אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אל-ניניו : מסע הנקמה של מיכה שטרן (א) - סיפור


לילך עמדה במרפסת חדר המלון שבקומה השלושים ושש והביטה אל הים. היא חייכה לעצמה בסיפוק. היא הייתה חייבת להודות בפני עצמה שבתחילה לא הבינה את רעיון החופשה המוזר הזה של מיכה. הם היו חברים כבר שנה וחצי והיא חשבה שלא יוכל להפתיע אותה יותר, אבל הוא הצליח. שניהם היו סטודנטים לרפואה, מיכה שנה שלישית, היא שנייה, וכשהסמסטר האחרון בשנה הגיע לקיצו והחום היה בלתי נסבל, מיכה הציע לה לצאת איתו לחופשה. היא שאלה איזו מין חופשה והוא ענה "חופשה לא שגרתית". היא שאלה איפה והוא ענה "בהרבה מקומות". היא בקשה שירחיב והוא פרש בפניה את תוכניתו לחופשה שתתפרש על פני כל חודש אוגוסט, תתחיל באילת ותסתיים בטבריה. "נבחר לנו כמה ערים ונישאר בכל אחת מהן משך זמן מסוים, עד שנגיע לצפון ואז נחזור לתל-אביב," הוא הציע. היא שאלה איך יוכלו להרשות לעצמם חופשה יקרה כל כך והוא אמר לה לא לדאוג, זה על חשבונו, מתנת יום הולדת. היא הזכירה לו שהיום הולדת שלה בספטמבר והוא אמר "אז תראי בזה מתנה מוקדמת".

מיכה יכול היה להרשות זאת לעצמו, היא ידעה זאת כיום, בזכות הוריו. בתחילה, משהכירו, לא חשבה שיש לו כסף. זה בהחלט לא היה משהו שהוא שידר ממבט ראשון. מיכה היה גבוה, כמטר שמונים, בעל שיער שחור דליל שנראה כי בעוד שנה או שנתיים יעלם לחלוטין. הוא היה שמנמן מעט והרכיב משקפיים עבות. הוא נהג להתלבש באופן מרושל, בדרך כלל בג'ינס ישן ומשופשף, חולצת טריקו לא מגוהצת ובימי החורף בחולצות פלנל ישנות שניכר היה שהיו ברשותו עוד מימי התיכון. בהחלט לא מסוג הבחורים שהוציאו לבנות את העיניים כשעברו במסדרונות האוניברסיטה. אבל לילך בכל זאת נמשכה אליו, כי הייתה בו חריפות שקטה שקשה היה לה להסביר. הוא לא דיבר הרבה, כמעט שלא יצר קשרים עם אנשים ולא השתתף נמרצות בשיעורים, אבל כשקרה והחל מביע את דעותיו ורעיונותיו, היה מתגלה כאדם חריג, חריף ומעניין במיוחד. מאז ומעולם נמשכה לילך לטיפוסים השקטים, בייחוד כשניכר היה שיש מה למצוא בהם מתחת לפני השטח. במקרה של מיכה, מעבר לאישיותו, הסתבר שהיה עוד מה למצוא מתחת לפני השטח. כסף, והרבה. הוריו היו בעליה של רשת חנויות נעליים בינלאומית ומבוססת ביותר ברחבי אירופה וארצות הברית, רשת שלילך הכירה היטב ואף קנתה את מוצריה, אך לעולם לא הייתה מקשרת בינה ובין מיכה שטרן. הוריו מימנו לבנם את הלימודים באוניברסיטה ובכלל זה אף את המגורים במעונות והוא מצידו לא צריך היה לעבוד והשקיע את זמנו החופשי בלימודים או בקריאת פנאי בחדרו. הוא גם קיבל מהם כל חודש קצבה נדיבה ביותר, ישירות לחשבון הבנק, ומאחר ולא נהג לצאת לבלות בלילות הצליח לחסוך סכום נאה של כסף.

כשלילך גלתה את היותו עשיר זה רק גרם לה לאהוב אותו יותר. לא מפני שנמשכה אל הכסף שלו (למרות שאם יעקמו את זרועה לא תכחיש שנחמד לדעת שאין מקום לדאגה בנושא), אלא מפני שנמשכה אל צניעותו. מיכה לא קנה בגדים יוקרתיים, לא נסע במכונית מפוארת (סובארו 97', לבנה, יד שנייה), לא נפנף ביוקר שלו על אף שמשפחתו יכולה הייתה לקנות את האוניברסיטה כולה לו חפצה בכך. כשדיבר עם אנשים (אירוע לא שכיח במיוחד) היה אדיב ובלתי מתנשא ובלימודיו השקיע את כל מרצו וזכה לציונים גבוהים מבלי שקנה אותם, על אף שיכול היה לעשות זאת. היא פגשה את הוריו פעמים ספורות בלבד, מכיוון וחיו באורח קבע בניו יורק והגיעו לביקורי מולדת רק שלוש פעמים בשנה. שניהם היו בני המעמד העליון, גאים, המחשיבים עצמם תרבותיים מן המעלה הראשונה ודואגים שכל הסובבים יחשיבו אותם ככאלה גם הם. לילך לא חיבבה במיוחד את יוליה ומנחם שטרן, ובסתר ליבה שמחה על כך שלא הייתה צריכה לפגוש בהם פעמים רבות. היא ידעה על קיום הטינה בינם ובין מיכה, למרות שמיכה לא דיבר על כך מעולם. היא ידעה שהיו קשוחים מאוד כלפיו בילדותו, שכמעט ולא אמרו לו דברי חיבה אלא רק נזפו בו ללא הרף, והיא ידעה שתמיד איימו עליו בנישולו מן ההון המשפחתי באם יחיה את חייו שלא על פי תכניתם. אך בכל פעם בה ניסתה לדבר על כך עם מיכה, ניסתה לגרום לו להרחיב, הסתגר בתוך תוכו ולא היה מוכן לדון בנושא. לבסוף ויתרה.

כעת עמדה במרפסת והביטה בים ובבתים הירדנים שמעברו השני של החוף. מזוודתם הייתה כבר ארוזה, והשבוע הראשון של טיולם, אותו בילו בעיר הגבול הדרומי, עמד להגיע לקיצו. מיכה רצה רק לעשות כמה סידורים אחרונים. כשיחזור הם אמורים לנסוע צפונה.

*

מיכה שטרן תכנן את הטיול המיוחד הזה במשך חצי השנה האחרונה, הרבה לפני שלילך ידעה עליו אפילו. היה צורך בזמן רב לתכנונים, כי היו פרטים רבים שעליהם צריך היה לחשוב. כי מה שמיכה שטרן ידע וחברתו לחיים לילך לא ידעה, הייתה העובדה שלא היה זה טיול נופש סתמי, כי אם הטיול החשוב ביותר שיעשה בחייו. טיול שמטרתו הייתה סגירת מעגל והנחת העבר בעבר, סוף כל סוף, לאחר שנים של עינויים. יהיה זה החודש האומלל האחרון בחייו של מיכה שטרן, כך הבטיח לעצמו.

בעת בה המתינה לילך לשובו במרפסת, הילך מיכה ברחוב צר בחלק העני יותר של העיר. באילת לא נעשה שימוש של ממש בשמות הרחובות. הבניינים מסומנים במספרים ותו לא. מיכה לא הבין את השיטה, שבלבלה אותו והרגיזה אותו כאחד, אבל זה לא שינה דבר. הוא ידע את מספר הבניין אותו חיפש וידע היכן הוא נמצא, לאחר שביצע תחקיר מעמיק בנושא. השעה הייתה אחת עשרה בבוקר והדייר שהיה עניינו של מיכה אמור היה לחזור בכל רגע הביתה להחלפת בגדים וארוחה מהירה בטרם יצא אל עבודתו הנוספת. היה זה בחור כבן שלושים ושלוש ששמו גולן מנשוביץ'. גולן היה יליד קיבוץ צפוני, קיבוץ אותו הכיר מיכה היטב, מאחר וחי בו עם הוריו זמן מה, אבל בגיל עשרים ושתיים עבר לתל-אביב. לאחר שלוש שנים של חיים בעוני וקפיצה מעבודה לעבודה, החליט גולן שתל-אביב הספיקה לו ועקר לאילת. יוצא גבעתי שרצה לעסוק בצילום ולא הצליח למצוא את פרנסתו, לטענתו, עקב עומס התחום והחוסר במקומות עבודה. האמת הייתה, וכל חבריו של גולן ידעו זאת, אך לא היה בליבם לבשר לו על כך, שהוא פשוט היה צלם גרוע, נטול כל כישרון או דמיון. התמונות שלו נראו במקרה הטוב כצילומיהם של זוג מבוגר בחופשתם האחרונה בחו"ל, ובמקרה הרע כצילום אימפרסיוניסטי בינוני. גולן רצה לצלם חדשות, אך החדשה המרעישה ביותר שהצליח לקלוט במצלמתו הרעועה הייתה גניבת שוקו שבוצעה בידי שלושה בני נוער בשעה חמש לפנות בוקר במכולת שמתחת לדירתו השכורה בתל-אביב. כשנמאס לו למלצר ולחיות עם שותפים עבר לאילת, שם שמע שהמחיה זולה ביותר ואפשר לעשות כסף טוב, בייחוד בחודשי הקיץ. התכנית הייתה לעבוד ולחסוך ואז לנסוע לארצות הברית, שם קיווה שמישהו יזהה את כישרונו וייתן לו עבודה. כעת היה כבר שנה באילת אך לא הצליח לחסוך אגורה. את כל כספו הוציא על שכר הדירה, שלמען ההגינות היה זול ביותר), על הנאות קטנות, מסיבות וחשיש. הרבה חשיש. הוא עבד בשתי עבודות. היה קם עם שחר, מכין שלושים או ארבעים כריכים מסוגים שונים ומוכר אותם בחשאיות בחוף הים, כשהוא נזהר ומתחמק מסוכני מס ההכנסה שהסתובבו באזור וקנסו מוכרים בלתי חוקיים. בשעה אחת-עשרה היה חוזר לביתו, מתרחץ ומחליף את בגדיו, אוכל משהו קל, מעשן ג'וינט ויוצא לעבודה השנייה שלו, מכירת גלידה בדוכן בטיילת. לא היו אלו עבודות זוהרות במיוחד, אך הוא הצליח להתקיים מהן, לשכור דירה ללא שותפים ולקנות חשיש. בחודשיים האחרונים הפך החשיש חשוב אף יותר מן מהצילום והוא לא הרים את מצלמתו אפילו פעם אחת. הקשר עם הוריו נותק מצידם בשנה האחרונה, מאחר והחליטו להענישו אותו על חוסר הכיוון שבחייו "עד שיתפכח", להגדרתם.

מיכה חיכה בצילו של הבניין שממול עד שהבחין בגולן נכנס לחדר המדרגות הרעוע והישן. כשנכנס אל הבניין בעקבותיו הריח ריח חזק של שתן. מקקים טיילו על הרצפה. הוא עלה קומה אחת וחיכה ליד הדלת, מניח תיק קטן בכניסה ועוטה כפפות על ידיו. הוא רצה לתפוס את גולן לפני שייכנס להתרחץ, אבל לא מיד עם כניסתו הביתה. הוא רצה לתת לו הזדמנות לחשוב שהכול בסדר, לא לחשוד בדבר. כעבור שתי דקות דפק בדלת ותוך חצי דקה פתח אותה גולן. הוא היה עירום למחצה, עיניו אדומות ודומעות וג'וינט דולק בין אצבעותיו. מיכה שנא סמים, לא חשוב מאיזה סוג, ואת האנשים שהשתמשו בהם. הוא ראה בהם מפסידנים שאינם ראויים לדבר. היה משהו מנחם בכך שגולן היה כזה.

"כן?" שאל גולן ומצץ את הג'וינט.

"אני מצטער, אני יכול להשתמש בטלפון שלך? הנייד שלי שבק חיים ואני לא מוצא טלפון ציבורי בשום מקום..." אמר מיכה. גולן חשב לשנייה ואז פינה את הדרך ונתן לאדם הזר להיכנס.

"תודה רבה," אמר מיכה והביט סביבו. הייתה זו דירה קטנה, מימינו המטבחון ומשמאלו הסלון. בהמשך היה מסדרון קצר שהוביל לחדר המקלחת, המשולב עם השירותים וחדר השינה. הטלפון ניצב בסלון, על שולחן העץ הישן. מיכה התיישב על הספה המרופטת, שלח ידו אל המכשיר ואז נעצר. הוא הביט בגולן בעיניים בוחנות.

"אני מכיר אותך מאיפשהו?" שאל.

"לא נראה לי. אתה רוצה קצת חשיש?" שאל גולן.

"לא, תודה."

"משהו לשתות אולי?"

"לא, אני בסדר." אמר מיכה, היסס כמה שניות ואז אמר, "אני בטוח שאני מכיר אותך. אתה נראה לי מאוד מוכר. איך קוראים לך?"

"גולן. מנשוביץ'." אמר גולן ושאף עוד מהג'וינט שלו.

"גולן... גולן... גולן..." אמר מיכה בשקט כאילו הוא מנסה להיזכר. הוא חשב לעצמו שמגיע לו אוסקר על ההצגה המשכנעת שנתן. "רגע אחד! גולן מנשוביץ'? מקיבוץ פקעת?"

"כן... מי אתה?" שאל גולן שנראה לפתע מתעניין. הוא לא פגש מישהו מקיבוץ פקעת כבר עשר שנים.

"מיכה שטרן! אתה לא זוכר אותי?"

"כן, אני זוכר." אמר גולן וחייך חיוך מסומם שהרגיז את מיכה, "מיכה הקטן. בטח, היית קטן מאיתנו. בן כמה היית כשעברתם לקיבוץ שלנו?"

"הייתי בן שש." אמר מיכה וקם על רגליו.

"וואו. זה אומר שאני הייתי בן ארבע-עשרה."

"כן, משהו כזה."

"איזה עולם קטן, אה?" אמר גולן ושאף עוד עשן מסמם, "אז מה אתה עושה באילת?"

"אני והחברה שלי יצאנו לנופש. אתה יודע, לחגוג את סיום הסמסטר." אמר מיכה והתקרב מעט אל גולן.

"מה אתה אומר? סטודנט, אה? מה אתה לומד?"

"רפואה. אתה לומד משהו?"

"לא, לא ממש. אני רוצה לנסוע לארצות הברית ולהתחיל קריירה בצילום."

"למה שלא תתחיל את הקריירה פה?"

"אני לא יודע... אין מקום בארץ ליותר צלמים. צריך לנסות במקום גדול יותר."

"מה אתה אומר... כמו כל דבר במדינה, אה?" אמר מיכה והתקרב עוד יותר.

"כן, אתה יודע איך זה. אבל אתה תהיה רופא, לך לא צריכה להיות בעיה להחזיק עבודה ולהרוויח בוכטות. רופאים תמיד נהיים עשירים."

"כן..." אמר מיכה והתקרב אפילו יותר, עד שעמד במרחק סנטימטרים ספורים מגולן. "אתה זוכר את ההסעות בקיבוץ? ההסעות לבית הספר?"

"על מה אתה מדבר?"

"איך אתה יכול שלא לזכור? אתה לא זוכר שלא היה בית ספר בקיבוץ, שכולנו נסענו לקיבוץ אחר כדי ללמוד בו כל בוקר? אני לא זוכר כבר באיזה קיבוץ זה היה, אבל בכל בוקר היו כל ילדי הקיבוץ שלנו נפגשים בתחנת ההסעות, שם ליד הכביש."

"כן, וואללה. והיו מגיעים אוטובוסים גדולים לבנים, מכוערים כאלה, של הקיבוץ..." אמר גולן וחייך.

"בדיוק! בדיוק. אתה זוכר מה היה הולך שם?" שאל מיכה.

"מה זאת אומרת?"

"מה היה קורה בהסעות, אני מתכוון. בין הילדים."

גולן משך בכתפיו ונשף עשן. "לא, אני לא זוכר משהו מיוחד."

"באמת?" אמר מיכה, צחק בקול, ושילח את אגרופו בתנועה מהירה כל כך עד שידו כמעט ולא נראתה. שנייה לאחר מכן שכב גולן מנשוביץ' על הרצפה ומיכה הטיח עוד שלושה אגרופים מהירים וכואבים בפרצופו. גולן היה מסטול והאגרופים היממו אותו, כך שבקושי הצליח לזוז. הוא לא הבין מה קרה, לרגע שכח אפילו היכן הוא נמצא. מיכה לא בזבז רגע. הוא שלף מכיסו האחורי אזיקים וכפת את ידיו של גולן מאחורי גבו. אז שלף מכיס אחר חבל עבה וקשר את רגליו. הוא גרר אותו לקיר וחיפש את המפתחות לדירה. כשמצא אותם, תלויים על וו לצד הדלת, נעל אותה, הגיף את כל החלונות והוילונות וכרע ברך מול גולן ההלום. הוא סטר לו מספר פעמים בניסיון להחזיר אליו את הכרתו, ומשנכשל בכך, מילא כוס מים והתיזה בפרצופו. גולן ניער את ראשו והמיקוד חזר לעיניו.

"מה אתה עושה?!" צרח, "מה אתה חושב שאתה עושה?! אני ארצח אותך! אני..." אך מילותיו נאלמו כשמיכה שלף פגיון גדול. היה זה פגיון שקיבל במתנה מהוריו, אינדיאני מקורי. הקת הייתה עשויה עץ מלא ומגולפת סמלים וצורות, הלהב היה פלדת אל-חלד עבה, מושחזת בצידה אחד ומשוננת בצידה האחר. מיכה נופף בפגיון אל מול עיניו של גולן.

"אתה באמת לא זוכר מה היה קורה בהסעות, זבל מחורבן שכמותך?" שאל מיכה, קולו יציב ונמוך באופן בלתי רגיל.

"אני... אני לא... מה אתה רוצה?" מלמל גולן, "אתה רוצה כסף? אין לי כסף! יש לי חשיש במגרה, אתה יכול למכור אותו. אני..."

מיכה הנחית אגרוף על פניו. "ככה מתנהג לוחם בגבעתי? מתחנן?" הוא צעק, "מציע לי סמים? אני לא צריך את הסמים שלך, גולני!"

"אין לי כסף!" קרא גולן.

"אני לא רוצה כסף! יש לי יותר כסף משאי-פעם היה לך! אני רוצה את הדם שלך!" רעם מיכה, והצבע המועט שעוד ניכר בפניו של גולן נגוז מהם באחת. "תראה אותך, אתה לא נראה שחצן וחזק כל-כך עכשיו." אמר מיכה.

"מה..." אמר גולן אבל לא מצא את המילים לסיים את המשפט. מיכה הטיח בו עוד אגרוף ודם פרץ מאפו ומשפתו.

"תסיים את המשפטים שלך, גולני!" אמר.

"מה... מה עשיתי? מה..." אמר גולן וחטף עוד אגרוף ששבר את אפו. כעת מלאו עיניו דמעות והכול הפך מטושטש. הכאב היה חד, ובודאי היה חד אף יותר אלמלא החשיש שעישן.

"סיים את המשפט המחורבן!" צעק מיכה.

גולן השתעל, ירק דם ושאל בקול שלא היה גבוה מלחישה, "מה עשיתי לך?"

"מה עשית לי? זה אופייני כל כך לאדם כמוך לא לזכור, אבל אני זוכר, גולן! כבר שנים שאיני מסוגל לשכוח!" מיכה החל צועד הנה והנה בעודו מדבר, מנופף בפראות בידיו ובסכין. "בוא וארענן את זיכרונך: עברנו לקיבוץ פקעת כשהוריי פתחו בדיוק את העסק שלהם. אני הייתי בן שש ואתה, חרא שכמוך, היית בן ארבע-עשרה. לא היה בית ספר בקיבוץ וכולנו נפגשנו מדי בוקר בתחנת הסעות, כדי לעלות על אוטובוסים שייקחו אותנו אל הקיבוץ האחר, בו למדנו. אבל מה שקרה בכל בוקר היה שאתה והחברים שלך הייתם מחכים לי, מכים ומקללים אותי, לעיתים עד זוב דם. למה? אין לי מושג, תגיד לי אתה. אולי שיעמם לכם, אולי לא אהבתם את הילד החדש, אבל זה לא שינה את העובדה שחטפתי מכם מכות מדי בוקר, משך שנה שלמה! בכל בוקר הייתם מכים אותי, מפילים אותי אל הדשא ואז באמת מתנפלים עלי. זה היה השלב בו הייתי בוכה. אתה צריך להבין, גולני, איזה חוסר אונים חשתי. הייתי קטן וחלש, לא היו לי מגנים. להורים שלי לא היה איכפת ולא היו לי אחים גדולים או חברים שיכולתי לקרוא להם. הייתי בוכה ומילל, מתחנן שתרפו קצת, אבל זה תמיד רק גרם לכם לבעוט ולצחוק חזק יותר. היו לי סיוטים מזה, אני זוכר..." צחקק מיכה קלות, "אני זוכר שפעם שברתי את הרגל באיזשהו אירוע, וכששמו לי גבס אמרתי לעצמי שאף אחד לא יעז לגעת בי עכשיו, כי מי ירביץ לילד בן שש עם גבס, נכון? אבל זה לא עצר אתכם, לא את גולני ואת החברים הבבונים שלו. עם גבס או בלי, עם רגל שבורה או בלי, זה לא שינה לכם. בכל זאת הייתי צריך לחטוף את מנת המכות וההשפלות היומית שלי. זוכר את זה?" מיכה כיוון את הלהב לפרצופו של גולן וזה עצר את נשימתו. "לא, בודאי שאתה לא זוכר, למה שתזכור?"

"היינו ילדים..." לחש גולן.

"סליחה? אמרת משהו?"

"היינו ילדים." אמר גולן בקול רם יותר.

"כן, אני יודע, גם אני הייתי ילד. ההבדל היה שאני הייתי הילד שחטף. כעבור ארבע שנים התגייסת לגבעתי. ארבע שנים מחורבנות! אני לא רוצה לחשוב אפילו על מה שעשית שם, סדיסט מטונף שכמוך! הרסת את חיי!" רעם מיכה.

"איך...? איך הרסתי את החיים שלך?" שאל גולן. גופו וקולו רעדו באופן בלתי נשלט. לאט לאט החל להבין שאם לא ישתלט על המצב, הוא עלול למצוא עצמו פצוע אנושות או גרוע מכך. "היינו ילדים, לא ידענו מה אנחנו עושים. היית רק בן שש. אתה לא יכול להיות במצב רע יותר ממני."

מיכה התיישב לצידו של השבוי המדמם. "בזה אתה צודק. אף אחד לא יכול להיות במצב רע יותר משלך, אידיוט שכמוך. עשיתי תחקיר די מעמיק עליך, גולני, ואני חייב להגיד לך משהו שהחברים שלך לא מעיזים לומר. אין צלם בעולם הזה שמתקרב אפילו להיעדר הכישרון שאתה מפגין בזוועות האלו, שאתה קורא להן צילומים. עיוור מלידה היה מצליח להוציא תמונות טובות יותר ממך. אתה אפס בחיים ואפס בכל דבר שאתה נוגע בו. אבל אתה רוצה לדעת איך הרסת את חיי? אומר לך, מאחר ושאלת. אחרי שאתה והחברים שלך התחלתם ליהנות על בסיס יומי, גם אנשים אחרים מהקבוצה שלך החלו נטפלים אלי, גם בשעות היום האחרות. למעשה, גיל שש היה אחת מן התקופות האלימות ביותר בחיי. מצחיק, אה? זוכר את החבר שלך, גילי שילוני? בחור גבוה מאוד, רזה כמו שלד, עם אף סולד?"

גולן הנהן באיטיות, הריר מתערבב עם הדם שעל סנטרו.

"היו לו אופני הרים גדולות. אני לא יודע איך יכול היה להרשות לעצמו אופניים כאלו, אבל הוא לא היה נפרד מהן לרגע. לכל מקום שהלך בקיבוץ תמיד היה עם האופניים שלו, תמיד רכב עליהן. אתם עדיין בקשר?"

"לפעמים." לחש גולן.

"מה אתה אומר..." אמר מיכה והנהן בכובד ראש. "סחטיין עליכם. לא הרבה אנשים יכולים להעיד שהם חברים לאורך שנים רבות כל כך. אולי לא תשמח לדעת שהוא התחנה הבאה שלי. הוא גר עכשיו בבאר-שבע, אתה יודע את זה. אילו רק היית יכול להזהיר אותו, אה?" מיכה עצר כדי להתענג על מבט האימה שפשה בפרצופו של גולן ואז המשיך. "בכל מקרה, לגילי שלנו היה מנהג מצחיק מאוד. בכל פעם בה היה רואה אותי בקיבוץ היה מנסה לדרוס אותי עם האופניים שלו. הייתי נמלט מבוהל עד עמקי נשמתי ומנסה לטפס על עץ, כדי שלא יצליח לתפוס אותי. תאר לך, בעיניו של ילד בן שש, גילי שילוני, גבוה מאוד לגילו, על אופני ההרים, היה נראה כמו טרקטור או משהו. תגיד לי, גולני, אתה חושב שזה אמיץ מצידו של ילד גבוה בן ארבע-עשרה לנסות ולדרוס ילד בן שש באופניים?" גולן הניד ראשו באיטיות, דמעות נוזלות מעיניו. "באמת? אתה חושב שזה מצחיק?" גולן הניד שוב בראשו. "מעניין," אמר מיכה, "כי באותה תקופה חשבת שזה קורע מצחוק. אני לא חשבתי כך, בייחוד לא בפעמיים בהן הצליח לדרוס אותי והעיף אותי למרחק כעשרים מטר. בפעם אחת מתוך השתיים האלו נכנס הגלגל שלו ישר בביצים הקטנות שלי, שאגב, גדלו מאוד מאז. מזל שאני לא שר סופרנו. בכל אופן, זו רק דוגמא קטנה. זו הייתה שנת טרור עבורי, וכתוצאה מכך אירעה שרשרת אירועים בחיי שהובילו לאסון אחר אסון. יחסי עם הורי, למשל. אתה יודע שאנחנו לא סובלים זה את זה? היום כבר אין מה לעשות בנדון, אם תשאל אותי. לא מדובר במשהו שעומד להשתנות, אבל אני שואל את עצמי אם זה היה קורה אלמלא עברתי את מה שעברתי. אתה מבין, הכעס שלי על חוסר העניין שלהם, על העובדה שלא מצאו בליבם להגן עלי, גרם לכך שניסיתי להתנקם בהם בדרכים נלוזות וילדותיות, פשוט על ידי כך שגרמתי להם לכל צרה ומכאוב שרק היה בידי לגרום. המנוולים לא ניסו להבין אותי, כמובן, אלא איימו שיעיפו אותי מהבית וינשלו אותי מההון המשפחתי. אלמלא זה, סביר להניח שכבר מזמן לא הייתי בקשר עימם. מעבר ליחסי עם הורי, חוסר יכולת התגובה של המבוגרים וחוסר יכולתי למצוא מענה תקיף גרם לי להגיב בפסיביות כלפי האלימות הזו וגם כלפי האלימות שהופנתה כלפי בשנים מאוחרות יותר. הילד הקטן והשקט שהבריונים תמיד נטפלים אליו, כי הם יודעים שהוא ממילא לא יעשה דבר, ממילא לא ידבר או יתקוף חזרה, והם צדקו. כל שעשיתי כל חיי היה לברוח ולהסתתר. כשהייתי נער הייתי נמנע מללכת במקומות מסוימים בעיר, כדי לא להיתקל בטיפוסים אלימים במיוחד, או שהייתי מאריך את דרכי, לפעמים בחצי שעה, רק כדי לעקוף איזה רחוב או גן ציבורי שידעתי שבריונים יושבים בו. ככה עברתי את חיי, גולני. בפסיביות מוחלטת. הזכרתי מקודם שאני לומד רפואה, ואני בכלל לא אוהב רפואה. איזה דביליות, אה? אני לומד משהו שאני לא רוצה ללמוד. בכלל, רציתי לעסוק באומנות. רציתי לצייר. אני לא יודע אם אתה יודע את זה, גולני, אבל יש לי כישרון ציור לא רע. שלא כמו הרצון האידיוטי שלך לצילום, היעדר הכישרון שלך, הציורים שלי זכו תמיד לתשואות, גם מן ההמון וגם מאנשים יודעי דבר. חלק ממורי בתיכון קבעו שוודאי יהיה לי עתיד מזהיר כאמן, אבל זה לא קרה, כי פשוט לא יכולתי למרוד בהורי. אני פסיבי, הרי. הם רצו רופא ואני הפכתי לרופא. הייתי פסיבי כל חיי...כל חיי עד לרגע זה." מיכה השתתק לרגע ונראה מהורהר עד שהמשיך. "אתה מבין, גולני? אם תעקוב איתי אחרי האירועים שהובילו אותי לנקודה זו בחיי, נקודה נוראית זו בחייך, אם תלך איתי אחורה, תמצא שהזרז, ההדק, הדבר שהתחיל הכול, מסתכם בך ובחבריך המנוולים. הייתי ילד שמח ומאמין שעמד לגדול למבוגר שמח, משכיל ואוהב, עד שהגעתי לקיבוץ, ואז הרסתם, אתה והחברים שלך, את הכול! כך הרסת לי את החיים. אתה מבין?"

גולן הנהן באיטיות. כל גופו רעד ודמעות נוספות זלגו מעיניו. הוא ניסה לומר משהו אך לא מצא את המילים ולכן המשיך והנהן.

"טוב, אז אם אתה מבין, באמת לא נותר עוד מה לומר." אמר מיכה, ולפני שגולן הספיק להבין מה קורה, רכן ושיסף את גרונו בתנועה מהירה. גולן חש עצמו נחנק. כאב חד תקף אותו, מלווה בהרגשת רטיבות חמימה כשזרם דם פרץ וקלח מצווארו הפעור, מציף את בגדיו, את חולצתו ואת חולצתו של מיכה שטרן. גולן פרפר וכחכח בגרונו, ירק דם ופער את עיניו באימה. כעבור דקה היה מת. מיכה הביט בו גוסס ולאחר שחדל לזוז וידא כי קורבנו אכן מת. משמצא שכך, חייך לעצמו, כרת את אוזניו של גולן ויצא את הדירה. הוא פשט את החולצה וניגש לתיק הקטן אותו הניח לצד הדלת. משם הוציא חולצה חדשה והכניס את המוכתמת אל התיק, עם הסכין. את האוזניים הכניס לצנצנת פורמלין אותה הכין מבעוד מועד. אזי ירד למטה ושטף מידיו את הדם בצינור ההשקיה. לאחר מכן יצא אל הרחוב. הוא הצליח. הוא הרגיש מסופק ושמח. הקורבן הראשון נפל, הבאים יפלו גם-כן. הוא עבר בראשו על המאורעות בניסיון לבדוק באם השאיר עקבות שעלולים להוביל אליו את המשטרה. הוא לא חשב כך. הוא דאג ללבוש כפפות ולכן אין טביעות אצבעות. אם נשאר שריד כלשהו על החולצה או המכנס אותם לבש לא היה בכך מאום, משום שבמילא עמד לשרוף אותם. איש לא ראה אותו נכנס או יוצא מן הבניין, למיטב ידיעתו. הוא חשב שהוא מכוסה.

ובעודו חושב על כך, כמעט ונדרס על ידי מכונית דוהרת. הנהג עצר בחריקת בלמים, קילל משהו והביט במיכה בעיניים בוחנות. "שים לב לאן אתה הולך, אידיוט!" קרא. מיכה רק סימן לו אצבע משולשת והמשיך בדרכו.

הוא לא ידע שהאדם שכמעט דרס אותו היה לא אחר מהחוקר הפלילי רע טובים, שבעוד כמה שעות יקבל קריאה, עם גילוי גופתו של גולן מנשוביץ'. רע טובים היה חוקר איכותי, שניחן בזיכרון חזותי חזק ביותר ובשימת לב מיוחדת לפרטים. כשיביט בגופתו המרוטשת של גולן ייזכר באותו בחור צעיר שכמעט דרס, באותה הכתובת ממש. הוא ייזכר בכתם קטן ואדמדם על מכנסיו, שכשראה אותו חשבו לרוטב או תבלין כלשהו. הוא ייזכר שכאשר החווה הצעיר לעברו הבחין שידיו רטובות, כאילו שטף אותן זה עתה. הוא ייזכר בתיק הגב שנשא, שהיה פתוח מעט, במשהו מתכתי בתוכו שהחזיר את אור השמש כשהסתובב והלך. הוא ייזכר בכל אלה וימצא כיוון מיידי לחקירה.

*

"את מוכנה? בואי נזוז." אמר מיכה כשנכנס לחדרם במלון. לילך נראתה מאושרת ואכן הייתה מאושרת. זרחה מאושר, למען האמת. היא חיבקה ונישקה אותו, אחזה בשני תיקים ואמרה, "יאללה, תוביל." בתוך דקות כבר היו בדרכם לבאר-שבע, מיכה נוהג ולילך יושבת לצידו, שרה עם הרדיו. כעת ניגנו את שירו של מיכה שטרית, "אל-ניניו". "אל-ניניו יבוא ויסגור את כל מה שפתוח! חד וברור, בלי שום ויכוח!" הכריז שטרית ולילך הסכימה עם כל מילה. גם מיכה שטרן הסכים, אך הביע זאת בצניעות רבה יותר. הוא היה שקוע בהרהורים ובמחשבות, בהתענגות על הרגע. חש חזק יותר מכפי שחש אי פעם בחייו. אולי גם זו המעטה בערכה של התחושה. האמת הייתה, שמיכה חש חזק יותר מכפי שחשב שניתן לחוש. הוא חש כי יכול היה לקרוא תיגר על אלוהים, אולי אפילו לנצח. החיים והמוות היו בידיו עכשיו, קורבנותיו נתונים לרחמיו. הוא היה האל הנוקם, אל הזעם, וכל מי שחטא לו יטעם מחרונו הנורא. את כל זאת עשה מבלי להתגלות או להיתפס, מבלי לסכן את קיומו האנושי, שהמשיך להיות צמוד ודרוש לקיומו האלמותי. הנה לילך, אותה אהב באמת ובתמים, שרה בקולי קולות עם פליט להקת "החברים של נטאשה", ובמושב האחורי מונח תיק כחול שאילו הייתה פותחת אותו הייתה מוצאת בתוכו חולצה וסכין מוכתמים בדם ואת אוזניו של האדם ממנו ניגר אותו הדם. מחשבה זו שעשעה, עינגה ורוממה את רוחו של מיכה. הוא חש בלתי ניתן לעצירה ולחץ על דוושת הגז, עובר את מהירות המאה שלושים קילומטרים לשעה. במכנסיו הייתה זקפה רצחנית והוא חשב על כך שכשיגיעו לאכסניה שהזמין עבורם ודאי יגרום ללילך שיתוק ברגליה למשך השעות הקרובות. הוא צחק בקול והיא הביטה בו וצחקה גם-כן.

ואכן, משהגיעו לאכסניה ונכנסו לחדרם הקטן והצנוע מיד הטיל אותה על המיטה הלא מפוארת וקרע מעליה את חולצתה. זה הפתיע אותה והיא צחקקה. היה זה מיכה בו לא פגשה עד אותו היום. המיכה שהכירה ואהבה היה עדין, רומנטיקן, ביישן והססן, שתמיד בדק אם היא נהנית לפני שהמשיך אל הצעד הבא. היא אהבה את מיכה ההוא, אך מיכה הנוכחי, המפתיע, הבלתי צפוי, האלים והיצרי במידת מה, היה רענון מבורך. היא חשבה לעצמה שזה הולם את רוח הטיול כולו, ולא ידעה עד כמה צדקה. הוא עצר לרגע ומיכה הישן בצבץ. לפני שקרע ממנה את החזייה בדק אם היא אכן מוכנה לכך והיא הביעה את הסכמתה בחופנה את אברו בידה דרך בד מכנסיו. הוא חייך וקרע את חזייתה, חושף את שדיה היפים, ומיד החל נושך את הפטמות.

המין היה מדהים, חייתי. שניהם הרגישו כאילו הם שוכבים זה עם זו לראשונה, ועד שהגיעה השעה שלוש לפנות בוקר היא גמרה ארבע פעמים, הוא גמר פעמיים, ושניהם נרדמו חבוקים זה בזרועות זו.

בשעה ארבע וחצי אותת השעון שעל ידו של מיכה בשלושה צפצופים קצובים ומיכה התעורר באחת. הוא סבל מנדודי שינה מאז היותו בן שתים עשרה, מעולם לא היה מן הישנים עמוקות. בדרך כלל ישן שינה רדופה וקלה. כל דבר קטן היה מעיר אותו. היה זה דבר שהרגיז אותו לרוב, שהסב לו סבל, משום שרוב חייו לא חש ערני לחלוטין. תמיד ריחפה העייפות ברקע. אך בזו הפעם היה זה מושלם. הוא קם באיטיות מן המיטה, נזהר שלא להעיר את לילך, שדווקא הייתה מן הישנים עמוקות ביותר, ולבש במהירות בגדים שחורים, בכללם כפפות וכובע צמר. אז הכין את תיקו הכחול ונטל עימו משקפת שחורה, אותה קנה ללילך, שצפתה בציפורים, ואת מפתחות המכונית ויצא את האכסניה.

הוא החנה את המכונית בפאתי העיר, בצד הדרומי, וכיבה את המנוע. מיכה היה אדם יסודי, דבר שהקל עליו בלימודי הרפואה וגם בציור, והוא ביצע תחקיר אודות שגרת חייו של גילי שילוני במשך החודשיים האחרונים. היה עליו למצוא הזדמנות טובה לבצע בה את זממו, וגילי סיפק זאת. מיכה למד שגילי וחבריו יצרו מסורת בחודשים האחרונים, מסורת על פיה בכל יום שבת שני נפגשו יחדיו לקומזיץ מחוץ לגבולות העיר, בחולות הנגב הלילי. פעילות לא שגרתית לבני גילם, אך אולי הייתה זו סיבה נוספת שבשלה עשו זאת. תמיד ישבו באותו המקום ותמיד סיימו את הערב בסביבות השעה חמש לפנות בוקר, כשהזריחה הראתה את אותותיה הראשוניים והשמיים נצבעו ארגמן. אז נהגו לכבות את המדורה שהדליקו והלכו איש איש לביתו. גילי הלך תמיד באותה הדרך, בגפו, על אף שיכול היה לנסוע במכונית. מיכה לא ידע מדוע העדיף ללכת שעה ארוכה בחזרה אל העיר, דרך המדבר, וחשב על האירוניה שבכך שהאדם שבנעוריו לא וויתר על אופניו התבגר להיות אדם המוותר על גלגלי מכוניתו. אבל כל זה לא שינה דבר. מה ששינה הייתה העובדה שכשגילי פסע חזרה אל העיר במדבר השומם, היה מרוחק מעין אדם. בשעות בהן הייתה העיר כמעט כולה שוממת, דייריה שקועים עדיין בשנתם, היוותה זירה מצוינת עבור הזוועה אותה תכנן מיכה.

כעת ישב בדומיה באפלה וחיכה. היה זה הימור. תמיד ייתכן שגילי החליט לוותר היום על הקומזיץ, או שמא החליט דווקא היום לנסוע במכוניתו. או אולי יתעכבו הוא וחבריו יותר מן המצופה, העיר תתעורר לחיים, ומיכה יאלץ לוותר על הכול. היה זה הימור, אך הוא היה כדאי. מיכה לא יכול היה לבקש תנאים טובים יותר. הוא חיכה משך עשרים דקות עד שטרפו הופיע לבסוף, כדמות מרוחקת, בלתי ניתנת לזיהוי, במרחק כמה מאות מטרים ממנו. מיכה לא יכול היה להרשות לעצמו לטעות והציץ במשקפת שהביא עימו. לאחר שצפה בדמות הגיע למסקנה כי אין ספק בדבר: הדמות הייתה לא אחר מגילי שילוני. הוא היה עדיין רזה מאוד, עדיין גבוה מאוד. מיכה תיאר לעצמו שגובהו הגיע לשני מטרים לכל הפחות, אולי יותר אפילו. הוא היה ענק, ומיכה שיבח עצמו על הדרך בה בחר ליישם את נקמתו.

כשגילי היה במרחק מאתיים מטרים, זה קרה. מיכה הדליק את המנוע בפתאומיות והאורות הגבוהים סנוורו את קורבנו, שהיה מטושטש עוד קודם לכן עקב כמויות הבירה שהגיר לקרבו במהלך הלילה. אז לחץ מיכה על דוושת הגז בכוח, והרכב החל מאיץ אל עבר הקורבן. גילי ניסה לנוע, לברוח, לקפוץ, אך כאיילה מפוחדת על הכביש המהיר לא הצליח להזיז את רגליו, אפילו כשהאורות המסנוורים דהרו לקראתו. כשהמכונית פגעה בו עף כבובת סמרטוטים ונחת במרחק מאתיים וחמישים מטרים משם. הכול הסתחרר סביבו. הכאב בכל גופו היה נוראי והעובדה שלא הצליח לזוז גרמה לו לחשוב ששבר כמה וכמה עצמות, אולי גם את עמוד השדרה. המכונית הדורסת נסעה לעברו באיטיות ונעצרה במרחק שני מטרים ממנו. גילי השתעל וירק דם. נקודות שחורות צצו מול עיניו. מישהו יצא מן המכונית, ניגש אליו והביט בו. הוא רצה לומר לו שיזעיק אמבולנס, אך אז הבחין בחיוכו. הוא ניסה להביט בפניו, בעיניו, אך לא הצליח להרים את מבטו אל מעבר לפה המחייך. מיכה התכופף אל גופו השבור של גילי שילוני וחייך בעונג. הוא אחז בשערו והרים את ראשו. גילי חש כאב חד תוקף את צווארו והתפלל לאיבוד הכרתו. "אתה בטח לא מזהה אותי, אז רציתי רק שתדע דבר אחד," אמר מיכה, "מה שקורה לך קורה לך כי חשבת שזה מצחיק לדרוס ילדים קטנים בני שש באופניים." הוא השליך את ראשו של גילי על החול, שחדר לעיניו, אפו ופיו, מתערבב עם הדם והרוק, נכנס לרכב והחל נוסע קדימה באיטיות. הרכב עלה על גופו של גילי, שובר במשקלו עצמות נוספות שלא נשברו בפגיעה הראשונית. גילי מצא את קולו וצרח בכאב ואימה. מיכה צחק. הוא שילב הילוך אחורי והחל נוסע לאיטו, שובר עצמות נוספות ומנתץ עד תום את אותן ששבר קודם לכן. צרחותיו של גילי נקטעו, הפכו לשיעולים ולאנחות. מיכה צחק, שילב שוב הילוך והחל נוסע לפנים, מכוון את גלגלי הרכב אל ראש קורבנו. כעבור מספר רגעים נשמע קול נפץ חזק וגילי חדל מלזוז ולהשמיע כל קול. מיכה יצא מן הרכב כשהוא שולף את פגיונו וצנצנת פורמלין חדשה, אותה הכין מבעוד מועד. הוא כרע ברך לצד גופתו של המת וקטע את האצבע המורה בכל יד בקור רוח, מכניס את פרסיו אל הצנצנת החדשה. לאחר מכן נסע אל אזור הקומזיץ, שם הדליק מחדש את המדורה. הוא שרף את הבגדים שלבש כשרצח את גולן מנשוביץ' ואת הבגדים השחורים שלבש כעת. אז לבש בגדים חדשים, אותם הביא עימו בתיקו הכחול. כשהאש כילתה את הבדים כיבה את המדורה, חזר לרכבו ושוב עבר בראשו על הפרטים בעודו נוסע בחזרה לאכסניה, מנסה לוודא שגם הפעם לא השאיר אחריו רמזים מפלילים. הוא ידע שאיש לא יזהה את הרכב, כי כיסה את לוחית הזיהוי בבוץ וכבר קבע תור לצביעה מחודשת. בעוד שבוע יהפוך רכבו הלבן לאדום. הוא ידע גם שהמשטרה יכולה להשוות את סימני הצמיגים שהשאיר על החול בצמיגיו שלו, אך גם על זאת חשב. צמיגים חדשים קנה כבר לפני שלושה חודשים, ואותם תכנן להחליף ברגע בו יחזרו הביתה מן הטיול. איש לא יכול היה לראות אותו בשל בגדיו השחורים והוא דאג לנסוע בדרכים עקיפות, במיני רחובות שהאריכו את הדרך, על מנת שמי שיבחין בכל זאת במכונית לא יקשר אותה לאשר ארע בפאתי העיר. זה היה מושלם. מיכה היה מרוצה.

רע טובים קיבל את הידיעה אודות התאונה שהרגה את גילי שילוני כשלוש שעות לאחר שהתרחשה. היה זה הוא שקבע כי דובר ברצח מתוכנן בקפידה ולא בתאונת פגע וברח, כפי שהניחו יתר השוטרים. הוא ביקש מחוקריו לבדוק באם גילי שילוני גר אי פעם בקיבוץ פקעת. משקיבל את התשובה החיובית, ידע כי זהו הקשר שעליו לרדוף. הקשר שיוביל אותו אל הרוצח, אותו היה בטוח שכמעט דרס ביום בו נרצח גולן מנשוביץ'.

*

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רז קולר