אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שעת לילה מאוחרת


קטגוריה: 

הייתה שעת לילה מאוחרת. כל הכיסאות כבר הורמו והונחו על השולחנות. האורות זה מכבר כובו. רק אור אחד יחיד האיר את הדלפק. המלצר האחרון שנשאר דיבר בטלפון. הוא ישב ליד השולחן היחידי שנשאר חשוף ולא רצה להבין את הרמז. רמז עבה, חשב, אבל לא בא לו לצאת.מן הפתח המלבני חדר אור חיוור של ירח. צל אדם עמד שם, מלבן מאורך של אור וכתם בתוכו, ארוך ומעוקל. אם ייכנס, לא אצא. אם ייעלם זה יהווה לי סימן. ההוא לא נכנס ולא נעלם. קולו של המלצר התנגן, מונוטונית, כמעט בלתי נשמע. עדיין עומד בפתח. המצב הינו בלתי נסבל, ההשהיה בלתי ניתנת לספיגה. אני חייב לעשות מעשה, להפר את הקיפאון. שיזוז, שיפנה את הדרך. אני קם. השאיר סכום כסף עבור קפה וכריך וטיפ. המלצר העלה את הטונים, התרגש, התחדד ופתאום התרכך והתחנחן, אבל שוב הפך תקיף ושררתי ומיד חזר והתבכיין והצטדק. לא יעזור, צריך לצאת.הוא מגיע לפתח. הצל חוסם, לא זע.

זה מאד לא נוח, כי לא בא לי להתווכח כעת. אם אפתח את הפה ויזרמו המלים העצבים יתחדדו ושוב יכאב לי בפנים. מוטב שיזוז ויחסוך לי את האנרגיות. סתם בזבוז אנרגיות ולא בא לי עכשיו.ההוא לא זז. סליחה, המהם, תן לצאת. נו, תן ודי. ויצא כך כאילו שההוא מתכוון באמת לא לתת. משהו כזה עקום, והדבר מרגיז. פנה לעבר המלצר שסיים את שיחתו בטריקת הטלפון ועמד עתה לא רחוק ממנו. מה הוא רוצה? רוצה שידבר עם זה שעומד וחוסם. טוב, לא מבין? אי אפשר לצאת. שיזיז דברים. והמלצר, מה פתאום ,נראה שלא יזוז, וקורא בקול אדנותי, עוף מכאן, זה לא מקום. אתה חוסם, אתה לא רואה, עוף לי מהעיניים! והצל נסוג ונסוג ונסוג, עד שנעלם. אתה רואה, זה כל-כך פשוט. לילה טוב, לילה טוב.לבסוף קרה שהוא הוטרד פעמיים, גם מן הבחור שחסם וגם מן המלצר שתמיד טוב אליו, והפעם השאירו זועף.יצא אל הרחוב,התמתח ונתן פיהוק כזה רחב. אוף, איזה לילה מגעיל, חשב, והחל ללכת במעלה הרחוב, מנסה להיטיב עם המצב ומודע לרגע חסר לחצים זה שנזדמן לו . כך הלך לו כשהוא מחטט באפו, חופר וחופר ולמעשה חופר בנשמתו המיוסרת . הביתה או אמשיך ברוגע באוויר החופשי?לפתע זינק לו צל שעמד, כנראה, וחיכה לו מעבר לפינה.רגע החסד החסיר פעימה. זה שוב אתה? משחזרה אליו נשמתו שמע קול נערי.יש לך רגע זמן,בחייך, רק רגע זמן, התחנן הקול. לא טוב לי, אני מוכרח. גם לי לא טוב, קטעו, מה אתה חושב,שבשעה כזו הייתי מסתובב ברחוב אם היה לי כל-כך טוב.הקול נשתתק. לרגע שררה דממה. נו, טוב, מה העניינים, דבר.פער הגילים עשה את שלו. מדוע, מדוע לא טוב לך? שאל שוב הקול הנערי. קבענו שאתה תדבר, פסק. לא, מדוע לא טוב, גם אתה בא משם? התעקש הקול. משם,,חשב, ואיפה זה יכול להיות משם. סמים? הו, לא, השיב הקול, נרגש. חס ושלום, חס ושלום, ישמרני האל. טוב,טוב, תירגע.

קודם כל , מה שמך? אלישע. נכון יותר, הייתי אלישע, עכשיו אני אחר. לגמרי שונה. לחלוטין. צעדתי צעד ואין דרך חזרה.ממ...אז אין דרך חזרה, שמע עצמו מהמהם, או אולי אתה לא רוצה?גם וגם, ענה אלישע קצרות.חשף האיש עצמו וסיפר כי שמו אנוש. במלרע ולא במלעיל.נמצא להם ספסל בדרך שהלכו בה עתה יחדיו והתיישבו. הנער אלישע סיפר את סיפורו.הוא בא מן העיר הגדולה, סיפר לאנוש. בית על בית, חצר בתוך חצר ורחובות. כל העיר רחובות. צולבים זה את זה, מקבילים זה לזה. ואנשים. אנשים זורמים מכל עבר והולכים לכל עבר דרך הרחובות. חשבת, אנוש, מה יקרה אם הכול יקפא לפתע, לזמן קצוב, ואז לאחר זמן שוב ישקוק הכול, אבל המטרות תתהפכנה, וכולם יזרמו לכוון ההפוך? האם תבוא קטסטרופה לעולם, או האם ילמד העולם את הסדר החדש והכול יחזור על מקומו בשלום.מה אתה מבלבל את המוח, כך אנוש, מדוע אצלך הכול מסתכם במה יהיה אם? תשב כמו כולנו, תשפשף את התחת , תחרוש, תלמד, תתעמק במצוי ואל תעסוק במה שלמעלה ממך.כן, מתעקש אלישע, אבל מה למעלה ומה למטה ומה מעבר לזה ולאן כל זה הולך? אני רוצה להיות אני. לא רוצה להירקב כאן. אני רוצה לדעת ואני רוצה הכול.הכול. לא רק צד אחד. אני רוצה את כל הצדדים. אני רוצה יותר משבעים צדדים, אני רוצה להיות אחר. משפסק ואמר לחברו את כל מה שרתח בקרבו, קם אלישע מן הספסל, מתח גופו לאורכו והחל צועד. אנוש לווהו במבט חרד, אבל את זאת לא הספיק כבר אלישע לראות. הוא נסחף מבלי משים אל הכמות העצומה של האנשים שזרמו לדרכם. הייתה שעת ערב וכולם מיהרו מן העבודה אל בתיהם. הוא ירד איתם אל הרכבת התחתית ודחס עצמו בינם, אל תוכה, נבלע בה וטס עימה אל מעמקי הדיו השחורים . העיקר שזורמים, העיר לעצמו, העיקר שלא עומדים במקום אחד ותוהים. לא יחשוב מה היה, לא יחשוב מה יהיה, תחנה, שתיים, שלוש. לא. הוא ייסע עד הסוף. לא יתהה מה יהיה שם. לא עכשיו. עכשיו הוא טועם מהחיים מן העבר ההוא. משפסקה הרכבת מנוע הבין שהגיע לתחנה האחרונה. ירד עם אחרוני הנוסעים ועלה במעלה המדרגות, מוצא עצמו ליד תחנת האוטובוסים המרכזית. אחד החל רץ אחר אוטובוס שעמד לצאת. רגע, רגע, קרא. אלישע רץ איתו ושניהם עלו בזה אחר זה לאוטובוס שחיכה להם. לא שאל לאן, רק כמה. לא חשוב לאן, הוא ייסע עד הסוף. הם נסעו ועברו שדות ואדמות חשופים ופגשו בישובים, גגות, ירק ועצים. בתחנה הבאה ירד. הרבה לפני הסוף. לא הלך לכוון הבתים אלא לכיוון השדות. הסיר סנדליו ונשאם יחד עם תרמילו. התיישב על סלע בפאתי השדות, רכן ואסף בידו רגב אדמה ובהה בשמש העומדת לשקוע. שחזר במוחו הקודח איך החל הכול.

הייתה זו החלטה פתאומית. זה קרה בחדר הומה, ללא אזהרה מוקדמת. לפתע הפסיק לשנן, הרים ראשו וחש בריח שונה, נעים, ממכר. ברוח אביבית שחדרה מבעד לחלון שנפתח. שזרמה בין אבריו והוא הרגיש לפתע שבא לו. מה בא לו, מה בא לו, עדיין לא הבין. גם היום עדיין לא מבין. ידע רק שהוא חייב לצאת, עכשיו וברגע זה. והוא יצא. הייתה זו הפעם הראשונה בה יצא. הסתובב ברחובות, יצא מן השכונה ובפעם הראשונה חש בעוברים ובשבים. חש כל אחד, כל עולם ועולם. סקרנות בלתי מוכרת. אלו סביב, שזרים הם לו, לאן הם הולכים? לא עוד עולמות ערטילאיים ושקלא וטריא ודינים וחשבונות. לא עוד מה אסור ומה מותר ומי יותר ומי פחות. והנה כאן עולמות מהלכים הם, חיים כל כך, אבל זרים. הגיע לפתחה של סמטה ונעמד. ראה מראות מעולם אחר והרגיש איך הדם עולה וזורם ומחמם ומשהו מציק בין הרגליים. עמד שעה ארוכה, נבוך וברח. חזר אל השכונה וערך דיון עם עצמו, ומצא כי קרה לו מקרה והציץ ונפגע. הכלי נשבר ורסיסיו מזדקרים ולא חשוב ממה נפגע, אדם פגוע הוא. אדם פגוע ואחת דינו, חייב הוא להציץ ולהציץ עד שלא יהיה יותר פגוע. אם חייבים לצאת ולהתמודד אז יוצאים ומתמודדים.על מה אתה מדבר, שואל חבר. לא חשוב, הוא ענה ויצא שוב. והחבר קרא אחריו, חכה, חכה, בוא ונברר עד הסוף, אל תברח. עוד הוא שומע ובמוח כבר מתנגן: חוזה לך ברח! וכי הוא בורח? לא, אינו בורח, הוא מתמודד ומתייצב. הגיע שוב לסמטה ונעמד, והביט וראה עולמות נהפכים ורגלים נצמדות ושדיים נמעכות, וכולו הסתמר ועווית תקפתהו, והמשיך והביט והמשיך ונהם עם המנהמים וילל עם היללות והרגיש בבשר הרך והחי הנצמד אל גופו וזעק – חיה!אין עוד רוח אלוהים מנשבת מעל. אין עוד נהרה ואין שבעת הרקיעים ואין תיקון. אין תיקון, כי האדם חיית השדה. האדם חיית השדה! ניתק וברח ולא סיים. הרחובות והאנשים חלפו ממנו והלאה לכוון ההפוך ובמהירות, חלפו עברו בטיסה, והוא עלה במדרגות ופתח את דלת חדרו העלוב. מתנשם נפל על מיטתו והשחית זרעו לשווא. עודו הוזה כך בשדה והשמש כבר שקעה מאחוריו. אויר קר צינן את החלטותיו. מחשבותיו נשאו אותו למרחקים ולא שם לב כי הגיע עד לאותה נקודה שנראתה לו קודם כאופק, והסתבר כי העלימה זו ממנו שטח נמוך יותר. קם ממקומו והתקדם ושם, בדיוק מתחת לאופק, הייתה היא. רכונה הייתה, ובכך העלימה את עיסוקה. המפגש הישיר והמפתיע הלם בו והוא נעצר קפוא, בוהה במראה. מאחוריה בית קטן לבן ולו גג רעפים אדום, מסביב לו גדר צבועה ירוק. היה גם שער לבית. כמעט התנגשתי בה, זה לא הוגן, חשב, שפתאום נגמר לי השדה. לא ידע שקוראים לכך קפל קרקע והרגיש לא מוכן למפגש, כשהתרוממה לפתע והבחינה בו. שלום, אמרה, וחיכתה לבאות. מחייכת, בהירת מראה, וממעיטה בכך את המורא שתקפו. מעולם לא היה בשדה חשוף, נטול עורף, ללא נעלים, לבדו, עם עלמה חייכנית, במרחב מבושם ריחות נעלמים.

שלום. ולא ידע יותר מה לומר. הכול נשתכח ממנו, מיהו, מהו, מניין בא. זו עונת השתילה ואני שותלת. נעצה בו עיניים בוחנות וראתה עלם עירוני, חבוש כובע המכסה מה שמכסה ועיניו בוערות ותוהות ובוהות. אני כבר גומרת. נרכנה ותחבה את השתיל האחרון לגומה, כיסתה אותה והידקה היטב סביב השתיל. הזדקפה. נו, בוא, ניכנס הביתה. רוצה משהו לשתות, לאכול? הייתה מאד עניינית, אבל הוא לא תפש דבר. איסור. איסור מוחלט, התנגן לו בראשו, והתיישב על סלע טרשים שנמצא לו. הרי לזאת באתי עד הלום. לראות מה יש להם מעבר מזה. עלי לעבור את הגדר ולהיכנס בשער ולבדוק. בסדר, הפליט. העלמה פתחה את השער והם נכנסו לחצר. נפנתה לאחור, הושיטה יד ואמרה, גליה, ולא ידע מה לעשות עם ידה, אבל הפליט, קראו לי אלישע אבל אני כבר אחר. ולא ידע אם הבינה ולא הושיט ידו. עשתה עצמה כאילו לא הושיטה ופתחה ביד המושטת את פתח הבית. עטפה אותו צינת הבית שחומה של חמה עזבתהו עם השקיעה. אבריו הגמלוניים נתכווצו והרגיש חשוף וחדל אונים עקב מבטה החייכני והמסוקרן. נו, שב כבר. מה אתה עומד כמו גולם, פרצה בצחוק מתגלגל. אראה מה יש במטבח. תיכף אחזור. משחזרה והביאה וחילקה ואכלו, הסבו להנאתם, הוא על הספה והיא על הכורסא, הפשיר הקיפאון בו נעטף קודם. הסבירה כי במקרה היא בבית וכי בעצם רוב הזמן חיה בעיר הגדולה, וכי סטודנטית היא ולומדת היסטוריה ומדעי היהדות ואנגלית. שינן לעצמו כי בעצם זה לא כל-כך נורא, אני יכול לעמוד בזה, אני יכול לעמוד בזה. לא תמיד שמע כל מה שסיפרה, אבל כששאלה לעיסוקו ענה רק כי לומד הוא יהדות ולא יסף. טיפוס חיוור, אבל לא עירוני רגיל. מה הוא מסתיר, תהתה. סיפרה לו איך הגיעה לרצון להעמיק בידע אודות המקורות. חברה יש לה שקשורה לכת הרפורמית. הלכה איתה בשמחת תורה לבית הכנסת ומשהתחילו ההקפות סחבה אותה חברתה. בואי, מחלקים הקפות. הלכה אתה ופתאום, ברגע אחד הניחו בידה את הגליל העטוף עטיפת קטיפה מרוקמת וכתר כסוף לראשו, עטור פעמונים קטנים ונזכרה כי כשהייתה ילדה קטנה והלכה בחגים מדי פעם עם הוריה לבית הכנסת, התערבה בין הילדים בני גילה, בנים ובנות וידעה כי גם כשתגדל לא תוכל לחוות את שחווים הבחורים המגודלים המחבקים את ספרי התורה ומפזזים בהתלהבות עצומה וליבה נצבט. ואז כשהניחו בחיקה ספר תורה נפתח בה משהו והרגישה כי היא אחת מכולם, וכי יש בכוחה לשאת עליה את כל ההיסטוריה היהודית, ודמעות נקוו בעיניה ונסחפה עם כולם במעגל ודורות של עינויים ועצב ושמחות עברו ועברו על פניה, אלה שהושמדו ואלה שעלצו ואלה שחזרו אל אדמתם. זה מה שהרגישה ושכחה את מה שלא רצתה לזכור, את המותר ואת האיסור, את קטנות המוחין ואזלת המעשה והקנאות ועוד ועוד דברים שלא רצתה למנות והוסיפה בלשון מוצהרת, יהיה אשר יהיה, את הרגע הזה הם לא יוכלו לקחת ממנה, ולא פירטה מי.אלישע ישב נדהם מפרץ המילים, פגוע לא פגוע, מזדהה וגם מרגיש אשם.

אם יאמר מזדהה הריהו עובר עבירה, ואם יאמר שאינו מזדהה הרי שאינו דובר אמת ועושה שקר בנפשו. לפתע פלט, היום בפעם הראשונה חפן בידו רגב אדמה ובלבו אמר הן מעפר באת ואל עפר תשוב. לאחר שנרגעה קמעא מפרץ רגשותיה שאלה גליה ואיך ההרגשה. אלישע היסס ורצה לומר שהרגיש כאילו החזיק את...רצה להמשיך אבל חשב שכבר נאמר לפני רגע מה שרצה לומר, ונשתתק. הייתה שתיקה ארוכה. רצית גם אתה להגיד שהחזקת את ההיסטוריה הגלומה באותו רגב עפר, נכון? הנהן בראשו. נפלא, נפלא, קמה ונשקה לו על לחיו ולא ידע לאן יביא בושתו. הרגיש שבושתו לא מהראש עולה היא, אלא ממבושיו. עולה ועולה וניצתת ומציתה דורי דורות של מחסומים. והללו עולים בלהבות ושורפים כל חלקה טובה של טהרה, וחוקי מותר ואיסור, וטהור וטמא. הגיהינום נפתח בפניו והוא צולל וצולל...ורעש צלצולים וצחקוקים מסתחרר ומסחרר כל תפילות ההושענא, והוא מוצא עצמו מושך אליו את גליה ומעביר שפתיה מלחיו במריחה אחת, לכיוון פניו, תוך כך מועך כל חלק בולט בפניה ואינו יודע איך ומה, אבל לבסוף מוצא את פיה ונושכו ומוצצו ויונקו ובולעו אל תוך פיו, והכול בתאווה אין קץ. וכבר אין בו אותו שזעק – חיה! ואותם שקובעים האם מותר והאם אסור, והאם יאה והאם טהור, והאם רוצה היא או לא רוצה, הם כבר לא בעניין. נסחף, שרוף כולו בלהט הבעירה, והשדים מרקדים סביבו ובתוכו וב...והוא תוחב את ידו מבעד לפתח שנפער בכותונת ומועך את שדיה בתאווה שדית ומחפש מוצא אל...ואינו יודע מה. אבל יצרו מוביל אותו אל תחתיות ביטנה. מה יפה רעייתי, בטנך ערמת חיטים...גליה, שנדהמת תחילה מעוצמת יצריו של הבחור הביישן, נחלצת והודפת. הריהו זר לה, ואיזו העזה, אבל איזה כוח, ואיזו תאווה. אלישע מתפכח, מתכווץ ונאלם דום. אבריו נעשים אט אט רפויים. הגדרות והסייגים, החוקים והעונשים צצים שוב. איך חשב לעקוף הכול במחי יד.

איך חשב לדחוק במכה אחת את כל הערימה כולה, ואיך חשב לצאת מזה ללא פגע. ברוכה את גליה שעצרת בגופך את הסערה. ארור אני שנתפתיתי לשטן. בעודו שקוע כך במשנתו, ראשו שמוט אל חזהו מן הבושה, לא שם לב למעשיה של גליה, שיצאה חרש מן החדר והותירה אותו לתחושותיו. משהרים את ראשו לאחר זמן ונוכח כי נותר לבדו, קם והחל צועד אל עבר הדלת החיצונה. צריך לצאת מקן הצרעות הזה ויפה שעה אחת קודם. לפתע חש בריחות מבושמים בקרבתו, ומיד גם בנשימה קלה בעורפו. הסתובב בחדות וקפא על מקומו למראה המלבב והנורא שניגלה לעיניו. גליה ניצבה לבושה בכותונת שקופה וארוכה שפיתחה מצוי מלפנים, ששרוכה וקשורה היא בקשר רופף למדי המאיים להיפתח בכל רגע. אפשר בקלות לפתוח את הקשר, מתנגן לו בפנים. בוא, היא לוחשת לו בקולה הרך, ניכנס לחדר השני...והוא מניח לגליה להובילו כמי שמובל אל עקידתו, עזבוהו כל שדיו והוא עולה לעולה על קידוש השם. ללכת, לא ללכת, להיות מובל או לחדול, ולברוח, לברוח לאן? לפני שיהיה מאוחר מדי. לברוח לאן? אני אלישע ולא אחר, לא אחר...הדלת נפתחת ומיטת המשגל נגלית במלוא הדרה. מיטה רגילה, עטופה בכיסוי ירקרק שבשוליו מודפסים פרחים צבעוניים. האם אין אלה כרי הדשא שבינות לעצי הגן? והיכן עץ הדעת, טוב ורע? היכן הוא? האם זו גליה, האם היא גם הטוב וגם הרע? ושוב לובתה בו אש הפיתוי, ושוב ריצדו בו השדים, וכלי זינו הפך נוקשה ומבקש לפרוץ. בוא, שכב לצידי ותלמד לעשות אהבה, לאט וברוך. אבל הוא אינו יכול, אינו יכול להתרכך כשכל אבריו נזעקים...בוא, בוא, יהיה בסדר. והרי נאמר לו כל השנים שיש לבעול. הלוא אדם בעל את חווה. דורות לימדו אותנו שאדם הוא נזר וחווה היא רק עזר. ומה לה לזו שרצונה ללמדני דבר. קול אבותיו, ואבות אבותיו מצווים, אבל האם מסוגל הוא לבעול אישה זו. וגליה כבר גוהרת עליו ומסירה את חולצתו , ומנשקת ומעבירה את לשונה לאורך חזהו ופטמותיו בואכה מטה, מטה...ופותחת את מכנסיו...והוא תחילה הודף אותה מעליו, אבל משמתגברים השדים הוא כבר מעליה, פותח בפראות את הקשר הרופף המחזיק את כותנתה ומגלה את שדיה הזקורים במלוא הדרם. מהסס לרגע, מסונוור מן המראה, אך מיד דוהר עם כלי זינו במורד ביטנה.

בטנך ערימת חיטים, בטנך ערימת חיטים, והוא מגיע אל היעד המבוקש והוא חש את הרטיבות החמימה וחודר, וחודר...והעונג ממלא כל תא ותא בגופו ובמוחו, ואין עוד דבר מלבד החדירה. והשניים מיטלטלים כחיות בראשית ונוהמים ונואקים, ונהימותיהם ממלאות את חלל החדר. והכול מסתחרר והרקיעים נפתחים והנשמות מתרגשות ועולות ועולות...עד אובדן ההכרה. עוד ועוד ועוד, עד אבדן הנשימה.עוד רגע, והקסם נמוג. הכול נעלם. אלישע סרוח על גליה, חסר אונים, מותש, נשמתו מרוקנת. הפיכחון חוזר. הוא מתרומם, רוכס מכנסיו. מה קרה? היא שואלת. לאן אתה ממהר?אני חייב לחזור. הבחורים מחכים לי למניין, הוא מפליט בקושי משפט שאינו מאמין בו.אז אתה מתחרט? רגע שורר שקט. אי אפשר לבלוע הכול בבת אחת, נכון? כך הוא אומר בקול קטנטן. נכון מאד. אלישע קם, נוטל חפציו. שלום גליה, אבוא לבקר. מהסס. אם תרצי.בודאי אלישע, אצפה לך. אתה בחור מרגש.נו, טוב, אז גם את. אז להתראות. ואינו יודע לאן ייקח את מבוכתו. וכבר אינו מבין איך הוא והחיה שלפני שעה קלה חד המה. יוצא את השער. עלי לפגוש שוב את אנוש, לדבר איתו כדבר גבר אל גבר.שעת לילה מאוחרת. אלישע ואנוש ישובים בבית הקפה. כל הכיסאות כבר הורמו והונחו על השולחנות. האורות זה מכבר כובו. המלצר האחרון שנשאר מדבר בטלפון. השניים משיחים. אלישע שופך את ליבו ומבקש תשובה.הלכתי צעד אחד רחוק מדי. לא, אלישע, יהיו לך עוד הרבה צעדים, מהם רחוקים מדי, ומהם קרובים מדי, עד שתגיע לדרך המלך. כך אנוש.ודרך המלך מה היא?הו, זו שאלת השאלות. אותה תצטרך לפתור לבדך. הנה, אני עדיין מחפש מהי, זה זמן רב, מאז שעזבתי את השקלא והטריא. היה זה לפני זמן רב. טוב, הוא מפטיר, בוא נגמור את המשקה ונסתלק מכאן.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר