אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הכול או כלום - סיפור


הרשו לי להציג בפניכם בחור ברמה גבוהה. שמו הוא ארז גולדשטיין, הוא בן עשרים ושבע, חי בדירה בת ארבעה חדרים בתל-אביב, גרוש, ללא ילדים, ועד לאחרונה היה מפתח פרויקטים עבור חברת הייטק גדולה ומצליחה בבית רובינשטיין. אני אומר עד לאחרונה, ואולי יש בכך לשון המעטה, שכן ארז פוטר מעבודתו כבר לפני שבעה חודשים, וזה זמן רב מספיק כדי לא להיקרא "לאחרונה", נכון?

אינכם מתארים לעצמכם איזה הלם זה היה עבורו. נכון, יכול מאוד להיות שיש ביניכם כאלה שמהנהנים בראשיהם ואומרים "לא, חבוב. אני פוטרתי בחיי, אני יודע איזה הלם זה, ואני יודע טוב מאוד מה זה אומר!"

אבל אינכם מסוגלים להבין מה זה אומר עבור ארז, אם אינכם בחורים ברמה גבוהה, כמוהו. ולמה אני מתכוון ב"רמה גבוהה?" אתם הרי מכירים את הטיפוסים הללו.

זה הילד שביסודי היה זה שמצליח בלימודים מבלי להתאמץ ויחד עם זאת היה גם שחקן הכדורגל הטוב ביותר של בית הספר והילד המקובל ביותר.

זה הנער שבחטיבה פסחו עליו פצעוני הבגרות. עורו נותר חלק כשל תינוק, ועם זאת, פניו קיבלו מיד את המראה הבוגר והשרמנטי שכל הבנות מחפשות. (אפשר לשער שבשלב זה הוא גם חבר בנבחרת בית הספר).

זה הגבר שמקבל את כל הקידומים, כל הנשים מתחילות איתו, אך הוא מעוניין רק באחת. ואתה מביט בו ויודע שהוא יצליח יותר ממך בחייו. ואתה שונא אותו ואתה יודע שאילו היו לך הכלים שלו, היית מנצל אותם ביתר חוכמה, וגם על-כך אתה שונא אותו.

כן, כולנו מכירים אותם. אבל אינכם מאמינים עד כמה הם מתבלבלים כשהלא-יאומן קורה והם מפסידים.

וכך קרה גם לגיבור סיפורנו, ארז גולדשטיין. הוא פשוט לא האמין. לא, בעצם זה היה אפילו עמוק מזה. הוא לא הבין כלל מה קרה לו. הוא פשוט בהה במכתב הפיטורים שקיבל לידיו כאילו לא הבין את הכתוב. כשסוף סוף עיכל את מר גורלו, מיהר לצלצל לאימו ולבשר לה את הבשורה המרה. היא הייתה קרובת המשפחה היחידה שלו, והשניים היו קרובים עד מאוד.

"לא נורא, מתוק." אמרה אימו, "פעם מנצחים ופעם מפסידים".

"לא נכון! אני אף פעם לא מפסיד!" מחה ארז.

"אני יודעת, חמוד, אבל תמיד יש פעם ראשונה".

אבל ארז לא יכול היה להשלים עם זה. אפילו לא כשחברו הטוב, יוסי שריקי, לא יכול היה שלא לצחוק מתגובתו.

"אז! סוף כל סוף אתה יודע איך רובנו מרגישים כל יום!" אמר יוסי, וארז חש שחברו הטוב שמח קצת יותר מדי על פיטוריו. היה זה מובן איכשהו, כיוון שחלום חייו של יוסי היה רחוק מעבר להשגתו. הוא רצה להיות מנהל קרקס, אך נתקע בעבודה בתחום ההייטק. ארז, לעומתו, השיג תמיד את מטרותיו ויוסי חש לא פעם מתוסכל מאוד מן העניין.

"זה לא מצחיק." אמר ארז ברוגז.

"הווו, שטויות!" אמר יוסי, שהיה בחור חייכן, מצחיק, וקולני מעט. "אז חטפת בעיטה טובה בתחת! אז מה? הגיע הזמן, זה מה שאני אומר!"

"אבל אין לי עבודה!" אמר ארז, "אני אאבד את הדירה שלי!"

"אתה לא תאבד כלום!" אמר יוסי. "קודם כל, אתה מקבל פיצויים מהחברה במשך שלושת החודשים הבאים, מה שאומר שיש לך עוד שלושה חודשים של משכורת. דבר שני, החסכונות שלך יכולים להחזיק אותך ואת הדירה שלך לפחות למשך שמונה חודשים נוספים, אם לא יותר. ואל תנסה לשקר לי, ראיתי את המספר, זוכר? אז מה אתה דואג? אתה בטח תמצא עבודה בעוד שבוע ואז תשכח לגמרי מהפיטורים האלה, ולי יישאר רק טעם לוואי מתוק בפה..."

"אולי אתה צודק..." אמר ארז. וודאי שיוסי צודק. איך הוא יכול שלא להיות צודק? הרי מדובר בארז גולדשטיין, בחור ברמה גבוהה. ההוא שלא מסוגל להפסיד, זה שלא יודע להפסיד. הוא וודאי ימצא עבודה, לא בתוך שבוע, בתוך יומיים לכל היותר, ומיד יחזור אל מסלול המנצחים.

אך המציאות טפחה בפניו פעם נוספת, והנה חלפו להם שבעה חודשים של אבטלה. ארז גולדשטיין החל חש לחוץ ומפוחד עד עצמותיו. הוא לא ישן כראוי, לא אכל כראוי, והיה עצבני ומרוגז כל העת. הוא ידע, כמובן, שחסכונותיו יחזיקו אותו בדירתו עוד חודשים רבים מאד, (יוסי המעיט בערך החסכנות של חברו), אך חוסר המעש וחוסר הוודאות הוציאו אותו מדעתו. ואז, באחד הימים, בעודו מטייל במדרחוב שבעירו, מצא עצמו עומד בפני הדבר שעתיד היה לשנות את חייו לחלוטין: דוכן פיס.

ארז לא מילא לוטו משך כל ימי חייו. הוא לא השתתף בהגרלות, לא קנה כרטיסי גירוד ולא השתתף במבצעים. מעולם לא היה לו צורך באלה. תמיד הייתה לו הכנסה קבועה ואת כל שרצה השיג תמיד בקלות יחסית. אך כעת חשב לעצמו כי אולי אין רע בכך. אולי יצליח להרוויח סכום כסף כלשהו ורוחו תתעודד. אולי יוכל לרמות את עצמו ויחשוב שהוא מרוויח משהו. כמו בעבודה. הוא התקדם אל עבר הדוכן הכתום והביט בחלון. אישה מבוגרת ושמנה השיבה לו מבט חסר סבלנות. שיערה היה ג'ינג'י צבוע ואסוף בקוקו גבוה, משקפיים גדולים לעיניה, ציפורניה אדומות, מתקלפות וארוכות ושמלה אדומה וחסרת טעם לגופה.

"כן? אפשר לעזור לך?" שאלה הגברת בחוסר סבלנות שתאם את מבטה.

"המממ...האמת היא שמעולם לא עשיתי את זה, אז אני לא בדיוק יודע מה עושים," אמר ארז.

"מה אתה רוצה לעשות?"

"אני לא יודע... מה האופציות שלי?"

"טוב, קודם כל אתה יכול למלא את הלוטו המסורתי. אז יש לך סופר לוטו, טוטו, ויש את כרטיסי הגירוד וההגרלות".

"מה ההבדל?"

"ההבדל הוא במשחק ובפרסים וכמובן במחיר. אתה יכול להביט סביבך ולבחור, אבל תעשה את זה מהר".

"בסדר," אמר ארז והביט סביבו. הכול נראה כל-כך מסובך. כל הרבה סוגים שונים של כרטיסים שהבטיחו פרסים בסכומים שונים, לפעמים לא פרסים כספיים בכלל. ואז נחו עיניו על כרטיסי גירוד אדומים שנקראו "הכול או כלום". הם נראו שונים מהאחרים, פשוטים יותר ומאיימים פחות.

"מה עם אלה?" שאל את הגברת.

"אלה חדשים," אמרה הגברת, "אני לא מכירה אותם עדיין. אתה יכול לקרוא בעצמך מה כתוב עליהם".

ארז הרים כרטיס והביט בו. במרכז הכרטיס היה ריבוע כסוף אחד ויחיד שתחתיו נכתבו ההוראות הבאות:

"הכול או כלום, משחק ההפסד והזכייה: עליך לגרד את הריבוע, ולהשלים עם גורלך. האם זכית או הפסדת?

לתשומת הלב: במשחק זה ניתן להפסיד יותר מכסף! ראה הוזהרת!"

"מה זאת אומרת 'ניתן להפסיד יותר מכסף'?" שאל ארז את הגברת.

"אמרתי לך, אני לא מכירה את הכרטיסים האלה. תיאלץ לגלות בעצמך אם אתה סקרן כל-כך."

ארז הביט בחשדנות בכרטיס האדום שבידו. "במשחק זה ניתן להפסיד יותר מכסף" הוא קרא שוב. זה נשמע רציני וארז לא ידע כיצד הדבר עשוי לעבוד. האם הוא נותן את פרטיו האישיים? לא. אז כיצד יכולים לגבות ממנו משהו מלבד הכסף שבזבז על קניית הכרטיס?

"אולי זו בדיחה." הוא אמר לעצמו. כן. אולי כשיגרד את הריבוע הכסוף, תתגלה כתובת שתגיד "הפסדת זמן!" או משהו אדיוטי שכזה. כן, זה נשמע הגיוני.

"כמה עולה אחד כזה?" שאל את הגברת.

היא הביטה באחורי הקופסא ואמרה "חמישה שקלים לכרטיס."

"אוקי," אמר ארז, "זה לא נורא," ושילם את המחיר.

"בהצלחה," אמר הגברת והעלתה חיוך מזויף ביותר על פניה.

ארז שלף מטבע בן עשר אגורות מארנקו, נשען על הדוכן והחל מגרד. תוך מספר שניות התגלתה בפניו תמונת מזוודה, ועליה נכתב בחגיגיות "זכית! זכית בעבודה חדשה!"

"מה?" שאל ארז את הכרטיס, אך זה כמובן לא ענה לו. הוא חיפש כתובות נוספות על גבו, אך כל שמצא הייתה כתובת שאמרה "חברי מזל בע"מ".

"הי! הכרטיסים האלה זה סתם רמאות!" אמר ארז לאישה.

"אמרתי לך שאני לא מכירה אותם! הם חדשים!" אמרה האישה ברוגז, "אולי תרצה לנסות כרטיסים אחרים?"

"לא, זה בסדר!" אמר ארז והלך משם בכעס. אם היה פח זבל בקרבת מקום, סביר להניח שהיה זורק את הכרטיס לפח, ומי יודע אם סיפור זה היה מתקיים בכלל. אך לא היה שם פח, וארז היה בחור ברמה גבוהה. בחורים ברמה גבוהה לא זורקים לכלוך ברחוב. ארז הכניס את הכרטיס לכיסו ושכח שהוא שם במהלך כל אותו היום.

 

*

בחודשים האחרונים התרגל ארז לישון לפחות עד השעה אחת-עשרה בבוקר, לכן לא היה זה מפתיע שכשנשמעו דפיקות בדלתו בשעה תשע וחצי בבוקר, היה עדיין במיטתו. כשלבסוף קם ופתח את הדלת, התפלא מאוד לראות אדם גדול מידות, קרח ולו זקן לבן, לבוש בחליפה אדומה, עומד במפתן דלתו. הוא החזיק מזוודה חומה בידו.

"אפשר לעזור לך?" שאל ארז בקול מנומנם.

"ארז גולדשטיין?" שאל הגבר.

"כן".

"אני מחברת 'חברי מזל בע"מ'. אני כאן כדי להעניק לך את הזכייה שלך".

"הזכייה שלי?"

"בדיוק. אפשר להיכנס?"

ארז, שהיה אדם מאוד לא חשדן (ובייחוד עם יקיצתו) פינה את הפתח והגבר נכנס לדירה. הוא התיישב על הספה שבסלון ופתח את מזוודתו על השולחן. המזוודה הכילה עשרות ניירות ומסמכים.

"הכרטיס בידך?"

"איזה כרטיס?"

"כרטיס הגירוד, כמובן".

"המממ... כן, חכה רגע," אמר ארז והלך לחדרו להביא את הכרטיס, שהיה עדיין בכיס מכנסיו. כעבור מספר שניות חזר ומסר אותו לידי הגבר.

"מצוין, מר גולדשטיין," אמר הגבר ושלף מספר מסמכים ממזוודתו. "ובכן, העבודה החדשה שלך היא בחברת 'טיימקומפ', הממוקמת בבית רובינשטיין, כך שאני מתאר לעצמי שלא תהיה לך בעיה למצוא את המקום".

"רגע אחד, על מה אתה מדבר?" שאל ארז והתיישב לצד הגבר.

"אני מדבר על הזכייה שלך," אמר הגבר והראה לארז את כרטיס הגירוד. "אתה רואה? כתוב כאן שזכית בעבודה חדשה, ועבודה חדשה אתה מקבל".

"מה זאת אומרת? איך זה יכול להיות? איך ידעת איפה אני גר?"

"אני מצטער מאוד, אבל מדובר בסוד מקצועי שאיני יכול לחשוף. אם רק תמלא את הטופס הזה, תוכל להתחיל בעבודה כבר מחר". הוא מסר לידו של ארז את הטופס.

"זה טופס מאה ואחת," אמר ארז כלא מאמין.

"בוודאי. מלא אותו ואתה מתחיל מחר בתשע בבוקר".

"רגע. אתה לא עובד עלי? זו לא מתיחה?"

"כמובן שלא. שיחקת במשחק וניצחת, ואנחנו תמיד מספקים את הפרסים שלנו, גדולים ככל שיהיו," אמר הגבר והניח בידו של ארז עט אדום.

"אני לא מאמין..." מלמל ארז והחל ממלא את הטופס. כשסיים מסר אותו לידי הגבר.

"תודה רבה," אמר הגבר, הכניס את הטופס למזוודתו ושלף חוברת רזה. "בדפים אלה נמצא כל המידע הדרוש לך בנוגע לעבודה החדשה, ובכלל זה המשכורת, השעות ופירוט תפקידך. אני מאמין שבסך הכול זה דומה מאוד לעבודה הקודמת שלך. מפתח פרויקטים." הוא סגר את המזוודה והתרומם, פונה לדרכו. "כל טוב לך, מר גולדשטיין, ואני מקווה מאוד שתשחק שוב ב'הכול או כלום'. יום טוב".

"יום טוב," אמר ארז כמהופנט, ובזאת עזב הגבר.

כשארז הלך, למחרת בבוקר, למשרדי חברת "טיימקומפ", הוא ציפה שיזרקו אותו מכל המדרגות כשיציג עצמו כעובד חדש. אך להפתעתו הרבה הם ציפו לבואו, וכולם נראו מרוצים מאוד מכך שהגיע. בחורה צעירה הדריכה אותו בקצרה באשר למקום ישיבתו וחוקי המקום והוא מיד החל בעבודתו. מקץ שלוש שעות (שחלפו עבורו בטיסה, מבלי שהרגיש), צלצל למשרדו של יוסי.

"מה קורה, ארז? עדיין מחפש עבודה?"

"לא. מצאתי אחת."

"מה אתה אומר? אתה רואה?! אמרתי לך שלא תהיה לך בעיה למצוא עבודה חדשה!"

"שבעה חודשים, יוסי. הייתי מובטל במשך שבעה חודשים."

"נו, והנה אתה שוב עובד, נכון? אז תפסיק להיות כל-כך דרמטי! איפה אתה עובד?"

"בחברה שנקראת 'טיימקומפ', בבית רובינשטיין".

"מה אתה אומר? חזרת הביתה, אה?"

"כן, משהו כזה..."

"איך הגעת אליהם?"

"זה הדבר הכי מוזר בעולם. אתה לא תאמין לי אם אספר לך."

"עכשיו אתה חייב לספר לי!"

"כרטיס גירוד".

"מה כרטיס גירוד?"

"זכיתי בעבודה בכרטיס גירוד".

"יופי, מצחיק מאוד. ועכשיו ברצינות?"

"אמרתי לך שלא תאמין לי".

"ארז, אני חייב לציין שזו ההסתלבטות הכי ילדותית שאי-פעם ניסית!"

"יכול להיות, אבל אני לא מסתלבט עליך. אמרתי לך שזה מוזר! אלה כרטיסים חדשים שנקראים 'הכול או כלום' והם נותנים פרסים פשוט מטורפים!"

" 'הכול או כלום', אה?" אמר יוסי, "בחיים לא שמעתי עליהם".

"אתה יכול ללכת בעצמך לדוכן הלוטו הקרוב ותראה אותם שם. הם חדשים".

"אז איך לא עשו להם פרסומות בטלוויזיה או ברדיו? בכל פעם שנולד כרטיס חדש אי אפשר לירוק מבלי לפגוע בפרסומת".

"פשוט תבדוק את זה, אוקי?" אמר ארז. "אני חייב לחזור לעבודה".

"אוקי, ביי."

ישנם וודאי בכם שהצליחו לנחש כי יוסי שריקי לא מצא את הכרטיסים המבוקשים. הוא חיפש אותם במספר דוכנים ובכולם טענו המוכר או המוכרת כי מעולם לא שמעו עליהם ולא קיבלו דבר חדש מזה זמן רב מאוד. ארז שלח אותו אפילו לדוכן בו קנה את הכרטיס שלו, אך יוסי טען כי גם שם טענה המוכרת כי לא שמעה מעולם על כרטיס שכזה.

"היא משקרת!" אמר ארז.

"ברור שהיא משקרת..." גיחך יוסי, "תראה, ארז, אם אתה לא רוצה להגיד לי איך השגת את העבודה, לא צריך, אבל הבדיחה כבר לא מצחיקה."

"תאמין במה שאתה רוצה!" אמר ארז בכעס.

במשך מספר ימים הצליח ארז להילחם בדחף ללכת ולקנות כרטיס נוסף רק כדי להוכיח ליוסי את אמיתות דבריו. הוא תאר לעצמו כיצד ילך לדוכן ההוא ויתעמת עם המוכרת המגעילה ההיא. אך משהו בליבו אמר לו כי מדובר ברעיון לא מוצלח.

כעבור ארבעה ימים מצא עצמו בכל זאת עומד שוב מול הדוכן, והנה מול עיניו מונחים גם הכרטיסים.

"אז יש לכם בכל זאת את הכרטיסים האלה!" אמר ארז, מבהיל את המוכרת, שקפצה ממקומה.

"ברור שיש! אתה הרי קנית אחד רק לפני כמה ימים!" היא אמרה.

"אז למה אמרת לחבר שלי שאין לכם?"

"בחור, איני יודעת מי זה החבר שלך, אבל אף אחד לא שאל אותי על הכרטיסים האלה מאז שאתה שאלת אותי".

"זה לא נכון," אמר ארז, "חבר שלי, בחור נמוך עם משקפיים, היה פה ואמר לי שהוא שאל אותך עליהם ואמרת לו שאין דבר כזה".

"בחור, הייתי מציעה לך לומר לחבר שלך שירד מהסמים!" אמרה המוכרת, "אז תראה שהוא גם מפסיק לספר מעשיות!"

"טוב, בסדר," אמר ארז והביט בערימת הכרטיסים.

למה לא, בעצם? חשב לעצמו, אולי תוכל לזכות בעוד משהו יוצא דופן...מצד שני, מה אם תפסיד? אבל אני הרי לא יכול להפסיד, איני יודע כיצד! אני הולך על זה!

"תני לי אחד בבקשה," אמר ארז.

"קח בעצמך," אמרה המוכרת. ארז גיחך, לקח כרטיס ושילם חמישה שקלים. אז שלף מטבע של עשר אגורות מכיסו, היסס, והחל מגרד בחמדנות את ריבוע הכסף. כשראה את הפרס בו זכה, עלה חיוך רחב על פניו. בריבוע נכתבו המילים "זכית!!" בכתב חגיגי, ומתחת לכתובת הופיעה מכונית פרארי אדומה ולה גג נפתח, מערכת סטריאו ומה שנראה לארז כמערכת מיצוב גלובלי לרכב.

"אני מבינה שזכית במשהו," אמרה המוכרת.

"לא. שום דבר," אמר ארז ורץ לדרכו.

כשהגיע לביתו, היה צריך לשפשף את עיניו כדי להאמין כי אין הוא חולם. בחנייתו ניצבה מכונית הפרארי המפוארת במקום מכוניתו שלו, המפתחות נעוצים במנעול הדלת ומחכים רק לו. ארז לא חיכה לדבר. הוא פשוט נכנס למכונית והחל נוסע, מרגיש כאילו הוא בעולם אחר. אולי בסרט הוליוודי או באיזה סיפור דמיוני. הוא עצר בביתה של אימו וחטף אותה ממש לנסיעה מחוץ לעיר. כששאלה אותו שוב ושוב מהיכן היה לו את הכסף למכונית, אמר לה שזכה בה.

"השתתפת בשעשועון בטלוויזיה ולא אמרת לי?" שאלה אימו.

"לא. זכיתי בכרטיס גירוד," אמר ארז.

"איזה ליצן אתה," צחקה אימו.

לאחר שהחזיר את אימו לביתה, נסע לביתו של יוסי. פניו של יוסי החליפו צבעים באופן מהיר ביותר כשראה את רכבו החדש של חברו.

"אלוהים אדירים! מאיפה השגת את זה?!" שאל.

"מכרטיס הגירוד הזה שלא קיים," אמר ארז ושלף את הכרטיס מכיסו. יוסי חטף את הכרטיס מידו והביט בו כמביט בקודש הקודשים על פני אדמות.

"אני חייב למצוא את הכרטיסים האלה!" הוא קרא לבסוף.

*

מספר שבועות באו וחלפו, אך אתם קוראים תמימים ביותר אם אתם חושבים כי בזאת הגיע ארז על סיפוקו.

כעבור מספר שבועות, לאחר קרבות חוזרים ונשנים בינו לבין עצמו, חזר ארז אל דוכן הפיס. הפעם לא בזבז את זמנו על שיחה עם המוכרת. הוא פשוט חטף כרטיס והניח חמישה שקלים על הדלפק. הוא אפילו לא צריך היה לשלוף מטבע בן עשר אגורות, כיוון שהחזיק אותו בידו כל הדרך, מאז יצא את פתח ביתו. מיד הניח את הכרטיס והחל מגרד.

אם הייתם רואים את המבט על פניו, חלקכם היו וודאי צוחקים. חלקכם האחר היה מזעיק, ככל הנראה, אמבולנס, כי ארז דמה קצת לאדם העובר התקף בלתי ברור.

הריבוע הכריז "הפסדת!!" ומתחתיו הופיעה תמונה של זרוע. זה הכול. ליבו של ארז דפק במהירות.

"מה... מה זה?..." הוא מלמל.

"משהו קרה?" שאלה המוכרת, אך ארז לא ענה. הוא השליך את הכרטיס על הרצפה (שוכח לרגע את קוד ההתנהגות של בחורים ברמה גבוהה) והחל צועד, רץ כמעט, אל ביתו.

"אל תהיה טיפש. זה סתם טריק," אמר לעצמו, "מתיחה, לא יותר מזה. פשוט מתיחה. עוד מעט יצא יגאל שילון מאחורי הפרגוד וכולנו נצחק. ואז תוזמן לתוכנית ותזכה בפסלון הקטן הזה שהם מחלקים לנמתחים שלהם".

אבל יגאל שילון לא הגיח מאחורי דבר עד שהגיע ארז לביתו. הוא הרגיש חולה ויחד עם זאת מטופש על כך שהרשה לעצמו לפחד באופן שכזה. מה באמת יקרה? הם יכנסו לביתו בלילה ויורידו לו זרוע? הרי זה מגוחך!

אבל רק ליתר ביטחון הוא דאג לנעול את דלת הכניסה בכל המנעולים האפשריים וסגר את כל החלונות בבית.

באותו לילה הלך לישון מוקדם מן הרגיל, כבר בתשע. הוא היה מותש מאוד. זה קורה לפעמים, כשהאדם לחוץ ומפוחד. מדובר בפחדים מעבר לאותם פחדים המדירים שינה מעינינו. פחדים המתישים את האדם, עד שזה נופל מרגליו רצוץ ועייף, כמו אחרי יום עבודה שלם.

למרות שנרדם מוקדם מאוד, התעורר ארז רק באחת-עשרה בבוקר. כשהביט בשעון, מחשבתו הראשונה הייתה כי לא הגיע לעבודה, וכי עלולים לנזוף בו על כך. באותה שנייה שכח את כרטיס הגירוד.

אך משקם ממיטתו והלך אל המראה שבמקלחת, נזכר והחל צורח.

זרועו השמאלית הייתה חסרה. במקומה היה גדם מכוער למראה. הוא רץ למיטתו וחיפש סימני דם, אך לא מצא כאלה. הגדם גם הוא לא נראה טרי, כמעט מולד.

"אני לא מאמין... אני לא מאמין..." היה כל שהצליח ארז להוציא מפיו במשך קרוב לשעתיים, עד שהחליט לנקוט בפעולה. הוא צלצל למודיעין וביקש את כתובתם של "חברי מזל בע"מ". הוא תאר לעצמו שלא תהייה כתובת בנמצא, אך להפתעתו תוך שניות ספורות מסרה לו הפקידה את הכתובת. זה היה ברמת-גן. מיד נכנס לפרארי האדומה שלו ונסע אל המשרדים.

הוא לא התייחס לפקידת הקבלה ששאלה אם אפשר לעזור לו ולא עצר אפילו כשנתקל במספר אנשים שיצאו מהמעלית (למרות שהיה מודע ביותר למבטיהם, שבהו בגדם שלו). הוא היה ממוקד על המטרה, וברגע בו הגיע לקומה השלישית צעד במהירות אל עבר משרדו של סטי דובל, מנכ"ל החברה, ופתח את הדלת בבעיטה.

להפתעתו היה זה אותו אדם קרח ושמן, בעל הזקן הלבן, שביקר אותו בדירתו בכדי להעניק לו את משרתו החדשה. הוא ישב מעבר לשולחנו וגם כעת היה לבוש בחליפה אדומה.

"תראה מה עשיתם לי!" קרא לעברו ארז והציג לראווה את הגדם.

"אה, ארז," אמר דובל כאילו ציפה לבואו, כאילו זרועו החסרה של ארז היא דבר של מה בכך. "אני לא מבין מה אתה רוצה? הפסדת את הזרוע בהגינות".

"אבל זאת זרוע! אתה לא יכול לכרות לאנשים איברים רק בגלל שהם הפסידו באיזה כרטיס גירוד!"

"למה לא? אני יכול לתת לך מכונית ששווה חצי מליון דולר, נכון?" אמר דובל, "אז למה איני יכול לכרות לך איברים? זה המשחק".

"זה חולני! איזו מין חברה זאת?! אני אתבע אתכם!" צעק ארז.

"אני מבטיח לך, מר גולדשטיין, שהחוק עומד לצידי," אמר מר דובל בטון של איש עסקים ממולח המוכן לכל תביעה שרק תבוא. "ידעת מה הם חוקי המשחק. פעם מפסידים ופעם מנצחים. זכית במשרה חדשה ובמכונית מפוארת שלא היית יכול להרשות לעצמך בחייך, ואיבדת זרוע. אם אתה שואל אותי, זו עסקה לגמרי לא רעה".

"אבל אני צריך את הזרוע שלי!" קרא ארז.

"אז אני מציע לך לגרד עוד כרטיס," אמר דובל. "אולי תוכל לזכות בה בחזרה. יש לי הרגשה טובה לגביך. אתה נראה לי בחור עם מזל".

"זה לא נגמר! מנוול אחד!" קרא ארז ויצא בסערה.

ותאמינו או לא, לא למשרד עורכי הדין הלך ארז. לא ולא. הוא הלך ישירות לדוכן הפיס, שלף חמישה שקלים, חטף כרטיס ביד רועדת שכמעט והפילה את כל הערימה, והחל מגרד בקצב.

"כן! יש!" הוא קרא בשמחה ובקול רועד, כשבכרטיס היה כתוב " זכית!!" ומתחתיו הופיעה תמונת זרוע. הוא החל בוכה מרוב אושר ורץ לביתו.

הלילה ההוא היה לילה לבן כמעט לחלוטין, אך לבסוף, בסביבות השעה חמש בבוקר, הצליח ארז להירדם.

כשהתעורר, כעבור ארבע שעות ותו לא, הדבר הראשון שעשה היה לבדוק את זרועו השמאלית. הוא התאכזב מאוד לגלות כי היא אינה במקומה. רק אותו גדם מסכן הביט בו עדיין כצלקת לא רצויה.

"לא! זה לא הוגן!" אמר ושוב פרץ בבכי.

ומה חשבת לעצמך? אמר מוחו, שהם פשוט ידביקו אותה חזרה במקומה? עליך ללכת לעורך-דין. אולי לפחות תצא עם כסף טוב מהעניין, אם נגזר עליך לחיות כקטוע זרוע לשארית חייך.

כן, הייתה זו מחשבה הגיונית והוא החליט לפעול לפיה תיכף ומיד. הוא קם ממיטתו, הלך אל המקלחת והרטיב את תחתוניו ברגע בו הביט במראה. הסיבה לכך הייתה כי כעת אמנם לא הייתה לו זרוע שמאלית, אך היו לו שתי זרועות ימניות שצימחו מאותה הכתף. לא היה כל סימן לניתוח או צלקת כלשהי. זה נראה כאילו גדל כך מלידה.

כעבור שעתיים בהן חזר שוב ושוב על המשפט "אני לא מאמין... אני לא מאמין...", החליט לנסוע שוב למשרדי "חברי מזל בע"מ", לעוד שיחה עם מר טסי דובל. הוא לבש מעיל בניסיון להסתיר את זרועו הנוספת, נכנס לפרארי, וכעבור מספר דקות פרץ שוב למשרדו של המנכ"ל.

"מר גולדשטיין! כמה נחמד לראותך!" אמר דובל, "אני רואה שזכית בזרוע נוספת. נו, אני שמח שהכול הסתדר על הצד הטוב ביותר".

"על הצד הטוב ביותר?! על הצד הטוב ביותר?!" קרא ארז, "זה נראה לך כמו הצד הטוב ביותר?! זה הצד הלא נכון!"

"אין צורך לצעוק, תאמר לי, כרטיסך עימך?"

ארז השתמש בזרועו הימנית כדי להסיט את כנף המעיל מעל כיסו ובזרועו הימנית הנוספת הוציא את הכרטיס והגישו למר דובל. זה הרכיב זוג משקפיים, בחן את הכרטיס ואמר, "אני מצטער מאוד, אבל לפי הכרטיס זה בהחלט הצד הנכון. אפשר לראות בבירור שזכית בזרוע ימנית. אני חושב שזו עסקה לא רעה בכלל. הלוואי ולי היו כמה זרועות, אני אומר לעצמי לעיתים, כשאני קורס תחת לחץ העבודה".

"אני לא רוצה שתי זרועות ימניות!" קרא ארז. "אני רוצה זרוע ימנית וזרוע שמאלית!"

"תמיד תוכל להמשיך לשחק," אמר דובל. "לדעתי יש לך סיכוי רב להפסיד זרוע אחת ולזכות באחת שמאלית".

ארז צרח בייאוש ועזב את המקום.

ואכן, הוא שב אל אותו דוכן מקולל. המוכרת הביטה בו במבט מוזר מאוד, בכל זאת, לא בכל יום רואים אדם ולו שתי זרועות ימניות. אבל ארז לא הבחין במבטה. הוא היה שקוע מדי במעשיו. הוא הניח שטר של חמישים שקלים על הדלפק, אסף עשרה כרטיסים והחל מגרד בקצב מהיר.

בכרטיס הראשון זכה בבית. בכרטיס השני זכה במה שנראה כמו גומי לעיסה אדום ועגול, מאותם שקונים בקיוסקים בעבור עשרים אגורות. כשהגיע לכרטיס השלישי, התפרץ וצרח "לא!" ואז שלף את הטלפון הנייד שלו וחייג לחיוג המהיר הראשון.

"אמא! אמא! את חייבת לצאת מהבית עכשיו! צאי עכשיו ובואי אלי!" הוא זעק למזכירה של אימו. לפתע הרים מישהו את השפופרת.

"מצטער, מר גולדשטיין," נשמע קולו של מר דובל, "אבל אולי תוכל לזכות בה בחזרה". ארז היה בטוח שהוא שומע קול גבוה, כמעט לא אנושי, מגחך בהנאה.

הוא זרק את הטלפון על הרצפה, לא מודע כי בכך ניפץ אותו, והמשיך לגרד את יתר הכרטיסים. בכרטיס הבא זכה בשיער ארוך וגולש בצבע חום. בכרטיס שלאחר מכן זכה בעיניים כחולות. בכרטיס השישי זכה בעין שלישית והחל מתייפח. בכרטיס השביעי זכה ברגל נוספת, בכרטיס השמיני הפסיד את איבר מינו, בכרטיס התשיעי זכה באיבר מין נשי, ובכרטיס האחרון הפסיד את עצמו.

זה היה הרגע בו התעלף.

*

כשלבסוף התעורר, לא הצליח להבין היכן הוא וכיצד הגיע לשם. המקום היה חשוך, והוא נמצא בחדר שנראה כמו מחסן כלשהו. סביבו היו כלובים ריקים רבים וכעת הבין כי גם הוא עצמו נמצא בכלוב. אז גם הבין כי ראייתו הפכה רחבה יותר. כשמישש את מצחו, הכאיב לעצמו, כשתחב בטעות אצבע לעינו השלישית. גם שלוש רגליים היו לו, שיער ארוך חום וגולש, והוא פחד לבדוק מה קורה מתחת למכנסיו. הוא החל מתייפח, כשלפתע נפתחה דלת ואור בקע את החדר.

"ארז! התעוררת!" אמר יוסי. הוא היה לבוש חליפה סגולה ועמד מול כלובו של חברו.

"יוסי? מה קורה כאן?"

"אתה צדקת לכל אורך הדרך, אחי, צדקת לגמרי! הכרטיסים כן היו אמיתיים, והפרסים היו אדירים! לא תאמין במה זכיתי!"

ארז רק בהה בו.

"אני רואה שאתה לא במצב רוח לניחושים, אז פשוט אספר לך," אמר יוסי. "קרקס! אתה קולט?! קרקס משלי! ודרך אגב, אתה חייב לי תודה. הצלתי את חייך".

"הצלת את חיי?" פלט ארז.

"כן. בזכותי אתה לא מת. מסתבר שהפסדת את עצמך," הסביר יוסי, "אבל למזלך, אני זכיתי בך".

"בי?"

"כן. לקרקס שלי! ראית את עצמך?! אתה תהיה המיצג הכי חם שלי! מה שמאוד אופייני לך. אתה הלוא חייב לנצח בכל דבר, חייב להיות תמיד במקום הראשון!" יוסי צחק בהנאה ונאנח. "אנחנו נעשה הרבה כסף ונהנה מאוד. מחר מתחילים האימונים שלך. אני אלמד אותך לרקוד, לקפוץ דרך חישוקים, אולי אפילו תשתמש בשלושת הרגליים שלך לצורך מופע אקרובטיקה מיוחד כלשהו, על חבל! זה יהיה נהדר! לא הייתה אטרקציה כזו בכל ההיסטוריה של הקרקסים! הפריק המושלם, העיוות המוזר ביותר שיצר הטבע! אתה מספר אחד, ארז! תמיד! אתה מספר אחד!"

ארז חייך חיוך לא שפוי. נכון. הוא היה מספר אחד. מצטיין בכל דבר. לא יודע להפסיד.

בחור ברמה גבוהה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רז קולר