אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

באמצע סוף הדרך


קטגוריה: 

חלק ראשון בטרילוגיה על סמים, התבגרות ומה שביניהם

התעוררתי באותו בוקר משוגע והשעון המעורר, שהיה כבוי, הראה על השעה שמונה. בשעה שבע כבר הייתי אמור להיות בתחנת האיסוף לעבודה. התקשרתי לעבודה להודיע שאני מאחר. התכסיתי בשמיכה וחזרתי אל החושך. מסרו לי שהאחראי עלי בעבודה לא נמצא. מן הצד האחד קיוויתי בתוך תוכי שגם האחראי עלי בעבודה יאחר כדי שלא יוכל להעיר לי על האיחור. מן הצד השני קיוויתי שהאחראי עלי בעבודה יגיע בזמן רק כדי שיגלה שאיחרתי. אז הוא יכעס עלי וסוף כל סוף יפטרו אותי מהעבודה ואצטרך למצוא עבודה מתאימה יותר לכישוריי.

קמתי, הסתכלתי על עצמי במראה וראיתי עכבר מת. הבטן הייתה מנופחת מאוכל מיותר והראש הסתובב. השקיות שמתחת לכריות העיניים היו שחורות וגדולות. נזלת יצאה מהאף. ריח מסריח עזב את הפה והשפתיים עמדו להתבקע מיובש. כל צינורות החיים שבפניי, מאחורי עיניי ועד תחתית גרוני, היו אטומים. הסימנים הללו ואחרים הובילו אותי למסקנה ששתיתי, בלעתי, עישנתי והסנפתי חומרים רבים מדי לגופי.

החלטתי לא להתעכב ולצאת לעבודה במהירות. רצתי החוצה לכיוון התחנה המרכזית הישנה. בדרך כעסתי על עצמי על כך ששוב לא התקלחתי מרוב החיפזון וששוב נכנעתי לעבודה, להישרדות, לעינוי. שרוכיי היו פתוחים והמכנסיים שלבשתי נפלו לי כל הזמן, מכיוון ושכחתי לקחת את החגורה. בינתיים התחלפה דרך יפו בדרך פתח תקווה, שמעולם לא הבנתי למה בגין הולבש עליה. בעצם לא ידעתי מה היה לפני בגין - פתח תקווה? אולי יפו אחת גדולה.

החלטתי, בשל דוחק הזמן, לחתוך ימינה בפינת רחוב הגדוד העברי, לכיוון מגרשי החניה, היכן שבלילה עמדו תמיד הזונות והסרסורים. קונדומים קרועים, ישנים וחדשים, היו זרוקים ליד בקבוקי פלסטיק ששימשו לעישון סמים. כמעט בחצי דרך הקיצור ראיתי עכבר מת.

כמה פעמים ראיתם עכבר מת על הבוקר, ומה זה אמר לכם?

נעצרתי והתבוננתי בו. רציתי לדעת מה העכבר המת יכול להגיד לעכבר החי. אני, העכבר שיוצא מכל החורים של העיר, מבית אחר למשנהו; אני, העכבר שרודף כל הלילה אחרי הגבינה הירוקה ומוכן לעבוד בבוקר אצל החתולים הגדולים, ששומרים אצלם את כל השמנת הירוקה; אני, העכבר שכולם רודפים אחריו כדי לקבל קצת קסם-רעל והוא רץ כל היום מחור לחור כדי להסתדר על רעל-קסם למכירה; הבטתי בחברי העכבר המת.

התפלאתי שהאף שלי עבד, שחושי הריח שלי הריחו משהו, כי ברוב הבקרים האחרונים היה האף שלי סתום מעודף רעלים שנשאפו ונשארו בתוכו ומנטל החרדה העצבנית שהייתה שורה על הסינוסים שלי, חרדה שנטרלה את חוש הריח וגרמה לי להישמע מצונן תמידי.

הרגשתי שאני עומד בפני סימן למשהו רע שעתיד לקרות לי. חשבתי על העבודה שלי ועד כמה היא מתנהלת כמרוץ עכברים. תהיתי באם תמונת העכבר המת סימנה לי שעבודתי תשאיר גם אותי זרוק, מת במגרש החניה של הבטלנים, האפסים, הכלומניקים. מחשבות רדפו מחשבות ואני השארתי את העכבר המת זרוק במגרש החניה, בדרך לפח האשפה הגדול בתל אביב - התחנה המרכזית הישנה.

הגעתי לעבודה צמא, הפוך לגמרי, עיני יוצאות מחוריהן, גופי מצחין מזיעה, שיערי מלא אבק, נעלי מלאות חול. פצעי יובש החלו מופיעים בתוך פי. חמסין פלסטיני הוא הגרוע שבמזגי האוויר העולמיים.

האחראי עלי בעבודה קרא לי לחדרו. הוא עטה פרצוף רציני וניסה כמה שפחות להסתכל לתוך עיניי. הרגשתי שהוא מרחם עלי. כאילו אמר בלבו "כל כך מסכן הבחור הזה. איפה בכלל יקבלו אותו לעבודה במיתון הנוכחי, הוא בטח יישב כל היום ויבכה, ואז הוא ייפול אל תוך הסמים, וכל זה רק בגלל שפיטרנו אותו. הוא עוד יתדרדר לזנות, והכול בגלל שאנחנו היינו מקום העבודה היחיד שסיפק לו מקום עבודה. איך יכולנו לפטר את המסכן הזה, איך יכולנו?!"

הבטתי בו לאחר שסגר את דלתו. הוא הביט בי חזרה ואמר בקול יבש "אחותך התקשרה".

"מה הקשר בין האחראי שלי בעבודה ואחותי?" חשבתי, "האם אני עומד להיות קרוב משפחה שלו בעתיד הקרוב?"קיוויתי שלא.

ואז הוא פצה את פיו למשפטים ארוכים יותר ואמר "אחותך התקשרה והודיעה שאמך שוב בבית חולים רמב"ם. היא ביקשה שגם אתה תגיע. דיברתי עם הבוס והוא אמר שאתה יכול לנסוע עכשיו. המשמרת שלך מבוטלת. סע לחיפה. תהיה איתנו בקשר... עוד יום... יומיים... מתי שתרצה".

הרגשתי רע, כי הוא דיבר אלי כאילו הייתי קרוב שלו. כאילו הוא הכיר את אימי ששכבה שם וגססה בבית החולים. כן, בחברה בה אני חי, המוות גורם לאנשים להתנהג אחרת. לפעמים אני מצטער שאנשים לא מתים יותר. אם היו מתים יותר אנשים, היה נוצר סוג של יחס אחר בין אדם לאדם, למרות המרחק והזרות ששכנה בינם באופן טבעי. גם אם אותו היחס החדש שנוצר ביניהם היה סוג של נימוס או אכפתיות מזויפת, עדיין היה בו משהו מקרב הרבה יותר מן היחס הרגיל.

ירדתי לקומת הקרקע במעלית ולפתע החלה שלפוחית השתן מאותתת על מצבה הרעוע. נכנסתי לשירותים. במראה שבשירותים ראיתי את הלכלוכים שישבו לי בזוויות העיניים, את סימני הרוק ואת החולצה ההפוכה שלבשתי כל הזמן ההוא, בשיחה עם האחראי. ניסיתי לסדר את שיערי, שלא מש ממקומו למרות כמויות המים ששפכתי עליו. בחוץ היה חם מתמיד. ירדתי לצומת פארק התעשייה א?פ?ק, ששכן מול ראש העין, בתקווה לתפוס אוטובוס חזרה לכיוון תל אביב. תהיתי איך המילה "פארק", שהייתה שייכת גם לצירוף "לונה-פארק", פארק הירח, הפכה להיות מילה גסה ואפורה. שמעתי בראשי את אבי המנוח שר לי, החלפתי את המילים ושרתי לעצמי "אבאל'ה, בוא לפארק התעשייה...נרכב על סוס השטן".

ירדתי בתל אביב, עייף ומלא שנאה לעצמי יותר מתמיד. תחנת הרכבת נראתה כמו לפני מלחמה. חיילים וחיילות עמדו מכל עבר ועליהם שמרו שומרים, מאבטחים ומאבטחות נוספים, כמו גם האחראים עליהם. הרגשתי מלחמה באוויר. שוב ביקשתי לקשר את המראות סביבי לתורת סימנים מסוימת, שתיצוק משמעות בדרכי, ותהיתי באם החיילים מסמנים את המלחמה בה נלחמת אימי על חייה, בחיפה, בהעדרי. עליתי על הרכבת לחיפה. בדרך הבטתי בנוף חסר משמעות, חצרות עם חומות, חצרות נטושות, אשפה זרוקה לאורך כל הדרך.

ירדתי בתחנת הרכבת בחיפה והתחלתי פוסע בשבילים שהובילו לבית החולים רמב"ם. נכנסתי לאחת הפינות שבין הבתים הנמוכים המקיפים את בית חולים והוצאתי מהמחבוא שבגרבי את הרעל והסנפתי-הזרקתי-בלעתי-עישנתי. קיוויתי ששוב תנשוב בי רוחו של הקוסם הגדול השוכן ברעל, תעזור לי להשתחרר ממשקפי המפוחמות.

נכנסתי לבית החולים ושם, למרבה פליאתי, הרחתי שוב את צחנת העכבר המת. כיצד אני מריח את העכבר המת דווקא בבית החולים, במקום הנקי הזה? לרגע אחד הייתי בטוח שריחו של העכבר המת נדבק אלי ולא יעזוב אותי לעולם, כמו אות קין המסמן לכל העולם אותי, עכבר מת עוד בחיי. הקסם החל בעבודתו, אך רעל אחר נעמד מולו, כמו נחש.

נכנסתי למחלקה פנימית ה' ואחי הצעיר ניגש אלי, בוכה בעיניים עצובות, מספר לי שאימי הייתה חולה מאד אתמול, שנתנו לה משככי כאבים חזקים במיוחד. ביטלתי את דבריו ושאלתי "בשביל זה קראת לי לבוא את כל הדרך לחיפה"? הוא כעס ולא ענה לי.

המשכתי והוצאתי עליו את העצבים שגרם לי בית החולים, למרות שכבר הייתי מורעל בקסם.

"אני לא מבין, בגלל כמה תרופות אתה מביא אותי בבהילות כזו? היא חיה עדיין, נכון?..." שאלתי. שוב, הוא לא ענה. כשנכנס לחדר היה עצבני עוד יותר.

אימי הסתכלה עלי בעיניים אדישות, עיניים שאמרו לי שהיא לא ממש נמצאת איתי, אלא במקום רחוק ובודד, עם עצמה. היא לא ראתה אותי באמת, אבל סיפרה לחלל הריק שאתמול בלילה בא אליה עכבר ענקי וישב מתחת למיטה שלה. היא ביקשה ממני לבדוק אם העכבר הגדול, השעיר והמלוכלך עדיין שם. הצצתי מתחת למיטתה ולא ראיתי שום עכבר. הסתכלתי מסביב ושמתי לב שאפילו ניקו את הרצפה. התפלאתי איך אימי, שבדרך כלל הייתה מכורה לניקיון, לא שמה לב שהמקום נקי.

"אימא, אין כאן שום עכבר. את בטוחה שראית עכבר?" אימי הנהנה בחיוב, במבט רפוי, מלא עצבות ושוב שלחה את עיניה היפות ששקעו בחוריהן אל הרצפה, ששקעה גם היא בעצבות. הבטחתי לאימי שאשאל את הרופאים. פסעתי בכיוון תחנת האחיות, בתקווה למצוא שם איזה רופא אחראי.

ביציאה מחדרה של אימי ניגש אלי אחי ואמר "אתה לא מבין! הם נתנו לה תרופות כדי שהיא לא תרגיש את הכאב. ומאז היא שרויה בהזיות. היא ראתה את המוות וסיפרה לנו עליו. אתה לא תאמין, אבל הוא בא אליה בדמות סוכני מס הכנסה, פעמיים, והיא גרשה אותם. בדיוק כמו שקרה אז, בשני הלילות בהם קרא לנו הרופא לבית החולים. איזו אימא חזקה יש לנו. היא מנצחת, פעם אחר פעם, את המוות".

"מה הם נתנו לה בדיוק?" החזרתי לו.

"מה אתה רוצה לבדוק, אם כבר לקחת את הרעל הזה פעם?" ענה לי בציניות.

"אני לא מבין במה זה קשור אלי?" היתממתי.

"אתה לא מבין כי אתה עדיין מסטול מאתמול," ענה לי אחי בדייקנות.

"אל תדאג, גם אתה תהיה מסטול כשתגיע לגילי. זו הדרך היחידה שתתן לך לגעת בקסם ולברוח מכל הרעל הזה, שמבעבע בנשמתה העכורה של החברה," עניתי בחזרה.

אחי לא ענה, אבל עיניו אמרו לי הכול. הן אמרו לי עד כמה הוא מתעב את האופן בו אני חי. אם יצא דבר אחד טוב ממשפחתנו, הרי שזה אחי. אימי עוד הספיקה, לכל הפחות, להתגאות בו ובהצלחותיו המועטות. לי, לעומתו, היו הרבה מאוד כישלונות.

"אז מה אמרת שהם נתנו לה?" שאלתי, בניסיון להיות הגיוני ולהשתתף בחגיגת הידע הגדולה שדרכה אנחנו מתקשרים בעולם זה.

"מורפיום," אמר אחי, "היא תמות היום, אני מרגיש את זה".

"אז היא תמות היום, נו, אז מה? מה אתה עצוב כל כך? לפחות זכית להכיר אותה," אמרתי וניסיתי להסב את תשומת ליבו לעובדה שאת אבינו לא הכיר כלל.

"אתה לא אוהב אותה, אתה לא אוהב אותי, ואני שונא אותך!" הוא אמר וברח לפינת הישיבה שבכניסה למחלקה, מתחת לעמדת טלפון ציבורי ששמע, מן הסתם, הרבה שיחות עצובות. לא ניסיתי לעצור אותו. לא היו בי כוחות "לארגן" את משפחתי.

נכנסתי לחדר ובזמן בו סיפרתי לאימי שהרופאים החליטו להדביר את המחלקה כדי שלא ייכנסו עכברים וימותו מתחת למיטתה, גיליתי שהיא מתה.

אחי הופיע בדלת. הוא הביט בה והבין. אדם יכול להרגיש כשאדם אחר מת מבלי שאיש יאמר לו. הוא ניגש אלי וחיבק אותי. שמעתי את ליבו דופק והוא בכה, כאילו העולם כולו נידון להוצאה להורג בעוד חמש דקות. רציתי לבכות גם אני, אבל הייתי רחוק מעצמי. רחוק עד כדי כך שאם הייתי עולה על רכבת כדי לפגוש את עצמי, היה עליה לעבור מסע בן אלפי קילומטרים. אבל עצב דקיק חלחל בעצמותיי וניגן בתוכי כבאורגן חשמלי.הבטתי בעצמי מבחוץ, מרגיע את אחי, וראיתי, הבנתי, הרגשתי לפתע שהוא קרוב המשפחה היחיד שנשאר לי. המוות קירב אותו אלי בה בעת שאני הייתי שונה ומרוחק. הוא היה גמיש. הוא ידע להשתנות. ואילו אני הייתי קפוא.

הבטחתי לעצמי לנסות ולהפסיק לגעור באחי הקטן. לנסות להיות נחמד יותר אליו, אולי אפילו להזמין אותו לבקר אותי במקום גלותי, בתל אביב.

הדברים האחרונים שאימי שמעה ממני היו שקרים. אם לא הייתי מסומם כל כך, הייתי מוצא אולי דרך לדבר איתה על אלוהים, אהבה, המשכיות, על משהו אנושי יותר, אמיתי יותר. אך תמצית יחסי עם אימי הייתה שקר גס וגדול. כמו צוות רופאים של רמב"ם המתכוון להדביר את המחלקה ברעל כנגד עכברים שמנים ושעירים המסתתרים מתחת למיטתה של אימא משוגעת. רציתי להחליף אותה, למות במקומה, אבל המוות, כמו האהבה, אף פעם לא בא כשאנו קוראים לו, רק כשהוא רוצה. הרגשתי כאילו כור גרעיני התבקע בתוכי. רציתי לברוח, להישאר, לחבק מישהו, להיות לבד, כמו וענונו, שמונה עשרה שנים בבידוד...

הכול ביחד הוביל אותי לשירותים של המחלקה. הסתכלתי על הלכלוך שסביבי. חלק מניירות הטואלט נזרקו, מכוסים בחרא, לפח האשפה, נחים להם שם לצד תחבושות היגיינות משומשות ומטונפות. ניירות אחרים היו זרוקים על הרצפה. סימני דם הכתימו את הרצפה לצד האסלה. שומן פצעונים נדבק למראה. כוסות שתן וצואה מלוכלכת נחו, חסרות מעש, על המדף שמעל לכיור המלוכלך. שערות ערווה מסולסלות עיטרו את הרצפה. התיישבתי, שלפתי מגרבי את הרעל ושאלתי את עצמי אם לדחוף אותו עמוק לתוך האסלה של גרוני. ניסיתי, אבל הקסם לא הגיע. גם הוא נכנע למוות. ראיתי את אימי מתה ובעצם, ראיתי את יום מותי עומד בפני, שואל אותי - האם אני מוכן למות? לא ידעתי כיצד לעכל את יום מותי, ובעצם, כמעט בחצי דרך חיי, הבנתי שלא הייתי מוכן לסופה.

אחי דפק על דלת השירותים. אמרתי לו לחכות. הוא נכנס. השארתי את הדלת פתוחה ככל הנראה. הוא הביט בי בבושה. דווקא כשהיה זקוק לי, אני הייתי זקוק למשהו אחר. הוא יצא החוצה, בוכה.

זרקתי את שארית הרעל לאסלה וניגשתי אליו. הבטחתי להפסיק, אבל הוא לא רצה להקשיב. הוא ידע שאני משקר, גם אני ידעתי. ההכרה בשקר גרמה לי להבין כי גם אימי ידעה שאני משקר. איפה שהוא, מבעד למבט הצמח שנח על פרצופה מלא האהבה, היא ידעה. היא הרגישה ששיקרתי לה. לפעמים מילים אינן אומרות מילים. לפעמים תחושות אומרות מילים. התפללתי שתעזור לי להפסיק, אך שום אל לא צנח מן השמיים לעזרתי, שום מלאך-אישה לא היה חבוק בין זרועותיי. אף אחד לא יכול היה לעזור לי חוץ מעצמי. ג'ון לנון אמר פעם, שאלוהים הוא ההמחשה לכמות הכאב שבתוכנו. הכאב שלי החל פורץ באותו פיצוץ גרעיני. הרגשתי מוגלה זולגת מכל נקב בגופי.

חיפשתי את אחי בכל מקום. מצאתי אותו שוכב על הדשא, ליד המחלקות החיצוניות של בית החולים. ביקשתי ממנו שלא נדבר, שייתן לי חיבוק, חיבוק של אח, שלפעמים חזק יותר מכל חיבוק אחר, אך הוא סירב. חיבקתי אותו, עבורי, עבורו, עבור אימי, עבור התקווה שאולי יום אחד מישהו בעולם הזה ילמד להתמודד עם חייו ומותו.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.