אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ינוסטסמה - סיפור (חלק ראשון)


התמונה של דן לחמן

"הלב שלך כבר לא על ידי. נתת לי את הבדידות במתנה. זה סיפור של אהבה."שיר דרום אמריקני אהוד

אני זוכר את אמי מעבירה זר חבצלות יפות להפליא מחדר האורחים למטבח. שאלתי למה. הידיד שהביא לי אותן בתום לבו רצה שאיהנה מהן, אמרה, ומכיוון שאני נמצאת במטבח רוב היום, הרי ששם איהנה מהם יותר, כשיהיו לידי. ומדוע השארת את השושנים בחדר האורחים, שאלתי? מכיוון שאלו הובאו על ידי דודך, מתוך נימוס. לכן בערב אחליף בינן. אקח את החבצלות לחדר ההוא ואוציא את הורדים למטבח. אני זוכר גם את היום בו לימדה אותי סבתי לאכול עוף בסכין ובמזלג, בשעה שהראתה לי כיצד לבתר את חלקיו מבלי שיעופו מן הצלחת. כשתהיה גדול, אמרה, ותדע לקרוא, תמצא כתוב בכמה ספרי נימוסין שמותר לאכול עוף בידיים. אביך נוהג לעשות זאת בגסות גדולה יותר מאחרים אפילו. אבל לא במשפחתנו. הוא יכול לעשות זאת שם, בהרים. לא ליד השולחן שלנו. לא במשפחה של אימא שלך. אצלנו לא אכלו בידיים מעולם. אני זוכר היום, ולא הבנתי אז, שזה היום בו הפסקתי להיות ילד. החינוך המעשי החל. התלם היה לפני והיה צורך לכוון אותי, שאלך בו. כשמתה אמי, ישבנו אבי, שבקושי הכרתיו, ואני, סגורים בביתנו, בחושך. בחלונות מוגפים ובדלתות נעולות. סירבנו לקבל את פני מנחמינו. אבא ישב בחדרה ואני בפינתי שלי. נפגשנו במטבח לארוחות קלות. אתה רוצה לעלות אתי להרים? שאל לקראת תום השבעה ואני אמרתי כן רפה. לא חשבתי על זה קודם. אחר כך התאספה המשפחה סביב הקבר הרענן ואז באנו אלינו הביתה. אבי היה מוזר בעיניהם מאז ומתמיד. לי נראה פלאי. אמי אהבה אותו כמו שהוא, כשירד אליה פרוע מן ההרים ובתיקו חגלות ובתרי בשר ציד עבורה, וקוצי דרבנים שצד שם למעלה, בהרים, עבורי. אביך הוא פרא אדם. כמה פעמים שמעתי את משפחתי אומרת זאת. גם אמי קראה לו פרא, וכמה אחרת נשמעה. בימים שהייתה חולה לא ירד מן ההרים והיא לא שאלה לו. אחר כך מתה ועדיין לא שאלה לו. אתה תהיה שם לבד לגמרי, אמר לי אבי לפני שיצאנו מביתנו, כאילו בניסיון אחרון לבדוק את החלטתי ואולי לשכנע אותי לחזור. תמיד הייתי, אמרתי, ולראשונה חשבתי עד כמה באמת הייתי תמיד לבד. רק אני ואימא. לא ראיתי שינוי מהותי שעמד להתרחש בחיי, מלבד חסרונה. למעלה ישנם לאקי, הכלב, והסוס שלי. עם לאקי תצטרך להסתדר, הוא כלב זעפן. על הסוס תצטרך ללמוד לרכב ולטפל בו. אחר כך שתקנו עד שהגענו לצריף למעלה בהרים. את אימא לא הזכרנו אף פעם. הוא לא שאל לימיה האחרונים. רציתי לספר לו, לחזור ולזכור, אך הוא לא שאל.

כשקמתי בבוקר הראשון כבר לא היה. רק ארוחה קלה הייתה על השולחן. ישבתי כל היום לבדי. סבתי סביב לצריף, מרחיב את המעגלים. הדממה הייתה עמוקה ומוחשית. איני יודע אם חשבתי, על מה חשבתי, אבל היום עבר מהר. לא השתעממתי. לא חשתי בדידות גדולה מכפי שהייתי מורגל בה. לא חסרו לי קולות אנשים סביבי. אבא חזר בערב עם רוביו, שאותם ראיתי לראשונה, עם לאקי שניגש לרחרח אותי. התיידדנו מיד, לאקי ואני. אני אסדר לך איזו עבודה למטה במושבה, אמר לי. אולי מוטב שתחזור ללמוד שוב. אתה עדין, אמר אחרי שבחן אותי בחשאי. עדין אבל בסדר כנראה. הרגשתי שהוא מתכוון למשפחתה של אימא. לא הוספנו לדבר בהם או בה. עברו ימים. למדתי לצוד אתו כשם שאחרים לומדים מקצוע. זה היה עיסוק וזה יכול היה להיות ביחד ולבד, בשקט ובשיתוף פעולה. בהבנה דמומה. אתה צריך לרדת למושבה בערבים, לפגוש אנשים בני גילך. אני ולאקי אינם חברה מספקת. היה זה בערב בו ישבנו מחוץ לצריף, אחרי שקיעה מעבר להרים, מנקים את הרובים. לא חסר לי, עניתי. בארוחת הערב אמרתי, כהמשך ישיר למשפט שנאמר זמן רב קודם לכן, כשאלך לצבא יהיו לי מספיק חברים. אתה יודע שפעם בשבוע יש פעולות תרבות או איזה סרט במושבה. לא מעניין אותי, זה לא אומר לי כלום.

ימים עברו. שבועות. התמקמתי בתוך השקט. שליחים באו ממשפחתה של אימא. אותי שלחו החוצה. כשקראו לי להיכנס היה זה על מנת להודיע לי שאני יורד חזרה לעיר. אולי זה באמת טוב יותר, אמר אבא ולא נשמע משוכנע. איני יודע כיצד הצליחו לשכנע אותו או מה פתאום התעורר בהם הרצון הזה לקחת אותי חזרה. הם היו ממשפחה של אמי, אך לא היו כמוה. שם, משך ימים, שמעתי את המשפט. אתה דומה הרבה יותר לאביך מאשר לאמך. בהקשרים שונים. עמדתי להתגייס לצבא ותליתי תקוות רבות בשינוי המצב.כשהייתה אימא חיה לא הרגשתי בדידות. לא שהיינו מדברים הרבה, במשפחתנו בכלל דברו מעט מאוד. עכשיו, כשחזרתי מן ההרים, הייתה לבדידות דמות ושם ומשמעות. אבי הגדיר את המצב, נתן לו שם מילולי. אך הוא הזהיר אותי מפני ההרים ולא מפני העיר. עבדתי במוסך אך לא קשרתי שם קשרי ידידות. הייתה רק בת דודתי שדאגה לבדר אותי לעתים וניסתה להכיר לי את חברותיה, שלא גיליתי בהן עניין. בוקר אחד נכנסה מכונית למוסך והבעלים שלח אותי לראות במה מדובר. בחור יצא מן המכונית, התחיל להסביר משהו. עינינו נתקלו זו בזו. הוא הסמיק ואני נבוכתי ולא ידעתי למה. אתה די חדש כאן, אמר. לא נראה מתאים לך, עבודה כזאת. זה בסדר, אמרתי, רק עד הצבא. אתה עוד לפני? חשבתי שאתה אחרי. לא שאתה נראה מבוגר, אלא כזה גבר, איך להגיד. גיחכתי והוא התרכז בי יותר. בערב בא לקחת את המכונית ממש לפני הסגירה. רוצה הסעה לאנשהו, שאל. לא חשבתי הרבה. אמרתי לו סתם, לנסוע. יצאנו אל מחוץ לעיר. אתה רוצה להחזיק את ההגה, שאל, ובעוד אני תופס בהגה ממקומי במושב שליד הנהג הניח את ידו על ברכי. חשתי בחום גדול יותר, בצריבה שלא באה מחום ידו באמת אלא מגל חום שפרץ מתוך עורי שלי. הוא ליטף את ברכי ואמר, יש מלון לא רחוק, אף אחד לא יראה אותנו. מלון חדרים בודדים. הייתי מבולבל ולא עניתי. הוא לקח את ההגה ונהג למקום, אותו הכיר. נכנסנו לחדר המבודד. ליד הדלת ניסה לנשק אותי. סובבתי את ראשי, אך בגופי התרחש דבר חדש. תחושה ששום ניסיון באוננות לא הזהיר אותי מפניה. קפאתי ולהטתי. ידו טיילה אל מתחת לחולצתי. תתקלח קודם, אמר לי, ואני רציתי לברוח פתאום. בוא נתרחץ יחד, אמר ונכנס אחרי לאמבטיה. הייתי נבוך. מעולם קודם לכן לא התפשטתי בפני זר. יש לך גוף טוב, אמר ומשך אותי אל מתחת למים. הרגשתי כבול עץ ונתתי לו לעשות בי כל מה שעלה בדעתו. בחלק מהזמן הייתי מלא גועל. איך הוא יכול. מה הוא עושה. אבל כשבא הפורקן הסופי נרעדתי בזרמים זרמים של תחושות מנוגדות, נפלאות ומפחידות כאחד. הוא הדליק סיגריה, נשכב והדליק את הרדיו. משך אותי, השכיב אותי שוב לידו וליטף את חזי. זה היה ינוסטסמה אדיר, אמר לי. לא הכרתי את המלה. הוא צחק. לא מכיר את השיר? הוא מפורסם, אמר. שיר ספרדי. ינוסטסמה, נו. בטח משהו באהבה. אז כשרוצים להגיד שהיה משהו טוב במיטה אומרים שהיה ינוסטסמה נהדר. ויש לך גם ינוסטסמה אדיר בין הרגלים. לא רציתי לוודא שאני מבין נכון את כוונתו. הרגשתי את דמי מנסה לפרוץ מאזני ומאפי.

אחר כך לקח אותי לאכול על שפת הים. מעולם לא הייתי שם קודם לכן בשעת לילה. הייתה שם שורת בתי קפה שתזמורות חיות ניגנו בהם. מאוחר יותר תהיה הופעה, אמר לי. נכנסנו לאחד מהם, הוא הזמין לנו ארוחה. אכלתי בלי להרגיש. אתה תמיד שותק כל-כך, שאל. נעתי בראשי. לא לימדו אותי לדבר, אמרתי. הוא חייך, אתה גם חריף ומשעשע. לא הבנתי אבל שתקתי. הוא דיבר. לאט התחילו להצטופף אנשים ליד גדרות בתי הקפה, מקשיבים לתזמורת. היו שם נשים בודדות וגברים וכולם הסתכלו פנימה במבט מזוגג. הנשים זונות, אמר לי והבנים, הבנים כולם מחפשים ינוסטסמה. זה המקום. אני רוצה ללכת, אמרתי לו. די. נמאס לי. אל תהיה איצ'יקידנה כזה. שב, תהנה, מה יש לך. הייתה לו צורת דיבור ומלים שלא הכרתי. לא יכולתי לשאול כל רגע, מה, מה. ראיתי אותו מגניב שלום קטן לאיזה בחור שהיה צמוד לגדר, מחליפים כמה תנועות לא ברורות. עוד שווסטר, אמר. הכנר התחיל לנגן איזו מנגינה שחיקתה ציוץ ציפור. זה סימן לסוף החלק הראשון, אמר לי. הוא תמיד מנגן צ'וקרלה לפני ההופעה. עלתה איזו שלישיה של שני גברים ואישה ששרו שירים דרום אמריקאיים, ואז שמעתי את אותו השיר, שממנו נלקחה המלה הזאת. ינוסטסמה. ערב או שניים אחרי מצאתי את עצמי הולך לאותו הקפה. עמדתי צמוד לגדר, מאחורי הולכים ומצטופפים עוד ועוד אנשים. חשתי מישהו נצמד אלי פתאום. לא הייתי בטוח, חשבתי, אולי מהצפיפות הוא נדחק. לפתע הרגשתי משהו נוקשה מתחכך בי. הרגשתי שאני מסמיק וכולם רואים, זזתי קצת והוא אחרי. עשיתי תפנית חצי גוף ומישהו דחף אותו לפנים. כעת עמדתי אחריו. נצמד אלי שוב, הפעם אחוריו הם שמתחככים בי. ושוב אותה תחושה משתקת, נחשקת. לא זזתי. הוא עשה איזו תנועה בידו, רמז לי בעיניו והחל יוצא מקבוצת האנשים הנדחפת. הייתי במבוכה, שמא יראו את אשר קורה במכנסי, אך עיני כולם היו מופנות פנימה. הוא הלך ואני אחריו, אל גן קטן שליד בתי הקפה. משם ירדנו כמה מדרגות לשירותים ציבוריים ושם ממש התנפל עלי. ושוב עמדתי כגולם חסר תנועה עד שבא על סיפוקו. בלילה לא הצלחתי להירדם. לא הצלחתי להבין מה מתרוצץ בי. הייתי מבולבל ולא היו לי מלים. ידעתי רק שאני מפוחד מאוד ומגורה כפי שמעולם לא הייתי. התערובת הזו של פחד וגירוי הייתה תחושה חדשה וחריפה, לא מוכרת. נעימה ודוחה. מושכת לב ומבעיתה באותה העת.

כמו תמיד, הייתי צריך לדבר על כל זה עם עצמי. רק עם עצמי. ביום שישי לקחה אותי בת דודי לחברים שלה, הכירה לי ידידה שלה. נערה מלאה בעלת קול צרוד. נראתה מעניינת וחכמה. הייתה זורקת מיני משפטים סתומים, חכמניים, לחלל החדר. לבשה בגדי בוטיק שעשתה בעצמה ותמיד התנופפו אחריה שובלי בד שהייתה מסתבכת בהם. נפגשנו כמה פעמים. היא הכריזה באזני כולם שהיא תחנך אותי. קראה לי פרא ומשכה בשערי בחיבה מעושה. אני חושב שנהנתה ללמד. היינו מתראים הרבה ואני למדתי איתה ועליה מה הם חיי מין סדירים. כל הרצאה שלה נגמרה במיטה. היוזמה הראשונה באה ממני, כשהפתעתי אותה, ולאחר סירוב הסברתי לה ששם למעלה, אצל החיות, הדברים הרבה יותר פשוטים. היא קראה לי פרא אדם וכדרכה התכוונה וודאי למשהו אחר. אז כבר נראתה לי די מזויפת. לטיילת כבר לא ירדתי. הניסיון נקבר באיזו פינה בנבכי מוחי.

בינתיים הגיע הזמן והלכתי לצבא. הימים חלפו ושינוי מקווה לא בא. הכרתי יותר אנשים, חייתי בתוכם. נדמה לי שהייתי חיל טוב. עזרתי לנחשלים. מילאתי משימות קשות. ידעתי שגם הם רואים בי יצור מוזר. הבדיחות שלהם לא הצחיקו אותי ובדיחות משלי לא היו לי. לא דיברתי על נשים שמחכות לי. לא התלוננתי. לא קיללתי. בחופשות הייתי מתראה עם מי שעדיין רצתה להצמיח כנפיים, להתעופף. לאחרונה נראתה עצבנית מתמיד. בעיותיה עם אימה גברו. לא מצאה לעצמה פתרון אך כל הצעה שהעליתי נראתה לה בלתי אפשרית. לא לעזוב את הבית, לא לחפש עבודה. רצתה שכל זה יקרה אך בלי רצון לעשות. שהכול יקרה מעצמו. בסופו של עוד ערב כזה שאלתי בלי לחשוב על מה אני עומד להגיד. למה שלא נתחתן. ולא ידעתי אם אני מתכוון. היא הסכימה מיד והנושא לא חזר יותר לשיחה באותו הערב. אך בערב אחר, כשבאתי לאסוף אותה מביתה, שאלה אותי אימה אם כבר קבענו תאריך ואיך מתקדמות ההכנות. באותו ערב חזרנו לראשונה לדון בנושא לפרטיו ולקראת סוף הלילה הארוך והמתמשך חשתי כיצד חלק בגופי שלא ידעתי איך לקרוא לו, הולך ונעלם.

במשפחתי שמחו לשמוע. הסתבר לי שלכולם היה ברור שזה מה שיקרה. בחופשה הבאה עליתי להרים לבשר לאבא. הוא הקשיב. אתה באמת רוצה להתחתן אתה, שאל. זאת היא שבאמת אתה רוצה לחיות איתה לשארית חייך. בלי לחשוב אמרתי לא, והשתררה דממה. אבל לא אכפת לי כל-כך, הוספתי. אז למה לך, שאל. אולי בגלל שכבר הבטחתי, עניתי ויצאתי לשחק עם לאקי, ששמח לרחרח אותי שוב ולהתרוצץ בשמחה סביבי. בשבת בבוקר יצאתי לרכיבה ארוכה בהרים. אחרי הצהרים נפרדתי מאבי. הוא הבטיח לבוא לחתונה. אתה הרי תלך עד הסוף, לא תוותר, אמר. סיכמנו שנגור אצל אימה עד שנסתדר. היו לי עדיין כמה חודשי שירות צבאי לפני. המצב לא עמד להשתנות לגביה. היא תמשיך לחיות בבית אימה ואני אהיה בצבא. רק איזה רישום ישתנה בתעודת הזהות שלנו, והיא לא תלך לצבא. על מה שיקרה אחרי לא חשבתי. איש לא חשב. היום הגיע. את ימי החופשה שהוקצבו לי להכנות לא לקחתי. קמתי בבוקר, לבשתי את המדים ובדרך מהמחנה הביתה ישבתי אטום. הייתה לי הרגשה שאני נפרד מהדרך. כאילו בפעם האחרונה רואה את הנוף המדברי המוכר הזה, שהיו לי בו סימנים משלי, כמה רחוק אני מהעיר. רק באוטובוס העירוני, בדרך הביתה, חשתי בהתקוממות המהפכת את קרבי. לא רציתי להתחתן, בשום אופן. לא רציתי להתחתן בכלל. כשנכנסתי הביתה היו כולם טרודים, קדמו אותי בטפיחות שכם. אתה ודאי נרגש, קבע מישהו. מה אתה כל-כך חיוור, שאל קול אחר. יהיה לך כוח לשבור את הכוס הערב, התבדח עוד קול. הכול בליווי קריצות ומכות בצלעותיי והייתה לי הרגשה שמנסים לגרש אותי מהבית. נכנסתי לשירותים והקאתי. כשיצאתי שאלה מישהי מה תלבש הערב ואני אמרתי, את המדים, אין לי משהו אחר. אף אחד לא חשב על זה קודם. בין שמלת הלבן וכלי המיטה שהכינה לנו, אולי תשכב לנוח, שאלה חמותי לעתיד מהערב, ואני אמרתי שיש לי עוד סידורים ויצאתי. היא הייתה במכון יופי. שוטטתי מעט בעיר. ישבתי ושתיתי כוס קפה, בוהה באנשים המתרוצצים, הרגשת הטעם המר בפי מסרבת לפוג. בסופו של דבר נכנסתי לקולנוע היומי וישבתי, מכורבל בעצמי. היה נדמה לי שהרגל לידי מתחככת בשלי. לא הייתי בטוח. אט אט נתחבה לה יד אל בין המושבים וגיששה לכיווני. לא זזתי. היד חיפשה, מיששה, בדקה. אחר כך נפל צרור מפתחות והוא התכופף להרים, אלא שנשאר שם קצת יותר מדי. הרגשתי את חום נשימתו חודר דרך המדים. הוא התיישר ובדרך לחש לי באוזן, בוא, קם ויצא ואני אחריו. הוליך אותי לשירותים ונסגרנו בתא. עכשיו הדאגה הפכה כיוון, הפכה לפחד מסוג אחר. יתפסו אותנו. לא, לא, הוא אמר, אל תדאג. בסוף הלך ואני חזרתי לאולם. ישבתי וחיכיתי שתתחיל ההצגה הבאה. רגע אחרי שהחשיך האולם התיישב לצידי מישהו אחר ושוב חזר משחק הברכיים. רציתי להכניס לו אגרוף, אבל קמתי והחלפתי מקום. שתי דקות אחרי, ברך אחרת נתקעת בשוקי. הפעם לא ברחתי, נותן לו להמשיך. עיני ממשכיות לצפות בסרט ותחושותיי מרוכזות ביד המגששת במכנסי. על המסך התרוצצה האיכרה סופיה לורן במחשוף ענק והתגרתה באיכר מסטרויאני. שרק לא אתלכלך, זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו כשהלכתי ושקעתי בתחושת החיבור שבין היד הזרה וגופי. יצאתי ובדרך הביתה נזכרתי ששכחתי לשאול אם מישהו דאג לקנות טבעות. לא זכרתי ששאלו אותי או שאמרו לי דבר מה בעניין. חזרתי הביתה. היא עדיין במכון היופי, קצת יותר שקט. נסגרתי בחדר השינה החדש שלי, התריסים מוגפים, חושב על הטבעות שאולי לא תהיינה, על איך שהכול יתבטל ברגע האחרון, במעמד הרב והמשפחה.

נרדמתי בתשישות מוחלטת. לא שמעתי אותם חוזרים, אבל לתוך חלום התגנב רעש וקולות מהומה, ומישהו טלטל אותי בכתפי ושלח אותי להתרחץ ולהתגלח. מעולם לא חשתי מלוכלך יותר. זכר הידיים על ירכי ובטני ליווה אותי, וידעתי שלא הסבון ולא המים החמים הם שינקו אותי מהזיכרון. אחר כך באה משפחתי ואבי, שהסתכל עלי כל הזמן ולא אמר כלום. מבט כזה היה לו בעיניו כשראה חיות קטנות ולא מזיקות שנתפסו במלכודותיו, חיות שנקעו רגלן. נמנעתי מלפגוש את מבטו. הרגשתי שאם יפגשו מבטינו אני אפרוץ בבכי, ורק המחשבה על בכי לחלחה את עיני. אז הובילו אותי אל הטקס וירד עלי שקט אטום. הבזקי נורה משתקים וקול שציווה עלי לחייך. המפקד שלי, שני שכני לאוהל, קורצים לי ומעודדים אותי בתקיעת מרפקים בצלעי, לרגע חודרת למוחי איזו תחושה של אחווה, מעין געגועי ידידות. אחר כל החתימו אותי על ניירות והובילו אותי לחופה. ראיתי איך עוטפים את הכוס במפית, אין טבעות, חשבתי. אין טבעות. לא הייתי בטוח שאמצא את הכוס. לא הייתי בטוח שאוכל להרים רגל ולדרוך עליה, שלא לדבר על לשבור אותה. היו גם טבעות. ושלי הייתה גדולה מדי כי איש לא לקח אותי למדידה. היא הייתה בטוחה שהיא מכירה את היקף אצבעותיי. הטבעת החליקה על אצבעי וכמעט הלכה לאיבוד. החלקתי אותה לכיסי. בסופו של יום נורא לא הרגשתי שמתקרבת מנוחה. ידעתי רק שאיני רוצה לחזור לבית חמותי. הייתי שיכור מדי והיו מיני התבדחויות על חשבוני. סביבי נכרכה היא. ואולי בכל זאת הלילה הארוך מתקרב אל קיצו. למחרת יצאנו לחופשה בהרים. אבא פינה את הצריף לכמה ימים וירד לגור אצל ידידה שלו במושבה. לאקי שמח לראות אותי וקפץ עלי בחיבה. אליה סמר שערו. לא אהב אותה והיא לא אותו. היא סטרה לו ברגע השני של פגישתם הראשונה, כשניגש לרחרח אותה ולעמוד על טיבה. קראה לו מלוכלך ואני רציתי לסטור לה חזרה, אך חשיפת שיניו הפחידה אותה מספיק כדי שלא תתנכל לו להבא. שבוע החופש שלי הזדחל לאיטו. הוא התחיל בנסיעה הארוכה והשתקנית להרים, שם היינו מסתובבים בשקט אחד סביב לשני ופתאום לא היה לנו מה להגיד. נגמרו ההרצאות. לימודי נסתיימו. אבי הסתלק מספר דקות לאחר שהגענו, כמעט מבלי לפנות אליה. חזרתי לצבא וויתרתי על שני סופי שבוע. האנשים סביבי חשבו שיצאתי מדעתי. עצם הרעיון של יציאה אליה החלה אותי. דמיינתי את עצמי יושב שם, בינה לבין אימה, מקשיב לכל הטרוניות שלהן אחת כנגד השנייה. אבל הגיעו ימים שבהם לא נותרה לי הברירה. הייתי מגיע הביתה, מנענע ראש אילם, בלילות הייתי עייף תמיד. בעיתון חיפשתי לראות איזה סרט מוצג באותו קולנוע. גם אם ידעתי שלא אלך. כאילו היה חשוב מה הוצג. אבל כשאצבעי עברה על שם בית הקולנוע משהו רחש בתוכי. נעים לרגע, מפחיד לשניים. לרגעים נדמה לי שהיא נהנית מהמצב. לדידה מספיק היה אם הייתי ברקע. מילאתי את חלאקי הסמוי מעין, אותו ייעדה לי בחייה. כמובן שמשך כל זמן שירותי בצבא לא ניתן היה לעשות תכניות לשינוי. נלחמתי מלחמות קטנות ונואשות על מנת להבין, והובסתי בכולן. לא יצאתי חכם יותר משום ניסיון. לא ידעתי איזה תפקיד אני משחק במשחק הסמוי הזה. ידעתי שישנה רק נקודת תורפה אחת במשחק. לא הייתי טיפש ולא חסר אונים. החלטתי לשחק כדי לראות לאן היא מוליכה. לעיתים הייתי בא הביתה ולא היה לנו על מה לדבר, הייתי בוחן רק את המהלכים הבאים במשחק אבל בפעמים אחרות, רחוקות, פתאום, ללא סיבה נראית לעין, הייתה מתחילה להיות נחמדה, הרבה יותר מדי, עד שהייתי מתפתה להאמין לשעות הללו. לרגע חשבתי שניתן יהיה להציל משהו בחיינו. מועד שחרורי הלך וקרב. לא התראינו זמן רב. הודעתי לה במכתב ארוך ומפורט שאיני מתכוון לחזור העירה אחרי השחרור, שאני עולה להרים, למושבה. שתוכל להצטרף אלי שם. שאני מוכן לתת לנו הזדמנות נוספת, אבל בניתוק מסביבתה שלה ורק שם למעלה, ובתנאים שלי.

אבי לא שאל הרבה שאלות. הסברתי לו בקיצור. הוא הקשיב, חשב קצת ואמר, אתה מחכה לה, טוב. הוא הכין לי בית במושבה וחזרתי לחיות כקודם. עובד במוסך הטרקטורים. אין טעם שתחייה כמוני, אמר אבי. זה טוב רק לכמה זמן. אני התרגלתי לזה. אתה לא צריך להתרגל לחיים כאלה. זה עניין של אופי. אל תפתח בך אופי בדידותי. חייתי במושבה. עבדתי קשה. הכול המשיך כמו בצבא כמעט. גמרתי לעבוד וחזרתי לחדר. לא הצלחתי להתקרב אל איש. חסרו לי יכולות ההתבדחות שהיו לאחרים במוסך, כמו בצבא. אחרי מספר ניסיונות בבילוי ערב במועדון המקומי, בחוג הצעירים, ויתרתי על הרעיון. זה היה כמו לא להיות שם. הם התבדחו, שמרו על איזו מראית עין של ידידות והווי משותף. אני הייתי מחוץ למעגל. במועדון, בין האנשים, חששתי בדידות גדולה יותר מכפי שחשתי בבית, לבדי. גרתי עם אחד מצאצאיו של לאקי ולא היה לי רע. גיליתי את הספרייה הקטנה של המושבה. התחלתי לקרוא, הרבה. ספרים ממין אחר, לא הספרים שהיא אהבה. ספרים שעסקו, כפי שנראה היה לי, בחיים אמיתיים, בבעיות אמיתיות, נטולי התייפות. ספרים שגרמו לי לחשוב. את השבתות הייתי מבלה עם אבא, מספר לו על מה שקראתי, עוזר לו בניקוי הרובים וברכיבות ארוכות בואדיות המקסימים והשקטים, מעלי רק צילי הרים, עצים ירוקים ועומק השמיים. אך מפעם לפעם, בין ספר לספר, התחלתי חש באיזה געגוע לדבר מה בלתי מוגדר, חסר שם. הייתה בי איזו כמיהה שלא עמדתי על פשרה. ניסיתי להתעלם. הכרחתי את עצמי להכחיש בתוכי את קיומו של הבלתי נודע הזה, שכרסם בי בלאט. באותם ימים השתקעה קבוצת צעירים זרוקים בבתים הישנים, העזובים, שבמעלה המושבה. הם הקימו קומונה ובשבתות זרמו אלינו שיירות של אנשים ידועים, לבלות בחברת הקומונרים הפרועה. מגודלי זקן, שמלות ארוכות, גברים מרחפים, נשים שהילכו כבתוך חלום. חלקם עסק ברצענות, הכינו ארנקי עור פשוטים אותם מכרו בשבתות. אחרים התעסקו במיני תכשיטים. אנשי המושבה שמחו להשכיר את הבתים ההרוסים, אך שנאו את החשישניקים, כפי שקראו להם. ניסיתי להתקרב דווקא. בשבתות הייתי עולה למסעדה שלהם, לאכול את כל המאכלים הלא מזוהים. מין צמחונות שכזאת. תמיד היה שם מישהו שפרט על גיטרה, לעתים זמרים ידועים ששרו בצוותא, לא כמופע. וכן, הם עישנו. די הרבה. גם אני ניסיתי. ונהניתי. זה הפך להיות בילוי של סופי שבוע חמימים. הכרתי את אחת הנשים, שעבדה כמלצרית בסופי שבוע, התחיל בינינו איזה סיפור קטן ולא מחייב. אני לא קוראת אותך, אמרה לי. אתה לא מפה ולא משם. לאן אתה שייך, שאלה. ואני רק משכתי בכתפי.

עברו כמה חודשים. יום אחד חזרתי מהעבודה ומצאתי אותה, מחכה לי. שתי מזוודות לפני הדלת ולאקי הקטן שלי שומר עליה מרחוק. ירש את איבת אביו נגדה, לא התקרב אליה. אינסטינקט חייתי. שמחתי לראות אותה. פתאום חשתי משהו זז בתוכי. תקווה למילוי געגוע טמיר, למילוי חסר לא מוגדר, אך לצידו ידיעה, איתה הוא יכול להתממש רק באופן חלאקי. אך מוטב חלאקי מכלום, חשבתי לעצמי. באתי לכמה ימים, לראות איך אתה חי כאן. איך חיים כאן בכלל. המכתבים שלך דלים כל-כך. הכנסתי אותה פנימה. ערכה סיור בזק בדירה, שנראתה ריקה מאוד, ענייה, למבטה. זה הכול, שאלה. זהו. למה ציפתה, איני יודע. הכירה הלוא את בתי המושבה. מה נשמע איתך, שאלתי אני, שום דבר, ענתה. ויותר מזה לא היה לנו על מה לדבר. הכרחתי את עצמי להתעניין באימה, בכמה מידידיה שזכרתי, והרגשתי איך הכול חזר לאותה נקודה מוכרת. הצגה החוזרת על עצמה. לה לא היה מה לספר. התחמקתי למטבח. הכנתי ארוחה קלה. אחר כך ישבנו ואכלנו בשתיקה. זה כמו לחיות במנזר, אמרה אחרי כמה רגעים. כל הקשתות הללו, הבית הישן הזה, הריחות הישנים הטבועים בו. עיקמה את אפה. אני לא בטוחה שהייתי מצליחה לחיות כך. נסי, אמרתי, אני דווקא אוהב את הבית והאווירה שלו. ובאמת קיוויתי שתנסה להישאר, למרות שהצהירה רגע קודם לכן שלא תוכל לחיות כך. ניסיתי לתאר לה את החיים השקטים, לפתות אותה בהבטחה לחופש אמיתי. השעה הלכה ונמשכה, הפכה מאוחרת. לא ידעתי אם להציע לה מיטה או שתישן אתי, מה שהעדפתי. בכל הערב לא עשתה צעד של התקרבות ממשית. את וודאי עייפה כבר מהדרך והיום כולו, אמרתי, היכן את רוצה לישון? איתך, אמרה. באתי אליך. וכך הלכנו לישון יחד. ועד אותו הרגע לא ידעתי כמה גדול כוחו של הרגל. כמה נוח לי עם הגוף המוכר. כשחזרתי מהעבודה למחרת ראיתי שלא טוב לה. היא השתעממה. המקום לא נשא חן בעיניה. אין כאן איזו חברה של צעירים, שאלה? קשה היה לי לענות לה מכיוון שידעתי שלא ימצאו חן בעיניה ולא היא בעיניהם. היא לא תסתדר אתם. ארציותם העממית, זכרתי הגדרה מבטלת שלה בביקורה הקודם, לא תהיה לרוחה לאורך זמן. נשארנו לבד, באווירה של שעמום ועוינות, אבל בא שוב הלילה ונראה כפיצוי על יום הארוך של ציפייה, כך חשבתי. בלילה השלישי כבר הכינה לה משכב על הספה השנייה. הרגשתי עלבון צורב ומרירות הולכים ופושטים בי. השתדלתי שלא להגיב. למחרת לקחתי אותה למועדון המושבה. היא ישבה שם זמן מה, סוקרת את הסביבה.

עוקבת אחרי אנשים, מקשיבה לשיחות זרות. אחר כך תקעה את מבטה בתקרה. לא יכולתי להכיר לה אנשים. לא נוצר כל קשר אישי. גם אני לא הכרתי איש כמעט ואפילו אותם שעבדתי לצידם במוסך נופפו לי מרחוק אך לא ניגשו. ישבנו לבדנו. לבסוף הורידה עיניה אלי ולא יכולתי לקרוא מה יש בהן עוד, אכזבה, איבה? לרגע נדמה היה לי שאני רואה בהן גם ייאוש. אתה באמת לא אהוד כאן, אמרה והנידה ראשה במעין חיוך. לא הייתה אפילו בחורה אחת שהסמיקה כשראתה אותך, אמרה במרירות. הרגשתי זעם גואה בי. ידעתי שאנחנו עומדים לריב, לצעוק, ויכולתי לדמיין את עצמי מכה אותה, דברים שלא עשיתי מימי. כדי למנוע תקרית שכזו, יצאנו, החזרתי אותה הביתה ולקחתי את לאקי לטיול ארוך. כשחזרתי כבר ישנה. פחדתי מפני השבת המתקרבת, מפני הרעיון שאצטרך לבלות אתה יום וחצי בית. ביום שישי קניתי את כל העיתונים האפשריים, חוברת תשבצים, הייתי מוכן אפילו לקנות בובה וצעצועים, רק שיהיה לה במה למלא את יומה. ליל שבת עבר במנוחה. היא קראה, אני קראתי. באופן מוזר הורגשה מעין נינוחות משפחתית. בשבת בבוקר קמה וכולה נופת צופים. הכינה ארוחת בוקר והביאה אותה אלי למיטה. האכילה את לאקי שהתרגל לנוכחותה אך לא אהב אותה ביוזמתו. התפתיתי להאמין שהיו אלו הבדידות והשיממון שפשו בכל ימות השבוע, שמאכלים אותה וממררים את חייה כאן. לקחתי אותה לטיול בסביבה והראיתי לה נופים, ציפורים, פרחים ובעלי חיים. היא לא זכרה שראתה כל זאת כבר פעם, בירח הדבש שלה, כך שלמרות קריאות ההתפעלות הרפויות שלה ידעתי שאינה מתרשמת במיוחד. מחשבותיה היו במקום אחר. היה משהו רחוק ומעורפל בעיניה. לארוחת הצהרים הגענו לצריף של אבי, למעלה בהרים. היא נראתה עייפה וטרודה. הוא קיבל אותה בברכה, אך לא בחום, ולא היה להם מה להגיד זו לזה. היה ברור שחשה בהסתייגותו הרחוקה. הביקור היה שקט, מלבד נביחותיו של לאקי הגדול שלא רצה להתקרב אליה כשניסתה לקרוא לו וללטף אותו. אף אחד לא אוהב אותי כאן, אפילו הכלבים, אמרה בדרכנו חזרה. חשתי שהיא מכינה איזו הפתעה. יכולתי לנחש כמעט אך לא רציתי לחשוב. בבית נשכבנו לנוח כשכל אחד מאתנו מעמיד פני ישן ושנינו יודעים שהשני יודע. שכבתי שם בעיניים עצומות. הייתי מוכן לתת לה שהות להתרגל, אבל ככל הנראה פגעתי בה, למרות שלא ידעתי איך. למרות כעסי רציתי שתישאר. אחר כך נרדמתי באמת. כשהתעוררתי ראיתי שהיא קמה לפני, הלכה להכין ספל קפה והסתובבה במטבח רגעים ארוכים מדי. היא חזרה עם שני ספלי הקפה כאילו ידעה שהתעוררתי, או אולי התכוונה לעורר אותי. אני צריכה לדבר אתך. זה בא, חשבתי. אני יודע מה היא עומדת להגיד. אני עוזבת, זה לא בשבילי, למה להעמיד פנים. אני יודע, הבנתי כבר קודם. אני רוצה לשכור חדר בעיר, לעזוב את אמי. אני אמצא עבודה. בינתיים אני רוצה שתשלח לי קצת כסף כל חודש, עכשיו שאתה לא בצבא יותר, וכאן אתה מרוויח וחי בצמצום. אתה יכול להרשות לעצמך. אני אשתך. לא אהבתי את טון דיבורה. אולי את רוצה להתגרש, שאלתי. אולי זה יקל עלייך בעיר, להיות גרושה צעירה. היא הסתכלה בי לרגע והיה איזה חיוך עצוב בזווית פיה. אתה באמת משונה. אני מאמינה שזה לא ניסיון להיפטר ממני. ובכל זאת, לא. זה לא זה. אני אמשיך לבוא לפעמים לסופי שבוע. גם אתה תוכל לרדת העירה לפעמים ויהיה לך לאן לבוא. הנושא סוכם במהירות. היא העמידה עוד כמה תנאים ואני קיבלתי את כולם. הוקל לה. היא פחדה ממני, הבנתי. אולי חשבה שאתנגד, שתצטרך להלחם, שאעמיד דרישות משלי. נוכחתי שלא למדה להכיר אותי באמת. קצת ריחמתי עליה כשחשבתי כמה קשה היה לה היום להכין, לתכנן ולהתכונן לשיחה הזו, מטרת טיולה אלי. אחר כך ארזה את מזוודתה. ירדנו לסרט שמצא חן בעיניה אך לא בעיני ולמחרת, מוקדם בבוקר, ליוויתי אותה לאוטובוס. קיוויתי לא לראותה זמן רב. אכתוב לך כשאמצא בית ועבודה, אמרה דרך חלון האוטו. זה היה משפט אחרון. פרידה אופיינית לה. בערב חזרתי הביתה והוא היה ריק. עמדה בו איזו בדידות שלא הכרתי קודם ולא יכולתי לשאת. ישבתי משמים, מלטף את לאקי סתמית. ספר לא פתחתי. הלכתי לישון בלי ארוחת ערב. למחרת קניתי לי רדיו קטן שהייתי מפעיל אותו מיד כשנכנסתי הביתה, בקול בלתי נשמע כמעט. רק המיה קלה. רחש קול אדם ממלמל, גם כשאיני מקשיב. הייתי נרדם לצלילי הרדיו ומתעורר לצליליו. מבלי להרגיש בתהליך החל ונהיה לי קשה יותר ויותר לשאת את בדידותי. איבדתי את סבלנותי לספרים. לא יכולתי להתרכז בניסיונות הנואשים להמשיך ולקרוא. הייתי במקומות אחרים. יורד לעיר הסמוכה. הולך לקולנוע מעופש שהיה מחליף סרט מדי ערב. משוטט על הטיילת שלאורך חוף מים רוגעים, עמוקים, שהייתי יכול להסתכל שעות באורות שריצדו על פניהם. בסירות המהירות החותכות אותם או, מאוחר יותר, בסירות הדייגים שהחליקו על פניו, עששיות נפט בירכתיהן. מביט במים כשמראות שונים עולים אלי חזרה מתוך הראי הנוזלי. חזיונות שנשכחו בו והועלו. הולך, סובב לאורך שדרת הדקלים, מהורהר. חסר זיכרון אך זוכר שדבר מה נשמט. מחפש ולא יודע מה. חוזר שוב אל המים הגדולים והרבים, מחכה לדבר שיחזור ויצוף מתוכם. פתרון, בן ים קטן של מים מתוקים.

הלכתי לכיוון היציאה מן העיר, לתפוס מכונית חולפת אל כיוון המושבה. צעיר ארוך שיער עמד בתחנה. מכנסיו צמודים, עיניו רכות. מעין מלאך שלא מכאן. החלפנו מבטים והרגשתי מכת חשמל בתוכי. השפלתי מבט. רגע אחרי הבטתי שוב והוא עדיין הסתכל. הרגשתי שבעוד רגע אפול על ארבע ואחל לצרוח בשיגעון גדול. הכאב היה גדול מדי. עלה בי גל שהציף אותי. פרצתי בריצה חזרה אל העיר, לקחת מונית. לא יכולתי להישאר לצידו של אותו נער אפילו עוד רגע אחד. באותו זמן התכוננה המושבה כולה לרדת ממורד ההר, מן הבתים הישנים והנפלאים לבתים חדשים, שהלכו ונבנו למענם למטה, על שפת הכביש הראשי. שנאתי את קובית הבטון החדשות והמכוערות הללו, שהיו עולות וצומחות לנגד עינינו במשך החדשים האחרונים ומלאו בשמחה את התושבים, שהיו הולכים בכל שבוע לבדוק את קצב התקדמות הבניה. לא יכולתי להבין כיצד היו מוכנים לעזוב את הבתים היפהפיים והעתיקים הללו. החלטתי להישאר בבית הישן והמקומר. הגעתי להסכם עם בעל הבית והוא הביט בי כבמטורף, על שאני עומד להישאר לבדי לגמרי למעלה. איך תחיה בלי חשמל, אולי בלי מים אפילו? הגיע היום ותושבי המושבה החלו בנדודיהם. יורדים לבתיה החדשים, חסרי הייחוד והצביון. היו טקסים, ברכות, איחולים, אורחים מכל הארץ ומהומה שלא לקחתי בה חלק. לאחר מספר ימי רעש ומהומה, טלטולים ועגלות מתנועעות שחרקו בכבדות למעלה ולמטה במעלה ההר, הייתי לבד יותר מקודם. רק הכלבים עוד לא התרגלו לשינוי, היו מגיעים אל הבתים הריקים. נותרתי לבד. למטה הקוביות החדשות. מעלי קומונת ההיפים, אליה הייתי עולה בסופי השבוע. ממנה לא שמעתי. השבועות חלפו במהירות. לא שמעתי עוד את השקט שסביב. מלחמה החלה להבליע בתוכי את אי השקט שנפרץ בי. ניסיתי בכל כוחי להגן על מתכונת חיי הישנה ולהסתגל אליה מחדש. נלחמתי מחדש על הספרים, על הרדיו, מנסה להסתגל שוב אל הבדידות הישנה. לאבי בסופי שבוע ולחופי האגם לעיתים רחוקות. העיר לא ענתה על שום צורך שלי. שום בת ים לא עלתה מן האגם. רק התקפי חרדה סמויים הגבירו את הלמות לבי ולחשו, ברח מכאן. אל תסתכל על הצעירים. לך, לך. הסתגרתי בחדרי, שמיום ליום נראה לי עירום יותר, סוגר עלי, מכביד. המועקה הפנימית צפה החוצה באופנים חדשים. בעצבנויות שלא היו בי קודם. בחוסר סבלנות לאנשים בעבודה. לתפלותן של בדיחותיהם ומעשי הקונדס הזעירים שלהם. הרגשתי שאני מחפש דרך להביא דברים לכדי מריבה, ורצוי לכדי מריבה גופנית. להתפלש איתם בעפר. שיגעו בי. רציתי למעוך את גופם הצעיר, המשומן בשמן מכונות. רציתי ולא ידעתי מה רציתי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן