשותף, על כל המערכת שנראתה כל כך סבוכה בעיני, ביטל הכול בצחוק. את מסבכת את עצמך בעניינים בלי לחשוב. את בטוחה שאת רוצה את הילד? כמובן, עניתי. זה הדבר היחידי שבו אני בטוחה ממש. צחק. נו כן, אישה. לא חושבת רחוק מדי, מה הלאה. אבל לא חשוב, עשי מה שאת רוצה. מה שאת מרגישה לנכון כרגע. כל דבר ימצא את פתרונו בזמן הנכון. דברים נפתרים מעצמם בחיים הללו. וכל זמן שאת פה ואני פה, יהיה מי שייתן לך כתף. התמקמתי במחנה והחלתי לחוש נינוחה. חייתי חיים שלווים. איש לא התערב בהם, אך כל אחד היה נכון להושיט יד מסייעת ולקבל אותי לחברתו. למדתי את משמעות החיים בצוותא. החלתי להכיר את כולם. להשתלב. הייתי הולכת אתם לטבול בים, לשבת באפס מעשה בבית הקפה במרכז, לשוטט לאורך החוף בלילה, איתו, בחבורה, לעתים לבד. להצטרף למדורה, לזמזמם, לפזם, לקחת לעיתים כמה שאיפות מסיגרית חשיש. הכול נראה טוב. כתבתי מכתב מאושר. הוא ענה, סיפר שהוא מוכרח לעזוב בכורח מכל מני נסיבות, מקווה שיוכל לבוא לבקר לפני שיסע, אולי לשלוח לי כרטיס טיסה לתל אביב. הוא רוצה להבטיח לי מקום לידה נאות, לדעת שהכול בסדר אצלי. את המכתב נתן לי בחור ישראלי שעבד אז בדואר, במחלקת הדואר השמור. הוא הכיר את כולנו. לפעמים, בערבים, ירד להשתעשע בחברתנו והביא איתו את בת זוגו, שהייתה קצת סנובית והואילה לעיתים לרדת אל האקזוטיקה המלוכלכת והמסוממת. גם כשהייתה מעשנת בעצמה סיגריה הביטה בנו מגבוה. הוא היה חביב יותר. הכול התנהל על מי מנוחות, עד ליום בו הגיע המלאך, ארך הגפיים, הבלונדיני. פני מלאך ונשמה זכה. חזרתי בצהריי יום לצריף אחרי שוטטות לאורך החוף ובעיר. אני נכנסת פנימה לסוכה ובפנים יושב הוא. כמו בביתו. הבטנו זה בזו. היכן ג'ודי, שאל. ג'ודי הייתה זו שגרה בצריף לפני. ג'ודי חזרה הביתה, עניתי. הדבר בא לו בהפתעה. הוא לא ידע. נסע לעבוד בגליל, רצה לראות יותר מן הארץ. הבטתי בו מהופנטת, חסרת יכולת להסיר את עיני מפניו. הרגשתי שאני מוכרחה לגעת בהם, ולו רק פעם אחת, לרגע אחד. הוא היה כל כך יפה שקשה לתאר. רצה ללכת, אמרתי לו שהוא יכול להישאר. הוא נשאר ונשאר וחיי הפכו לאגדה. מה שקרה היה חסר כינוי, יותר מאהבה. היינו פנויים, חופשיים מכל מחויבות. הוא היה טוב כל כך, מתחשב, מבין, חכם, רך ודאגני, אוהב ומעריץ. כל מה שיכולתי לחלום עליו, לבקש בתפילות הנסתרות ביותר, בדמיון הפרוע ביותר, הוא ענה על הכול. כל הצרכים, הדרישות והחלומות. באותם ימים כבר החלתי מפגינה סימני התעגלות. הוא שמח כילד קטן, קיפץ ופיזז סביבי, ליטף את בטני, כאילו היה בנו הגדל בתוכי. עיניו, הפעורות תמיד, נפערו עוד יותר, כאילו כדי לחדור דרך הבשר, לראות אל תוך בטני את הצומח שם. כל הזמן רצה לדעת מה אני מרגישה, איך מרגישים, גדוש פליאה אל מול פלא הבריאה הנוצרת תחת ידיו המלטפות, אל מול היצירה היוצרת את עצמה. ידענו כמובן מן ההתחלה, מן הרגע הראשון ממש, שאין לנו זמן רב להיות יחד. ידעתי שהוא עומד לעזוב בתוך זמן קצר, חודש או מעט יותר. רצה לעלות לקטמנדו, חלומם של רוב יושבי המחנה. תכנן שאסע אתו או אבוא אחריו. היינו כשני שוטים קטנים שהאמינו רק בטוב ביותר. כל הרע האפשרי נמחק.

ערב אחד פגשנו בידיד אחד שלו. טילנו, הוא, מיטיבי ואני. התכווננו לעשות מדורה על החוף. היה חם מאוד ורצינו לצלות תפוחי אדמה, להעביר ערב נעים, גיטרות ושירה. לא ערב מיוחד, כמו רבים לפניו. חשבנו להזמין מספר חברים להצטרף. עלינו לעיר להביא מצרכים ופגשנו בו, יורד מן האוטובוס שזה עתה הגיע. הם היו, מסתבר, ידידים ותיקים. סחבנו אותו מיד אתנו. לא חיבבתי את הידיד החדש מן הרגע הראשון, איני יודעת למה. סתם. לא נראה שייך. למרות הגינונים החיצוניים שהשתמש בהם, למרות השיער הארוך, למרות הכול. אולי בשל המבט הרעב בעיניים, אלא שזה היה רעב ממין אחר, לדברים אחרים. הוא רצה הכול באותה העת, להיות ביטניק אך מסודר, עם כסף. חופשי, אבל בעל מקצוע אקדמי משתלם על כל מקרה שלא יבוא. אמריקני טיפוסי ומעט ילדותי. אחד שלא השתחרר מכבלי הבית הטוב, מן החינוך הממוסד שטוב לבעוט בו. שיחק בלהיות. באותו ערב, על החוף, אחרי שסידרנו לו מקום לחופשתו, אחרי שאספנו עוד שני ידידים, אחרי המדורה, בין תפוחי האדמה הנצלים ברמץ לקפה, הוא הציע לנו לערוך מסע. לקחת טריפ. הביא אתו מספיק לעם שלם, כפי שהגדיר זאת. לא עשינו זאת קודם לכן. ידעתי ששותפי לקח כבר מספר פעמים. שכל האחרים כבר התנסו בסם הזה, אבל טרם הפך לחלק גדול מן הדברים. עשבים היו הדבר העיקרי. הוא הציע פעם, אני סירבתי, הוא כיבד את רצוני והנושא לא עלה עוד. פחדתי בזמנו, פחדתי גם הפעם, אם כי פחדתי פחות. לא פחדתי יותר לעשות זאת איתו, לו היה מבקש שוב. לא יכולתי לחשוב על כל זאת כירידה מהפסים. היה לי טוב כל כך. אבל איזה מנגנון מזהיר פעל בתוכי בכל זאת. באותו ערב ראיתי שהוא נתפס לעניין, מתמלא געגוע לחוויה שהכיר. רצה לחזור עליה. גם מיטיבי. לא רציתי לקלקל להם, לגרום להם להרגשה לא נוחה. אדם מן החוץ, שלא נמצא בתוך העניין, יכול להפריע. פחדתי בעיקר בגלל הידיד החדש. הייתה לי תחושה שהוא עומד לקלקל לי את כל העניין, את הניסיון הראשון שלי. הוא היה מזויף. מזויף לחלוטין בין האנשים היפים הללו. איני יודעת מתי דבק בי הכינוי. בתחילה חשבתי עליהם כחיות מפוארות, ארוכות רעמה, המתהלכות בחופשיות בשטח המחיה שלהן. הם הפכו אנשים ברגע בו עמדתי על העובדה שיש בהם יופי רב, בארוכי השיער המסוממים הללו. בחיות המגודלות, הרכות, יפות הנפש ברובן. נשברו בי כל המעצורים, תולדת החינוך הבורגני. איתו זה התחיל, אחר כך גיליתי את האחרים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן