אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ינוסטסמה - סיפור (חלק ד)


התמונה של דן לחמן

הסיפור לא סופר לי באחת אלא טיפין טיפין, בתוך מספר ימים. דיברתי עם אחרים, הבנתי למה נכבשה. היה קסם בתמימות של הצעירים הללו. הייתי רואה אותו מסתובב במחנה. היינו מנידים ראש, אך לא חזרנו לדבר. היא לא ידעה על מה שהתרחש בינינו. יום אחד על החוף בחבורה הרגשתי אצבעות רגל מתחככות בשלי. בחור מן השקטים שבינם שכב לידי. כשעינינו נפגשו הוא חייך. למרוח אותך, שאל? נראה לי שהתייבשת לגמרי. אני שונא את שמן האגוזים הזה. אמרתי, אני מעדיף להישרף ולא להתמרח בתועבה הזאת. אני שונא את התחושה של החול השמן שלא יורד גם במקלחת. הוא חייך. אתה מהנקיים. רואים עליך. גם מבפנים כזה. יורד אלינו ללכלוך, אבל חי במלון בנוחיות. לא ידעתי איך לענות, לא הבנתי לאן הוא מנסה למשוך את השיחה. לא היו שיחות עומק בשמש. לרוב צחקו מבדיחות פנימיות, בדיחות מעישון משותף, אבל אצבעות רגליו המשיכו ללטף את שלי ואני התבלבלתי. פניו לא היו רחוקות משלי וראיתי חיוך בעיניו. בוא למים, אמר וניסה למשוך אותי בידי. ניסיתי לסרב, הרגשתי שכל גופי לוהט מבושה. הייתי בטוח שכל האחרים רואים מה קורה. מעולם קודם לכן לא הרגשתי תחושה שכזאת . לא ידעתי כיצד להגיב. הוא המשיך לדגדג את כף רגלי. מזל שהייתי שלוק מן השמש ולא הובחן הסומק הנוסף, אלא שבמבט גנוב מסביב ראיתי שאף אחד לא מסתכל עלינו במיוחד ונרגעתי במקצת. קמתי ללכת לכיוון המים. רגע אחרי הוא היה לידי. ידו ליטפה בחטף את גבי ובעוד ידו מרפרפת על צווארי, כמנסה להטביע אותי, אמר, אתה לא צריך לפחד. לאף אחד כאן לא אכפת מאחרים. הכול פתוח. תראה איך שההוא מסתדר בינינו, וידעתי שאמר זאת כדי שאבין שהוא יודע. קפצתי לתוך המים, לסיים את השיחה. אחרי רגע חשתי את ידו מושכת בכף רגלי. התיישרתי. למה אתה מפחד ממני, שאל. ולא ידעתי אם ממנו אני מפחד, אלא ממה שהוא מייצג. לא הייתי עם מספיק גברים, אמרתי לו. אני לא יודע אם אני רוצה להוסיף עוד אחד לרשימה. אני מוצא חן בעיניך? שאל, אתה נמשך אלי? כן, הייתי חייב להודות. כן אתה מוצא חן בעיני. ולמה להלחם בזה, שאל, מה זה ייתן לך? לא הייתה לי תשובה. טוב שהיינו במים, שהיו קרירים יחסית. יכולתי להשתכשך בהם, לטבול את עצמי, להתנתק לרגע. לחשוב במהירות. כשעליתי מן המים עמד מולי מגחך. אתה פחדן יותר ממה שחשבתי. אתה לא נראה כזה. בוא לחוף, נדבר, אמר. אתה לא רוצה להישאר לתמיד במים. חייך אלי. אני מתכוון לעזוב אותך כאן בינתיים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. חשבתי לדבר איתה, אבל בעבר לא אמרה מלה. גם כשהייתי במערכת היחסים עם הרקדן שבאמצעותו הכרנו והיה לאהובי. הנחתי שהיא מבינה ולא אכפת לה, אבל לא דיברנו על מה זה אומר. על החוף ישבה כל החבורה כשלפתע הצטרפו עוד כמה, באותו הרגע, לכל הפחות, הרגשתי בטוח יותר. בציבור לא יקרה לי כלום. אבל הוא מוצא חן בעיני, חשבתי לפתע, בדרך אל המגבת, והשתטחתי עליה מיד כשגבי לשמש. אחר כך, כל הדרך למלון, הזדמזם לי בראש השיר הספרדי ההוא. סיפור של אהבה. ינוסטסמה. ולחשוב ינוסטסמה עוד לא היה לחשוב על מין, כמו בתל אביב. אולי רק רמז.
 בערב דפיקה בדלת. הוא עמד שם. יצוק לתוך הג'ינס שלו, חולצת טי לבנה, נקי ומסודר. חשבתי שלמלון כדאי לי להגיע מסודר יותר, גיחך. הם רגילים להיפים, אבל מבחוץ. אולי לא היו נותנים לי להיכנס.
 לא יכולתי להסיר עין מגופו. למרות שכבר ראיתי אותו עירום כמעט על החוף, הג'ינס הפך אותו לארוטי יותר, מבליט ומסתיר את מה שכבר ידעתי שמתחבא תחתיו. המשחק הזה שבין הבד לגוף היה מגרה בעיני. נצא לעיר לשתות קפה, אמר. אני לא רוצה להלחיץ אותך כאן, בחדר, כשהמיטה מול העיניים כל הזמן. הוא חייך ואני הסמקתי. הרגשתי שאני אחר מתמיד. הוא הצליח לדחוק אותי לפינות שלא הכרתי בעצמי. לא הכרתי בושה קודם, לא הייתה בי מבוכה מוכרת, לא היו שאלות. בדרך נגעו זרועותינו מדי פעם זו בזו וחשתי בשלו בכל רגע. כל רפרוף יד מקרי על מתני, על גבי. עיניו חייכו אלי מבעד ריסיו ואני הרגשתי תשוקה הולכת ומתעוררת בי, תשוקה שגם אותה לא הכרתי קודם. דיברנו על החיים במחנה. נעים לחזור לתרבות לפעמים, למקורות שלנו. אולי אפשר לחזור אחר כך להתקלח אצלך, שאל? ושוב מעניין, זה מה שחסר להם יותר מכל. הלכלוך שלנו הוא לא חזות כל הדברים. אנחנו תרבותיים, אבל אחרת. כשישבנו כבר בבית קפה וכרסמנו עוגה המשיך. אנחנו מרד שנכשל. נשארו המורדים הוותיקים עם הסממנים החיצוניים, אבל אנחנו יודעים שנכשלנו. לא הצלחנו לשנות את העולם. ותבין, כן, אנחנו היינו התקווה האמיתית לשינוי, לחופש מחשבה. לחרות אישית. אנשים הסתכלו רק על הקרעים שלנו. על החרוזים והפרחים. לא העמיקו להבין. הביטניקים של שנות החמישים היו משהו אחר, הם היו מרד במלחמה, בייאוש. ניסו לקיים איזו תורה ממין אחר. של ייאוש קיומי שקט בעולם שהתמוטט במלחמה נוראה. אנחנו לא. הם היו תנועת מחאה, קיומית, רק שהם לא הכירו את המלה. אמריקאים בורים, הוא חייך. אנחנו רצינו להביא לעולם טוב יותר, חברי. קצת תמים, אני יודע, אבל היופי היה טמון בתמימות שרצינו להנהיג. די לכלכלה הענקית, למלחמות האין סופיות, לתחרותיות העגומה. העולם לא הבין את השוני שבין הביטניקים ובינינו. כולם נתפסו לסממנים, ללבוש, לסמים, לחרוזים, לבגדי העור. כל מה שהילדים שסתם ברחו מהבית ונספחו אלינו הנהיגו. אבל תראה, לביטניקים הצטרפו מעט, אלינו נספחו המונים. הם הרגישו בחוש שאנחנו תקווה. הם אהבו את חזון העתיד, את המוסיקה שהבאנו להם. לא סתם נדבק לנו השם ילדי הפרחים. היינו באמת כאלה. לפחות אותם שידעו למה הם שם. המחאה שלנו הייתה רכה יותר. אז חלקנו יודע כבר שהמהפכה כשלה. אנחנו ממשיכים לגרור אותה עוד קצת כי החיים כל כך יותר נעימים באופן הזה. אבל הרבה מאתנו כבר חזרו למקומותיהם בחברה, כבר עובדים בחברות הענקיות. חלקם עוד מקיים אילו חיים היפיים כאלה או אחרים בסופי השבוע, אבל חנוט בחליפות בכל שאר הימים. ותודה, אנחנו יפים יותר ככה, קרובים לטבע, קצת חייתיים, קצת מלוכלכים. הנשים בבגדים רחבים, בלי המחוכים והחגורות, בבדים רקומים, אתניים, הגברים בג'ינס הבלוי, הסקסי. כולם, גברים ונשים, עם חרוזים על הצוואר. המוסכמות בין גבריות לנשיות ששברנו עוד יהדהדו אחרי שאנחנו נחזור למקומות שלנו, למפעלים הגדולים, לחליפות ולכסף הגדול. חבל שאיחרת. אם היית מגיע מוקדם יותר גם השאלות האישיות שלך היו מקבלות תשובות נוחות יותר, היית מתרכך בתוכך. אנחנו היינו החופש על כל רבדיו. אבל העולם פחד ממה שהיה לנו להציע. תנצל את הזמן שלך אתנו להשתחרר, להבין מה קורה איתך. אולי יום אחד אארגן לך טריפ, שניקח יחד. הרבה אנשים יצאו ממנו מבינים יותר טוב את עצמם. אני לא מדבר על הפסיכים שיצאו לחפש אלוהים ומצאו שיגעון. לא, את עצמך תחפש ותגלה את ההנאות הרחבות יותר שלך. הקשבתי דמום. לא ניסחתי לעצמי קודם מסקנות על חיי ההיפים. חשבתי שהם סתם חבורת ילדים נוירוטיים שברחו מן הבית. כשאמרתי לו את זה הוא צחק. ומה אתה חושב היו הסבים שלך, שברחו מאירופה הישנה והטובה ובאו לבנות כאן חלום? אתה חושב שכולם באו באמת רק מתוך אידיאליזם טהור? אתה בטוח שלא הייתה בזה נימה של מרד במוסכמות, בריחה ממצוקות נפשיות גדולות? בעולם החונק שלהם לא הייתה אפשרות למרד בהורים, אז הם ברחו כדי לשנות רחוק מהעין שלהם. היה להם מזל שיכלו להלביש את הנוירוזות שלהם על אידיאולוגיה לאומית. אתם סובלים עד היום מן התוצאות. ואני לא מדבר על עניני מדינה בכלל. כל המהפכות המיניות שלא הצליחו, יצירת גזע חדש של יהודים, שגם היא נכשלה - הם לא הבינו את הטבע האנושי. היו סגורים מדי בעולם ימי הביניים של סביהם. קיבוץ. קצת מצחיק. אהבה חופשית. כל מה שלא יכול להתקיים באמת אלא רק בדפי ספרים. בתיאוריות נעלות אך בלתי ישימות. התחייכתי. מאיפה אתה יודע את כל זה, שאלתי. איך אתה מתמצא לעומק הזה? כמובן שאני מתמצא, אמר. אני מתעניין במה שסובב אותי. עבדתי בקיבוץ, שמעתי דברים. קראתי. לא כך הסבירו לי כמובן, אבל אני יכול להסיק מסקנות משלי. אתם מדינה שהתחילה את דרכה מתוך נוירוטיות ואני חושש שהרבה טוב לא יצא מזה אם לא תהיה כאן מהפכה מחשבתית שתנקה את השאריות המוטבעות בכם. היה צריך להיות כאן דור כמונו, גם אם היה נכשל במהפכה, רוח הדברים הייתה מחלחלת לכמה מקומות. חבל שגם כאן הצעירים חשבו שכל מה שיש לנו להציע זאת אופנה קצת אחרת, מוזיקה רעשנית, קצת סמים ושום דבר מעבר לזה. אתם עם כל כך לחוץ עם אפשרויות כל כך טובות. הקשבתי. התמלאתי איזה עצב, ולא בגלל הניתוח שלו את הארץ, אלא צער על המהפכה שעברה, על הכישלון, על העובדה שאיחרתי לגלות אותה. צער על כך שהייתי שבוי בסממנים החיצוניים ובדעות הקדומות. וקצת אחרי, מבלי שדיברנו על זה, צעדנו יחד למלון כשהיה ברור שהוא ישן אצלי הלילה. התקלחנו, כל אחד בנפרד. עדיין הייתה בי מבוכה. לא רציתי להתערטל מולו. לא מיד. בחוץ היה חם והזענו מהצעדה. הוא התקלח ראשון. וכשנכנסתי אני להתקלח נכנס אחרי והתיישב על האסלה, מסתכל עלי ומחייך. כשהעביר לי אצבע לאורך חוט השדרה נדרכתי. אתה מתוח מדי, אמר, תירגע. לא יקרה מה שלא תרצה. ושוב עלתה המבוכה ועמדה בינינו. מעולם קודם לא חשתי מבוכה כזאת ממישהו שמולי, גבר או אישה. מעולם גם לא חשתי נגיעה ככווייה. מגע אצבעו הרטיט בתוכי נים לא מוכר. משהו שחשתי כבר קודם בבית הקפה וקודם לכן, במרומז, בים. פחדתי לתת לזה שם. כן, הוא מוצא חן בעיני. כן, אני רוצה לשכב אתו. יותר מאחרים. ממה אני מפחד? אחרי משחק עיכובים מצדי שהתקבל בחיוך על ידו. מזמן לא הרגשתי שאני הולך למיטה עם בתולה, אמר, צחק ואני הסמקתי. אני לא ממש בתול אמרתי לו, אני יודע, אמר. אתה מפחד להתמכר למשהו שאתה רוצה יותר מפעם. כשהגענו לבסוף למיטה הרגשתי את גופי מרחף. הנגיעות שלו, הליטופים. הרי לא היה שום קסם באצבעותיו ובכל זאת הכול היה אחר. מגע הוא מגע. ליטוף הוא ליטוף. נכון, שאלתי את עצמי, נכון? לא. בכלל לא. המגע שלו יורד אל מתחת לעור, מגיע לחדרי הלב. לב. המלה האסורה. כשניסה להפוך אותי על בטני התנגדתי. אני לא בעניין, לא עשיתי את זה אף פעם. ששש, הוא הרגיע אותי בלחישה. אתה כבר ילד גדול. אם אתה רוצה להיות סקס טוב אתה צריך ללמוד לעשות הכול. אמר והמשיך ללקק אותי, ללטף, לטלטל אותי טלטלה פנימית. אחרי שהחדיר אצבע לתוכי, אחרי שנרגעתי מהתנגדותי, טמנתי את ראשי עמוק בכר. ידעתי ופחדתי מן הרגע הבא. הוא המשיך להרגיע את גופי המתוח ורגע אחרי הרגשתי אותו חודר לתוכי.
 
 היה רגע של כאב שחשבתי שלא אעמוד בו, אך שניות לאחריו הציפה אותי תחושה כמוה לא חשתי מימי. הפכתי מרוכז לחלוטין בשיפולי גבי. לפתע היה כל קיומי תלוי במקום ההוא. הרגשה חדשה של אחדות עם עצמי ועם מישהו אחר מילאה אותי. מעולם קודם לא הייתי מרוכז כל כך, לא חשתי את קיומי בצורה חיה ובוערת כזאת. לאחר רגע, כשיצא ממני, הרגשתי ריקנות נוראה בתוכי, כאילו התמלאתי אוויר במקום בו היה קודם גוף. הרגשתי דמעות נתלות בעיני. הוא השתרע על בטנו ולחש לי, עכשיו אתה.
 
 כשנרגענו, רגעים ספורים לאחר מכן, ושכבנו חבוקים, מתלטפים, לא יכולתי להתחמק יותר מן התחושה שליוותה אותי משך היום כולו. התאהבתי בו. זה מה שפחדתי להרגיש, להגיד, ולא ידעתי אם להגיד לו או לא. כמה זמן תישאר כאן, שאל בלחש? כמה שתרצה, עניתי. הוא חייך מסופק. הייתה בושה מעורבת בקרבה שלא הכרתי. לא יכולתי להסיר ממנו את ידי ולא רציתי שיוריד שיסיר את שלו. את הגעש שבתוכי לא יכולתי להכיל, הרגשתי מתפקע. הוא התנמנם וראשו בשקערורית כתפי. ליטפתי בקלות את שערו, שלא להעיר אותו. התנועה וההתחשבות הבהירו לי באחת שאני אוהב אותו. מכה בלתי צפויה. העדנה והרוך מן הצד האחד והרצון להעיף אותו מן החלון מן הצד השני. לברוח ממנו. לא להתעמת עם עצמי. שכבתי בלי תזוזה, מביט בקו הלחי שלו המשתפל כלפי מטה. רפרפתי בידי על חלקת עור שהגעתי אליה מבלי להפריע את שנתו, הידיעה מכה בי. אני מאוהב בו. מאוהב בפעם הראשונה בחיי, ובגבר. קיבתי מתכווצת. התרוממות רוח וחרדה מתערבבות בתוכי. יש לזה שם, כינוי. קללה. והלילה עשיתי את זה. אין לי ברירה אלא להודות. אני מאוהב וזה נפלא בעיני, מלא ברחשי לב לא מוכרים. הייתי צריך להתאהב בגבר כדי לגלות מה אני באמת. אני אוהב גברים. יכולת האהבה שלי, שחשבתי שאינה קיימת, רק הסתתרה. כשבצבצה החוצה גילתה את מהותי האמיתית. אוהב גברים. הוודאות המוחלטת עטפה אותי ברחמיה. אני אוהב עכשיו גבר ולעולם אוהב גברים. לצידו כמעט ולא הייתה בעיה עם הידיעה. על סף ההירדמות חשבתי, אז זהו, לזה קוראים ינוסטסמה. מה שהיה לי עד היום היה משחק ילדים. עכשיו אני מבוגר. נכנסתי לעולם הינוסטסמה האמיתי ואני בן עשרים וחמש.
 
 * * *
 
 האש בערה, היא המשיכה את הסיפור שלה. תפוחי אדמה נצלו בתוכה ואנחנו רבצנו נינוחים סביבה. החבר החדש ניסה להתחיל עם הולנדית אחת, אבל לא היה נראה לי, שם, מהעבר השני של המדורה, שהולך לו. הוא הפך קולני יותר ויותר. ניסיתי שלא להתייחס אליו. הוא היה רחוק ממני ועסוק בשלו. רציתי להיות בסדר אתו מכיוון שהיה ידיד של אהובי וראיתי שגם מיטיבי די נתפס אליו. הזדהות כל אמריקנית שכזו. הוא החזיר להם קצת מהרגשת הבית הרחוק, ככל הנראה. אני הייתי בין שני מכריי והם היו נחמדים, טובים ודאגניים. הרגשתי מלכה, היה לי טוב. אחד החברה הוציא את הגיטרה שלו והחל לנגן, אחרים התחילו ללוות בשירה, בזמזום. זה הלך להיות ערב נינוח כמו הרבה אחרים לפניו. סיגרית חשיש עברה מיד ליד, כולם היו שלווים, הכול התנהל על מי מנוחות, שיגרה של זרוקים. ואז הוציא החדש את הדפים מכיסו והציע אותם לחלוקה. אהובי קם, ניגש אליו והביא קרטונים בשבילנו, הוא שאל אם אני מתנגדת. הוא נראה שוקק מאוד, לא רציתי להפריע לו. אמרתי לו שייקח, הוא ביקש ממני לקחת גם ולחש לי באוזן, את לא יודעת מה זה לעשות אהבה אחרי. לא זה מה ששכנע אותי אבל הסכמתי. רציתי לעבור אתו גם את החוויה הזאת. ברגע האחרון אמר לי לקחת רק חצי קרטון. זה יספיק לך לפעם הראשונה. הוא לקח לו את החצי השני, עטף אותו והחביא בכיסו. לא אמרתי כלום. מצצתי את פירור הקרטון וחיכיתי שיקרה לי משהו. כנראה שהייתי היחידה שם שנכנסה למתח, האחרים כבר עברו מסעות בעבר. המשכנו לשכב על החול, סביב לאש, וכלום לא קרה. אחרי זמן מה הבחנתי שמיטיבי החל להגניב לעברי מבטים. כשתפסתי מבט שלו חייך. כשתפסתי את הבא שאל איך אני מרגישה. אהובי אמר לו להניח לי במנוחה. זה יבוא לה, אמר, אבל גם הוא התחיל לבדוק אותי בגניבה מהצד ואני לא הרגשתי כלום. ואז, בבת אחת בא השינוי. במכה אחת החלו הפיצוצים באחורי ראשי. עיני התמלאו דם ירוק, האש החליפה צבעים ורקדה ריקוד מטורף. לרגע עוד נבהלתי, שתגיע אלי. הצלילים התעוותו, איברי התארכו והתכווצו לכל מני מידות שונות. נראה לי שפרצתי בצווחה של פחד. אהובי גחן אלי. זה בסדר, אני כאן. וזה היה נפלא. מעולם לא ראיתי אותו כזה קודם. הוא היה אתי בתוכי ומולי. הסתכלתי לתוך עיניו וראיתי את תוכו המלאכי, הוא היה יפה כל כך באותו רגע, יפה מתמיד, מלא בצבעים חדשים. ראיתי את כל הקווים הסמויים בפניו, את זרימת הצבעים תחת עורו. עיניו קדחו לתוכי חום.הרגשתי שאני חודרת לתוכו. דכדוך הגלים הפך להיות קול משק כנפי מלאכי מרום, האש הייתה הילה למתווה גופו. מיטיבי גבה ויפה, והגיטרה, כל צליל שלה מילא את האוויר בריחות, שפך עצום של נהר צבעים. יכולתי לראות את פרודות האוויר השונות, צלילי הגיטרה הפכו למיתרים באוויר. ואז, לרגע, הרמתי עיניים, ומולי ישב האיש הירוק ההוא, המפחיד, מירושלים, שלא רציתי להסתכל עליו אבל קולו הצורמני הגבוה קרא לי להסתכל בו ולראות את תוכו המפחיד, הרע. ראיתי אותו מכווץ בתוכו, מעוות כמו הגמדים בסיפורי הילדים מאז. הוא היה הגמד הרע, המזיק. לא רציתי להסתכל עליו אך הוא משך אותי אלי בחבלי קסם של רוע. מיטיבי ליטף לפתע את שערי ואני הרגשתי את קרקפתי ניתקת ממקומה ונשארת בידיו. נדמה לי שהושטתי יד וליטפתי את לחיו. אהובי אמר לי, נשקי אותו אם את רוצה. לא ידעתי שאני מתכוונת, אבל נישקתי אותו כי הקול האהוב אמר. הוא משך אותי אליו, אהובי, מחבק אותי. התכנסתי תחת ידיו המחבקות והיה לי טוב. לא ראיתי יותר את הגמד שממול. היה לי מגן מעלי ומגן מלפני וקולות מגנים שריחפו סביבי. מרחוק, על הכביש, נעה מכונית, אורות פנסיה כסרטים מתנופפים ברוח. שום דבר לא היה במקומו. הכול הפך להיות לא מוכר, משתנה כל הזמן. חוסר היציבות בלבל אותי. ופתאום עוד סרטי אור על הכביש. ראיתי את עצמי שכובה עליו גם אני, פשוטת איברים, נינוחה, אדומה לגמרי, רוכבת על סרט שחור הלוקח אותי הרחק הרחק, לאורך כל קו התמשכותו, רחוק יותר, גבוה, אל ההרים הרחוקים. האש מולי התנהגה כרקדנית השומעת מוסיקה פנימית משלה ורוקדת מחול פראי. הלהבה נפתחה, מניפה זוהרת באלפי גווני צבעים שלא ראיתי מעודי. מזרקות של צבע זוהר, נהרות של זהרה לא מוכרת התחוללה מול עיני. מעולם קודם לא ראיתי יופי שכזה. אהובי הגניב יד אל מתחת לחולצתי וליטף קלות את בטני. עצמתי את עיני ועקבתי אחר ידו ומתוך ידו אל תוך בטני שלי, שם נח לו מישהו קטן, מקופל. לא יכולתי לראות את פניו. מישהו קרא בשמי ואני ידעתי שזו אני, מקופלת בבטנה של אמי. הרגשתי שתורי להיוולד מגיע. ראיתי את עצמי מתחילה להניע את איברי בתוך החשיכה הלחה שמסביב וחשתי במשהו שהלך והתכווץ סביבי. שמעתי קולות צעקה רחוקים ממני מאוד וידעתי שאני מכאיבה בתנועותיי לגוף הזה, שבתוכו אני שוכבת. אני צריכה להתנצל על כך יום אחד, לא התכוונתי לגרום לך כאב. אבל אני יודעת שהתנצלותי לא תתקבל. לא יסלחו לי על הכאב שגרמתי לעולם. לכן, מתוך איבה על חוסר הסלחנות הזו, בעטתי בדופן שמולי וראיתי ניצוצות מול עיני. רגלי כאבה מן הבעיטה. קול היבבה הרחוק חזר ונשמע. הרגשתי שאני הולכת ומחליקה, הולכת ונדחפת קדימה, לכיוון שלא רציתי. הייתי קטנה ולחה, אדומה לגמרי. ואז, בחוץ, עמד הוא. אהובי, שהניף אותי בזרועותיו ולמעלה, שיחק בי קצת והניח אותי חזרה על החול הלח. מול המדורה. בין רגליו ומתחת לידיו המגנות של מיטיבי. אחר כך נרגעתי.
 למחרת היה יום חם, חם מן הרגיל, אפילו עבור אילת. הייתי צריכה למצוא לי מקום מסתור מן החום. הייתי תשושה לגמרי. אחרי שלא ישנתי כל הלילה ואחרי החוויה שעברה עלי, הים נראה לי הגיוני ביותר, על מימיו הקרירים. החלטנו לעלות העירה לכמה דקות, לראות אם הגיע איזה דואר שאהובי חיכה לו בכיליון עיניים. עלינו את כל הדרך הארוכה וחשוכת הצל בחום הקופח. הרגשתי רע, אבל זה היה בגלל החום. היה חם כל כך. העיר נראתה שוממה, עיר רפאים, חרבה. השמש שיטחה את האור. כולם נחבאו בצל מזגני האוויר שלהם. אפילו החברים שלנו שכבו סרוחים בסוכותיהם מבלי לזוז. רק לילדי בית הספר שברחו לאילת היה כוח להשתובב על החוף ורק שנינו הסרחנו על הכביש הרותח, כשני תעתועי מדבר. אחר כך התנהלנו כל הדרך חזרה ללא דואר וללא כוח. רק החום היה איתנו, בתוכנו, מסביבנו. היום להט ככבשן. ההרים סגרו על העיר מסביב. מצור של חום, מלמעלה עד למטה ומסביב. התנהלנו לאיטנו. ניסיתי להתבדח ולא זכיתי לתגובה, אפילו לא לחיוך. הייתי מעולפת, חשבתי רק על הים. התגעגעתי לים. נכנסתי לתוכו מיד כשהגענו. לא חיכיתי אפילו עד שנגיע לחוף שלנו. פשוט, מיד, בחוף המוני,בין כל הילדים והארחי פרחי. זה נתן לי כוח להמשיך הלאה. בבגדים רטובים היה קל יותר להמשיך. הייתי מטושטשת ולא הייתי בטוחה שהטשטוש הוא מן החום בלבד. הייתי בטוחה שאני חווה עדיין את השפעות המסע של אתמול. אבל הייתי עייפה מכדי לחשוב, ודאי לא על מה מותר ומה אסור לי במצבי. כל שיכולתי לחשוב עליו היה החום, איך להסתדר אתו. לחכות לערב שאולי יביא איזו הקלה. אני יודעת מה אתה חושב עלי. תגיד שאני מטומטמת ותצדק גם. איך בחורה בגילי ובמצבי לא מבחינה שמשהו לא בסדר איתה. איני יודעת. איני מסוגלת לחשוב ולהשיב על זה היום באופן הגיוני. אולי לא רציתי להבין, להבחין, לראות את הסימנים. היום אני יכולה לנסות ולהודות בכך. קשה לי גם היום לדעת. זה התחיל עם הפרשות שלא ייחסתי להן חשיבות, באותו יום חם ונורא. היום שלאחר המסע. לא שאני מקשרת בין הדברים, אבל זה רודף אותי בכל זאת, כאשמה מסוימת, מכיוון שזה התחיל למחרת. לא היה לי את מי לשאול. עדר המטומטמות המסוממות שעל החוף לא יכלו לעזור לי בכלום ואותן גם לא רציתי לשתף בדבר מהסוג הזה. עם השכנה, חברתו של החמוד מלמעלה, אמנם דיברתי בזמנו, סיפרתי לה והיא הבטיחה לעזור לי בעניין הלידה. לא שהיא קיבלה את זה אבל חייה, שנקשרו באנשי המחנה, קירבו אותה אלינו. היא הבטיחה לעזור. אינני יודעת איך להסביר כל מני דברים, למה לייחס אותם. אנשים חיבבו אותי מאוד, אולי מפני שהייתי הישראלית היחידה במחנה. הייתי איש הקשר שלהם עם כל הסובב אותם מחוץ למחנה. אחר כך כבר הופיעו אחרים, ישראלים, שלא התקבלו כבר בחיבה כזאת. הם היו אחרים, לא נעימים, לא השתלבו. הביאו אתם איזה רגש עליונות של כאלה שיודעים הכול יותר טוב מכולם. החיות האצילות ניסו להתייחס אליהם בתחילה כחלק מן הטבע, אבל הם קלקלו למדי את האווירה במחנה. כך או כך, חיבתם של הוותיקים אלי גברה. דווקא באותם הימים הייתי נתונה במסכנות הגדולה ביותר שלי. באותו שבוע החל אהובי מתכנן את נסיעתו. הוא החל לחוש בלחץ ולא הבנתי למה. הוא רצה לברוח כמה שיותר מהר. לא היו אלה געגועים הביתה, מכיוון שהתכוון לנסוע לאי שם באירופה. הוא רצה שאבוא אתו. החלנו מתכננים נסיעה משותפת או נקודות מפגש למקרה בו לא נוכל לצאת לדרך יחד. הוא התכתב עם ידידים שלו ברחבי היבשת וניסה להחליט לאן, לקבוע גם איתם. איך שהוא סיפרתי לשכן ולחברתו, הכול קרה מהר וצפוף ונזקקנו לשתף, לעוד אוזן. הם החליטו לארח אותנו, רק את שנינו, לארוחת ערב שישי. אני חושבת שהרעיון היה לספק לו איזו תחושת בית שלא הייתה לו מזמן, להראות לו יום שישי של ממש, עם נרות ואוכל מסורתי. התנדבתי לעזור בבישול. נפרדתי ממנו ביום לפני הצהרים והלכתי לביתם. עוד בדרך הרגשתי רע מעט, אך בימים האחרונים התרגלתי לעובדה שבעת הליכה אני חשה ברע. אני חושבת שהכול התחיל שעה אחרי שהגעתי לביתם. כשעמדתי במטבח החלתי לדמם. באופן פתאומי לחלוטין נתקפתי כאבים, מה שכבר נראה היה לי מוזר. כך בערך תיארתי לעצמי את צירי הלידה, רק שזה היה הרבה יותר מדי מוקדם, אתה מבין. לא חיכיתי לזה בכלל. רגע אחר כך בא התקף שני, חזק מן הראשון. פרצתי בצעקה שלא יכולתי לשלוט בה. היא חשה למטבח ומצאה אותי קורסת על הרצפה, קראה מיד לשכנה וזו הזעיקה רופא שלקח אותי מיד לבית החולים. אני יודעת שצעקתי וזעקתי והעמדתי את כל בית החולים הקטן על הרגליים. הייתי המומה. הכול היה נראה לי, כשעוד יכולתי לראות משהו, כמו טריפ רע, מאלה שרק שמעתי עליהם. כל כאב לבש צבע אחר, הבטן הגדולה שלי התנשאה אי שם מלפנים, חיה את חייה שלה. כשלא יכולתי להרים את ראשי ולהביט בה נדמה היה לי שהיא שקופה לגמרי, שיצורי שאול מטיילים בתוכה, בתוכי. הכאב כבר לא התרכז באזור ההוא, הוא היה בכל מקום. כל מה שהיה מול עיני נצבע באדום. גם העיניים היו אדומות. עצמתי את עיני אך בכל זאת הרגשתי שאני ממשיכה לראות. הרופא פקד להכניס אותי לחדר היולדות מיד. ברגע של שקט ביקשתי שיתנו לי משהו להרגעה. הם סירבו. לא ידעתי כמובן, באותו הרגע, שכלום לא יעזור כבר. הם נראו לי רעים בחוסר רצונם להקל עלי. אחר כך חזר הכול. פעם אחת פקחתי את עיני בעת המסע האין סופי לאורך הפרוזדור הקצר כל כך המוליך לחדר הלידה. על התקרה זחלו יצורים מבעיתים. אני חושבת שאיבדתי את ההכרה מספר פעמים. אחות עמדה לידי בכל פעם בה פקחתי את עיני והייתה קוראת לי לעזור, אך לא יכולתי. הרגשתי שאני מאבדת את עשתונותיי לגמרי. לא רציתי לתת לילד לצאת, רציתי להחזיק אותו בפנים, בתוכי, בכוח. כשפקחתי שוב את עיני ראיתי את הרופא רכון מעלי, עומד על השולחן כמעט, מתקרב אלי, לוחץ על בטני, לוחץ ולוחץ. לפתע שוב חלף כאילו הכול, הכאב, הלחץ, הכול. הייתי ריקה לחלוטין. נותרה רק תחושת ההיסטריה חסרת המוצא, חרדה וריקנות נוראית. שכבתי שם, על המיטה הזו, וחשבתי על מסע הייסורים שזה עתה סיימתי. על הבלון הריק הזה שככל הנראה כבר אינו מתנשא לפני. שהכול כבר עבר. מאחורי. איני יודעת אם חשתי הקלה. שכבתי וזהו. החשוב מכל היה שהכאבים פסקו. אבל הפעלתנות סביבי לא נגמרה. שמעתי בעלפון חושים משפטים כמו "צריך לעשות דבר מה". הרגשתי שוב לחצים על בטני, שמעתי קולות ואחר כך היה משהו שהפך בתוכי מבפנים. שרירים שהתכווצו בכוח. ידעתי שהילד כבר בחוץ, אך בכל זאת, לא רציתי להותיר את השאריות שעוד היו בי. הייתי בודדת כל כך לפתע. אף אחד. רק אני, עזובה לנפשי על מיטה בבית חולים נידח, רחוק, כשאיש אינו יודע מה קרה לי. אחרי הכול הגיע, כמובן, אהובי, לנחם, אך היה אחוז כבר בקדחת הנסיעות שלו. יחס חשיבות לשלומי אך לא אמר דבר על אודות מה שאיבדתי. איני יודעת עד כמה חש לחוץ בשל ההפלה. הוא חש לחוץ אף יותר מקודם. כעת היה כבר במקום בו לא רצה להיות ונער החופש הזה לא היה רגיל להרגיש לכוד. כשכבר התייחס אמר שההפלה נראית לו סימן רע המבשר רעות נוספות. לא ידעתי קודם עד כמה רציתי את הילד. כל כך רציתי. סתם ילד. לא בגלל שהיה של מישהו מסוים. אולי לא רציתי את הילד באמת. אולי בתוכי פחדתי מן הצעד, מן האחריות שלא הרגשתי שהייתה לי. אחרת וודאי הייתה נזהרת מלעשות כל מה שאסור היה לי לעשות בימים כאלה. להסתובב בחום הנורא ההוא, ללכת לים, לקחת סם, ועוד באילת. אתה יודע מה זה להפיל ילד שנדמה לך שאתה רוצה אותו במקום שאתה בודד בו לנפשך? תאר לך שהייתי יכולה למות אז. הרופאים סיפרו לי אחר כך, הסבירו לי, מה קרה. שהוולד מת בתוכי, שיכול היה להרעיל אותי. שיכול היה להירקב בתוכי. אני אפילו לא ידעתי. כיצד היה כל זה אפשרי. כמה מטומטמת הייתי צריכה להיות. ואולי לא רציתי לדעת.
 הכול עבר. יצאתי מבית החולים. הוא נסע ואפילו לא כאב לי, הוא חסר לי, אבל היו כל האחרים, המנחמים, הדואגים. שחיכו בסבלנות שאבריא כדי שיוכלו לבוא בהצעותיהם. הייתה איזו הגינות והתחשבות במצבי. נתנו לי להתרגל לרעיון שאני לבד. התייחסו אלי כאל אלמנה מכובדת שעליה לעבור את תקופת האבל שלה. שקעתי בהרגשה הזו, שאיני צריכה לדאוג. השכנים מלמעלה לקחו אותי אליהם למספר ימים לאחר שחרורי מבית החולים. הם לא הבינו איך אין מישהו שאני רוצה להודיע לו. שכבתי בביתם, מתמכרת לרחמים עצמיים. אני לא יכולה לעקוב אחרי כל מה שעבר לי בראש. געגוע וכעס עליו, שעזב. חרטה נוראית על שאיבדתי את הילד. האשמתי את עצמי. בערב דיברתי עם מארחי והוא סיפר לי מה שלא ידעתי. הוא ברח מכיוון שהתנהלה נגדו חקירה. מסתבר שהפך להיות סוחר סמים. את כל מה שהביא איתו האורח השאיר אצלו בסוד. לא ידעתי מה לעשות. מיטיבי היה נכנס אלי עדיין מספר פעמים ביום, עזר לי ודאג לפי סימנים להרחיק ממני טרחנים. הסתבר שהוא ידע על פעילות המשטרה. כולם ידעו ודחו את הקץ. החיים נראו עדיין מחויכים. המחנה מרוחק במקצת מהעיר. הם החליטו להיראות פחות ושלחו רק נציגים לקניות. הדואר, הסופר והבנק היו המקומות היחידים בהם הסתובבו. את הימים בילו על החוף. אחרי מספר ימים בבית מסודר החלטתי לחזור לחיות שוב במחנה. משהו נחמד החל מתבשל על ביני ובין מיטיבי משכבר הימים ונראה היה כאילו החיים חזרו לשגרתם המתוקה. אותו לא הזכרנו עוד. כל אחד מאתנו התגעגע אליו בדרכו, במחבואי ליבו. יתר ויותר שוטרים החלו מבקרים במחנה, עורכים סיורים ומעצרי פתע, אבל רוב הנוכחים היו רגילים בכך ממקומות אחרים בעולם. ואז, יום אחד, החל מישהו מדבר איתי על החוף. זה היית אתה.
 
 * * *
 
 למחרת התעוררתי לפניו. הבטתי בו, שרוע, גופו חופשי. רציתי לגעת בו, להעביר יד לאורך קו השיער שירד מחזהו. מבטי נמשך אל אברו הרופס למחצה. זקפת בוקר שלא מומשה או שמא נמצאת בדרכה. הדבר הזה חדר אלי אמש, חשבתי ונשימתי נעתקה. איך נתתי לזה לקרות. רציתי להעיף אותו מהחדר. היטלטלתי בין שתי תחושות סותרות. זכרתי את העונג ונתקלתי בהתנגדות הבוקר. הייתי מבולבל. ככל שהבטתי בו נקרעתי יותר וכאילו חש במבטי פקח עין אחת. חיוך הבליח בקצה שפתו. הוא התמתח, שינה תנוחה ובהתפנקות לקח את ידי וניסה למשוך אותה אל עבר זקפתו המתעוררת. חשתי רתיעה והוא חש בה אך לא הבין. שחק לי קצת, מלמל. התיישבתי בגבי אליו. באור הבוקר הזה הציפה אותי באחת בושה. בושה על שנתתי לאמש לקרות. בושה להתעורר על יד האיש שבעל אותי ומרגיש עלי חזקה מתפנקת. ישבתי בגבי אליו, חושב על מה שקרה לי. איך נתתי שיחדרו אלי, יזיינו אותי, ידפקו אותי. כשהייתי החודר לא שאלתי מה מרגיש בן זוגי. נראה לי טבעי כל כך. לא יכולתי שלא להיזכר גם בהנאה, באותה התחושה שלא חשתי מעולם קודם לכן. בריכוז המופלא ההוא, בידיעה שאני ממלא לרגע את הריקנות שבתוכי ובעד כמה מענגת ומעוררת הייתה התחושה. הפחידה אותי הידיעה שהוא ראה אותי ברגע ההוא. ראה אותי מתמסר, נהנה, מאבד עשתונות. היה עד לרגע העמוק ביותר בחיי. הוא הביט לתוך עיני וראה בהן את כולי. אצבעו עברה לאורך חוט שדרתי וצמרמורת עברה בגופי. הוא ניסה למשוך אותי אליו ואני רק הנדתי את ראשי לשלילה. מה קרה, שאל, מתעורר לחלוטין. זהו, פעם אחת ועבר לך ממני? לא ידעתי מה להגיד. הוא חיבק אותי מגבי, ידיו על חזי, מלטפות. תירגע, אמר, תירגע. לא קרה כלום. לא יקרה מה שאתה לא רוצה, אמר. כן, חשבתי, כמה פשוט, אבל מה עם רצונות סותרים? מה אם אני רוצה ולא באותו הזמן? הסתובבתי אליו, לא נעשה את זה יותר, אמרתי לו. לא ככה. לא אכפת לי איך, הוא ענה. בתולה אני כבר ממילא לא אמות. אתה מוצא חן בעיני. הרגשתי חיוך לא רצוני מתפשט על שפתי. הוא העביר אצבע על החיוך ומשך אותי אליו. די. אין לך מה לדאוג. אתה כל כך ישראלי, גיחך. אתם כאלה מצ'ואיסטים. זה לא זה, אמרתי. ממש לא זה. אני מזועזע בעיקר מהריקנות שלא ידעתי שקיימת בי. לא זאת הדרך שבה אני רוצה להרגיש מלא. אתה מערב דבר שאין לערב. יחסי מין הם יחסי מין ורגשות הם רגשות. אני מחבב אותך מאוד. אם הייתי יודע שתישאר אתי הייתי נותן לעצמי להתאהב בך. זה מה שמפחיד אותך, הוא השיב. אתה מפחד ממה שאתה מרגיש. אתה לא רוצה להתאהב בגבר. נכון, דפקתי אותך, אבל גם אתה אותי. השארתי לך את הנדנדה מאוזנת. תפסיק לעשות פרצופים כאלה. המלים הן רק מלים. כן, נדפקנו שנינו. ואם תקרא לזה במלים יפות זה יישאר אותו דבר. וסקס הוא רק סקס והכול מותר בו אם רק כל המשתתפים נהנים ממנו. ידו המשיכה ללטף את גבי. כעת טיפסה אל עורפי והוא משך אותי אליו. נתתי לעצמי ליפול עליו. בכל מקרה, אני הגבר בין שנינו, לחשתי לו באוזן. הוא צחק, מצדי תהיה החתול או התרנגול. ושנינו פרצנו בצחוק.
 כשישבנו בבית הקפה על החוף, שעה אחרי, אחרי ששוב הזדיינו הוא אמר, אתה יודע, אני חושב שמה שאנחנו צריכים זה לקחת טריפ ביחד. זה יעשה לנו רק טוב. הסכמתי אתו. ידעתי שמאמש אני הולך להתנסות בדברים ששעה קודם היו מחוץ למסגרת ההתנסויות הצפויות שלי.
 
 * * *
 
 שהיתי שוב שלושה ימים אצל השכנים. שמעתי בשורות. החלתי חשה טוב יותר והאמת היא שלא רציתי להתחבר יותר מדי לזוגיות שלהם. רציתי לחזור אל המחנה, לחושות, לסוכות. חסרו לי החיות שלי, גם אם החיה הפרטית שלי ברחה בלי להגיד מלה. אבל את הפחד מן המשטרה יכולתי להבין. מזה זמן מה הייתה המשטרה עוצרת, חוקרת ומטרידה את יושבי המחנה והתפשטה שמועה כי מתכוונים לגרש את כולם. לילה קודם ארזתי את מטלטלי המועטים וסיכמתי בתודה את המחסה שנתנו לי בני הזוג. נפרדנו בלילה, כי אמרתי שאצא מעט מאוחר יותר, אחרי שילכו לעבודה. מן החלונות יכולתי לראות יום כבד. איזו אפרוריות לא רגילה לימים הכחולים. הכנתי לי קפה אחרון מן הקומקום החשמלי וישבתי בפעם האחרונה ליד שולחן ביתי עם כמה עוגיות. אחת טבלתי בקפה, אחרת כרסמתי סתם. היה קשה להתנתק שוב מעולם שכבר עזבתי פעם, אלא שאז לא ידעתי לאן אני הולכת ולא היה מישהו שברח ממני ברקע. גם לא זעזוע גופני ונפשי בדומה לזה שעברתי בתחילת השבוע. שמעתי רשרוש לא מוכר בעיר הזאת, איזו שריקה של אויר מסתלסל בין הבתים. קמתי בכבדות, ניקיתי אחרי. כתבתי שוב מכתב תודה. רק תודה על הנחמדות שלהם. במשך הבוקר ליוו אותי מן הרדיו שירים ישראליים שכבר לא הכרתי. כמה מהר מתחלף הרפרטואר, חשבתי לי. איאלץ להדביק חסרים רבים באחד מן הימים. שירים ככל הנראה לא יהיו הדבר החשוב ביותר.יצאתי מן הבית מעט אחרי השעה עשר בבוקר, מנגינות ומלים מלווים אותי. כשבקעתי מבין החצרות אל הרחוב תפסה אותי בשערי איזו רוח לא מוכרת, כאילו דוחפת אותי למהר יותר, להגיע אל המחנה. לא הכרתי את הרוח הגבית הזו. הלכתי מהר יותר, למרות אי הנוחות הגופנית, לאורך העיר. עוזבת את חלקה המיושב ומגיעה לרצועת החוף. כאן השתוללה הרוח יותר. ערמות חול הכו בעורפי. עיני מלאו חול. כל הצעירים שהיו שרועים בדרך כלל על החול חיפשו מקום מסתור.חלק גדול מהם היו בתוך המים. האוהלים היו משוטחים כשהתיקים עליהם, למנוע סחף. אחרים ברחו לבתי הקפה בעיר, כנראה הודיעו משהו ברדיו אבל הייתי מנותקת רוב הזמן. מרחוק החלתי לראות את המחנה ונתקפתי אי שקט. הרוח השתוללה, משנה כיוונים בשטח הפתוח. גלי חרולים ענקים, יבשים, גדולים וקוצניים שאספו בדרכם מיני חפצים שהרוח קרעה מאוהלים שנפלו או מגבות וסדינים מן החוף ככלים קרועים. לא ידעתי מה לעשות. לעמוד כמעט שאי אפשר היה. להניח את חפציי על החול היה מתכון בטוח לאספקת מזון נוסף להשתוללות הרוח. שני גברים באו לעזרתי, הרימו שתי אבנים גדולות וקברנו את חפציי תחתם. החלתי רצה עם כולם, לנסות להציל דברים, לרוץ אחרי הכדורים פוצעי הידיים, אחרי חלקי לבוש וכלי מיטה שהשתוללו באוויר הפתוח. כל יושבי המחנה היו עסוקים במרדף. לאיש מהם לא היה זמן לשאול לשלומי. אך אחרי כשעתיים פסקה הרוח באחת, כשם שהחלה. חצתה את הים ועברה ככל הנראה לעקבה. היא אינה זקוקה לדרכון.
 אנשים נעמדו וניסו לזהות את חפציהם האישיים או לקחת שלל דברים שאבדו להם. לקראת הצהרים שכב כל אחד לנוח על ערמת חפציו. החלטנו להתחיל לבנות את המחנה מאוחר יותר, לא בשיא החום. נשכבנו. כמה עישנו, אחרים נרדמו. אחד או שניים ניסו למתוח את מיתרי הגיטרה, לבדוק אם ניזוקה הגיטרה. לפתע צפירות. שלוש מכוניות משטרתיות נכנסו למרכז המעגל. הזעיקו את כולנו, הודיעו לנו שנשללה מאתנו הרשות להקים את המחנה מחדש. הם הקריאו כמה שמות של גברים שהתבקשו לגשת לניידות. כך עצרו כחמישה מחברינו, אהובך החדש ביניהם. דבר לא נאמר, היינו המומים. לא ידענו על מה לחשוב קודם. איך נבלה את הלילה ללא מחנה. הצעתי לכולם להתקרב לחוף הילדים, להקים אוהלים קטנים יותר ולהראות כחלק מאותם ילדים, הנופשים כאן. בין כל הקהל הזה יהיה קשה יותר למשטרה לרדוף אחרינו. קבענו את אחד מבתי הקפה על החוף כמקום ריכוז ומפגש לאחר שנקים לנו מקום לינה. ופתאום, תוך כדי הקמת האוהל הקטן שלי, הצחיקה אותי העובדה שהולכת להיות לנו אסיפת קיבוץ של ביטניקים על חוף אילת. וכך הקמנו את המחנה, קצת, שלא יראה מהודק כל כך, ונבלענו בין התיירים.
 ואז התחיל העניין שלך איתו ואני שמחתי בשביל שניכם. אתה יודע שהוא עומד להיות מגורש תוך מספר ימים? הוא היה צריך מישהו שירכך לו את הפחד. ואתה, עליך אני לא יודעת הרבה, אבל איתו רע לא יכול להיות, אז אני מקווה שטוב לך. רק אל תיקשר מדי. יש לכם עוד שבוע שבועיים ואז הוא יצטרך לעזוב.
 
 * * *
 
 ניסיתי לא לבוא אליו בטרוניה כשנפגשנו. שאלתי רק למה לא אמר שהוא עתיד לעזוב בקרוב. ומה רצית, שנתחתן בחתונה קתולית, שאל. אתה כאן לזמן מוגבל וכך גם אני. לא כעסתי באמת. בערב הלכנו לידיד שלו שנתן לנו להשתמש בחדר המגורים שלו כמקום לקחת טריפ. הוא שם לי על הלשון איזה משולש קטנטן של חומר שקוף. זה אור שמש מקליפורניה, אמר לי, חומר מעולה. ישבנו על מזרונים, זה מול זה. חיכיתי בחוסר סבלנות להרגיש משהו. תירגע, אמר, זה לוקח לפחות חצי שעה. הוא התעסק בתקליטים שעמדו על הרצפה, בחר מה שבחר שם בינתיים לרקע. את האחרים סידר בסדר שהיה מובן רק לו. מוסיקה רגועה בקעה לחלל החדר. ישבתי בשקט, מקשיב לצלילים שלא הכרתי. ניתקנו קשר לרגע,
 הוא לא הביט בי ואני לא בו. אם רצינו לגעת זה בזה, לא נתנו לזה לעלות אל פני השטח. העובדה שבחדר השני נמצא בחור לא מוכר לי החזיקה אותי במתח מסוים, אלא שאז הייתה נקישה על הדלת. הבחור הכניס ראש ואמר שהוא הולך לישון אצל חברה שלו. שיהיה לכם טריפ טוב.
 ישבתי מולו והיה נראה לי שהוא מתקרב ומתרחק. ידעתי ששנינו לא זזנו. נשענתי אחורה, על הקיר, והרגשתי איך אני הופך להיות חלק ממנו, נבהל קצת. תירגע, הוא אמר. זה מתחיל לעבוד עליך. נשכבתי ואז מטח אחד התפרץ מולי, גל של לבה נוזלת. האוויר הפך סמיך מרוב צבע, נהר אדיר, צבעוני להחריד, בצבעים שלא ידעתי על קיומם קודם, בוהק וזוהר, זרם לכל הכיוונים ובמפתיע לא ניסה לבלוע אותי בתוכו אלא עצר מול עיני, התפתל והפך למשולש של נהרות רבים המקיפים אותי. הרגשתי שאני יכול לראות את הצבעים מאחורי הצבעים שעלו ובאו לקראתי, זוהרים יותר עכשיו. צפתי על פני הצבע ולא ידעתי עוד מהו הצבע שלי, הפרטי. משהו השתנה. הוא החליף מוסיקה ושם איזה פינק פלויד. למרות שהכרתי את התקליט שמעתי בו דברים שלא הכרתי. זרמים שמתחת לפני המוסיקה המוכרת. הרגשתי כאילו אני בשבט עתיק העורך טקס לאלים שלו. מקהלות התנגשו זו בזו, אורות פיזזו מולי. ניסיתי לחשוב, למי נערך הטקס. איזו חבורה פגנית אנחנו? אבל מולי על הקיר היה צלב גדול שהחזיר אותי מעולם פגני לכנסיה עתיקה. חבורת נזירים לבושים כליצנים צבעוניים ריקדו סביבי. התקליט נגמר ודומיה פשתה בחדר. הוא ניגש אלי ונגע בי וחשתי שאני טובע בתוכו. שאנחנו מתאחדים לבשר אחד. גוף אחד. ואז קם לשים תקליט אחר. עוד פינק פלויד. הצלילים הבודדים מעל האוקיינוס הפכו את החדר לכחול. ריחפתי ליד אלבטרוס בודד עם פניו המוכרות, והיינו בודדים כל כך. דחפתי אותו ממני ותליתי את עיני בקיר מולי. לאט לאט התקרב אלי הצלב, ירד מן הקיר, ריחף בחלל מולי, וברגע מסוים, כשהיה בדיוק מעלי, ירד מעדנות ונתקע בחזי. ידעתי שאני מת בתוך הבדידות הכחולה הזאת. האלבטרוס היה נשמתי המרחפת ממעל. הצלב נתקע עמוק יותר בחזי וידעתי שמתתי, שאני נמצא מן העבר השני של חיי ומותי. לא היה בזה דבר מפחיד. הייתה איזו שלווה במוות הזה. ואז נתקלו עיני בעיניו והכול השתנה באחת. רגע אחרי איבדתי את מקומי בעולם. זחלתי אליו. הוא החליף מיד תקליט למשהו שקט ונעים וחזרתי קצת לעצמי, עם הצליל החם והנעים של החצוצרה. וכשאלה פיצג'רלד החלה שרה את עת הקיץ החל חום נעים זורם בגופי שקפא קודם, מעל לאוקיינוס. ואז הצטרף קולו של לואי, צרוד ואבהי. אני רוצה להיות ילד כושי קטן להורים האלה, אמרתי בקול רם. אני רוצה שהם יהיו ההורים שלי. הוא חיבק אותי. ידעתי שזה הוא ובכל זאת חשתי כאילו אלה מקרבת אותי ומחבקת אותי אל החזה שלה. לא יכולתי לזוז. הטריפ הלך ונמשך לו, לפתע עלה קול מוכר. הייתה זו קאלאס, אבל היא נשמעה קרובה ומתכוונת לכל מלה. כל תו שיצא מפיה שבר את לבי וגרם לי לאהוב ללא שאדע את מי. אחר כך שקעתי איבדתי כל יכולת מעקב או זכרון. היה זה שיא המסע, ואז החלה הירידה. לקראת הבוקר הייתי סחוט לחלוטין. היה נדמה לי שזכרתי פגישה עם אלוהים, ואולי היה זה מלאך. היה רגע נפלא ורגעים מפחידים ורעים. שכבתי בעיניים עצומות והרגשתי איך גופי הולך ומתרפה, איך כל הכימיה משתנה לי, בעיניים ובמוח. הדברים חזרו למקומם. נשכבתי לידו. כעת יכולתי לחוש בו, האמיתי. והתחברתי אליו, אל בועלי, ולא היה אכפת לי יותר. ידעתי שקרה מה שהיה אמור לקרות. שכבנו חבוקים, נותנים לשאריות החומר לעשות את שלו. הוא זז רק כדי להחליף את המוסיקה. לא דיברנו, אך יחד שכזה לא חשתי בחיי. לפתע נזכרתי שאנו נפרדים בעוד מספר ימים וחשתי את גופי נקרע לגזרים. איני יודע אם אמרתי דבר מה, אך הוא ענה לי בקולו שהכול יבוא על מקומו בשלום. שאני צריך לחזור לתל אביב ולקחת אותה איתי. שאנחנו צריכים לשמור זו על זה. זה נשמע כמשהו שלא היה פקודה, הוראה אלא משהו שבא ממקום של נועם, המצווה ברוך החם ביותר וידעתי שאקיים. לא ידעתי שזאת תהיה פגישתנו האחרונה. ליטפתי אותו וידי היו מתחת לעורו. חשתי בורידיו ובדם החולף בין אצבעותיי. נרדמנו לשעתיים. כשקמנו שתינו קפה בשקט. היה איזה נועם באוויר. אנחנו נפרדים ממש יפה, אמרתי לו. כן, אמר. קצת מציאות מעורבת בשיירי טריפ. סידרנו את החדר ויצאנו לכיוון החוף. בערך במרכז העיר עצרה לידינו ניידת בחריקה ושוטרים קפצו ממנה וביקשו מאתנו להתלוות אליהם. לא התנגדנו. לא הבנתי מה קורה. בתחנת המשטרה הפרידו בינינו. אותו עצרו. כשהתברר להם שאני לא תייר שיחררו אותי. שבוע ימים היה עצור ואני ביליתי את הזמן איתה. דאגתי הפכה להיות דאגתנו. ינוסטסמה של חיים הולכים להיות לי. טוב. רע. ינוסטסמה.
 
 * * *
 
 עברו שלושה ימים. שניים מתוך חמשת העצורים שוחררו. הוא ושניים נוספים נלקחו למשפט והוצא נגדם צו גירוש מן הארץ. החלטנו מתוך תחושה פנימית שעדיין לא דיברנו עליה לחזור לתל אביב. התקופה פגה לה עם החום, עם הגירוש, עם הסופה שהתחוללה. בלי האנשים שאהבנו. הוא ירד מניידת המשטרה שהביאה אותו לנמל, מלווה בחמישה שוטרים. אנחנו ליווינו את הניידת מרחוק, בריצה, כל הדרך מתחנת המשטרה לנמל. הוא ירד ועל כתפיו נשא את שתי חבילות המשא הצלובות שלו. באחת מקופל שק השינה ובשנייה שאר חפציו. הן נראו כבדות ומפעם לפעם משך ברצועותיהן. אז יכולנו לראות את שבילי הזיעה הניגרת על גבו, פסים פסים על גב חולצתו. הוא הגניב אלינו מבט אחרון ולרגע נדמה לי שראיתי בעיניו חיוך שהופנה אלי אישית. הייתה בו איזו שמחה על הגירוש. ארבעה ימים היה במעצר. מאז לא ראינו אותו. כחש יותר. לא נתנו לנו לגשת אליו. החום היה מעיק בנמל חסר הצל. מאניה סמוכה פרקו מטעני בשר שהגיעו מאפריקה וגדודי זבובים ועופות ים עטו על האנייה ועל שטח הנמל כולו. הכול היה מלווה בזמזום הזבובים ובקריאות השחפים. הייתה כמעט עלטה כשחלף מעלינו ענן המעופפים. האנייה בה היה אמור להפליג צפרה וענן העשן שעלה מארובתה גירש לרגע את נחילי הזבובים. שוב היה האור מולנו. הוא הסתודד ולחש דבר מה לשוטר הקרוב אליו, ששלח להביא לו בקבוק משקה חמוץ קר. שוב הגניב אלינו מבט ושוב ראיתי את אותו החיוך בעיניו. הם העלו אותו על הספינה. חבר ניסה להתקרב אליו אך לא הצליח, שרשרת השוטרים חסמה את דרכו. אחרי מספר דקות כבר עמד על הסיפון. כעת, משכבר היה משוחרר ורחוק מאתנו, הניף את ידיו אלינו וצעק ''אני נוסע רחוק, אל סוף העולם, אולי לקטמנדו, אבל אני אחזור, אנחנו ניפגש''. עמדנו שם ונפנפנו, יודעים שלא ניפגש עוד. כמה מן הנערות מחו דמעות. נותרתי עם השאלות שלי לגבי עצמי. כל מה שלא הצלחתי לגמור להבהיר איתו. האם אתן לכל גבר לזיין אותי? האם היה זה רק בגלל שהיה זה הוא? חיבקתי אותה והחלנו חוזרים יחד אל המחנה.
 למחרת, באוטובוס העולה לתל אביב, החלטנו לעבור לגור יחד, שותפים לדירה. לא מאהבים. שותפים עם שוויון זכויות על פרטיותנו. היא נרדמה במהרה, ראשה צונח על כתפי. לא יכולתי להירדם. הנסיעה נמשכה שעות והייתי מותש. קרוב לתל אביב הרגשתי זקפה עולה במכנסי. נזקקתי להשתין.
 התאפקתי עד תל אביב. בתחנה המרכזית נפרדנו לרגע ונכנסתי לשירותים להשתין. במשתנה לידי עמד גבר, עיניו ננעצות בזין שלי. לרגע כעסתי על השגת הגבול, אך עיני ירדו כאילו מעצמן לבדוק את האבר שלו, שהיה זקוף כשלי כמעט. הוא נענע לי בראשו. נכנסנו לאחד התאים. הוא ירד לי ואני נסתי אליה, שחיכתה בחוץ. הלכנו בבית קפה הומה בתחנה המרכזית ישבנו כדי להחליט בדירתו של מי מאיתנו להתגורר. קשה להגיד שהיינו חדים וברורים באותו רגע. לא רק החום והפרידות מהחופש הממו אותנו. היא הייתה עסוקה עדיין בהפלה שלה ובו. אני הבנתי שחיי עומדים להשתנות לחלוטין, לא עוד זיונים עם גברים. אני צריך למצוא את הגבר שאוהב. שיאהב אותי. לראשונה הבנתי את משמעות המלה הזו, הומו. גבר שאוהב גברים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר