אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הקרוע -סיפור


התמונה של שושנה ויג

אימגו

(כל קשר בין הדמויות המתוארות בסיפור לדמויות הקיימות במציאות הינו מקרי לחלוטין)

"את יודעת מה קורה לדרוזים שמתחתנים עם יהודיות? הם מנודים מן הקהילה הדרוזית, נזרקים לנצח מן המסגרת החברתית. לא יכולתי לעשות זאת לאבי, השייח' הידוע. את חושבת שהצלחתי לשכוח את ורדה? לא, לעולם לא אשכח אותה. היא נמצאת אתי. היא חיה אתי כל הימים, גם אם היא לא רוצה, היא אינה מצליחה להשתחרר ממני. אני איתה לנצח. ברגע בו קידשתי אותה, הייתי איתה, היא לא יכולה להיות עם מישהו אחר מבלי שאני אהיה איתה שם. אני טבוע בבשרה. זו אהבה יחידה במינה. תכתבי בבקשה, אני אומר לך, עוד יבואו לראיין אותך. את מדווחת מן השטח. את תספרי על האהבה הזאת, בין בחורים דרוזיים ליהודיות. יש המון כמוני. אני הצלחתי להישאר במסגרת הדרוזית ולא יצאתי ממנה, אבל לבי, לבי, הו לבי, לנצח נמצא במקום אחר. טוב, זו לא חוכמה. זה חלק מן האמונה הדרוזית, היכולת להפריד בין הגוף לבין הנפש, האמונה בגלגול נשמות. אימצתי בחום. אני חי כאן ובעצם אני שם, שם איתה. תכתבי בבקשה, ואולי כשאראה את סיפורך מתפרסם אחוש סוג של השלמה. את תספרי את סיפורי ואני לא אצטרך לשאת את כאבי בבדידות..."

לו ידעו החכמים הזקנים שישבו דרך קבע באלדיוואן, גלגלו את המסבחה סביב אצבעם ושבו לספור את החרוזים, את אשר התרחש בלב בני הנוער, אולי היו עוצרים במעט את מלאכת הגלגול. בשעה שהחזיקו את המסבחה לא נזקקו לעישון סיגריה. הייתה זו הקלה, שעשוע שסב סביב שלושים ושלושה חרוזים צבעוניים, כמניין חיי ישו. המסבחה יכולה הייתה להעסיק את היושבים שעות ולהרחיקם ממעשי שטות כגון שתייה או עישון מיותר ומזיק לבריאות. לו ידעו כיצד תוהה הנער שרץ ברחוב באותה העת בה הם מגלגלים את חרוזיהם, תוהה בין העולמות, אולי היו נועלים את שערי היציאה מן הכפר לעולמים ומתנתקים מן העולם החיצון. אולם החברה ינקה את עולמה גם מן הקשר עם היהודים, התחייבה לחבור בנפשה ובגופה לכל מה שישראלי. וגם הנער הקטן, משום מה, הפנים יתר על המידה מחויבות זו, עד תום.

בכפר הקטן לא נולד לתוך הוויה תרבותית עכשווית. חנויות המזכרות לתיירים היו מקום ההתחככות של ילדי הכפר עם הזרים. התיירים, הישראליים במיוחד, טיילו בין החנויות, והוא ספג את לשונם והעניק לחכו מלשונם בלא שהרגיש בזאת. משהגיע הזמן לפקוד את ספסל הלימודים שינה אורחותיו. בסיום יום הלימודים לא שב מיד הביתה, אלא היה יונק את רחובות העיר הגדולה כמו תינוק. מנסה ללמוד עוד ועוד על מכמני העיר. לא יכול היה לשקוע שעות ברחובות הזרים, כיוון שהיה עליו לשוב עד רדת החשכה לכפר הקטן. להיכנס בעד הדלת כמו כל דרוזי. בתחילה יצא בגפו אל המרכזים העירוניים. במיוחד סבב במרכזי הקניות החדישים, או עלה וירד ברכבת התחתית. בשעה שהיה שב אל הכפר הייתה אמו בודקת את מראהו ומבטה היה יורד עד עמקי נשמתו. הוא היה הבן הקטן מבין תריסר ילדיה וכל שיערה בראשו חפופה הייתה על פי מידת אהבתה. את ריחה הסמיכה אליו, וידעה, שהריחות הנספגים בו עתה הולכים ומוחקים אט אט את מורשת האבות. ידעה שישנו סוד קטן אותו הוא מחביא מפניה, סוד קטן שהלך וגדל למימדי ענק, סוד שהיה חגור על צווארו. היא ידעה שיום אחד, באופן כלשהו שלא היה ברור לה ממש, ייאלץ להשתחרר מן המועקות הללו, שנערמו כמו שקים עלובים תחת עיניו. אף לא פעם אחת הוציא מפיו מילה או חצי מילה על אהבתו לעיר הגדולה, על החיים האחרים שטווה לו בהיחבא שם, בין יציאותיו מן הכפר. הדרוזי יודע לשמור סוד. הדרוזי יודע לבטוח רק במי שנותן מבטחו בו, וסודות מן הסוג שהחלו נרקמים אצל סאמי לא היו סודות שניתן היה לשחררם לאוויר הכפר. האם הייתה מכינה לכבוד סאמי הקטן מאכלי אהבה בשובו מיום הלימודים בשעות אחר הצהריים או הערב. לשה ברכות פיתות דקיקות ופריכות, שניתן למרוח בהן מעט שמן זית או לבנה. בשר, בורגול, טאבולה, מריחה מעלי פטרוזיליה רעננים ומיץ לימון טרי. חמצמצות נעימה לחיך. ישב סאמי והתענג על מיני נגיסים קטנים בטעם פלאפל. ישב ובעיני רוחו עלו תמונות היום בהן חזה בעיר הרחוקה. עם שובו לכפר היום שינה תכונותיו למעטה זיכרונות. בעדינות קיפל את חוויות היום. ניתן לחלק את היום לשני חלקים - הדרך לשם והדרך משם. בדרך לשם ספג בדרך כלל את ריחות הבוקר, את ריחות העשן שהבליח האוטובוס הישן. בשובו אגרו ליבו וגופו הקטנים את כל המראות שעבר משך היום כולו. רחובות צרים ורחובות שנפתחו ליד רמזורים בעליות השונות של העיר הגדולה. מפגש בין עיר תחתית שנגסה בה לשון ערבית, עיר כרמל או עיר הדר, שבהן נגסה השפה העברית. חנויות ורחובות השוק הנשקפים במסע האוטובוס, סוחרים שצעקו בגרון ניחר "הכול בזול!" בימות החורף נתלו סוודרים צבעוניים על קולבים ובימות הקיץ גופיות צבעוניות. בכפר היו מוכרי החנויות משתדלים למכור תלבושת מסורתית ושטיחים ארוגים במלאכת מחשבת. כאן עודפי ייצוא שהובאו מחנויות רחוקות ולעיתים עודפי ייבוא מסין או הודו. בשעה בה טייל בסמטאות הכפר טסה נשמתו לריחות העיר, דמיין לעצמו שהוא בעיר זרה, ולא ילד שהפך לנער בכפר הולדתו. דמותה של וורדה שבה ועלתה בשיחתנו. בתחילה באופן מעורפל ולאחר מכן לבשה פנים ומידה גדולות ממה ששיערתי. סברתי בתחילה שהייתה אהבת נעוריו, כמו בשירו של שלום חנוך, אהבה שלא נאמרת, שלא נוגעים בה, שלא יודעים אותה. אהבה נשמרת ולא נודעת. בגיל ארבעים וחמש נזכר בילדה אותה פגש בפתח האוטובוס, אי שם בשנות השבעים של המאה העשרים. נזכר בפגישה הראשונה. ואם נדמה היה בתחילה שנזכר כדי לספר לי, הרי ככל שרבו שיחותינו ידעתי, שזו שגרת חייו, הזיכרונות. תיארתי לי אותה כילדה בחצאית ארוכה, מבוישת קמעא, שעוד מעט תצא לביתה עם סיום יום הלימודים המעייף. מי שהכיר את סאמי בכפר הדרוזי הקטן, ידע שהוא בנו של השייח' הידוע. עד גיל חמש עשרה היה כמו כל ילדי הכפר. למד במסגרת דתית, אם רצה ואם לא רצה. את השנים הראשונות עבר כמו כל ילדי השכנים. בחדר אחד למדו את חוקי הדת. סאמי הקטן מסתובב בין שבילי הכפר, רץ אחרי כדורגל, מנסה ללמוד קצת מסדרי החיים השמורים רק לעדה. כל כך בקיא היה בחוקים וכל כך האמין בדרך עד אשר לא ראה שמעבר לגבעות שוכנת עיר חדשה, עיר קורצת ומפתה. בימים בהם הילך בין הסמטאות ויצא אל הגבעות עם עדר הצאן של אביו, לא יכול היה לשער כי במרחק קצר נוצרים חיים אחרים, ללא תכתיבים וללא מוסכמות המגבילות את חיי הפרט.

לעיתים דמו בעיניו השיחות בשיעור הדת מיותרות וחלם להשתרע בין שבילי ההר ולשאוף מעט אוויר הרים לחיי נצח. הטבע קרץ לסאמי יותר מן החדר הסגור. הלימוד היה נטל בל יתואר והעולם האחר חיכה בצומת, ביציאה מן ההר. לא חלף זמן רב עד אשר יצא את הכפר הקטן והחל נוסע ללמוד בתיכון בעיר. אוטובוס ישן היה מקרטע בין שבילי ההר, עד אשר היה מוצא דרכו לעיר ואם בישראל. יצאה נשמתו בנסיעה ספוגת העשן, עד שהגיע ללימודים תקוף כאב ראש איום. הניח את הציוד על גבי השולחן והתחיל את יום לימודיו יחד עם כל ילדי הכיתה החילוניים.

אמצע שנות השבעים של המאה העשרים, מפגש ראשון בינו ובין ההוויה הישראלית, נערות שישבו לצידו בכיתה פצחו בצחוק והוא התבייש לומר להן ששמו סאמי, על כן שינה שמו לרון. מיום שהפך לרון פיתח שתי ישויות, האחת מתקיימת בכפר הקטן והשנייה מתנחלת בשעה שכבש את ספסל הלימודים. הפיצול הזה הפך להיות לטבעו העיקרי. על כל שיעשה מעתה בחייו יחשוב פעמיים, האחת כדרוזי והאחת כישראלי. לא ייתן לעצמו מנוחה מן הישראליות וירצה להיות אחד משלנו, כמו כולנו. משיכתו הגדולה הייתה דווקא לשפה העברית. אם עד למפגש למד בעיקר ערבית, בכפר, כאן החל טועם את אוצרות הספרות העברית. המורה לימדה על "הבריכה" והוא שחה, יחד עם צפרירי הבוקר, בבריכת הגן. התמונות, שהיו לא רק תמונות מספר שיריו של ביאליק אלא תמונות מחייו, הפכו חלק מהווייתו. מוזר היה למצוא אותו משרבט לעיתים מספר שירים בעברית, רק כדי ליצור רושם על הבנות. הייתה זו התנהגות של ילד דחוי, ילד שנקלע לסביבה זרה אך ביקש לעצמו מקום מבטחים בין ילדי הכיתה. ניסיונו של סאמי להיות שייך לחברה הישראלית הוא ניסיון להטביע את החוויות הישראליות של אותם ימים בזהותו הדרוזית. אימוץ סגנון הלבוש של הצעיר הישראלי, וכן, גם חוויית ההתאהבות, ניסיון האהבה החופשית של שנות השישים, לא עצר בשערי הכפר, כפי שציפו כוהני הדת, אלא חדר לעולם הצעירים בלא שהרגישו בכך, בלא שרצו. שנים של ניסיונות התקבלות הניבו פירות בעקבות הפגישה המזדמנת עם ורדה ליד תחנת האוטובוס.

"מה השעה?" כך, בזו השאלה, החלה נרקמת ביניהם שיחה. סאמי בן התשע עשרה, סטודנט במחלקה למשפטים בעיר הגדולה, ניסה לשלוח לכיוון הצעירה שאלות שספג מן ההווי הישראלי, שאלות ששקעו בו בימי התיכון. כל כולו חזות ישראלית, מכנסי גברדין בצבע ירוק, שערו מסורק בקפידה וחולצה צבעונית ברוח הזמן. לא היה אות לנוכחות אחרת במבטאו, לא היה תו כלשהו שיסגיר את עדתו. "המתן רגע" ענתה הנערה הצעירה בקול מהוסס והסירה את התיק מעל גבה. הפשילה את שרוול החולצה שנמתח עד כפות ידיה בשל הצביון הדתי שעטתה. "עכשיו השעה שתי דקות לשלוש". מכאן החל ליבו רוקם תוכנית חדשה. פניה האירו לו והוא, בעיניו הירוקות, סבר שכבש את ליבה. מין תמימות חונקת הייתה לסאמי, תמימות שביקשה להשיג את כול העולם שהונח לפתחו. תכנן לקחת את הנערה לקולנוע, לחבק אותה בעת הקרנת הסרט, סיפור אהבה מאת אריך סגל, לנסות לעניין אותה ויהי מה, רק לא לשוב באוטובוס המזיע עד לכפר הקטן. לחזור הביתה היה לחזור בזמן, היה לחזור לאמונות שרווחו דורות רבים, לחזור להוויה תרבותית אחרת, חסרת חופש. לחזור הביתה היה להינתק מן החוויות שטעמן אחר, אסור אך מהנה. עמד כמה דקות, מנסה לברר האם היא עולה לאוטובוס הזה בקביעות, ואכן לא טעה. הביטה ועיניה מלאו בהבטחה ליום המחר. היא תבוא לכאן כל יום, כי היא מסיימת ללמוד בתיכון הדתי, ועליה לעלות על האוטובוס היוצא מן התחנה הזאת למקום מגוריה. פגישות חטופות בנווה שאנן, בקומה השביעית. כאשר התבגרו קנה מכונית פולקסווגן ישנה. הם שהעניקו לסאמי פתח מילוט מחיי הכפר.

"תכתבי עלי," ביקש סאמי. בהשתדלויות שלו סיפר לי שגילה את אחותו התאומה. "את נפשך אני יודע, את צריכה לכתוב עלי, וברגע שתסיימי לכתוב אני אהיה שחקן קולנוע. רק את יודעת לכתוב, ורק אני יכול להגשים לעצמי את החלום. כך זה יהיה. את תכתבי את הסיפור שלי. ובבוא היום אני אככב בסרט על האהבה הדרוזית האסורה, בין הדרוזי ובין היהודיה. את שמעת על הסרט 'הכלה הסורית?' אני אככב בסרט 'הכלה היהודיה לחתן הדרוזי'. לא יכולתי להינשא לוורדה היהודיה. גם אם הייתי רוצה לא יכולתי. את יודעת מה קורה לדרוזים שמתחתנים עם יהודיות? הם מנודים מן הקהילה הדרוזית, נזרקים לנצח מן המסגרת החברתית."

ורדה לא הייתה אלא נערה בת שש עשרה, קולעת שערותיה הזהובות לשתי צמות ויוצאת בוקר בוקר אל הגימנסיה, במעלה הר הכרמל. סאמי היה לא יותר מצעיר דרוזי בן כפר, שהספיק כבר להתגלגל בעיר הגדולה לא מעט פעמים. הוא סיים את לימודיו בתיכון בעיר. הייתה לו כוונה להמשיך ולהשכיל, כיאה לבן כהן הכפר. חייו של סאמי התאפיינו בשגרה דרוזית. כל הדרך לביתו יכול היה לפתח לעצמו תמונות עתידיות, על סמך תמונות העבר, על החיים שנכונו לו עם הנערה הקטנה. היא תהיה האישה של חייו והוא לא יוכל להראות אותה לעולם. כמו האישה ההיא מחלומו, האישה שהוא מנסה להחביא שנים רבות, אשתו מחייו הקודמים. שרה צפה ועלתה בכל מיני רגעים מביכים. שרה יכולה הייתה לעלות כאשר ישב ושוחח עם בנו ושרה עלתה לתודעה כשטייל בין שבילי הכפר. שרה הלכה עמו יד ביד ואיש לא ראה אותה. כך הנערה ההיא, מן העיר חיפה, תלך עמו יד ביד בין שבילים נסתרים ואיש לא ייראנה, כי אסורה היא עליו, אסורה לעולמים.

כאשר אני כותבת את השורות המשונות הללו אני תוהה על האיסורים הללו, שנחתו על העולם, האוסרים עלינו להתראות עם בני אדם אחרים, המחייבים אותנו להתחבא כל הימים ולהמציא כל מיני סיפורים כדי להגן על עצמנו מפני עצמנו. "תכתבי עליי עוד ועוד", מעין נבואה שמגשימה את עצמה.

בתוך התחושה הזאת שאלתי את סאמי מה היה בחייו הקודמים? צריך להבין שכל מה שהיה לפנים הוא מעין מפתח למה שיש לנו עכשיו, שאיך שאנו מציעים את המיטה, כך אנו ישנים עליה. ואם זו מיטה חולה או בריאה, אם זו מיטת אהבים, מיטת חיים או כל סוג של מנוחה, היא בהחלט המקום הנכון להתחיל. אז מה היית קודם, שאלתי את סאמי? וביקשתי ממנו שישלח אליי אותות על מנת שאכנס לתוך דמות שנשקפה לי. למרות שיכולתי לצאת ולפגוש את סאמי העדפתי לשמור אותו בתוך מסגרת מצומצמת. העדפתי שאת החיים הוא ימלא באמצעות האותות שישגר אליי במרחבי האינטרנט. היה זה מפגש לא מכוון. אהבה למילה העברית מצד שנינו, כל אחד מנקודת החולשה שלו. הוא בניסיון להיאחז בישראליות שלו, הפך לטרובאדור מודרני, שר שירי אהבה ומנגן על אכזבה וכאב. ואני, בניסיון החטטני שלי ובניסיון שלי למצוא פורקן, התחלתי לכתוב עליו. בחור באמצע חייו יושב ועושה מולי חשבון נפש, עד אשר כמעט התבייש בפני וניסה לומר לי בכל נימי נשמתו שכל שהתרחש בחייו היה מעשי חסד ואהבה. ובעצם, ישב והסתתר מפני כל שיכול להשיג והפך עצמו לשפן קטן, רק בכדי לזכות בחסד השבט.

"לא יכולתי לעשות זאת לאבי הכוהן הידוע. את חושבת שאני הצלחתי לשכוח את ורדה? לא, לעולם לא אשכח אותה. היא נמצאת אתי, חיה אתי כל הימים, גם אם אינה רוצה, אינה מצליחה להשתחרר ממני. אני לנצח איתה. ברגע שקידשתי אותה והייתי איתה היא לא יכולה להיות עם מישהו אחר בלא שאהיה איתה שם. אני טבוע בבשרה. זו אהבה יחידה במינה. תכתבי בבקשה, אני אומר לך, עוד יבואו לראיין אותך. את מדווחת מן השטח. את תספרי על האהבה הזאת בין הדרוזים לבין היהודיות. יש המון כמוני. אני הצלחתי להישאר במסגרת הדרוזית ולא יצאתי ממנה. אבל לבי, לבי, הו לבי, לנצח לבי נמצא במקום אחר. טוב, זו לא חוכמה. זה חלק מן האמונה הדרוזית, אימצתי בחום. אני חי כאן ובעצם אני שם איתה. תכתבי, בבקשה, רק עלי."

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג