אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גבישת הזהב - סיפור


קטגוריה: 

היה זה בוקר יפה של יוני, אחד מאותם אחרונים שיש בהם קצת חמימות, קצת רוחניות מאובכת של קדמסתיו והרבה יותר מדי אור. הוא קם ממיטתו בגלל השמש שצלבה אותו מן התריסים המצולבים ומתוך גהינום של סיוטים שפקדו אותו מדי לילה בחודשים האחרונים, נשאב לתוך סיוט שבעירות. יצא כושל לחצר, להביא מים טהורים מתוך שקערורית מי תהום שנקוותה לה שם, ממנה תמיד היה שותה. בתוך המים, מתערפלת מתנועת הגלים הזעירים, שכבה לה גבישת זהב קסומה. אך כששלח ידו אליה, לקחת אותה, לא מצא שם כלום.הזהב נראה לעין כל הזמן, אבל ידו לא הצליחה לגעת בו בשום אופן, משל היה הירח בתוך הדלי. הביט מעלה, השמש צחקה עליו - "זו לא אני". היה צמא, לכן רכן אל השלולית הקטנה, חפן מים בידיו ושתה. כשלרגע הסיר את עיניו מן הגבישה וחיטט בידיו בתוך המים בלי להביט, הצליח לפתע לאחוז בה. ידו אמרה לו שהוא אוחז גבישת זהב. אבל כשהביט, רק אבן אפורה הייתה שם. מיהר להחזירה אל תוך המים ושם עמדה, זהובה ונוצצת כקודם. אשליה. היה כועס ועודו הלום שינה, אך לא יכול היה להסיר את עיניו מן הקסם. שלח יד כתינוק, שוב, ולא מצא כלום. עצם עיניו וחיפש, והרגיש בה. הוציא אותה והביט. אבן אפורה. ולא סתם אפורה. כל אפרוריות החיים, כל אכזבה, כל כישלון, כל דחיה ושלילה שחווה אי פעם גלומים היו באפור האפור הזה. החל לבכות. דמעות אמיתיות, כמו שלא היו לו מאז ילדותו, נטפו מפניו אל האבן, מבזיקים אותה ושוקעים באפרוריותה. הניח אותה במים וניסה לחזור לביתו. התכונן ללכת לעבודה. הייתה לו עבודה, בעיר, מרחק מספר קילומטרים משם, במשרד מפוייח שלא היה בו ולו חלון אחד. עבודה אפורה. היה חותם על ניירות, סורק מסמכים, מקליד, עבודת מזכיר. הייתה לו תמונה במשרד.

שמיים היו בה, ושמש עליזה, ושדות שסוסי פרא בהם, בעיצומה של ריצה וקפיצה אלימה, עולצת, חיה. היה מפסיק לפעמים את עבודתו ובוהה בה, מנסה להתממש בתוכה בכל כוחו. היה עוזב ברצון את הכל, מתחיל הכל מחדש שם, ליד הסוסים הפראיים. אפילו לא היה מנסה לרכב עליהם, רק להביט בהם רצה. ואולי, אם יש מקום נחמד לישון בהמשך, מעבר לשדות המשתרעים עד לאופק, יכול היה ללכת לשם, לגור שם מול הנוף המופלא, לעבוד בחווה, לחזור כל ערב לחדרו השכור במלון הדרכים ולישון כמו תינוק.אבל היום, יום יפה מדי של יוני, לא עניינה אותו התמונה. המשיך לבהות כרגיל, אך מחשבותיו נסבו כולן סביב אותה פיסת זהב שמצא. היה בה משהו דומה לתמונה. אשלייה אירונית בתוך האפרוריות שמילאה את ימיו והסיוטים שהשחירו את לילותיו. אי אפשר היה להתממש בתוך התמונה, כפי שאי אפשר היה לפיסת הזהב להתממש בתוך עולמו הוא. ומי ירצה? שאל את עצמו. מי ירצה בכלל להתממש בעולמי, כפי שאני רוצה להתממש בתוך עולם אחר? גרוע מעולמי לא יכול להיות.אבל המחשבה לא עזבה אותו. אותה פיסת זהב רצתה אולי לבוא אליו ונכשלה.אולי מיקום מקביל. בלילה היה לו סיוט חדש ואיום. היה ליד קיר דק, כמו נייר. מאחורי הקיר, אור וקולות חרישיים מתלחשים שם. ידע שהם מדברים עליו. ניסה להצמיד את אוזנו לקיר הנייר ונכווה וצעק מכאב. הוא התעורר. אור מוזר מילא את החדר. על הכרית שלו הייתה מונחת גבישת הזהב, קיימת, יפה ולוהטת. ניסה לגעת בה וצרח שוב. כל כך חמה הייתה. אי אפשר היה לגעת בה. שוב.התיישב, מתוסכל. קודם, במים, התמסמסה בין אצבעותיו, ועכשיו כשהיא כאן שוב אינו יכול לאחוז בה, כי חמה היא כל כך, הכאב גדול מנשוא. מה יש להם, לאנשים, הרוצים לגעת בחפצים נוצצים? תמיד רוצים לגעת, לגעת. לראות לא מספיק. יהלום מושך לגעת בו, פנינה אי אפשר שלא, כל אבן חן, כל מתכת יקרה ואפילו הפשוטות, אבנים, צדפים, ברזל. אנו שולחים את היד ונוגעים. כתינוקות. שלושה ימים שכבה הגבישה על מיטתו והוא הלך לעבודה וחזר, חשב עליה ובהה וחזר וניסה וצווח. החום לא שכך ולו במעלה אחת. יום אחד אסף גבישי קרח רבים והניח את הזהב בתוכם. הזהב הועם, רעד, בהק והכחיל – וכבה! מבוהל, מיהר להניח את הגבישה על הכרית והכרית, רטובה מהקרח שנמס, החזירה מעט מן החום של קודם לחומר המוזר. תוך מספר שניות חזר הלהט לגבישה וזו המשיכה ובערה באור אכזרי, מאיים. אבל היה רגע, לפני כן, בו נגע באור והאור נותר חי, בידו. ליטף את ידו, מאולף. חייך לעצמו וחייך שוב. נרגש. נרדם ללא פחד וישן כמעט ללא סיוטים.למחרת, בעבודה, מצא עצמו בוהה בשוב בתמונה, לאחר ימים רבים בהם לא העיף בה מבט. חשוכה הייתה. כאילו ירד הערב שם. הסוסים רעדו. השדות נראו מאיימים ואפלים בהעדר אור השמש, שנעלמה מן התמונה. בימים הבאים היה מתחלחל למראה התמונה הקרה העצובה, ממראה הסוסים הרזים, המפוחדים, שגיששו אחר פיסות עשב בשפתיים דקות וחוורות. לאחר שבוע חזר לביתו עם ערב, פונה הישר אל עבר המיטה. גבישת הזהב נרעדה כשקרב אליה, נשפה באיום, אבל הוא ידע מה לעשות כדי שלא תוכל להתנגד. בשקית מלאה קרח נשא אותה אל המשרד הנעול. בדרך טיפטף הקרח הנמס על מושב המכונית ולשונות להט זועמות הבליחו מן הגבישה. בידיו נשא אותה, מתחממת, הולכת ומכאיבה יותר ויותר, אל תוך המשרד שבבניין האפור. לא היה צורך להדליק את האור. הגבישה האירה את המקלדת המאובקת, את המסך הצבוע באפור העכור של מחשב כבוי, את הכיסא המסתובב החורק, את השולחן הצר והישן שעמד מכוון אל התמונה, להקל על הצפיה בה. אזר את שארית כוח הסבל שלו והרים את ידו האוחזת בגבישה לכיוון התמונה, אל הכתם השחור שתאם בדיוק את צורתה. הצמיד אותה, מתנגדת ונאבקת, כווה אותו ומכאיבה לו כחתול שמקרבים אל האמבט, אך הוא לא שעה למרד. הצמיד אותה למקומה ולא עזב עד שריח בשר חרוך התפשט בכל המשרד. ואיבד את הכרתו.**בחדר שלי במלון יש תמונה, של איש חיוור יושב במשרד אפל ומקליד. לעיתים אני מביט בה, לעיתים במין געגועים מוזרים לרגע, אבל לרוב אני מעדיף להסתכל החוצה, אל האופק הירוק, אל הסוסים הפראיים המשחקים כל היום באלימות ועליצות שכזו. מי יכול לרצות להיכנס לעולם שכזה? מה יש לחפש שם בכלל? לפעמים, בחלומות שלי, מישהי עונה לי. "חיפשתי אותך הלא...והנה אתה כאן, איתי…" וכאב מוזר מתפשט באצבעותי. אבל בבוקר אני אף פעם לא זוכר את פניה.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת

.