אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עם אהובתי על המרפסת - סיפור


קטגוריה: 

ישבתי עם אהובתי על המרפסת, מול האגם, ליד מטעי הבננה. זה הרגע שחלמתי עליו. אחרי כל הטיסות, הטרקים, הטרמפים במשאיות קופצניות עמוסות אנשים ותרנגולות שנועדו להשביע את תאבונה למסעות, אפשר סוף כל סוף להירגע בשמש, בנוף המושלם הזה, עם שייק אננס ביד. הבטתי בה, ירכיה החשופות והבהירות, עיניה המנומנמות, חיוכה המדושן... שדיה, שמבואותיהם החלקים נגלו מבעד לגופיה שלבשה. כל אלה האיצו את זרימת הדם לאיבר מסוים בגופי, עד שזה התקשה ובלט באופן בלתי ניתן להסתרה שחייב טיפול מיידי. שלחתי יד חרישית אליה, נוגע בעדינות בברכה, מטפס וחולף כבדרך אגב על מפשעתה, בטנה ושדיה. קצוות פיה נמתחו עוד ועוד אל לחייה, יוצרים גומות קטנות. זהו! זה הסימן עבור ידי השנייה להיכנס לפעולה. רכנתי אליה בכוונה לנשק אותה. לפתע הרימה אהובתי את ידה באוויר, ולפני שהבנתי למה ומדוע הנחיתה אותה בעוצמה על ירכה. "קוס אמק," סיננה, "היתושים האלה". נרתעתי לאחור, והיא בשלה, מחטיפה לעצמה מכות הגונות ברגליים, בגב, בצוואר ומתחילה להתגרד. "אתה יכול להביא לי את הדוחה יתושים?" "יתושות", עניתי, "רק היתושות עוקצות". "יתושים, יתושות, מה אכפת לי. רק תביא את זה כבר". החומר לא עזר, למרות שבחנות בארץ המוכר אמר שזה "סוף הדרך" בהגנה מפני יתושים, הפתרון הסופי, ובגלל זה הוא עולה פי שתיים וחצי מהתכשירים האחרים.

על רגליה החלקות של אהובתי הופיעו נקודות אדומות ונפוחות, פניה זועפים וכל היום היא מתגרדת. מתגרדת בחדר, מתגרדת במרפסת, מתקלחת ומדווחת לי כמה זה מגרד לה. מתגרדת גם כשלובשת את השמלה השחורה, ומתגרדת כשאנחנו מתיישבים במסעדה של המלון לארוחת ערב. לרגע קל היא הפסיקה להתגרד. זה קרה כשגבר גבוה וחסון, שיערו משוח בג'ל, לבוש חליפה מהודרת, עבר לידנו. אני משוכנע שהם החליפו מבטים. "את סובלת, אהובתי?" הנהון עקום פנים ושליחת יד מגרדת אל אחורי הברך היו מעני. עצמתי את עיניי תוך כדי טעימת מוס השוקולד, ודמיינתי אותנו בימים אחרים, פחות מוכי יתושים.

"excuse me, i can see you’re suffering from the mosquitoes"

פקחתי את עיניי למשמע המילים שנאמרו במבטא לטיני בולט. זה היה הגבר שעבר לידנו מוקדם יותר. אהובתי הסתכלה אליו וחייכה. "maybe i can help", הוא אמר. שנינו התבוננו בו, כל אחד מאיתנו בדרך אחרת. "i have a special power. i can kiss a mosquito bite and it’s gone. may i try?" הוא שאל, כרע על ברכו והחווה כלפי רגליה. עמדתי לאמור "no way, jose", אולם אהובתי הקדימה אותי והושיטה רגל לעברו, מרימה מעט את שמלתה הלא ארוכה ממילא וחושפת את ירכה המנוקדת. הגבר הלטיני חייך אליה, אחז בעדינות בקרסולה, והחל מנשקה במקומות השונים בהם הופיעו הנפיחויות. "איזה מין גבר אתה?" חשבתי לעצמי, "תעשה משהו, עכשיו!" אולם אז הבחנתי לתדהמתי שאכן, עם כל נשיקה נעלמו העקיצות. אחרי הרגל הראשונה הוא עבר לנשק את הרגל השנייה, ואחר כך הם הלכו לרקוד, כשמדי פעם הוא היה מנשק את אהובתי בעורפה, בכתפיה או בצווארה, פעם אחת מאחורי האוזן (לא זכרתי אם הייתה שם עקיצה בכלל). אחרי שרקדו הם יצאו מהמסעדה. קראתי אחריה. היא הסתובבה ואמרה בשמחה נבוכה – "יש לי עוד כמה עקיצות שאני צריכה שהוא יטפל בהן. אני מצטערת, אבל אתה יודע שעם כל העקיצות האלה, אני פשוט לא יכולה לחיות".

חזרתי לבדי לחדר. פנס רחוב חיוור ומכוניות מזדמנות האירו במקוטע את החדר האפל. שכבתי על גבי והתבוננתי שוב ושוב כיצד תואם רעש המכוניות את תנועת האור המזגזג, מטפס ומתעצם על קירות החדר, עד שמגיע אל פינת התקרה, מתקפל ובורח אל מאחורי ראשי בדיוק באותה העת בה היה עובר שאון הרכב את נקודת השיא. כשלא עברה מכונית הסתכלתי אל פנס הרחוב הלבן. המוני יתושים סבבו סביבו. לפתע שמעתי, קרוב אליי, את הזמזום המזיק. "בזזזזזזזזזזזזז....". ניסיתי להעיף בידיי את היתוש הלא נראה שבאזור האוזן. הרעש דעך לרגע, אך התחדש מייד. "בזזזזז....", "בזזזזזזז...". הנפתי את ידיי כמו משוגע, ליד האוזן, מצד לצד, למעלה למטה, בלי הפסקה, ללא הועיל. הזמזום לא הפסיק, ומרגע לרגע הרגשתי איך הגוף שלי מתכסה בעקיצות. התחיל לגרד לי, לגרד בטירוף בלתי נסבל. לא חשבתי יותר על אהובתי. אם כבר, חשבתי על אותו גבר הלטיני גבוה ואמרתי לעצמי שברגע זה אני מוכן שינשק אותי בכדי שהסיוט הזה ייגמר. לא עצמתי עין כל הלילה. נלחמתי במקביל ביתושים הבלתי נראים ובעקצוצים והגירויים ההולכים ומתרבים על גופי. בבוקר, כשהבטתי במראה, נבהלתי. הייתי מכוסה כולי נקודות, כמו חולה באבעבועות, נפוח ואומלל. חיפשתי במדריך הטלפונים שהיה בחדר רופא קרוב וניגשתי אליו. הרופא, איש מבוגר וחביב עם זקנקן ומשקפיים עגולים, בדק אותי ואמר באנגלית עילגת שהעקיצות יעברו תוך יומיים-שלושה, בתנאי שאהיה מוגן מחדשות. הראיתי לו את דוחה היתושים המשוכלל שלי. הוא גיחך, זרק אותו לפח והוציא מהארון חליפה שחורה גדולה, עשויה רשת צפופה. היא הזכירה חליפת סייפים או כוורנים, אלא שלא הייתה לבנה. "אתה צריך לשלם עבורה עכשיו, ואחר כך לבקש החזר מהביטוח" הוא אמר, "אני אכתוב לך אישור ". אמרתי לו שלפני הלילה האחרון לא נעקצתי באופן קשה כל כך. לא נעקצתי בכלל, למעשה. שאלתי אותו למה לפני כן זה לא קרה. הוא שאל אם השתנה משהו הלילה, וסיפרתי לו על אהובתי שעזבה אותי. הוא הנהן בהבנה, וכשחשבתי שהוא מבין את כאבי אמר: "כנראה שלה יש דם מתוק יותר משלך, ולכן כשאתם ביחד היתושים מעדיפים אותה". "יתושות," אמרתי. לבשתי עליי את החליפה ויצאתי מהמרפאה. היתושים כבר לא עקצו אותי, אבל היה קשה להמשיך ולטייל עם הרשת הזאת. היא הייתה מסורבלת והקשתה עליי לנוע בחופשיות, שלא לדבר על המבטים שננעצו בי כשהסתובבתי ברחוב. החלטתי לחזור הביתה, מקום בו ידעתי שגם אם יש בו יתושים, אחטוף עקיצה אחת או שתיים. לא יותר.

הגעתי הביתה והכנתי לעצמי תה. פעמון הדלת צלצל. פתחתי את הדלת. אהובתי עמדה שם, מחייכת, שזופה וחלקה. "מה עם הגבר הלטיני," שאלתי, "וכוחות הקסם מרפאי העקיצות שלו?" היא נכנסה, הניחה את המזוודות, נישקה אותי ואמרה – "בסוף כל טיול צריך לחזור הביתה. וחוץ מזה, כשאין יתושים, אני מעדיפה אותך".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת