אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בתור לרופא - סיפור


קטגוריה: 

ארנקה נח, חפון בידיה, עשוי עור או אולי חיקוי עור, גודלו כגודל מחברת קטנה, עורו מקולף מעט בצידיו, זוהרו עמום מעט. ידיה אחזו בו כמעט בחוזקה, בסמוך לגופה, ברוב חשיבות, לא כשומרת את כספה קרוב ללבה אלא כשומרת על סדר, על ארגון והיגיון. ישיבתה הקרינה משהו מן הנחישות המאופקת, אוספת את גופה לכדי יציבה ברורה, רגליה שכולות יחדיו, גבה נשען בזהירות על סעד הספסל. היא אינה מתרווחת, מחכה, מחכה בסבלנות ראויה, לרופא. לעיתים זה נראה זמן ארוך מידי אבל יש לחכות – לבסוף הוא יגיע. יש לי סידורים בבית, אסור לי לשכוח, מוחה מקיש לה על צדעיה. שייקה עוד מעט יגיע ונצא מכאן. מחשבה זו ,שחלפה במהירות גדולה מידי בראשה, העבירה בה זרם לא ברור של התרגשות. זה בטח המרק, שכחתי אותו, אבל הרי הוא מוכן לא? מה עם ההזמנות לחנות? לרגע הוצף ראשה במחשבות, שיטפון שגדש את כותלי מוחה. רגע, רגע, מלמלה, לאט, יש זמן, הרופא עוד לא כאן. חיזקה את ישיבתה, ליטפה ללא משים את ארנקה וחייכה בנימוס לגברת שחלפה בסמוך לה, מתגלגלת בכבדות מעל התומך המתכתי שבקצהו כדורי טניס קרועים. זה טוב לעבוד, זה חשוב לעבוד. אני לא צריכה לחשוב יותר מידי, אני לא אוהבת את זה. העיקר הבריאות, שנהיה בריאים, שהילדים יהיו בריאים. ניסתה להיזכר בהם, להעלות את פניהם מול עיניה, אבל לרגע עלו פנים אחרות, הרבה פנים, מוכרות מאוד אבל לא בכולם נזכרה - אמא? אבא? דוד? חנה? חנוך? חלקם צעירים, חלקם מבוגרים, הסדר אבד. טוב, אני עייפה, מלמלה לעצמה. אני ניגשת לנוח. כמעט קפצה ממושבה, אבל משהו עצר בה והחזיר אותה למקומה בחוזקה – גופה היה עייף מידי, מנוסה מידי וכרגע תובעני מידי. לאט לך, גברתי. אין ביכולתי לנוע כרצונך כרגע. נלך ולבסוף אף נגיע. התרוממה בשנית, גופה ניסה בכוח להתמתח ואולי נשק לכדי מטר חמישים ושמונה סנטימטרים. פעם הייתה מתוחה יותר. זרקה מבט יהיר לראי שעמד והשקיף עליה. זאת, לא יכל הראי לראות, לבטח לא להתווכח. אולי גם הוא עייף מכל אותם העוברים מולו ודורשים את קרנם חזרה. אין הדבר באחריותו. זה מה שיש כרגע, זה מה שיש לי להציע. האחריות היא שלכם.

היא זרקה מבט בשנית לראי. רגע, גברתי, זעק לעברה. אם תתבונני טוב יותר תראי כמה צעירה ויפה את, שערך שופע, צבעו כהה. גזרתך מתוחה ותמירה ופניך מלאות הבעה – כה שקטה וכה חזקה עד שתכבוש את לבבו של כל גבר. ראי, אחרי מה שעברת. אמנם אירופה רחוקה מכאן אבל איננו יכולים לשכוח והכאב רווה את נפח לבבנו. כן, את עדין רזה. יש עוד להבריא, אבל מזג האוויר כמעט קיצי פה – ובשטוטגרט ישנם בחורים צעירים מלאי חיים. צאי החוצה, הדחיקי לרגע את הכאב ואל תדאגי, הוא לא יעלם, רק נח לרגע. עזוב, בחורים לא בראשי, לא עכשיו! מה, לא שמת לב לחייל הצעיר הזה, כיצד הוא חייך אליך? אי אפשר לפספס. כה הדור במדיו, אותותיו נוצצים בשמש. אבל גם הוא עייף. גופו ניסה להסתיר זאת אבל הכול ניבט דרך עיניו. גם את הסתכלת אליו. אל תברחי. הוא חייך אלייך, רק אלייך, אי אפשר לטעות. אין לי זמן עכשיו, אני צריכה לחזור, פלטה לראי. אני לא רוצה לחשוב יותר מידי, זו הבעיה שלא עובדים. יש זמן לחשוב מדי, מאוד מיותר. נפנתה. גופה נענה לבקשתה, אך ליווה אותה ברעידות קלות בעודה פוסעת לאט ממה שרצתה באמת. אני צריכה לנוח.

חנה?!..חנה?!.. לפתע פילחה את חלל האוויר קריאה. היא הבחינה בשתי דמויות שהתקרבו אליה. נעמדה מעט בחשש וחיכתה שישילו את הצלליות מעליהם. חיוך רחב מילא את פניה כשהבחינה בפניו של הבחור הצעיר יותר. תחושה חזקה של חמימות מלאה אותה, היכרות, בית ואולי מרק חם העומד על הכירה, ממתין לטיפולה. או אולי זה החייל משטוטגרט, בטח יש לו משפחה. הרי המשכנו להיפגש אחר כך עם הילדים, לא? הצעיר שבינם ניגש וחיבקה בזהירות. בואי נשב כאן בחצר, נורא נעים היום. מחויכת ומוצפת הידקה את ארנקה ופסעה אחריו. רשמים חלפו במוחה, ניסתה להורות על סדר, אך אלה היו נעימים מאד והיא התמסרה לתחושותיה. נאחזת ברושם, מחבקת אותו ונהנית ואז תופסת באחר וגם עליו מתענגת. חברים, אחים, ילדים ונכדים, הכול באחד, כל כך הרבה. רגע, עוד רגע הכול יסתדר. כמה טוב שהגעת, הרבה זמן לא ראיתי אותך. כמעט שכחתי איך אתה נראה. מה שלומך? כולם בריאים? הכי חשוב שכולם עובדים, כולם בריאים. עוד מעט שייקה ייקח אותי הביתה. רק צריך לחכות לרופא, הוא עוד יגיע, הוא מאוד נחמד. אבל די, אני רוצה הביתה. דיברת כבר עם שייקה? הוא כבר פה?

...כמעט כמו בעבר, חשב לעצמו הצעיר בעוד המבוגר פורש לו ומניח להם לנפשם. טוב, לא ממש כמו בעבר, אבל העבר נראה רחוק מידי, מנותק מידי. איך באמת היו הדברים בעבר? תהה כמעט בקול רם. הוא חייך ברוך אל האישה המבוגרת וליטף את כף ידה החרושה בורידים ונימים כחולים, הזרועה בכתמי שמש. עיניה החומות נעו, פעם אליו ופעם אל עברה. לא תמיד ידע להבדיל בין שתי הנקודות. עבר זמן רב כל כך מאז היה ילד והוא ניסה, אפילו בכוח מסוים, להיזכר בה, פעם, כשהייתה אחרת, וזיכרונותיו בלבלו אותו. הדמות שזכר הייתה שקטה אך חמימה, טרחה הרבה מאוד סביב השולחן, באופן שהיה אפילו מלחיץ לפעמים, אבל אולי זהו זיכרון צעיר מידי? שייקה היה הקולני והיא הייתה הנאווה, אשת חברה למופת, אם עסוקה וסבתא עדינה וחמה. אך מה מעבר לכך? מה נשאר לו מעבר לכך? הוא ניער מחשבות כגון אלו ממוחו. אין זה המקום או העת לזאת. הגעת, לא הכריחו אותך. למעשה כמעט היחיד שמגיע, אז מדוע אתה כאן? לא תמיד ידע לענות לעצמו על השאלות הללו. למעשה גם הוא לא פקד רבות את המקום. לא תמיד מצא את הסבלנות הראויה להגיע לשם. ממילא זה חסר משמעות עבורה. הרי היא עוברת למציאות אחרת עוד בטרם הוא עוזב. אחיו היה פוטר את הביקור. אתה רוצה להיות שם? תגיע בעצמך. אני ניסיתי רק פעם אחת וזה הספיק לי.חייב היה לציין בפני עצמו כי למעשה רק פעם אחת או אולי פעמיים הגיע כי באמת התגעגע, התגעגע למשהו שכבר לא ממש זכר. לרוב היה זה הקול הפנימי, או אולי קול המצפון, שדחף אותו. לעיתים רצה לומר לעצמו כי הייתה זו הסקרנות – סקרנות שכלתנית גרידא, אבל כמובן, מה לעשות, גם זו הייתה מהולה ברגשות אשם. הוא ראה את ההתאבלות עליה, על מותה האיטי. איך הויתור הכואב על נוכחותה בקרבם חודר לכל. לא כעס, לא רצה למחות, גם הוא התאבל, אבל עדין המשיך להגיע, למה? לא כל כך ידע ואולי לא ממש רצה לדעת. היום התגעגע, לפתע, ללא כל אתרעה, ללא כל חשיבה ממושכת ומקדימה. הסיט את הרכב ממסלולו, פנה אליה ומצא את עצמו עומד בפתח המעון.

הוא התבונן בה. נראה כאילו הזקינה במהירות רבה מידי. כאילו הבינה כי הסוף אינו רחוק עוד וגופה הסיר את כל העכבות המותירות אותנו חיים עד בוא רגעינו האחרונים. עיניה החומות, שלמתבונן הרגיל נראו רגילות וזקנות, הפכו אטומות בעיניו. הצבע החום והנעים שקרן מעיניה השתלט, עטף את כל המרחב הקיים השמור לרוב לעכשווי. סגר את הפינות העירות והותיר רק אישון שחור קטן הממוקד רובו בשלל זיכרונות קטועים ומבולבלים מן העבר. נו, אז מתי אתם באים לקחת אותי? שייקה כבר אמור להגיע, ניסע הביתה ונאכל צהריים. כבר הרבה זמן שאני מחכה לו, המשיכה בקולה העצור והשקט, הוא צריך להגיע כל רגע. הרופא יקבל אותי, אני צריכה לחכות לו. אני כבר לא רוצה להיות פה, מספיק, אני רוצה ששייקה יחזיר אותי, ראית אותו? תחינתה של האישה הזקנה הכאיבה לו והפתיעה אותו - משהו שם בפנים, בראשה, כאילו התביית על התדר הנכון, ולרגע אף דמיין כי השחור המרוכז שבעיניה גדל לרגע. הוא ניסה לשנות את הנושא, לרוב לא היה הפעיל בשיחתם. הוא נתן לה להוביל בשבילי זיכרונה הקטועים ופשוט צעד בעקבותיה. כרגע, נראה כאילו רצה, כאילו הבינה, מולו, את מלוא כובד משקל מותה, את מלוא עיזבונה, וניסתה לרגע להיאחז במשהו שאינו קיים עוד. כיצד מתמודדים מול פיכחון לא צפוי ותובעני שכזה? בעולם כמו זה, המייצר גבולות בין השפוי לחולה, עדיף לחולה להיוותר מעבר לגבול, רחוק ככל האפשר. כל ניסיון מעבר ירעיד פה את הקירות – הפיכחון הוא מן השטן. אומללה שכמותך, הרי שייקה כבר לא יגיע, אף אחד לא יגיע. חש את הייאוש מדגדג את מיתריהאשם שלו, אותם ניסה להרדים בכל פעם שהגיע לשם.

את לא עייפה? שאל אותה ברוך. היא התבוננה בו ונראה היה כי נשימתה נרגעה במעט. לרגע אף היה נדמה לו כי הצבע החום הבטוח חזר והשתלט על החללים שבעיניה, השמורים עבור המפוכחים. אז כולם בסדר? כולם עובדים? זה חשוב לעבוד, אני מתגעגעת לעבודה, ככה אני לא חושבת, אמרה והשתתקה. הם המשיכו בשיחתם עוד שעה קלה. דמותו של הצעיר הוחלפה ושונתה בשלל דמויות שונות. הוא לא התנגד לכך וכהרף עין קיבל על עצמו את בגדיהם ואת שבבי אישיותם, אותם ניסה להבין ולחשוף מבעד לזיכרונותיה הסתורים של האישה הזקנה. לבסוף גם הוא התעייף מן המרדף הבלתי פוסק אחר הזמן. בואי, אני אקח אותך לחדר, הגיע הזמן לנוח. הזקנה התרוממה לאיטה תוך שהיא אוחזת בזרועו באופן בו אוחזות גברות באצילות את זרועותיהם של מחזרים. הם פסעו להם, חולפים בחצר הקטנה ונכנסים אל המסדרון הקצר. כשיגיע הרופא, שייקה יגיע וייקח אותי הביתה, אמרה. בטח, השיב לה, עכשיו נלך לנוח. הצעיר ליווה אותה עד לחדרה, היא נכנסה פנימה והוא חזר למסדרון וחצה את החצר הקטנה. להרף עין עוד הסב את ראשו לאחור, ואז יצא החוצה מן השער.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת