אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גיבור היום


קטגוריה: 

מיקי הציץ בשעון. עשרים לשתיים. איזה חום. העיף מעליו את הסדין ספוג הזיעה, קפץ מהקומה השניה של המיטה והדליק את המזגן. הרעש האיום הזכיר לו למה כיבה אותו לפני שהלך לישון.

הוא לבש מכנסיים ונעליים ומשך מעל המיטה מגבת. מתוך תיק כלי הרחצה הוציא מברשת ומשחת שיניים. בכניסה לחדר עצר. הוא חכך בדעתו, השליך את כלי הרחצה על המיטה ומשך מתוך כיס החולצה שהיתה זרוקה על התרמיל שלו קופסת מרלבורו לייט. וינסטון לייט זה מה שהולך היום, הזכיר לעצמו.

הסמל התורן בא לוודא שמיקי אכן התעורר. "אתה שומר בעמדה חמש ויורד ממנה רק כשבאים להחליף אותך. אל תעשה שטויות ואני מזכיר לך ללכת לשירותים לפני שאתה עולה לשמירה."

"כן אמא, כוסאמק אמא." חצי סיגריה מצאה דרכה אל מחוץ לפתח החדר. מיקי לבש חולצה, רכס את האפוד וחיפש את הנשק שלו. "a3" קוראים לזה בצה"ל. לקחו רובה m16 ארוך, האריכו אותו עוד קצת וקבעו גבוה מעליו משקפת. משקפת צלפים עאלק. בחנויות נשק בתל אביב כבר לא מוכרים משקפות כאלה מיושנות. רק בצה"ל עוד מתעקשים להתעסק איתן.

הזכות להיטלטל עם הרובה המגושם עלתה לו בשלושה ימי קורס אליהם התנדב, מחוץ למכסת המילואים השנתית. מיקי החליף את משקפת הלילה במשקפת היום, הקטנה והקלה יותר. ממילא עמדה חמש מוארת, שיכנע את עצמו שהוא בכל זאת חייל טוב.

בשתיים וחמישה כבר שמע את השומר בעמדה חמש מקלל נמרצות אותו, את צה"ל, את הרשות הפלסטינית ואת עצמו, בסדר הזה.

עמדה חמש היא אנדרטה למקצועיות, הקפדה על פרטים וחוש האסתטיקה של צה"ל. עשרים מטרים מהשלט המפואר המודיע לכל המעוניין כי מרכז בינוי דרום בנה את המוצב הזה לפני קצת פחות משנה, התמוטטה העמדה המקורית. סיבת ההתמוטטות היתה חידה שהעסיקה את מיטב המוחות של מרכז בינוי דרום. העמדה שכנה על סוללת חול שנערמה על כביש. מה יכול כבר להתמוטט בערמת חול על כביש?

מכיוון שהעמדה התמוטטה, ומכיוון שבניה מחדש של העמדה עשויה להצטייר כהודאה בכישלון של מרכז בינוי דרום, נבחר הפיתרון הבא. העמדה הישנה, שרצפת הבטון שלה נטתה בזווית חדה מטה, הוקפה בסרט סימון אדום לבן. על קיר העמדה רוססה בצבע שחור וחינני, וללא שגיאות כתיב, הכתובת "אין מעבר". לבסוף, קטע התעלה כולו נחסם לתנועת הולכי רגל, מה שהצריך וודאי שינוי שלם בתורת הלחימה ביעד מבוצר של צה"ל.

מימין לעמדה חמש, בעמדה חד-רובאית רגילה, ניתן היה למצוא רשת הסוואה, מתחתיה מקלע מאג, ומאחוריו כיסא בית ספר שהוגבה על ידי ריתוך ארבע רגליים לתחתיתו. על הכיסא אפשר היה למצוא את מיקי.

העובדה שעמדה חמש החדשה היתה מאולתרת הכריחה את השומרים בה ללבוש שכפ"ץ קרמי וקסדה בליסטית. מכיוון שהעמדה אוישה ברציפות, לפחות מאז החלו המילואים ומכיוון שהיה רק שכפ"ץ אחד, הרי שהשכפ"ץ היה מסריח מזיעה עד כדי גועל. מיקי פרש את השכפ”ץ על גב הכיסא.

אם כבר הוא עובר עבירת בטיחות אחת, כדאי שכבר ידליק סיגריה, חשב לעצמו. אמנם אסור לעשן בלילה בעמדה, מצד שני, להיות ער בשעה שתיים בלילה מותר? שתיים ושתיים עשרה דקות. כוסאמק, הזמן לא עובר.

מיקי זרק את בדל הסיגריה אל תוך עמדה חמש הישנה והטריח עצמו עד הקיר שלה כדי להשתין. התעלה הסריחה משתן. שתן שלו, חשב מיקי לעצמו. כמו חתול שמסמן את הטריטוריה שלו. גם חרמן כמו חתול. מיקי נאנח בקול, ושמע צעדים בקצה הרחוק של התעלה. הוא לבש את השכפ"ץ הקרמי, חבש ורכס את הקסדה וטיפס על הכיסא.

"רוצה מיץ?" הסמל התורן שהעיר אותו לפני שעה התקרב אליו עם קנקן וכוס חד-פעמית.

"תביא", ענה לו מיקי. "אתה לא הולך לישון?"

"מישהו מראה בחמ"ל אלבום תמונות מ-הודו, אז אני עוד שם." ענה הסמל.

מיקי שתה קצת מיץ, חלק ממנו נשפך לתוך הרווח שבין השכפ”ץ לחולצה שלו.

הוא התרווח בכיסא שלו. משהו נראה לו מוזר בשדה הראיה. הוא נאנח, התכופף לפנים והעביר את המאג אל הקצה השמאלי של העמדה. מיקי הרים את הרובה האהוב עליו, פתח את הדורגלים שלו והציב אותו לפניו, במרכז העמדה.

שלושה ימים השקעתי כדי לקבל את הרובה הזה. כבר שבוע חלף מאז שהתחילו המילואים, ועוד לא יריתי באף אחד. מזל שבבוקר אני הולך הביתה. בשש אני יורד מהעמדה, והיום יום שישי. לא תהיה בעיה להשיג טרמפים הביתה.

שכפ”ץ מזדיין, אי אפשר להכניס יד למכנסיים. מזג האוויר התקרר קצת. היתה מתאימה לי עכשיו עוד סיגריה, אבל כוס אמא שלהם, בחיים לא יתנו לי להיות סמל תורן ולשבת בחמ"ל.

הכי טוב לא להסתכל בשעון. שלוש וחמישה. לא להסתכל, אמרתי. מישהו בא לבקר את מיקי ושאל האם הוא צריך משהו.

"אני צריך הסעה לכיוון תל אביב." ענה קצרות.

"ירון יוצא הביתה בשש", השיב המישהו. "הוא עם אוטו."

"סבבה", אמר מיקי. כבר אחרי ארבע, יופי.

בכביש שמתחת לעמדה התחילה תנועה, ילדים פתחו כמה בסטות עם פיתות. מישהו מכר קפה בפינה. מוניות החלו מגיעות ופורקות אנשים. כוס אמא של הערבים האלה, מה הם קמים כל כך מוקדם.

או, השמיים מתחילים להתבהר. הבוקר מתקרב. השער שנמצא מתחת למיקי חוצץ בין "שטח הרשות הפלסטינית" לבין איזור התעשיה ארז. בעברית פשוטה, הוא מאפשר לתושבי הרצועה לעבוד באיזור תעשיה ישראלי מבלי להכנס לישראל.

הפועלים שעובדים באיזור התעשיה נאספים כבר מחוץ לשער. עוד מעט מג"ב יפתחו את השער ואת מעבר הגבול. מכיוון שהשעה חמש ומעבר הגבול עוד לא נפתח, הפועלים מראים סימני אי נחת. מישהו בינם ממהר לנצל את המצב ולצעוק כל מיני קריאות בגנות ישראל. הערבית-של-מילואים של מיקי לא מספיקה כדי להבין את הצעקות, אבל כמה מהפועלים נענים לצעקות המסית ומצטרפים אליו.

"ערבים", מסנן מיקי, שתיכנן להעביר את השעה האחרונה והקשה ביותר של השמירה בשינה קלה, עומד על רגליו.

מהש.ג. של מג"ב, שנמצא בצידו השני של השער עולות חזרה צעקות נגד המתפרעים הערבים, שכבר עברו בינתיים לזריקת אבנים. מיקי מוציא את הכיסא מהעמדה ואוחז ברובה שלו. אולי יקרה פה סוף סוף משהו מעניין. כבר יש אור מלא ומזל שלקחתי את משקפת היום, חייל מקצועי שכמוני.

הוא נכנס למצב ירי ומסתכל מהמשקפת של הרובה.

שקי החול שעל העמדה גבוהים מדי. מיקי מסדר מחדש את שקי החול. המאג חוסם את הקצה השמאלי של שדה הראיה, ונזרק אחר כבוד אל מחוץ לעמדה, שרשרת הכדורים אחריו. מישהו כבר ישטוף אותו מהחול. מישהו שהוא לא אני, כי בעוד שעה אני נוסע הביתה. הערבים האלה. לא יכולים להגיע לעבודה אז הם זורקים אבנים? יש להם יום חופש, שישמחו.

מיקי מייצב אחיזה ברובה ומסתכל בכוונת. בסך הכל עשרים וחמישה מטרים מפרידים בין מיקי ובין המפגינים, והרבה יותר פשוט להסתכל ללא כוונת בכלל. אבל מיקי לא השקיע שלושה ימים בקורס הצלפים כדי לא להשתמש בכוונת.

לא מספיק נוח.

מיקי לוקח שק חול נוסף, זורק אותו על הריצפה ומניח עליו את רגל שמאל. כמעט בתיאום עם מיקי, כמה מזורקי האבנים שמתחתיו מטפסים על השער.

הופה. מתחיל להיות מעניין.

השער עטוף כולו בגדר תיל טלטלית. אין שום סיכוי שאחד המתפרעים יעבור אותו. אבל, המצב החדש נותן למיקי לגיטימציה לעשות את מה שלמד בקורס. מיקי מוריד את הקסדה ומסיר את השכפ”ץ, כדי שיהיה לו טיפה יותר נוח. חמש ועשרים. תזמון מושלם. השמיים כבר די בהירים, הרקיע ורוד-אדום. איזה זריחה יפה יש לערבים האלה. כוס אמא שלהם.

מיקי אוחז שוב ברובה. הוא דורך אותו ומציץ שוב מהכוונת. אחד המפגינים עולה על השער כששקית ארוחת הצהריים שלו בידו. הוא החליט להגיע לעבודה בכל מיקרה.

זה הערבי שלי, מחליט מיקי.

הוא מכניס את הערבי שלו לתוך הכוונת. את הצלב הוא שם על הצוואר של הערבי. 25 מטר זה טווח קרוב מדי. מיקי מנסה להיזכר האם צריך להגביה או להנמיך את נקודת המיכוון. הערבי נעמד על הבטונדה שלתוכה תחוב עמוד השער ועוצר לרגע, המכנסיים שלו נתפסו בתיל.

"בוא לאבא", אומר מיקי בשקט וסוחט את ההדק.

לירי דרך משקפת צלפים מטווח כל כך קטן יש אפקט מדהים. מיקי לא שומע כלום ולא רואה שום דבר שנעשה מחוץ לכוונת. כמו בסרט שמוקרן בהילוך איטי, מיקי יורה, ומקפיד להמשיך ולהסתכל בכוונת. לרובה a3 יש רתע גדול במיוחד אבל מיקי מוכן להסתכן בפנס בעין מהכוונת, כדי לראות את הסרט.

המתפרע קיבל את הכדור מתחת לבית השחי.

"הייתי צריך להרים את הכוונת", חושב מיקי. נראה שיש גם חור יציאה איפה שהוא בחזה, אבל מיקי לא בטוח. הפצוע נופל לאחור ויוצא מהכוונת. מיקי תוהה לרגע לאן נעלם "הערבי שלו". מונית מגיעה במהירות, שני אנשים זורקים את הערבי לתוך הדלת האחורית והמונית נוסעת משם.

"זו עבודה שלך?" נשמע קול מאחורי מיקי.

"כן. מחבל ניסה לחדור לאזור התעשיה, אז הורדתי אותו."

"איפה הוא? הוא מת?"

במחי משמרת לילה אחת קונה מיקי את עולמו. ממילואימניק שבוז שמאחר לשמירות באופן כרוני הוא הופך לגיבור היום. כבר נהיה שש בבוקר. המ"פ שלו מגיע לעמדה וכמה דקות אח"כ ג'יפ של מג"ד הגיזרה שאחראי עליהם.

נערך תחקיר, מיקי זוכה לתשבוחות מהסובבים אותו. המ"פ של מיקי, שכבר עשה לו בשנה האחרונה כמה וכמה שיחות מוטיבציה, מביט בו כמו אב גאה.

התחקיר נמשך שעה שלמה ומיקי מפסיד את הטרמפ שלו. הוא חוזר לחדר, זורק את האפוד מתחת למיטה ואורז את תיק הבגדים שלו.הוא יוצא אל מגרש החניה של המוצב כדי לעשן. מעט החיילים שכבר ערים בשעה כזאת מתגודדים סביבו. "ספר איך היה" ו"איפה ירית בו" מתערבבים ב"טילפנו עכשיו מבית חולים 'שיפא', אמרו שעשית עבודה טובה".

משמרת אחת. משמרת אחת של ארבע שעות וקצת מזל הפכו את מיקי מחייל לא אהוב במיוחד על חבריו לגיבור היום. חבל שהוא נוסע הביתה. כבר היה שווה לו להישאר שבת במוצב, אם היה יודע שזו תהיה התוצאה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת