אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שושנים קרועות - סיפור


התמונה של דן לחמן

 

התעוררתי לפתע. אותו כאב עמום, בלתי מוכר, העיר אותי. איני יודע אפילו מה כואב, היכן שוכן הכאב. רק שלא יכולתי יותר. שיש בו משהו מטריד, מטריף, חולה. את מקורו ידעתי דווקא ולא מצאתי בו נחמה, נהפוך הוא. הכאב גבר לזכר הסיבה. זה נגמר. הם נגמרו. עשרה ימים של אושר בלתי נתפס. בלתי חוזר, בלתי צפוי, בלתי ידוע. עשרה ימי אהבה. כאב נוקב ואהבה. האהבה כואבת זה לא משנה. מהומה. בתוכי. שם. אני צולל. אני טובע. נטרף. מהר. בכאב. שום דבר לא השתנה. גם אז צללתי, נטרפתי, כאבתי, בעונג שאין כמותו. אז לפחות רציתי. היה משום תענוג באותם ייסורים צורבים, מתוקים. היום יש בהם משום זוועה. זה מעל לכוחי.

אני מסתובב ברחוב. איני יודע לאן. לא יודע איך הגעתי אליו. מסתובב. ישבתי בבית. לא יכול להקשיב למוסיקה, שקרעה לי את האוזניים. לא יכול לקרוא. חם. חסר לי משהו. דבר מה מטריד. חסר. חסר. אני רוצה, מה? החוסר התנחל בבטני. הרגשתי בו בכאב, כל גופי כואב בחסרון. לו לפחות ידעתי מה החסר. הכול מעורפל כל-כך. אני לא יודע מה אני יודע ולא רוצה לדעת. שכבתי במיטתי, לא יכולתי, התעצבנתי לי סתם. הסתובבתי מחדר לחדר. בחדר האמבטיה חרצתי לשון זועפת כלפי דמותי שבמראה. התרגזתי על הילדותיות שנתגלתה בי. משחק עם עצמי. אני בפנים ובחוץ, ובאמצע ריק. ניסיתי לשתות קצת קוניאק, אבל החום מנע את התענוג שבשתייה. בחיים לא מטביעים את היגון. אפילו לא מערפלים. חם. רציתי לקחת סוכריה, למחוק את ריח הקוניאק. הכול נמס מחום. דביק, מבחיל, גועלי. תקעתי את אגרופי בתמונה שעל הקיר. זה גרם לי לרגע של שמחה. שנאתי את השושנים האיומות ההן. מתנה מדודה סרת טעם. התמונה נקרעה.

תקליט נעצר, נסדק, ומשך כמה דקות חזר על אותו צליל נוקב של סקסופון מילל מלווה בתיפוף קצר. הצליל שרט אותי אך לא הגיע להכרתי. לא שמתי לב. כשהבחנתי בזה התעצבנתי. הורדתי מחט, שמתי דיסק. צליל קר ומנוכר צרצר באזני והפסקתי. שיהיה שקט לפחות. הלכתי להכין לי קפה. כשהדלקתי את הכירה הרגשתי למראה האש צורך בסיגריה. הפכתי את הבית, אין. אני לא מעשן כבר שנים. יצאתי לרחוב לקנות. כשחלפתי על פני הפיצוציה הראשונה לא שמתי לב. עצרתי ליד חלון ראווה, עמדתי ומבטי תהה על פני הדברים. אינני יודע כמה זמן עמדתי מול אותו חלון הראווה עד שתפסתי שמוצגות בו חזיות ותחתוני נשים. מופרע לעיני הרחוב. נמאס לי. המשכתי הלאה. עברתי ליד קיוסק. לא קניתי סיגריות. חציתי את הכביש, כמעט ונדרסתי. לא שמתי לב. שמעתי איזו חריקה שלא נגעה לי. קללה של נהג. המשכתי ללכת. נעצרתי ליד חלון ראווה אחר אינני יודע כמה זמן עבר עד שגיליתי שהוא ריק. צחקתי בקול נבוב והמשכתי ללכת. חם. מישהו נופף בידו, נדמה לי שאלי. לא הגבתי. ראיתי אנשים עומדים. עמדתי לידם, לא יודע למה. עליתי איתם לאוטובוס. ירדתי בתחנה הראשונה ועליתי על אוטובוס אחר. לאן, לא ידעתי. ירדתי אחרי כמה זמן. לא היו חלונות ראווה. לא הייתה מדרכה. המון אבק וחול. רק חול רק אבק. נעשיתי צמא. המשכתי ללכת. התעייפתי. איני יודע, מה? איני יודע, איני יודע! המלים ניקרו בי ללא הרף. איני יודע. עליתי שוב על אוטובוס. ירדתי. סביבה מוכרת. רציתי לחצות את הכביש, במקום זה פניתי עם המדרכה לכיוון אחר, ושוב פניתי, ושוב, ושוב ושוב. עצרתי ליד בית מרקחת. שם חציתי את הכביש. הלכתי.

היה חם.

הייתי רטוב ומאובק. הגעתי לים. הסתנוורתי. המשכתי ללכת. מישהו לחץ את ידי. אמר לי שלום. הלכנו יחד. לא קניתי סיגריות. סירבתי כשהציע לי אחת. הוא דיבר המון. הייתי עייף, לא שמעתי מלה. לקח אותי הביתה. נדמה לי שישן אתי. כעת הוא אינו ואיני זוכר מי היה. התמונה מולי קרועה. חבל על השושנים. אני מרגיש רע, אולי אלך לקולנוע. לא הלכתי. נשארתי. שתיתי מים. זה לא עוזר. למה זה אמור לעזור? גרוני ניחר. שתיתי מים, כן, עוד כוס. אז מה יש, לא חשוב, תהיה בריא. צלצול בדלת. יתכן שזה הוא. זכרתי משהו עמום שאמר. זה הוא, כנראה, איני זוכר אותו בדיוק. התרעם על שאינני מוכן ואני לא ידעתי למה הייתי צריך להתכונן. לא התגלחתי. הוא זרז אותי כל הזמן, רץ אחרי מחדר לחדר, עוזר לי להתלבש. צחקתי כשהפשיט אותי. דגדג אותי, הנבלה. כעסתי. לא התאים לי לצחוק. יצאנו את הבית. התפלאתי שחושך בחוץ. לילה. לא שאלתי לאן אנחנו הולכים. זה לא ממש משנה. הייתה שם מסיבה. המון רעש. התעצבנתי. קריר. מזגן. צנחתי על כורסא ענקית שהייתה ספה. העמדתי בקבוק לידי ושתיתי ממנו. אני שונא וויסקי. עבר על ידי אחד בשלבי עירום מתקדמים. מגעיל. הוא קרא לי מותק. טיפש. אחר התחיל להתפשט וצעק כל הזמן שקט. שחור אחד התחיל להתמזמז עם אדום. איזה גועליים. שתיתי עוד. מצאתי בידי סיגריה בוערת. הוא אמר שאני מוצא חן בעיניו, שאני מיוחד. לא יודע מי זה. לא יודע מה הוא רוצה. הורדתי לו סטירת לחי כשניסה לחבק אותי. סוף סוף נהייתה בועת שקט לרגע. פרה לבנה אחרת ניגשה אלי וקראה לי מותק. הוא הושיב אותי על הספה והפשיט אותי. הוא לא דגדג. חביב מאוד מצדו. חיפשתי בקבוק אחר. מישהו דיבר על בודהה, אחרים על פריז. כולם השתתקו. מישהו מדקלם איזה דבר אדיוטי. צעקתי לעברו. אני שיכור. אחת הכריזה שהיא בהריון. הבדיחה נשאה חן בעיני, תקעתי לה אגרוף בבטן. יצאתי החוצה והיה שוב חם. מגעיל. ההוא מקודם הופיע שוב לצידי, ניסה להתחיל אתי מחדש. הורדתי עליו בקבוק, ירד קצת דם. צעקו הוא מת. תהיה לו לוויה יפה. הוא לא מת, הוא קם. מביט בי, נעלב, והולך להתלבש. העלבתי אותו. ישבתי שוב על הספה. מישהי מתיישבת לצידי, מלטפת את גופי העירום. שתמשיך, מה אכפת לי. אני אשם, אשם, אשם. במה? לא חשוב. אשם. התחלתי להתנמנם. התעוררתי. הרגשת החסר חזרה אלי מיד. פתחתי חלון. עוד, או אולי שוב, חושך. איכשהו הגעתי לחדרי, לא זוכר. לא יכולתי לשאת את מראה הקירות. השושנים הקרועות תלויות עדיין על הקיר.

היה לי חם מאוד.

החדר היה חם.

רקותיי הלמו.

דם, אלכוהול ניקוטין וקצת קפה.

התלבשתי. יצאתי לרחוב. שקט. מאוחר מאוד. הוא לא יהיה שם. הלכתי בלי תודעה אבל ידעתי לאן. לשם. לשם. אליו. הוא לא יהיה שם. אני יודע שלא. אבל לפחות אל המקום שם שמורים זיכרונות שלו, באבן, בברזל, במרצפת, בספסל. בריח הים המר. רוח הלילה לא הצליחה לרענן אותי. הייתי לוהט עדיין. נצמדתי אל הגדר, הלחות והרוח. רטוב לחלוטין. זיעה גועלית. שפתי יבשו. ליקקתי אותם בלשוני, חמות, יבשות ומלוחות. התחלתי סב הלוך ושוב בשביל הידוע לי, לאורך אותה הגדר. לפתע חשתי בו אי שם. עיני היו הראשונות לראות אותו, אך קיבתי הראשונה להגיב. הרגשתי אותה מתכווצת לפתע, מכווצת יחד איתה את ריאותיי, את לבי, מקפיאה את דמי. רגלי סרבו לזוז. רציתי לברוח, והן החלו נעות מעצמן לקראתו. נפגשנו. הוא מביט, מסתכל. שלום, מה שלומך, אני אומר. הוא מסתכל, שותק, לא מגיב כמעט. התאבנתי לחלוטין. תודה, טוב, ואתה. תודה טוב, שלום. והלכנו. והיה לי רע, תהיתי באם היה לי באמת טוב. תמהתי על הנאמנות שבי. שבו. זו הייתה מתנה נפלאה ליום נורא. תודה. טוב. ואתה.

הרגשתי שאני נמס. הופך קריר, אולי היה גם קודם. אחזור מחר עם סוודר. הדם חזר למהלכו הרגיל. רק הלב לקה בהתכווצויות קלות כשחזרתי והזכרתי לעצמי את שמו. התכווצויות וכאבים והיה לי טוב. חזרתי הביתה. לשושנים הקרועות. אולי אפשר עוד להדביק שם משהו.

מחבר: דן לחמן

פורסם לראשונה באתר סיפורים

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן