אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ינוסטסמה - סיפור (חלק שני)


התמונה של דן לחמן

לחלק הראשון של הסיפור

אבי עקב אחרי. הוא הבחין בעינו המנוסה של הציד שדבר מה קורה, שאני נאכל מבפנים. היה קשה לו להביא אותי לשיחה מפני צורת היחסים שלנו, מפני שהיה כמו שהיה, משום שסלד להיכנס ולחטט בנבכי נשמתי מבלי שהוזמן לכך, מפני שהייתה בינינו הבנה אילמת. מפני שעל דברים כאלה לא יכולתי לדבר איתו. מפני שלא הייתי נכון להוציא החוצה מתוכי ולהגדיר מילולית את המעיק עלי. כל זמן שלא דיברתי על דברים הם לא היו. כשיוגדרו מילולית אצטרך להלחם בשדים אחרים לגמרי. עוד לא היה שם למועקה. להגדיר מילולית יהפוך את החיים לבלתי אפשריים יותר, בלתי ניתנים לתיקון מן הרגע בו המלים תרחפנה בחלל. רציתי שהמצב יפסק מעצמו. יום אחד מצאתי מכתב ממנה. היא בקשה להתגרש, הסבירה שמצאה מישהו הנראה לה מתאים ממני לחיים משותפים, כשהמלה משותפים מודגשת בשני קווים. היא לא הזכירה שהיא אוהבת אותו, אך כתבה על ההתאמה. נצטרכתי לרדת העירה לסדר את העניין. לא התכוונתי להקשות עליה ולא יכולתי להחליט בנפשי אם אני שמח שפרק זה מסתיים בחיי. הדבר היחידי שחשתי בבירור היה הקדחתנות שאחזה בי לגמור את העניין במהירות האפשרית כשמתלווה אליה ידיעה שאני בורח מן המושבה. אפילו הלילה נראה לי כעיכוב ממושך מדי. באתו ערב הופיעה במושבה איזו להקת מחול מן העיר וניגשתי לברר אם אוכל להצטרף אליהם בדרכם חזרה לתל אביב לאחר ההופעה. משקיבלתי תשובה חיובית חזרתי לביתי לאסוף מספר חפצים, לשחרר ולהיפרד מלקי. עליתי לאבי לספר לו ולבקש שיסדיר את העניינים אחרי. את ההופעה לא ראיתי.

במכונית הדוהרת לתל אביב נרדמו הרקדנים. מצאתי את עצמי יושב בין נערה עם צמה ארוכה לעלם צעיר בהיר, שנראה קצת דהוי באור הדל. הוא נרדם וראשו צנח על כתפי. השתדלתי לא לזוז ולהפריע לו. החום שעבר מראשו הצמוד אל כתפי היה מרגש וכמעט בלתי נסבל. בסיבוב אחד בדרך התעורר הסתכל בי מנומנם ולא יכול היה להיזכר מי אני. בקש סליחה והתחלנו להתלחש, שאל לאן אני נוסע בשעה מאוחרת שכזו. התחמקתי מתשובה מדויקת, אך משהגענו לעיר החשוכה והנהג העיר את כל הנרדמים הייתה השעה מאוחרת מדי מכדי להתדפק על דלתה. התכוונתי לשוטט עד אור הבוקר. הוא ראה את היסוסי והזמין אותי לישון אצלו ואני הסכמתי מחוסר ברירה. אתה מושבניק משונה, גיחך. עלינו לדירתו, הוא הכין לי מקום מאולתר והלך להתיישב על מיטתו. בדרך הוריד את חולצתו ואני בחנתי את גופו שנראה הרבה יותר טוב מתחת לחולצת הטי שלבש עד לאותו הרגע. עינינו נפגשו והוא בחן אותי, את מבטי. בעיניו נדלקה שאלה. אל תגיד לי שאתה עוד יותר משונה ממה שחשבתי, אמר. לא ראיתי מבט כזה אצל מושבניקים. הגענו לישון יחד באותה המיטה ולראשונה נרדמתי בחיוך פנימי. בבוקר המאוחר, כשקמנו ועמדתי לצאת, קבעתי אתו שעה בה אחזור לקחת את חפצי והלכתי לפגוש אותה. מצאתי אותה עצבנית, חסרת מנוחה ועוינת. ניסיתי להרגיע אותה, להסביר לה שמכתבה לא פגע בי, שלא תפחד מפני, שאני מוכן להתגרש. לא שאלתי על החתן המיועד. ישבנו דמומים לרגע. היא נראתה מוזרה, ניסתה לעכל את מה שאמרתי ואז, בפתאומיות, תקפה אותי על חוסר היחס שלי, על חוסר האכפתיות. קראה לי חיה והמשיכה והתפרצה. לא יכולתי להחליט אם כל זה מתוכנן או שפגעתי בה באמת מבלי שארגיש. היא עלתה לטונים צעקניים יותר ויותר ובשלב מסוים חדלתי להקשיב. לא נותר לי אלא לחכות, לראות מה היא מתכננת. משלא הגבתי לצעקותיה חדלה בפתאומיות בה החלה. ואז בקול שקט וחריקת שיניים החלה מאיימת עלי, מעמידה דרישות חדשות, לא הגיוניות ומודיעה לי בקול שבור ומלא איבה שלפני שנגמור עוד תמרר לי את החיים ותגרום לי להצטער. על מה לא אמרה. חשתי מבולבל לגמרי. קמתי בלי להגיד כלום והסתלקתי, התיישבתי בבית קפה סמוך וניסיתי לנתח את המצב, להבין ולתכנן את צעדי, אך מצאתי את עצמי שוב ושוב בוהה בחוסר כיוון, בלי יכולת להתרכז. דבר אחד היה ברור - את הגירושין יש להוציא אל הפועל, אך על מנת לעשות זאת יש לפגוש בה שוב ולזאת לא הייתי מוכן. יצאתי והלכתי להצגה יומית בקולנוע בו ביליתי את בוקר נישואיי, התיישבתי בפינת השורה האחרונה. מישהו התיישב לצידי ולפני כיבוי האורות עוד יכולתי לראות את המבט הבוחן, הרעב, המתחנן. הוא לא העז לגעת בי ואני לא עודדתי אותו. אחרי יומן החדשות וה"בקרובים" קם והחליף מקום. את מקומו תפס נער צעיר במכנסי חקי קצרים וחולצה דקה. כשנגע בי ברגלו החשופה הרגשתי את כל גופי מתמתח. נתתי לו לחכך ברך בברך ורגע אחרי החל דוחף במרפקו את ידי, שהייתה מונחת על ידית הכסא המשותף, ועוד רגע ידו תפסה בידי ומשכה אותי אל חלקת עורו. ליטפתי את ברכו בחשש, בודק כל הזמן מה רואה היושב לצידי השני, אך הוא עיניו היו תקועות במסך. כשידי הגיעה ללטף את פנים ירכו הרגשתי התעלות שלא חשתי אף פעם קודם לכן. לא היה אכפת לי מה יקרה. הייתי מוכן להתפשט בציבור, שם, במקום, אלא שהנער גמר במהירות והסתלק ואני נשארתי כשכל גופי רועד בתאווה ועל מכנסי כתם לח. יצאתי לפנות ערב. לא ידעתי לאן לפנות. על מלון לא רציתי לבזבז את מעט הכסף שהיה לי והייתי בטוח שהיא תזמין אותי להישאר אצלה עד שנסיים את העניין באופן ידידותי. הרי הבטיחה לי בזמנו שביתה יהיה פתוח. דפקתי על דלתו של הבחור שאצלו ביליתי את הלילה, חש נבוך, והכנתי את עצמי להסברים שלא היו ברורים גם לי. ברגע האחרון כמעט והלכתי לבית משפחתי, אך במחשבה שנייה לא מצאתי את עצמי מוכן להסביר להם דבר ולא רציתי לחזור לחדר הישן שכבר לא היה שלי. הוא פתח את הדלת ונראה כאילו זה עתה התעורר משנתו. נבוכתי עוד יותר. הוא בהה מולי, מצמץ בעיניו וראיתי ששוב התקשה לזכור מי אני. כל-כך מהירה התחלופה בעיר, חשבתי בסוג של קנאה. זה לקח שנייה אחת והרגיש נצח. הוא הכניס אותי פנימה והלך להסתדר מבלי לומר מלה. ישבתי במרכז החדר, צפוד, מפחד לזוז. הוא חזר אחרי כמה דקות ואתו שני ספלי קפה, התיישב על המזרון שעל הרצפה, מולי. אתה נראה כמו אחרי סופה, מה קרה לך, שאל. סיפרתי לו בקצרה את הפרטים, לא את כולם. העלמתי ממנו שאני חסר מקום לינה. הוא הקשיב ולא הגיב לפרטים. ישב דמום, חושב. אין לי ניסיון עם נשים היסטריות, מה אני יכול להגיד. אתה בחור מוזר, מעלים פרטים. לא שזה חשוב לי, אנחנו בכלל לא מכירים וינוסטסמה אחד לא מחייב אותך אלי. אתה באמת לא צריך לספר אבל אם תהיה הגיוני לסיפור יהיה רצף. אני בטוח שהיא פגעה בך יותר ממה שאתה אומר, ולא מפני שאתה מתבייש ממני אלא מפני שאתה מנסה עדיין להגן עליה. ואני לא בטוח שהיא שווה את ההגנה הזו. מלבד זאת איני מכיר אותך וזה לא באמת חשוב. איני מגן עליה, אמרתי. אתה מוזר, אמר לי. אני לא מכיר מושבניקים, פגשתי כמה קיבוצניקים שהם כאילו אחרים, אבל מתחת לקליפה שלהם הם לא. אתה עוד יותר אחר. זה מה שמגדלים במושב? שאל. ואני חייכתי, אך לא הבנתי. אחרים ממי, לא ממש העזתי לשאול וכאילו הבנתי מעצמי. המלה מתחילה להתקרב אלי. הגדרה חדשה. לא, כשאני חושב על זה, אתה מנסה להגן על עצמך. אתה מגן על זיכרונותיך אולי. מנסה כבר עכשיו לשנות אותם. נושא השיחה עבר אלי, התחלתי מספר לו על עצמי ומצאתי פתאום שאני נהנה לדבר על עצמי, לספר דברים שמעולם לא חלקתי עם זר, תוך כדי סיפור מגיע למסקנות על עצמי. מכיוון שדיברתי בקול, הייתי צריך לתת שם למצבים. אתה הראשון שהייתי אתו בבית, במיטה. סיימתי את הסיפור. הוא הסתכל עלי. אתה באמת יותר מוזר ממה שחשבתי. אתה כן אחר מכל האחרים שאני מכיר, ואני מכיר די הרבה. יש בך משהו חייתי, במובן הטוב, הנקי, איזה דבר שורשי. כוח חיות בריא. אתה נותן הרגשה שאפשר לסמוך עליך, יש בך איזו עצמה, ריח של יערות. אתה לא כמו כל העלים הנידפים ברוח, כמונו כאן בעיר, כולנו. רק אל תתקלקל לי. אמר, ושנינו גיחכנו. אני לא אתקלקל לך. והיינו יחד. שנינו. אני לו והוא לי. אחר-כך, הרבה אחר-כך, כשכבר היה מאוחר, הוא ארז לעצמו במהירות כמה דברים להופעה באיזה ישוב נידח. אז אני לא אראה הכי מסודר הערב, לא נורא. מה הם כבר מבינים שם הרפתנים. גם ככה הם יושבים ובוהים בנו כאילו נפלנו מכוכב אחר בגלל השמעטס שאנחנו לובשים. אתה יכול להישאר ללון כאן אם אתה רוצה, אחזור מאוחר. למטה נשמע צופר מכונית והוא יצא. נשארתי לשבת במקומי, חוזר במחשבותיי אליה, מקפץ לקולנוע וחוזר לחדר החשוך, אליו, למיטה, לחלקת גופו. אתה גבר כמו מהסיפורים, אמר לי כשנרגענו מטירוף המחול על הסדין. אתה ממש ממש אחר. אחר-כך הצעתי לו מחדש את מיטתו, סידרתי לי מקום על המזרון שעל הרצפה, סידרתי קצת את החדר. ניסיתי להתעניין בעיתון שהיה מונח על השולחן אך מצאתי את עצמי מעלעל בדפים, מביט בתמונות אך לא מתעניין. נשכבתי וניסיתי להירדם, לאה אך לא עייף. ירדתי לשוטט בעיר וכאילו לא הייתי בה אף פעם קודם. הרעש, התנועה, הקולות, הרחשים, האורות הקורצים והמהבהבים, המוני האדם הזורמים לכל הכיוונים. שכחתי את כל אלה. לרגע חסר לי שקט, האוויר היה דחוס מדי. כמה נפלאה העיר, הרגשתי פתאום. כמה נפלאה. התיישבתי בבית קפה, על שפת המדרכה, והזמנתי בקבוק בירה צונן. שכחתי את טעמה מזמן. הכול נראה זר ומהפנט. ישבתי כשעה, סוקר את אופנת מגודלי השיער, את הנערות עם שלל המחרוזות ותכשיטי העור, את בגדי עור הכבש, את הצבעוניות שלא הכרתי. חזרתי לביתו וגיליתי שאין לי מפתח. התיישבתי על המדרגות, בקומה האחרונה, לפני הדלת. אורות נדלקו וכבו, צעדים עלו וירדו. הייתי מעורפל ואולי קצת שתוי מהבירה. כשהתעוררתי הייתה יד בתוך שערי, מנענעת, מלטפת, והחיוך העייף שלו, שהבין ששכח לצייד אותי במפתח. נכנסנו פנימה הוא הסתכל על מיטתו המוצעת, אחר-כך על שלי. חייך. זו הפתעה נעימה, לחזור הביתה ולמצוא אותו מסודר יותר מכפי שעזבת אותו. הכין לעצמו כוס חלב חם, צנצנת דבש, והתיישב מולי. אתה מפחד ממני, שאל, והצביע על המזרון. אני מרגיש כאורח כפוי, עניתי. שטויות, לא הייתי מזמין אותך לולא רציתי. אתה מוצא חן בעיני. אם אינך מפחד אתה יכול לישון אתי. זה לא יחשב לך כניצול מופרז של הכנסת האורחים שלי, לא יותר מאמש, צחק.

עברו כמה ימים. טרם החלטתי מה לעשות. רציתי כמה פעמים להתקשר אליה, אך מיד כשחשבתי חשתי רתיעה מן השיחה אתה, ממשמע קולה אפילו. לא יכולתי להחליט. הוא היה חוזר מאוחר בלילה וקם בשעות הצהרים. הייתי מכין ארוחת בוקר, היינו יושבים ומפטפטים על הא ועל דא. מאז אותו ערב לא שאל שום שאלה אודותיה. יתכן וחיכה שאספר אך לא היה לי מה לספר, ובהיסוסי לא רציתי לשתף. הוא לא שכח לצייד אותי במפתח ומשך ימים הייתי משוטט בעיר. בוקר אחד, על ספל קפה, לפני חזרה על איזה מחול חדש, כשנגמרו לנו נושאי השיחה הסתמיים של הבוקר, שאלתי אותו על הלהקה. הסתבר לנו שלמעשה אף פעם לא ראיתי אותם בהופעה. הוא החל מספר לי על מחול ועל להקת הריקוד הקטנה והנודדת שלהם, הסביר כמה זה חשוב לו, דיבר על המאמץ להגיע לאיזה הישג. התייחס לזה ברצינות מפתיעה. עד לאותו הרגע חשבתי שהוא נהנה מזה בפשטות, מתבדר בהופעה. באותו ערב נסעתי אתו לראשונה לצפות. בדרך למדתי להכיר את בני לווייתו וידידיו, האווירה הייתה נינוחה ועליזה. הם קיבלו אותי כמובן מאליו והיה ברור שהם יודעים ומאשרים את הקשר בינינו. בתחילה הייתי במבוכה גדולה. שתי בנות הלהקה קשקשו להן, שני הבנים הנוספים לטשו עין לרגע. האחרים לא הגיבו באופן נראה לעין. אחר-כך התחילו לדבר על ההווי שלהם, עם בדיחות ושפה משלהם. נרגעתי, הזרות הפסיקה להפריע לי וכן הבושה על העמידה בפניהם, החרדה מפני מה שהם מנסים לתאר לעצמם, מה קורה בינו לביני, גם במיטה. הרגשתי לרגע שאני הולך ומסמיק מבושה, אך הנינוחות הפשירה אותי. שום דבר ממה שדיבר עליו בבוקר לא היה על הבמה בערב. לא נראו לי שונים לטובה או לרעה מלהקת המחול של המושבה, שהייתה מופיעה בכל עצרת חג, רקדו ריקודי עם בצורה הפשוטה ביותר. הייתי במבוכה די גדולה, לא ידעתי מה אומר לו. כך רקדתי בבית הספר, כך רקדנו בתנועת הנוער וכך למעשה רקדו הקיבוצניקים שישבו מולם ומחאו להם כף. אחרי המופע הזמינו אותנו לארוחה לפני הנסיעה חזרה. שם התקבלנו בלבביות והתחלתי לחשוב שהטעות היא שלי, הנה, כל אלה שסבבו אותנו נהנו, מחאו כף בשעת ההופעה ובאו לחלוק רשמים אחרי ההופעה, להסתופף רגע עם רקדנים מקצועיים. הדרך חזרה הייתה מוכרת, רובם נרדמו. ראשו צנח על כתפי. בסיבוב חד התעורר לשנייה, הסתכל בי ומתוך נמנום ביקש סליחה. צחקתי, גם הוא התחייך וחזר לישון. שמחתי שאיש לא שאל אותי לדעתי. למחרת בצהרים נעשתה הטעות. הוא שאל איך נהניתי ואני עשיתי טעות גדולה אפילו יותר ואמרתי בדיוק את מה שחשבתי. ראיתי שהוא נפגע, אך איזה כורח פנימי דחף אותי להמשיך עד הסוף. לא יכולתי להפסיק עד שסיימתי להגיד את כל מה שהיה לי. הוא ישב מולי דמום ומרוכז. אחר-כך היה גם שקט בצד שלי. הוא חיפש תשובה. בדממה הדקה הזאת הבנתי שהרסתי חלק מעולמו. הוא ניסה לאחות שברים. ישבתי מולו ושנאתי את עצמי על שלא שתקתי או התחמקתי באיזו תשובה סתמית אם לא יכולתי לשקר. לא הבנתי שדעתי תהייה לו חשובה באמת. אחר-כך, בשקט גמור, אמר, אולי אתה צודק, אולי זאת לא להקת המחול המושלמת ביותר ואנחנו לא שיא האמנות. אבל זה מה שיש לנו וזאת הרמה שאליה אנחנו מסוגלים להגיע ואין לנו שום שאיפות ליותר מזה. אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים. נותנים את מה שיש לנו עם כל חום הלב וכל הרצון הטוב. זאת לא פרנסה קלה, אולי אפילו לא ממש מכובדת. אבל אנשים אוהבים אותנו ומזמינים לראות. והיה שוב שקט. מה אני מבין, ניסיתי להגיד, סתם אמרתי. לא, הוא אמר. לא, אני לא מספיק מתוחכם בשבילך כנראה. אבל לא זה מה שחשוב כרגע. אני חושב עכשיו שאיני יודע איך אוכל לרקוד שוב הערב. אל תגיד לאחרים מלה. לא הייתי צריך לשאול אותך. הצרה אתך שאתה ישר מדי ויש לך דרך משלך לראות דברים. השיפוט שלך אחר. ישבתי מולו, מקשיב ואילם. הוא קם, אסף את הכלים. זה יהיה בסדר, אל תדאג. אני יודע שאתה צודק בדרכך וידעתי כנראה גם קודם. אנחנו אמנים קטנים שעושים דברים קטנים ומנסים לגרום שמחה לאנשים קטנים. אבל הדברים שאנחנו עושים הם הגדולים ביותר שאנחנו מסוגלים לעשות והם עולים לנו במאמצים גדולים. לא הייתי צריך לשמוע את הדברים נאמרים בקול רם ממישהו אחר. שמעתי אותו שוטף כלים במטבח, אחר-כך התגלח והתלבש. יש לי חזרה עכשיו, זרק ליד הדלת, לא אחזור אחרי הצהרים, אני חושב שניסע ישר משם. מחר יום ששי ואין לנו הופעה. ישנה איזו מסיבה שאנחנו מוזמנים אליה. אחר-כך שמעתי אותו טורח בעוד אילו פרטים ואז שלום חטוף מדלת הנסגרת אחריו. רציתי לומר לו שאני מצטער, שאיני מבין במחול, שביקורתי לא הייתה במקומה, אך הוא כבר לא היה. בהחלטה פתאומית צלצלתי אליה. כדאי לך שתיקח עורך דין, אמרה מיד. הגשתי כבר תביעה. אתה יכול לגשת לעורך הדין שלי ולהסתדר אתו. לא שלום, לא התעניינות. מרגע שזיהתה את קולי הפכה תוקפנית והרגשתי איך כך סתם, דבר שנעשה מלכתחילה רק בשבילה הולך ומסתיים. גם זה יעלה לי ביוקר. התקשרתי לדוד שהיה לי והלכתי אליו להתייעצות. הוא הקשיב, העיר כמה הערות נבזיות שלא לעניין ואמר שיטפל בדברים. החשוב מכל היה שהבטיח לנסות לסדר לי עבודה בהקדם. יצאתי נבוך בלי לדעת למה. לא הייתי רגיל לחלק את עצמי עם משפחת אמי. מבלי לחשוב הרבה התגלגלתי לי לשפת הים, לכיוון בתי הקפה. נעמדתי ליד הגדר, לצפות בהופעה. לידי התחילו להתאסף עוד ועוד אנשים. לא לקח זמן רב והרגשתי מישהו מתחכך בי מאחור ויד מלטפת בזהירות את ירכי, מטפסת בכיוון ישבני. סובבתי ראש, עמד שם איש, לא ממש צעיר, אך כזה שניכרו בו עקבות יופי מסוים, בעיקר אופי. זזתי והוא אחרי, התחלתי ללכת לכיוון כיכר לונדון שבתחתיתה היו בתי השימוש הציבוריים. זה לא בקו שלי, לחש לי, בוא אלי הביתה. ריקני ומדוכדך חזרתי דרך הרחובות ההומים והאין סופיים. כשהוא חזר כבר ישנתי. לא הרגשתי מתי נכנס למטה. ניסה להתקרב ולחבק אותי, מתוך שינה הרגשתי אותו מרחרח אותי ומתרחק. נזכרתי שלמרות תחושת הסתמיות לא הצלחתי להביא את עצמי להתקלח, אך בבוקר התעוררנו חבוקים. היום עבר בדממה. הוא עסק בעבודות הבית שהוזנחו כל ימות השבוע, בישל, כיבס, שלח אותי לקניות. כשחזרתי ניסיתי לספר לו על השיחה איתה, עם דודי. הוא שמע. לא אמר דבר ובקש ממני לרדת למכבסה לפני שסוגרים. מאוחר יותר נשכבנו לנוח לקראת המסיבה בערב. אתה צדקת אתמול, אמר, אבל בערב הרגשתי שזה לא חשוב לי יותר ושבאופן לא ברור לי אתה גם לא צודק. היה לי חשוב לדעת שאני נותן את המעט שיש לי בלב שלם. הייתה איזו שתיקה לרגע. מה שלא חשבתי הוא שבזמן הזה אתה הולך למישהו אחר. הרגשתי את הריח הזר שלו.

אחר-כך הייתה המסיבה והייתה אחת הרקדניות שמשכה את תשומת לבי. ישבתי עם בני הבית, בעלי המסיבה שהכירו את כולם ובזהירות הובלתי את השיחה עד שהגעתי אליה. היא מוזרה מאוד, אמרה לי האישה, רקדנית מהלהקה. סגורה מאוד, קצת מופרעת, אני חושבת. אנחנו מכירים אותה אך יודעים עליה מעט מאוד. היא מנסה לכתוב, מירושלים, עובדת כאן באיזה מפעל כמזכירה. נדמה לי שיש איזה סיפור של אהבה נכזבת מאחוריה. אספתי עליה פרט לפרט. בהמשך הערב התיישב על ידי מי שהיה חברו של אחד הרקדנים. לקח לי זמן להבין שהוא מנסה למשוך אותי לפגישה. אבל יש לך חבר, אמרתי לו. ואני עם ההוא. תלמד קצת על החיים, אנפף מולי בלחישה. התרחקתי. ביום הראשון שלאחר המסיבה חיכיתי לה כשיצאה מהעבודה. ניסיתי להראות כעובר במקרה והזמנתי אותה לקפה. שוחחנו שיחה לא חשובה. היה חשוב לי שתזהה אותי, שלא ינותק הקשר הקצר שיצרתי אתה במסיבה תוך כדי לגימה משותפת בת רגע. בקפה אספתי עליה עוד כמה פרטים. כבר ידעתי את כתובתה. ארבתי לה במקומות שונים וכל יום במקום אחר לפי מידע שנתנה לי בעצמה מבלי להרגיש. היא צחקה מהמקריות של הפגישות שלנו לאחר כמה ימים. חייכתי. שמרתי קצת מרחק. לא רציתי להסתבך לפני שייגמר עניין הגירושין. ואז היא נעלמה. לא הצלחתי להסביר לעצמי למה משכה אותי. בדקתי עד כמה שזה אפשרי ולא מצאתי את עצמי אוהב אותה. גם לא נמשך גופנית. משהו בסבל הקורן שלה דיבר אלי, כנראה. בעצבותה הפנימית. היחסים איתו נמשכו, אך הייתה בהם איזו איכות אחרת. הוא היה פגוע ולא ידעתי אם בשל ביקורתי או בשל בגידתי. נראה לי שלולא ידע שאני במצוקה היה מבקש ממני לעזוב. עדיין הייתי מוזר בעיניו כמו ביום הראשון. אחר-כך שמעתי את הדימוי הזה חוזר אלי באופנים שונים מידידיו. כל אחד מהם בתורו ניסה להסביר לי כמה מוזר אני, כמה אחר, כמה שונה, כמה לא רגיל, ואת כל אחד מהם הייתי צריך להרחיק מעלי בלי לפגוע, לא בו ולא בהם. את העצב שלו לא הצלחתי להפיג, אפילו לא לגעת בו. מי שנהנה לעקוב אחרי ואחרי הסתבכויותיי היה בן לווייתה של הרקדנית באותה מסיבה בה פגשתי בה לראשונה, אך התברר לי שהם ידידים בלבד והקשר בינם מורכב ומסובך. בערב אחר למדתי להכיר אותו מקרוב והחלתי מחבב אותו. הוא התגלה כסבלני וטוב לב באופן מדהים. בתחילה עוד חשבתי שטוב הלב הזה נובע מטיפשות, שאינו חש כיצד הוא מנוצל לעיתים על ידי אחרים, אך הסתבר שהוא ער לכל דבר. למדתי להכיר את סולם הערכים שלו. היו לנו שיחות בעלות השפעה רבה עלי. כשניסיתי לדלות ממנו מידע לאן נעלמה, נאטם. אמסור לה דרישת שלום בפעם הבאה שאכתוב לה. אם תגיב בחיוב אומר לך.

נפגשתי איתה שוב. לנסות ולמצוא פתרון. חשתי שהיא כועסת ולא יכולתי לאבחן את הסיבה. היא שנאה אותי באמת. יכולתי לחוש, לשמוע בקולה, לראות בעיניה. החלטתי להיכנע לרוב דרישותיה ולהגיע אתה להסדר ברבנות בהקדם. נדמה לי שאני מבין כיצד גדלה האיבה הזו נגדך, אמר לי ידידי החדש. אתה אגוז קשה. יתכן וחשבה שהסכמתך להינשא לה תיתן לה איזה יתרון. חוסר העניין שלך, האדישות, הובנה על ידיה לא נכון. אולי פרשה זאת כרחמים ואולי כחולשה. על כל פנים, במקום לתת לה עמדת כוח היא הגיעה לכעס על שהכול השתבש. לא הבנתי אותו. היא נותרה לי חידה. תרשה לי ללוות אותך לרבנות, ביקש. נישואין כבר ראיתי, בלוויות הייתי. שמעתי שטקס הגירושים שלכם מצחיק ביותר. הייתה זו דרך יפה לא להשאיר אותי לבדי באותו היום, לכל אורך הדיון המייגע, ההתנצחות האחרונה עם עורך הדין של צפורה, עם הרבנים, עם הסדרנים, בין כל הזוגות האחרים, הכעס הכבוש באווירה בפרוזדורים. עכשיו אפשר ללכת, הגלגלים יפעילו את עצמם, אמר עורך הדין שלי. ידידי החדש עמד לעזוב. בימים האחרונים בילינו הרבה יחד. בעזרת קשריו המסחריים כאן עזר לי למצוא עבודה מעניינת בעזרה לניהול מפעל. עכשיו, כשידעתי שפרנסתי מובטחת, התרוצצתי ומצאתי לי דירה. בעדנה ואדיבות הבאתי לסיום את פרשת יחסי הקרובים עם בן זוגי האמיתי הראשון. ניסיתי להישאר אתו בידידות, אך הוא העדיף לנתק. אתה ממילא לא מעריך את מה שאני עושה ואין בינינו קשר עמוק אמיתי. זה לא שניצלת אותי, כי הזמנתי אותך אלי, אבל בלי שאתה מבין, אתה נצלן. ביליתי את ימיו האחרונים של ידידי בארץ וחשתי שהוא האדם הראשון שיחסר לי בחיי, לכשייסע. בימים האחרונים הייתי צריך לעודד אותו. הוא היה מתוח וקרוב לסוף נשבר. לא הצליח להיפרד ממנה בפניה. לפני שעלה למטוס אמר לי, היא נמצאת באילת. חיה בין הביטניקים שם. אני חושב שהיא בצרה וזקוקה לעזרה. מוטב שתיסע להחזיר אותה, נסה לפחות. נסה לעזור לה לפני שאתה שוקע בעבודה ולא יהיה לך זמן.

* * *

באוטובוס היורד דרומה ישבתי ועיניתי את עצמי. מה אני עושה. מדוע אני יורד לשם. מה אני מקווה שיקרה. לאיזו צרה חדשה אני עומד להכניס את עצמי, לאילו הסתבכויות. ניסיתי לבחון באם הייתי מאוהב בה והתשובה הייתה שלילית מכל צד ואופן בהם ניסיתי לבדוק את עצמי. הדרך חלפה במהירות. הפסקת שתייה בפונדק דרכים ניתקה את חוט מחשבותיי. באוטובוס לא הרגשתי כמה חם. עמדתי ליד הדלפק וגמעתי משקה קר. נער אחד, צעיר, שיער ארוך, מכנסיים מטולאים, שק חפצים גדול, קרב לדלפק רצה להזמין דבר מה. לפני כן חיטט בכיסו ונראה שלא מצא שם כסף. הוא פנה לאחור, מקלל חרישית באנגלית. קראתי לו לחזור והצעתי לו בקבוק משקה שהתקבל בתודה. את המשך הדרך בילינו בישיבה זה לצד זה. סיפר שהוא חוזר לאילת, למחנה הביטניקים, שם טוב לו. היה בקיבוץ בצפון בגלל מזג האוויר הנוח יותר, אך לא התאקלם. הייתה קשה לו העבודה החקלאית, ידידיו חסרים לו, האווירה, השקט. הוא לא אהב את האנשים שם למעלה. התייחסו אליו כמו אל חיה, חסרי סבלנות, אלימים מאד, הקיבוצניקים. מאוד נצלנים, אמר. הוא חוזר לחוסר ההתערבות בחייו. התחלתי לדובב אותו, לשאול על המחנה, על החיים שם, על היחסים. על המהות ההיפית ביטניקית לא היה מסוגל לענות עניינית. היה מרחף והתשובות היו כלליות מדי. זה טוב, זה חופש, זה סתם להיות, לחיות. המלים אתה יודע חזרו בסוף כל משפט קצר. הנעתי ראשי כיודע והרגשתי כאוויל. תמהתי אם הם עצמם מבינים זה את זה מעבר למלמולים הסתמיים הללו. אם ישנה שפה מוסכמת המובנת רק להם, עם סמלים בני מלה או שתיים וכל השאר חסר חשיבות. שאלתי אם נוכל להיפגש באילת, קיוויתי להגיע דרכו אליה. כמובן, ענה, נהיה חברים. הושיט את ידו ולחצנו ידיים בפשטות. את שאר הדרך העברנו בשתיקה.כשהגענו לאילת מסרתי לו את שם המלון בו תכננתי להתגורר וביקשתי שיתקשר. הוא הבטיח לעשות כן. אני אבוא להתקלח אם לא אכפת לך, צחק.

הגעתי למלון, נסגרתי בחדרי וניסיתי לחשב איזו תכנית. מה לעשות, כיצד להגיע אליה. בערב יצאתי לעיר שלא הייתי בה מאודי, רחוב קטן, מרכז לא מעניין, המוני אדם. שוטטתי הלוך וחזור, ללא מטרה מוגדרת. הגעתי למורד הרחוב, שם היה קפה קטן שבקעה ממנו מוסיקה רועשת למדי. הצצתי פנימה וגיליתי שאוכלס רק בביטניקים, רעש נוראי, לכלוך ובליל שפות. היא לא הייתה שם. ירדתי לטיילת החוף. כמה מלונות פאר מזויפים, כמה בתי קפה של חוף. שום דבר מעניין. התחלתי תוהה מה סוד קסמה של העיר, מה כוח המשיכה שלה. על החוף, מרחוק, עמדה איזו בקתה עם כמה שולחנות, מרוחקת מכל האחרים. לפי הרעש שעלה משם ידעתי, עוד מרכז של הביטניקים. היא לא הייתה שם. לא רציתי לשאול עליה, החלטתי להיות לה הפתעה פתאומית. שוטטתי עוד שעה קלה לאורך הטיילת, מציץ בנופשים על החוף, באוהלים, או על שמיכות. לא הבנתי איך אפשר להתפלש כך בחול ולחשוב שזה חופש ונעים. הרביצה, החול על הגוף, החוסר במים מתוקים. מבלי שהייתי על החול החלתי לחוש מעוקצץ. ממקומות שונים עלה קול שירה או נגינה על גיטרות וחלילים ונראה היה שחוץ ממני כולם היו מלאי שמחה והנאה מן המקום. לפתע הבנתי שהפגם הוא בי, שאיני יודע ליהנות, לתת לעצמי את החופש הפנימי. ניסיתי להפסיק לבחון את עצמי כל הזמן ביחס לאחרים. איך בודק אדם את עצמו? ושוב השאלה, האם אני אוהב אותה. מה אני יודע על אהבה. כל מה שאני יודע בא לי מקריאה, מסרטים ומאיזה געגוע מעורפל לרגש שלא יכולתי ליישם בתוך עצמי, בהגדרות. בדרך למלון שנאתי את העיר יותר ויותר. מרחוק, במעלה הרחוב, ראיתי שלוש דמויות מתקרבות, שני גברים ונערה. לא ראיתי אותה היטב אך ידעתי שזו היא. חציתי את הכביש כדי לא להיתקל בה פנים אל פנים לא מוכן. עקבתי אחריהם חזרה לאורך החוף עד שראיתי אותם מתמקמים. קיוויתי שזה מקומם הקבוע והחלטתי לשוב לשם מחר בבוקר. ידעתי שהכול הולך להסתדר.

* * *

בשעות הערב המאוחרות צלצל לפתע הטלפון. מדלפק הקבלה אמר קול שמישהו מחפש אותי ומבקש לעלות. לא ידעתי מי זה. נתנו לי לדבר אתו והיה זה הנער מהאוטובוס. שכחתי את שמו ושכחתי ממנו לחלוטין. הוא נכנס מבויש, מה שלא התאים לדמותו המשוחררת לכאורה. התיישבנו לפטפט קצת ונזכרתי שביקש לבוא להתקלח. לא רציתי להקשות עליו והצעתי לו מיד. הוא שמח לקבל את ההצעה. חשבתי לשאול אותו אחר-כך על נערה ישראלית במחנה שלהם. הוא יצא מהמקלחת עם מגבת סביב מותניו. כיבסתי את התחתונים ושמתי אותם לייבוש על החלון, אם לא אכפת לך. הוא התיישב מולי ועיני לא יכלו שלא לבדוק את גופו הגרמי, הדק. הוא ראה ואני הסמקתי. אתה יכול לגעת אם אתה רוצה, אמר. אנחנו מאמינים בחופש מיני, התנסות בכל. משלא זזתי ניגש אלי, לקח את ידי והעביר אותה על חזהו החלק והשזוף. הוא התכופף אלי וליטף את ערפי ואחר-כך את פני. אתה ממש ביישן, אמר. ידעתי שאתה רוצה אותי. באמת, שאלתי, כי אני לא ידעתי. ראיתי איך אתה מסתכל עלי, במזנון שם. הייתי נבוך. הוא כרע על ברכיו, ראשי בין ידיו ונישק אותי על פי. הרגשתי שאני עולה בלהבות. בכל יחסי הקודמים לא נישקתי אותו. לא ידעתי שגברים עושים את זה, חשבתי שזה שמור ליחסי גברים נשים בלבד. קמתי והרמתי אותו על רגליו. הוא היה צעיר ולא רציתי שיישאר בתנוחה המשפילה במקצת. הוא לקח את ידי והוליך אותי למיטה. בדרך הוריד את חולצתי. נשכבנו ולשונו טיילה על חזי, אך ככל שהמשכנו חשתי במוזרות, שהוא הולך ונסגר בתוך עצמו ומתרחק במקום להיפתח. רציתי להפסיק, התרחקתי מעט, אך הוא משך אותי חזרה אליו. שקענו אחד בשני וברגע בו הגיע לפורקנו החל רועד. כשהבטתי בו היו בעיניו דמעות. הסתכלתי בהן נדהם, זורמות על לחייו. מה קרה, שאלתי, הוא רק נענע בראשו בתנועות שלילה. פגעתי בך, עשיתי משהו רע, לא נכון. לא, הביט בי, היה לי טוב אתך וזה מה שעושה הכול יותר קשה. אני כל-כך לא רוצה לעשות דברים כאלה וכשזה טוב זה כואב, אני סובל. אז למה באת, שאלתי. למה יזמת. כי אני הומו וכל-כך לא רוצה להיות. כל-כך רוצה להיות אחר, כמו כולם. בגלל זה ברחתי מאמריקה, חשבתי שאבוא לכאן, אנשים אחרים, לא יהיו גברים הומוסקסואלים, והנה יש. שניים לפניך ועכשיו אתה. ואני לא יכול להתאפק מול גבר שמוצא חן בעיני וכל-כך רע לי ואתה באמת מוצא חן בעיני. הייתי נבוך מאוד ומבולבל, מה להגיד לו, איך להמשיך, איך להתנהג. שאלתי אם הוא רוצה שנצא יחד לקפה, אך הוא סירב. רציתי עוד לשאול אותו על אלונה אך לא ראיתי את ההזדמנות מגיעה ונכנסתי גם אני למבוכה. באחת חשתי שהייתי רוצה שלא יהיה כאן, שיסתלק כמה שיותר מהר. נאטמתי מולו והקשר הלך והתפוגג. שנינו הרגשנו נבוכים עד שהתלבש והסתלק.

השתרעתי על המיטה, הריחות סביבי עדיין, וניסיתי לחשוב עליו, להבין מה קרה לו, אך חשתי שדעתי נסחבת לה עצמה לכיוון אחר. צל של סכנה החל מרחף במוחי. מה הוא אמר, מה התעורר בי. עצמתי את עיני, הרגשתי טלטלה בתוכי. פקחתי אותן והבטתי בתקרה שמולי. גם אני, ניקרו בי המילים מעצמן. גם אני. לא הבנתי עדיין מה אני. החלטתי להתנתק, ללכת להתקלח, להחליף תחתונים. חשתי דביק מאוד ומלוכלך. גם אני הומו ואני לא יודע אם אני רוצה להיות. במקלחת החמה הסתבנתי והסתבנתי ולא הרגשתי שאני מתנקה. משהו דבק בי מבפנים. גם אני לא רוצה, הושלם המשפט בתוכי, ורציתי לצעוק, לא רוצה. עמדתי על המרפסת, נרעש כולי, לא רואה את הים, את האורות, קפוא ומבולבל מול החושך שמולי, בתוכי סערה. לא מצליח לעקוב אחרי המחשבות, התחושות, הרגשתי שאני רוצה לצרוח משהו, בלי מלים, ממעמקי מעיי. לצרוח.

חזרתי למיטה, נשכבתי על בטני ושלא מרצוני הרחתי את ריח הגוף שהלך. לא הדלקתי אור. חשבתי להירדם. מוחי העלה זכר של התחלה, של סערה דומה שהשתקתי. מבט שנתקל בבחור במושבה. לא ידעתי מה משך אותי אך נבהלתי מספיק כדי לא לרדת לשם יותר. הבנתי בפתאומיות שכל חיי התרחקתי מחברת גברים, נמנעתי מסכנה מוחשית אך לא מוגדרת. ניסיתי להיזכר אם נהניתי ממעט המגעים עם הגברים שהיו לי. זכרתי קיפאון, לא זכרתי תשוקה אמיתית. איך מנסחים לעצמי. אני מבולבל כל כך. כנראה שנרדמתי לבסוף, כי התעוררתי בבוקר, עודי נרעש מבפנים. ועדיין, עם מחויבות משלי, למצוא אותה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן