אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שמונים ושבעה אחוזי פגיעה


הוא רץ כל עוד נפשו בו. מאחוריו שמע את זעקותיהם של המתים, קולות הנפץ הרמים והשריקות החדות שאפיינו את המוות שנישא, מלווה בצליל בשר ועצם מתנפצים, על מטות הגיהינום השחורים, הבוהקים, שנישאו בידיהם של השדים לבני הפנים. לנגד עיניו צפו ועלו פניו המרוסקות של אחיו הבוגר, בעוד זה צונח לצידו, עינו ואוזנו אינן עוד, את מקומן מחליפה עיסת בשר אדומה, בתוהו ובוהו שליווה את קול הנפץ הראשון, שמצא אותם בתחילת ארוחת הערב, לצד המדורה. הוא דילג מעל גזעי העץ הכרותים ומעל הבורות שמעליהם דילג כל חייו בדרכו אל הכפר, הקולות שוככים מאחוריו. הוא טס תחת ברכי שומר ההיקף, שפלט קריאת הפתעה חדה, ואל אוהלו של ראש השבט, אביו, שלמראה פניו החוויר וקרא אל השומרים.

המספרים מרצדים על המסך ואז עוצרים. שמונים ושבעה אחוזי פגיעה. עוד שתי פסילות נשארו. שלוש, בעצם, אומרות נקודות הבונוס. " תעביר לי בירה".

"יפה פיצחת אותם, אבל הרבה ברחו לך".

"כן, לא נורא. אחד אחד, נתפור את כולם".

"מתי מתחיל הסרט?" קורא מישהו מן הספה.

השומרים שבו אל הכפר, חמורי סבר, באמתחתם שרידי הנופלים. מדורת הלוויה האירה את שמי הלילה בכתום עז. פניו נמלאו זיעה ונצרבו, בגדיו העלו אדים לוהטים, אך הוא המשיך ועמד צמוד ללהבה, אגרופיו הקפוצים מתוחים לצידו, עיניו בוהות במעמקי האש. אביו, שעמד מספר צעדים מאחוריו, התקדם במעט והניח את ידו על כתפו. הוא לא הגיב ולא מש ממקומו, מדבר כמו לעצמו. "למה? למה זה ממשיך?" אביו נאנח. "איש אינו יודע. ובכל זאת הם באים, מידי יום, מידי שנה, ובכל זאת אנו נלחמים, מגנים וחוזרים ומגנים. בנינו ממשיכים ומתים ואנו ממשיכים ומולידים אותם, דור אחר דור, ירח אחר ירח, המלחמה שלנו ממשיכה. זהו גורלנו..."

הניצב סב והביט בו, עיניו השחורות בורות נטולי קרקעית, שמי לילה נטולי כוכבים. האב עצר להרף עין, ואז השפיל מבטו וחזר על דבריו, הדמעות מסמאות את עיניו. "זהו גורלנו. לחיות, להיאבק, ואז למות. זוהי מהות קיומנו". הניצב הסב את מבטו אל האש בשנית.

הוא מצא את דרכו אל רופא האליל ושתה איתו תה מר ורותח מספל חרס גדול. למראה עיניו, הסיט הלה את מבטו אל ידיו, שנחו בחיקו. לא היה ביכולתו לספק לאורח את אשר ביקש ממנו. העוסקים באומנות אותה ביקש לרכוש לו ניהלו חיים שונים. מבודדים יותר. קשים יותר. חיים שהציבו בפני האדם דרישות מהן לא הייתה עוד דרך חזרה. מסלול שרופא האליל לא בחר בו, בדומה לאביו לפניו, שהוריש לו את אומנותו. מעטים בחרו בו, והדרך אל עולמם לא הייתה קלה. האורח, שראה את כל זאת בהשתקפות פניו של הרופא בספל התה שהלך והצטנן, כנשמתו שלו עצמו, לא נרתע מן השביל התלול בו נגזר עליו ללכת על מנת להשיג את מבוקשו.הוא הלך בו כל שארית חייו. למד מרופא האליל, ומרופא האליל של הכפר הסמוך. שם פעמיו אל העיר הגדולה, ואל ערים גדולות יותר, רחוקות יותר, רבות כל כך, שהופיעו כחזיון מדברי על אופק חייו עם עלות השמש ונגוזו עם שקיעתה. הוא בילה איתם שנים, סר למרותם, עשה כרצונם ושיפר את כישוריו. מוחו קדח והזה, התפתל בקודקודו מידי ערב, בעלותו על יצועו. נפשו עזבה את גופו מדי לילה, שבה אליו מדי בוקר, לעיתים פצועה וחבולה עד כדי לא הכירה עם שחר, השדים התוקפים את נפשו של האדם בשנתו גדולים יותר, מאיימים יותר. הוא המשיך והעמיק אל מעבה היקום. שעות ההגות בהן שרה מידי יום הפכו ממוקדות יותר, ארוכות יותר. העשבים אותם רקח חזקים יותר, דורסניים יותר, רוחות האדמה, המים האש והאוויר אותן שילחו לחופשי לחוג סביבו כשהערה אותם אל גרונו בוגדניות יותר, מתעתעות יותר, גובות מחיר כבד יותר מן הגוף ומן הנפש בכל פעם ופעם. והוא גבר על כולן. מוריו החווירו ושילחו אותו לדרכו כששבו יחדיו אל גופם, רועדים ומפרפרים בחוסר כוח, חיוורים נוכח קרבתם אל המוות ואל הגרוע ממנו, אל אובדן נשמתם שלהם, והוא מצא נועזים מהם ומבודדים מהם, אנשים שגופם צנום כשלו, שקיומם הגשמי והרוחני היה עבורם כאין וכאפס ורק היכולת לנגד עיניהם. היכולת להבין את היקום בו חיו, לעצב אותו, לשלוט בחוקיו, לדעת אותו ובכך להיות קרובים, נוגעים בקצות אצבעותיהם באלוהות, שתיוותר תמיד מחוץ להשגתם, מחוץ לידיעתם, אך חוקיה, היקפה ומשמעותה מובנים להם יותר ויותר עם כל פלח חיים שחלף. מורים אחרים, שלא היו נועזים מספיק, נותרו מוטלים, מתים, על רצפות בקתות הקש ומערות הסלע, והוא הרכין את ראשו בעוזבו את משכנם. אך רצונו מעולם לא עורער. צערו מעולם לא הטיל בו ספק. מטרתו נותרה כשהייתה, ואש מדורת הלוויה, שבערה בקרבו מאז אותו היום, ביערה בו כתמיד. עיניו השחורות, תהומותיהן חסרות קץ, דלקו בה, ממעמקים, מפכים באש שחורה, קפואה, גחלי שרידי חייו שהלכו והתכלו עם כל נשימה שנשם, עם כל עננת עשן ששאף אל ריאותיו, עם כל מסע ממנו שב. והוא המשיך והלך בדרכו, אותה התוו לו רגליים רבות בתחילה, אך רק ספורות, בודדות, תשושות ועייפות, בלתי נראות כמעט, שעשו את דרכן עימו עד סופה.

את מורתו האחרונה מצא בסיום שלוש שנות גלות בערבות הקרח ששכנו מעבר לחופי היבשת בה נולד, מעבר לים, שנמתח כארץ טורקיז כהה עד אין קץ. פני הים בערו באש שליוותה את חייו עת הטילה ספינתו עוגן, עם שקיעת השמש, לחופי היבשת הלבנה, מקום מושבה של אותה שרק שניים, כעת, על פני האדמה, ידעו את עצם קיומה. בגדיו החמים, העבים ומגפי הפרווה שלרגליו לא העיבו במאום על הקור שפילח את לשד עצמותיו ואת נפשו בעוד פילס את דרכו בשממה הצחורה, גופו הכחוש, החלש והמבוגר מוחה, כפי שמחה בכל יום ויום ועם כל צעד וצעד בדרך, ונפשו המצולקת, החבוטה והממוקדת אוטמת אוזניה לזעקותיו, אורה של החוכמה מאיר לה מקודקודו של ההר שרק פסגתו נתגלתה, במרוחק, משך רוב שהותו על הקרח, יהלום בוהק שהאיר את דרכו מדי בוקר. האש המשיכה והבעירה את נפשו, נוטלת לה את גופו לשריפה כשלא נותר עוד דבר לכלותו, ממשיכה ומניעה את עצמותיו היבשות ככלי נטול חיים, הלאה, במעלה שיפולי ההר, בינות לעצי יער הנטיפים הסבוך והקפוא שעיטר את מרגלותיו, ואל נקיקיו התלולים והחלקים, הבוגדניים, ניביו של ההר החי, הנושם, שצעד בלתי זהיר אחד בסבך קפליו עתיד היה לכלות את מסעו מרחק חוט השערה מקיצו. והוא גבר גם עליו. רוחו של האדם, רצונו, הכוח האלוהי הטמון בו מרגע לידתו וללא כל אימון מקדים, מנחה, מפלס לו את הזרוע האחרונה במסעו, דוחף אותו כנגד רוחות השאול המקפיאות שאיימו, כמו בכל רגע מאז לידתו, לכלות אותו, את רצונו ואת מסעו, עד שמצא את דרכו, כנגד כל הסיכויים, אל פתח מערתה.

"מוכן אתה?" שאלה אותו בחיוך עם הקיצו משנתו, פניה חרושות הקמטים תלויות מעל עיניו כמפת כוכבים, קדומות ובלתי חדירות כמותם, אינסופיות כרקיע, צפונותיה ורזיה גלויים רק בפני ליבה שלה. הוא נד בראשו, הדמעות מסמאות את עיניו, מזינות את הלהבה שביערה כעת גם בעיניו, ליבתה את כל כולו והניעה את נפשו. גופו מוטל, כלי שאין בו חפץ עוד, על מזרן הקש ועיניו, מוחו ונשמתו חיים כפי שלא חיו מעולם. היא הנהנה והושיטה אל שפתיו את הספל, והוא לגם ממנו בשקיקה, ממתין לערפל הירוק שייקח אותו, למשחק האחרון. ריחף, תמצית רוחו ענן תרעלה בלתי נתפס, חולף בדממה מעל סמטאות הגיהינום האפורות, חסרות החיים, שצמח לא צימח בן, שהאדמה לא גילתה בהן את פניה, שהעשן, הזוהמה, האפר והארורים כיסו את פניהן הסדוקות. שט ותר אחר השד הסורח, חסר הרצון. אחר שבר הכלי שהתהום שבנשמתו תזעק ותקרא אל האש המבערת, אל רצונו המושחז, הפתיל הבוער והמשונן שמשך קיומו אינסוף שנות אדם.

המשחק הסתיים ואוחסן כלאחר כבוד במגרה שמתחת לשידת הטלוויזיה. הסרט בא אל קיצו, ועימו שעשועי הערב. היושבים התפזרו, איש איש לדרכו, אל הרחובות הלחים. שמונים ושבעה אחוזי פגיעה, הרהר לעצמו אלוף הניצחון, שעשה את דרכו במורד סמטה חשוכה, בחלק לא אפל במיוחד של העיר. לא רע. שמונים ושבעה אחוזי פגיעה, חשב בשנית. מיד לאחר מכן צנח לרצפה, הדם אוזל מרגליו וניגר דרך החור שנפער בגבו, החור שלא חש בו אפילו, אלא רק בצינה שהלכה ואפפה את גופו בעוד מישהו הופך אותו על גבו, מחייך אליו, מפשפש במעילו. אני לא מכיר אותו בכלל, תהה לעצמו כשבהה בסכין הנשלפת, מבריקה ונוטפת דם שחור שנצץ באור יקרות לאור הירח. הביט שוב בעיניו של הרוצח, ומבעד למסך ערפול החושים האטום שהצהיר על נוכחותו של הסם המרעיל בעורקיו, הבחין לרגע אחד אחרון באש המבערת, ההולכת ודועכת, בזיק הגווע. בנשמתו של האורח, שהלך וחמק מן הכלי שנטל ממנו את חייו. באש מדורת הלוויה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיו מגן