מופע זיקוקים מרהיב - סיפור


121 צפיות

מופע

בגלל מופע זיקוקים מרהיב שהייתי חייב להגיע אליו, כמעט ואיבדתי את העשתונות. איבדתי את המוסריות שלי וגם את התמימות. כמעט ואיבדתי גם את העבודה שלי.

אמא אמרה שזה עניין זמני, שצימרמן יתעשת וייקח אותי בחזרה, אבל אני ידעתי שזה אבוד. יש שתי סיבות טובות למה צימרמן לא יקח אותי בחזרה - קודם כל, לא קוראים לו צימרמן. אני לא באמת יודע איך קוראים לו. הסיבה השנייה, המהותית יותר, היא שהוא מת. אבל אמא שלי לא יודעת את זה, כמו שהיא לא יודעת שלא קוראים לו צימרמן, וכמו שהיא לא יודעת הרבה דברים אחרים שאני לא מספר לה.

אני עובד בעיקר מהבית, דרך המחשב. התפקיד שלי הוא להעביר כל מיני דברים מכל מיני אנשים לכל מיני אנשים אחרים. התפקיד שלי הוא גם לא לדעת מה אני מעביר בדיוק ולמי. כלומר, אני צריך לדעת במידה מסוימת, כדי שאוכל לתקשר עם מי שצריך, אבל יש גם גבול מאוד ברור ויש חוקים כאלה, שנוגעים לשמות משתמש, כתובות דואר אלקטרוני מתחלפות, חדרי צ'ט סודיים שמשמשים למסירת סיסמאות וכתובות גישה לשרתי מחשב מסוימים. סלחו לי שאני לא מרחיב בנושא. כן, גם קצת אבדה לי ההתלהבות. היו ימים שהייתי יושב משך שעות כדי לסדר את כל ההעברות, דואג שקבצים מסוימים יגיעו ממישהו למישהו ושאף גורם חיצוני לא יוכל לשים עליהם את ידו. הייתי גם נאמן, לא הצצתי בקבצים בעצמי למרות שיכולתי, ברוב הפעמים. בחלק מן הפעמים הייתי אפילו משוכנע שאוכל לפתוח את הקובץ מבלי שמישהו יידע לעולם שפתחתי אותו. ובכל זאת שמרתי מרחק.

אתם מבינים וודאי, כמו שאני הבנתי, שמדובר בעניינים שהשתיקה יפה להם והחטטנות אינה רצויה, בלשון המעטה. אבל אתם סקרנים, כמו שאני הייתי, לדעת לפחות באיזה סוג קבצים מדובר. אז רק את זה אספר לכם, ואחר כך, שכה יהיה לי טוב, שפתיי חתומות. אז מדובר בקבצי וידאו, בעיקר, קבצים גדולים כאלה שמכילים חומר לא ברור. סוג של וידאו ארט שהוא ככל הנראה מעין צופן למשהו אחר. זהו, מספיק.

אני יכול להגיד שהעבודה די זרמה. עמדתי בכל המשימות שהוטלו עלי. היו כאלו שביצעתי במהירות והיו העברות מסובכות יותר שלקחו ימים שלמים, אפילו שבוע, אבל אף פעם לא נתקעתי. תמיד היו בעיות, אבל כולן היו פתירות. עם ניסיון של שנתיים במקצוע, המשפט "סיסמא שגויה. הנך מנותק מן המערכת", כבר לא מפחיד כלל. קניתי לעצמי עוצמה ברשתות. המערכות לא העזו לנתק אותי, אני ניתקתי אותן. בחשבון הבנק שלי הופקדו עמלות גבוהות ותכופות.

אבל לקראת ההעברה האחרונה נתקלתי בתופעה חדשה: צימרמן החל לשדר לחץ. יצור וירטואלי, קורקטי וענייני שכמותו, לעולם לא זיהיתי במסרים הקצרים שכתב משהו מעבר למידע הנחוץ לי להשלמת המשימה. קשה לי לומר שהמסרים שלו השתנו באופן קיצוני, אבל בשבועיים האחרונים הם הדיפו ריח מוזר. כאילו הוא לחוץ, כאילו הוא לא בטוח שאצליח להשלים את ההעברה בזמן.

הלחץ שלו עבר אלי, אני מניח, כי זו הייתה העברה מסובכת. ראשית, היה פער רציני בין נפח הקובץ שנשלח על ידי המוען ובין נפח הקובץ שהנמען ציפה לקבל. במושגים טכניים יותר, המוען שלח קובץ בן מספר kb בודדים והנמען אמור היה לקבל קובץ בנפח של מאות mb. איכשהו הקובץ היה צריך להמיר את עצמו, אבל לא היה לי מושג איך. לראשונה מזה זמן רב חשתי תקוע. חלק מן הסיסמאות לא עבדו. המערכות לא פתחו את רגליהן בפני. נאלצתי להפעיל איש קשר. זה אומר שנזקקתי לתיווכו של אדם נוסף שיסכים לקבל את הקובץ מידי השולח ויעביר אותו אלי, מה שאומר שאני לא האדם היחיד העומד בין השולח למקבל. זהו סיכון עצום. זה גם נוגד לחלוטין את כללי העבודה שלי. מצד שני, אני לא יודע מה המשמעות של אי עמידה במשימה, או ליתר דיוק, אני מפחד לדעת.

אבל גם אחרי שחציתי את הקווים והפעלתי, ללא אישורו של צימרמן, את איש הקשר שלי (גבר מאזור המרכז, ככל הנראה בגיל 20 עד 40, המכנה את עצמו "פלייבוי"), הגעתי למבוי סתום. הצלחתי לדאוג לכך שפלייבוי יקבל את הקובץ ישירות למחשב האישי שלו אבל לא הצלחתי לסדר שהוא יעביר את הקובץ אלי. הוא לא היה מוכן להסתכן בשליחת נתון כלשהו מהמחשב שלו. לטענתו הוא נמצא במעקב קבוע והדרך היחידה בה אוכל לקבל את הקובץ היא למשוך אותו באופן פיזי, על דיסק נייד, ישירות מן המחשב שלו. אבל לא היום, הוא אמר. היום אני באירוע משפחתי, חגיגת יום נישואין, חתונת הזהב, חמישים שנה. זה לא הולך ברגל, בייחוד כששניהם נכים. וזהו, הוא ניתק את הקשר, הקובץ אצלו, ולי אין דרך להשיג אותו או אפילו לנחש איך להגיע אליו. מחר הוא יהיה זמין, הוא הבטיח, אבל שעת השין הייתה אותו היום, עשר בלילה.

כשצימרמן יצר איתי קשר אפילו לא הספקתי לבקש ארכה של יום. זה כל מה שהייתי צריך על מנת להצליח במשימה הבלתי אפשרית הזאת. אבל הוא חתך עניינים מיד. הוא הבין שאני לא עומד במשימה ואין סיכוי שאעמוד בה. לכן הוא עומד לעשות משהו בלתי סביר, אבל אין לו ברירה. אם אני לא אעמוד במשימה, שנינו נצטער על כך, אז הוא מסתכן, לפנים משורת הדין, ומוסר בידי פיסת מידע שלא תעזור לי להשיג את הקובץ אבל תאפשר לי לייצר אותו בעצמי. לפני שניתק הוא כתב שורת צופן קצרה וברורה: 2030 נמני קטרזיס אדום.

החלק הראשון של הצופן היה די ברור. שעה שמונה וחצי בערב, קובץ מסוג avi, כלומר וידאו. את הקטרזיס לא ממש הבנתי. השעות חלפו, הגיעה השעה חמש וחצי בערב, ואין לי מושג. התפתלתי מזיע מול המסך, כבר שעות אני משקיע את עצמי רק בזה, התעלמתי מכל מה שקורה סביבי, ממכשירי הרדיו הצועקים, מאמא במטבח הטרודה בענייני בישול ולא יודעת עד כמה הבן שלה בסכנה ומאחותי הגדולה שהגיעה לפני חצי שעה עם שני ילדיה הקטנים והרועשים במיוחד. אני אוהב את אחותי ואני משוגע על הילדים שלה, אבל באותו זמן התפללתי שלא יפריעו לי, שאצליח לפענח את הקטרזיס הזה. אבל היא נכנסה לחדר, מבלי לדפוק:

- סליחה שאני מפריעה לך, אבל רציתי לדעת אם אתה רוצה לבוא איתנו... - ...לא, לא, אני עסוק בעבודה – אין מצב, מצטער. היא נראתה מאוכזבת ועמדת לצאת, אבל אני, רק לשם הנימוס, שאלתי לאן הם הולכים.

- אנחנו הולכים לראות מופע זיקוקים בתל אביב. זה אמור להיות משהו פנומנלי, 20,000 זיקוקים, משהו כמו מאה טון. מופע שווה באמת וחוץ מזה אתה יודע, לשבור קצת שגרה, למה לא... - באמת? לכבוד מה זה? - אני יודעת...ל"ג בעומר. זו מעין תרומה מממשלת צרפת, חברה חיצונית שמפעילה את זה, שהאירה את מגדל אייפל כשהיו החגיגות שלהם. בכל אופן זה מתחיל בשמונה וחצי ואנחנו יוצאים עוד מעט, כי כדאי להיות שם לפחות בשבע...אז אם אתה רוצה, אנחנו כבר יוצאים. בשלב הזה התפרץ לחדר בנה הקטן, בן שלוש וחצי, ואמר לי בלשונו המשובשת:

- אתה יודע שאנחנו הולכים לראות זיקוחים? בדרך כלל אני מגיב בצחוק פרוע להכרזותיו השונות, אבל עכשיו משהו במה שאמר הקפיץ אותי. התחלתי לחשוב במהירות. גם אחותי אמרה משהו מעניין. לא ידעתי מה, אבל שניהם תרמו לי עכשיו מידע חשוב. עברו כמה שניות בהן אחותי הביטה בי בדאגה, עד שקלטתי: זיקוחים...זיכוכים...זיכוך = קטרזיס. קטרזיס זה רמז לזיקוק, למופע שמתחיל...בשמונה וחצי! בן רגע הבנתי מה עלי לעשות. המשימה שלי היא פשוטה. אני צריך לצלם בוידאו את מופע הזיקוקים...להתמקד ככל הנראה בזיקוקים האדומים. בטח יש בהם מסר כלשהו. האנשים שאני עובד עבורם, אלוהים ישמור, חובקי עולם ממש. את יודעת מה, אחותי...תודה על ההזמנה, אני אשמח לשבור קצת את השגרה, רק אקח את המצלמה שלי...

אמא שלי הצטרפה גם היא. למה לא, היא מנצלת כל הזדמנות לבלות עם הנכדים ומה רע במופע זיקוקים מרהיב שאמור להימשך כ- 25 דקות, המופע המרשים ביותר שנערך בארץ, אולי בעולם כולו? אז יצאנו בשתי מכוניות, אחותי עם בעלה והילדים עם כסאות הבטיחות מובילים את הדרך, אמא ואני עוקבים אחריהם, למרות שאני מכיר את הדרך מרחובות ליפו.

הפקק הראשון תפס אותנו ברחובות עצמה, ביציאה מן העיר. מין פקק לא שגרתי כזה, שאתה לא מבין את המקור שלו. אולי רכב נתקע, אולי הרמזור התקלקל. אולי יותר מדי מכוניות מנסות לצאת מן העיר באותו הזמן. אחותי ואני מתקשרים בסלולרי בין המכוניות:

- מה זה הפקק הזה בתחילת הדרך? - בוא נישאר אופטימיים ונקווה שזה ישתחרר בקרוב. הפקק השתחרר ונסענו, אבל הספקנו לנסוע רק עד הפקק הבא, שהחל בצומת בית חנן ונמשך עד צומת עין הקורא. שוב פקק לא שגרתי, לא אמור להיות. על אחת כמה וכמה כאשר אני חייב להגיע בזמן למופע הזיקוקים המרהיב, אין פה מקום לטעויות. אבל גם אין מקום לפאניקה, השעה רק שש וחצי. הפקק הזה ישתחרר, אנחנו נספיק.

אחותי הזכירה לי בטלפון שעלי לרדת במחלף השבעה לכיוון יפו. לא הייתי צריך את התזכורת, אני מכיר את הדרך. זהו כביש מהיר יחסית, עם כמה רמזורים, שבסופו אנחנו נכנסים ישר לתוך יפו, אמורים לחנות במקום כלשהו, וללכת ברגל עד לטיילת. אבל לתנועה היו תכניות אחרות עבורנו. ליד אזור המכוניות החלו להיעצר ואנחנו זחלנו. באיטיות. אגל הזיעה הראשון מאז שיצאנו בקע ממצחי.

פקק שכזה, ואתה מנסה להתקדם ככל שניתן. המכונית שלפניך זזה מטר וגם אתה – להישאר צמוד. שלא יהיה רווח בלתי מנוצל. הטור שמימין זז טיפה מהר יותר, והנה אני כבר חושב מחשבות, האם כדאי לתפוס אותו, או שמא הנתיב שלי עדיף. אחותי ובעלה זוחלים מאה מטר לפנינו. אני מתקשר, לבדוק אם הם רואים אופק בהיר יותר. הם לא רואים. מעדיפים להישאר אופטימיים. כבר שבע. זו השעה בה אנחנו אמורים כבר לחפש חניה. ואנחנו עדיין...ליד אזור, לא ייאמן. אחותי, איפה את? כבר עברתם את הגשר? אתם בדיוק מתחת לגשר? אנחנו כמה מטרים לפני הגשר... כוס אמא של הגשר.

שבע ורבע, אני מתחיל לפחד. את הזיעה אני מדכא בעזרת עוצמה 4 במזגן, למרות מחאתה של אמא, אבל נגד הפחד אין לי מה לעשות. אחת המכוניות משמאל נעצרת. שתי הדלתות נפתחות, גבר ואישה יוצאים. הם מתחלפים במקומותיהם. אף אחד מהם לא נראה מבסוט. אנשים במכוניות שלהם, כולם סובלים. לאף אחד מהם אין דבר מזוין אחד שהוא יכול לעשות בנדון. טור המכוניות הזה מסרב להתקדם. צומת חולון לפנינו, כמו פסגה של הר שההתקרבות שלה היא אשליה מתסכלת. שבע ארבעים וחמש, אני מגיע להכרה המפחידה – לא נספיק. אידיוט שכמוני. לא לקחתי בחשבון שעוד אנשים רוצים לראות מופע זיקוקים. למה לא לקחתי רכבת לתל אביב? למה לא עברתי לרכבת מיד כשנתקלנו בפקק הראשון ברחובות? למה, לעזאזל, או יותר חשוב – מה אני עושה עכשיו? איך אני נחלץ מכאן? איך אני מגיע למקום שאי אפשר להגיע אליו? הדיווח של גלגל"צ אומר – עומס כבד מאוד בכל הכניסות לעיר בגלל מופע הזיקוקים.

אני רוצה לבכות.

בתחילת הנסיעה, כשעוד הייתי אופטימי, שמרתי על מצב רוח די נעים. שמענו מוסיקה ברדיו, שוחחתי עם אמא על עניינים שברומו של עולם. אבל מאז אזור שתקתי. מלבד קללות, אנחות או תפילות חרישיות לא הוצאתי מילה מפי. אמא שלי מתקשרת לחברתה הטובה על מנת לעדכן אותה בחווייתנו הנוכחית.

- היי עדנה, שומעת? אנחנו בפקק נוראי, אל תשאלי...

מחלף חולון מתקרב. אני מבחין שהמכוניות שפונות ימינה, לכיוון תל אביב, משתחררות למעשה מהפקק. הפקק נוגע לאלה שממשיכים ישר, כמוני. אני מחייג לאחותי, שואל אם הם חושבים שכדאי לפנות ימינה. בעלה עונה לי שגם אם נפנה ימינה ניתקל באותו הפקק בקיבוץ גלויות. איך שלא נסתכל על זה, כל הדרכים לכיוון הים פקוקות. אמא מדברת עדיין בטלפון. לא מפריע לה לצעוק אל תוך השפופרת שלה באותו הזמן בו אני צועק אל הדיבורית שבאוטו. יש לה טלפון חדש כזה, עם רמקול די עוצמתי. שמעתי לא רק אותה אלא גם את בת שיחתה, מילה במילה, בבהירות מוחלטת, ושמעתי את הרעיון שלה – אולי תיסעו לעזריאלי? 15 שקל כרטיס כניסה למצפה, משם אפשר לראות את כל הזיקוקים...

זהו, זה הרעיון שהייתי צריך! אני חותך ימינה לכיוון תל אביב. לעזריאלי אני עשוי להספיק להגיע בזמן. אבל המעבר בין הנתיבים קשה. המכוניות צמודות זו לתחת של זו, אף אחד לא נותן להיכנס. דחפתי את עצמי ימינה וזכיתי לצפירות נזעמות. על הזין שלי. אני צריך להגיע לעזריאלי, אנשים לא מבינים שזה עניין של חיים ומוות. חתכתי עוד נתיב, עוד שנייה ואני בנתיב המשוחרר. בהתקדמות זהירה אך נחושה חדרתי לנתיב הרצוי, הנה, אני אכנס לפני המכונית האדומה הזאת. ביצעתי את המעבר. אבל למכונית האדומה היו תכניות אחרות, הנהג החליט להאיץ למרות שלא היה לו סיכוי – הכניסה שלי הייתה בלתי נמנעת מבחינתו. הוא האיץ תוך כדי הסטת רכבו ימינה, בעודו גורם לשפשוף הצד השמאלי שלו בחלק הימני של האוטו שלי. שני הרכבים שלנו עצרו, דבוקים זה לזה. הבטתי בו חצי בזעם חצי בתדהמה. הוא היה שחום, עם ג'ל בשיער, צרח עלי שהוא יזיין אותי ואת אמא שלי, לחץ על הגז וזינק קדימה. אני נסעתי אחריו ואמא המזועזעת לא הבינה אם הוא מתכוון לעצור מתישהו בצד הדרך כדי שנחליף פרטים, או מה. אחרי הפנייה ימינה הוא נעלם. הסברתי לה שלא נחליף פרטים, וטוב שכך. אחותי התקשרה. גם הם החליטו לפנות ימינה, אבל הם לא נוסעים לעזריאלי, הם חוזרים הביתה לרחובות. השלימו עם זה שהם כבר לא יגיעו למופע הזה. אמא שלי ממהרת להצטרף לדעתה.

– אתה יודע מה? סע הביתה, באמת לא נגיע כבר ואין טעם. – השתגעת? נסענו עד פה ולא נראה את הזיקוקים? – אבל... – היית פעם במצפה של עזריאלי? – לא, יש לי פחד גבהים. – אז זהו, אני לוקח אותך למצפה, כל אחד צריך להיות בו פעם אחת לפחות, ובמיוחד כשיש הזדמנות לראות מופע זיקוקים מרהיב! אז היינו בדרך לעזריאלי, והדרך לשם הייתה חלקה, תודה לאל, כי כל המכוניות נעו לכיוון הים. הגענו בשמונה ועשרה, ומיהרנו למצפה. החנייה בחניון לא ארכה מדי וכשנכנסנו למעלית השקופה חזרה אלי האופטימיות. אפילו חייכתי. ידעתי שאני הולך להשלים את המשימה שלי ובטח אזכה להערכה רבה אצל צימרמן, אולי גם אצל הממונים עליו, יהיו אשר יהיו. באמת, ההערכה לעבודה שלי הייתה חשובה לי יותר מהעמלה. אבל אמא שלי צריכה ללכת קצת יותר מהר. הנה, אנחנו כבר בכניסה למגדל העגול...

החיוך נמחק מהפנים. האופטימיות נגוזה. הלב החסיר פעימה. המוני אנשים נדחקו אל הקופה על מנת לקנות כרטיס. יופי, אידיוט, חשבת שאתה החכם היחיד בעיר? איך לא צפית שעוד אלף איש ינסו להגיע לעזריאלי בשביל לחזות במופע זיקוקים מרהיב?

נדחקתי בין האנשים, מנסה להתקרב במידת האפשר. בחורה צעירה אחת כמעט וקרסה אל מול ההמון שדרש ממנה כרטיסים. היא רגילה למכור מקסימים עשרה כרטיסים ביום והנה עכשיו הפנקסים מתרוקנים כמו אני לא יודע מה. היא מחליטה לעשות סדר: "רק סכום מדויק!" היא מכריזה. "אין עודף, תנו לי סכום מדויק". מעבר לזה, אין סדר. היא מתעלמת ממי שעומד זמן רב ומשרתת פרחח שצועק בקולי קולות. מי שאין לו סכום מדויק יכול לשכוח מכרטיס. מיששתי בדאגה את שטר המאה שבכיסי, סכום הרחוק מלהיות מדויק, אבל לא יכולתי לאבד את מקומי בתור. לא שהיה תור. הצלחתי להגיע אל הדלפק. אנשים נלחצים מאחורי, מושיטים את השטרות שלהם מעבר לכתפיים שלי, צועקים: ארבעה כרטיסים, סכום מדויק! ששה כרטיסים, סכום מדויק! הבחור שעמד לידי שאל אותה:

– למה את מתעלמת ממני? היא הפסיקה את מכירת הכרטיסים וענתה לו: – סליחה, מה אמרת? – שאת מתעלמת ממני בכוונה. בתגובה היא חייכה, ופנתה לעזור למישהו אחר. לא ידעתי מה לעשות עם המאה שלי, אבל הייתי חייב לעשות משהו, אחרת כל תל אביב הייתה קונה כרטיס לפני. אז לחשתי לעברה: - יש לי סכום ממש מדויק....יותר מדויק מזה לא יכול להיות, נשבע לך בקברו של הבאבא ברוך... - כן, במה אוכל לעזור לאדון הנכבד? - תני לי 6 כרטיסים, ושמרי את העודף. - בבקשה... היא תלשה שני כרטיסים ונגמר לה הפנקס. - תמתין דקה אדוני, אני צריכה להוציא פנקס נוסף... והיא התחילה לחטט בארון שמאחוריה בעודה אוחזת בשני הכרטיסים שלי. - זה בסדר! תני לי את שני אלה, זה מספיק לי!

היא נראתה מבולבלת, אבל הצלחתי לחטוף ממנה את שני הכרטיסים ולדחוק את עצמי מחוץ להמון הזועם, לכיוון השער המסתובב. אמא חיכתה ליד השער. נתתי לה את שני הכרטיסים והגענו בשלום למעלית שאמורה להביא אותנו לקומה 49, למצפה הנכסף. במעלית הסתכלתי בשעון. שמונה עשרים ותשע. שוב עטפה אותי האופטימיות הנעימה. ההרגשה הזאת, שהדברים מסתדרים בסוף, כי הם אמורים להסתדר. ונכון שעוד רגע שמונה וחצי, אבל זה בטח לא יתחיל ממש על הדקה. כל מה שאני צריך לעשות זה לתפוס עמדה טובה, להעביר את הדיגיטלית החביבה שלי למצב וידאו, ולצלם מופע זיקוקים מרהיב, שהוא בחינם אגב.

- אמא, איפה המצלמה? - אני לא יודעת.... היא הייתה פה....

אלוהים שבשמיים. לצרה הזאת לא ציפיתי. הייתי מספיק חכם לזכור לקחת את המצלמה מהאוטו ומספיק חכם לשים אותה בתיק של אמא כדי שלא יקרה לה משהו בזמן שאני מנסה לקנות כרטיס, אבל לא הייתי מספיק חכם כדי לזכור שבמקום בו אנשים מצטופפים, לעולם יהיו כייסים.

- אלוהים... אני לא מאמינה... מישהו לקח אותה... היא הייתה פה בתיק... - את צוחקת עלי! - אוי... ורק היום צילמתי בה תמונות של הקטנים... ולא הספקתי אפילו להוריד אותם למחשב... כמעט שקרסתי באותו רגע על רצפת המעלית, אבל הדלתות נפתחו וגוש האנשים שפרץ משם סחף אותנו אל המצפה. אמא מיהרה לכיוונו של חלון אחד שהיה פנוי ומלמלה איזה יופי איזה יופי. אבל משכתי אותה משם ואמרתי לה שאין לנו טעם בחלונות המשקיפים לכיוון גבעתיים. אנחנו צריכים חלון לים. ובעודנו מתקדמים לכיוון הרצוי, עדיין לא היה לי מושג מה אני עושה. ועוד יותר לא היה לי מושג כשראיתי את הזוועה שהתחוללה ליד החלונות שהשקיפו מערבה. המון אדם פקד כל חלקת חלון פנויה. אי אפשר היה אפילו לעבור. כולם רצו לראות מופע זיקוקים מרהיב, כולם רצו את העמדה הטובה ביותר. מצאתי נקודה – לפנַי חמש שש שורות של אנשים, מאחורַי קיר, והצלחתי למצוא קו ראיה אל החלון המשקיף אל הים. לא שזה עזר לי, באין כל דרך לתעד את מה שאני רואה.

ואז נורה לשמים הזיקוק הראשון. הוא לא היה אדום. המוני האנשים במצפה פצחו בתשואות שמחה.

אדם מבוגר שעמד לימיני וקצת יותר קרוב לחלון התחיל לצלם. "סגור את הפלאש!", אנשים צעקו לו, "אתה מסנוור אותנו!" זיקוקים נוספים נורו. אף אחד מהם לא היה אדום. עוד יש לי סיכוי, חשבתי. יש לי רעיון. פילסתי דרך בגסות אל האיש עם המצלמה, ושאלתי אותו אם הוא מוכן לצלם את המופע בוידאו תמורת חמש מאות שקל. לא היו לי באמת חמש מאות שקל, אבל זה נראה היה פרט שולי באותו רגע. הוא שאל אותי בשביל מה אני צריך והמשיך לשחרר פלאשים על החלון. אז הסתובב לעומתו גבר עצבני והתחיל לצרוח עליו שיפסיק עם הפלאש המזוין הזה. האיש השיב בשלווה שזכותו לצלם, אבל לא השלים את המשפט. הגבר העצבני ניסה לחטוף ממנו את המצלמה והתקוטטות קצרה זו הביאה איכשהו למפגש לא מכוון בין מרפקו של האיש עם המצלמה לבין האף שלי.

רק אז, כשניסיתי לחלץ את עצמי ואת אפי המדמם, הבחנתי שאמא שלי נעלמה. מצאתי אותה ליד השירותים. היא בכתה. כשהיא ראתה אותי, העצב שלה התחלף בדאגה, אבל מיהרתי להרגיע אותה שזה כלום, סתם נתקלתי במישהו. פתאום נוכחתי שהבכי של אמא שלי מכאיב לי יותר מן העובדה שברגע זה מתרחש מופע זיקוקים מרהיב, שכולל בוודאי זיקוקים אדומים, שאינני רואה וגם אינני מתעד. אז חיבקתי אותה ואמרתי לה שזו הזדמנות מצוינת לבקר במצפה. בואי נראה את החלק השני של העיר, בואי נשקיף קצת על גבעתיים.

ובעודנו פוסעים לאט ליד החלונות הריקים מאדם אני מצביע ואומר לה, הנה נתיבי איילון, והנה רמת גן, והנה פרסומת של קסטרו, מרוחה על בניין שלם. והשתדלתי לא לחשוב על המשימה שנכשלתי בה, על הזיקוקים האדומים שמכילים השד יודע איזה מסר שמיועד לאיזה קודקוד-על, שאמור לעשות איתו איזה ביזנס שרק המחשבה עליו עלולה לגזור עלי את מותי. על הזין שלי. אולי שצימרמן יחפה עלי פעם אחת. ומה בכלל יקרה אם המידע הזה יגיע מחר? אני מטייל עכשיו עם אמא שלי במצפה. הרבה אנשים סובלים פה, לכולם זו חוויה נוראית, והנה, יש פה אנשים ששכרו את המסעדה של המצפה כדי לקיים אירוע כלשהו. הם לא תיארו לעצמם שהאירוע שלהם יידפק ככה, שכל תל אביב תעבור על פני השולחנות שלהם בדרך לחלונות המערביים. השקפנו מבעד לחלונות. אמא שלי אהבה את מראה המטרופולין המואר, אבל היא העירה, ובצדק, שכדאי לנו לצאת כבר עכשיו הביתה, כי עוד רגע המופע מסתיים, ואז נתקע גם ביציאה. כמעט ונעניתי להצעתה, אלא שהבחנתי פתאום במשהו מעניין. אמרתי לה לגשת לשירותים, והתקרבתי לעבר אחד השולחנות שהיו שייכים לאירוע. הייתה שם עוגה גדולה ועליה נכתב בקרם מוזהב: 50 שנות נישואין. התחלתי לסקור במהירות את הנוכחים באירוע, ומיד איתרתי את החתן והכלה. אישה מבוגרת על כסא גלגלים, לצידה אדם מבוגר בחליפה נאה שהיה חסר זרוע ימין.

פרץ של אדרנלין פשט בעורקי. הסיפור הזה לא נגמר למרות הכול. מופע הזיקוקים המרהיב, לעומת זאת, כן. האנשים התחילו לנהור החוצה. נשענתי על אחד הקירות והתבוננתי. עד מהרה ראיתי אדם בחליפה המתנתק מהנהר הזורם לכיוון היציאה, פונה לעבר שולחנות הסועדים. הוא נעל נעלי ספורט צהובות, כאלה שאתה לא רואה בכל יום, מה גם שהן לא תאמו כלל את המכנסיים. הוא החזיק מצלמה. ראיתי אותו ניגש לאישה צעירה ולוקח ממנה תיק שחור. זה המחשב הנייד שלו. הוא עכשיו ימהר להסתלק מכאן למקום בטוח. הוא יוריד את הסרט מהמצלמה למחשב שלו, ויהיה בידו קובץ avi בעל ערך רב ביותר. עכשיו הדברים התחילו להסתדר לי. הקובץ שנשלח היה קובץ קטן, כי היו אלו היו בסך הכול הנחיות כתובות ליצירת קובץ הוידאו הגדול. אבל איך הוא ידע? הייתכן שהוא העז לעבור על הכללים ולפתוח את הקובץ? ברור, אחרת לעולם לא יכול היה לדעת שעליו לצלם את מופע הזיקוקים המרהיב. אבל הוא גם ידע שיערך פה אירוע, חתונת זהב של שני נכים, סימן שהוא אמור להיות פה בלי קשר. אולי הוא סתם צילם, מבלי לדעת בכלל שזו בדיוק המשימה. אבל אם כך, למה הוא ניתק איתי קשר? מה הייתה הבעיה הגדולה שלו להישאר זמין? למה הוא לא הציע לפגוש אותי פה בעזריאלי כדי לבצע את ההעברה?

המחשבות היו מהירות ולא הגעתי למסקנה חותכת, האם הוא אויב או אוהב. ואז ראיתי אותו שותה מיץ תפוזים. הוא רוקן בלגימה את כל הכוס, הסתובב ופנה ליציאה. הוא חלף על פניהם של שני הקשישים הנכים מבלי להגיד שלום ומיהר למעליות. האם כך מתנהג מוזמן לאירוע משפחתי? חטפתי מזלג מהשולחן הקרוב אלי ומיהרתי להדביק אותו. נצמדתי מאחוריו ונעצתי את המזלג במותן הימנית שלו, מבלי לפצוע, רק כדי שירגיש שהוא שם. לחשתי לו:

- אהלן פלייבוי, בוא איתי בבקשה. הוא ציית מיד ואפשר לי לקחת אותו לשירותים מבלי להתנגד. נכנסתי איתו לאחד התאים וסגרתי את הדלת. - פלייבוי, צילמת? - כן. - בוידאו? - כן. - הכול? - הכול כולל הכול. - תן לי את המצלמה. - קח, זה שלך. היית מקבל את הקובץ מחר בכל מקרה. לא עניתי. לקחתי את המצלמה והוצאתי ממנה את כרטיס הזיכרון. איתך אני גמרתי, פלייבוי. אני לא מאמין שבפעם הראשונה שאני מעיז לבטוח באיש קשר הוא בוגד בי. אבל עכשיו זה לא זמן לעימותים, כבר תשע ואני צריך זמן להעביר את הקובץ מהמצלמה למחשב ואז להתחיל בתהליך העברת הקובץ לנמען הסופי. אז נזכרתי שאני צריך מצלמה בשביל זה. אז לקחתי ממנו שוב את המצלמה שלו, החזרתי לתוכה את הכרטיס, ואמרתי לו שאם הוא יוצא מתא השירותים הזה בשישים הדקות הקרובות, הוא ימות.

יצאתי משם, אספתי את אמא המודאגת שעמדה ליד השירותים וחייגה אלי שוב ושוב, ומיהרנו ליציאה. לא יכולתי להאמין – עשרות אנשים כיסו את הפתח בניסיון לצאת ובאותה שעה ממש נפתחו דלתות המעלית ואנשים נוספים שכרגע קנו כרטיס ניסו לצאת ממנה ולהיכנס למצפה. אלוהים אדירים, הם מטומטמים? הם לא מסתכלים על השעון? הם לא יודעים שהמופע המזוין הזה כבר נגמר? אבל מבחינתי השעון מתקתק ואין לאן להתקדם. זרם האנשים היוצא חסם את זרם האנשים הנכנס ולהיפך. לא, חשבתי, אני לא עומד בפקק נוסף. הפעם יש לי ברירה.

- בואי אמא, יורדים ברגל! - תגיד לי, אתה השתגעת? זה 49 קומות! - לא אכפת לי, בואי, זה לא יהרוג אותנו... - אתה ירדת מהפסים, אין מצב שאני יורדת 50 קומות ברגל, אין. גררתי אותה למדרגות. התחלנו לרדת, אני במהירות והיא באיטיות, נזהרת על כל צעד. בקומה ה- 43 היא אומרת: - טוב בוא ניכנס, נתפוס מעלית. - היכנסי, תפסי מעלית אם את רוצה, אני יורד ברגל. נתראה למטה.

למרות מחאותיה שלא אשאיר אותה לבד היא מצאה את עצמה מחכה לבדה למעלית בקומה ה- 43 ואני המשכתי ברגל. הייתה לי הרגשה חזקה שאני אגיע למטה לפניה. החשתי את צעדי לקצב ריצה קלה, משתדל לא לבלום את עצמי בגסות בכל רבע קומה כדי לא להזיק לגב. בקומה ה- 30 נוכחתי שהמשימה הזאת לא קלה בכלל. שרירי הבטן כאבו לי וגם הרגליים, אבל המשכתי באומץ ובנחישות, כי אחרי כל הצרות של הערב ראיתי את האור. הייתה בידי מצלמה ובתוכה תיעוד של מופע זיקוקים מרהיב, אותו אשלח בקרוב לנמען שלי. צימרמן בטוח ימליץ עלי לקידום אחרי המשימה הזאת. אולי אתחיל לקחת חלק בסודות האמיתיים. עכשיו שהם רואים שאפשר לסמוך עלי, שאבצע כל משימה, מסובכת ככל שתהיה, ואעמוד בפני כל התקלות...

- עצור שם! קפאתי במקומי, מביט בתדהמה בבחור שעמד מולי. פשוט אסור להיות אופטימיים היום. בכל פעם שעברה בי מחשבה אופטימית קיבלתי סטירה בפרצוף. מולי עמד בחור שחום, גבוה ממני במעט, ג'ל בשיער... - שלום שלום, זבל שחתך אותי בכביש. תענוג לפגוש אותך פה. גם אתה באת לראות זיקוקים? בלעתי את רוקי. - שמע, הייתי שמח להמשיך לדבר איתך, אבל אני ממש ממהר... - אתה לא הולך לשום מקום, יא מזדיין, אחרי שהרסת לי את האוטו. זה לא היה הזמן להתווכח איתו על מי אשם בתאונה, אז שאלתי אותו מה הוא רוצה בדיוק. ואז שמתי לב שהוא נועץ מבט ביד שלי, או יותר נכון, במה שהחזקתי ביד. - איזו מצלמה יש לך שם, canon? 8 מגה פיקסל? אני חושב שהיא תהיה פיצוי הולם. תביא.

הוא הושיט את ידו לקבל את המצלמה ובידו האחרת הוציא אגרופן מכיסו, כאילו כדי לשכנע אותי שהוא ישיג את מה שהוא רוצה כך או כך. מה שקרה אחר כך כבר לא היה ממש בשליטתי. האופטימיות הזהירה פינתה מקומה לייאוש עמוק ולזעם לא יאומן. הרגשתי פתאום את הבליטה בכיס האחורי ופירשתי את התחושה כסימן אלוהי. הושטתי לעברו את המצלמה ביד שמאל וביד ימין משכתי את המזלג מהכיס ובדיוק מהיר נעצתי את השיפודים בגרונו. השארתי אותו מפרפר על המדרגות, אבל הייתי משוכנע שהוא ימות. כשמשכתי את המזלג מצווארו פרצה משם כמות עצומה כל כך של דם עד שלא היה סיכוי שהוא יישאר בחיים.

עכשיו כבר רצתי באמת במורד המדרגות. עכשיו כל הסיפור הזה קיבל משמעות אחרת. רצחתי בנאדם בשביל העבודה שלי. לא, לא נכון, זה היה הוא או אני. לא הייתה לי ברירה. אמא שלי חיכתה לי משך דקות ארוכות למטה, אבל לא העזה להגיד מילה כשראתה את כתמי הדם שעל הבגדים שלי. בואי אמא, צריך למהר עכשיו...מצאנו את האוטו בחניון, בקלות יחסית, ואני מצאתי את דרכי לאיילון דרום. איילון היה פקוק, כמובן, עד קיבוץ גלויות. אותם אנשים שבאים צריכים גם לחזור. אבל הדרך הייתה פנויה לאחר מכן, והנסיעה הביתה הייתה מהירה וחלקה.

חלק מהזמן נסענו בשתיקה, כשאני עובר, בצורה לא אופיינית, על המהירות המותרת. אבל בשלב כלשהו היא לא התאפקה ושאלה למה יש לי דם על החולצה ולמה זה לקח לי כל כך הרבה זמן. ומה לעזאזל קרה. אז אמרתי לה שאני לא יכול לענות לה על השאלות האלה, אבל אם זה יגרום לה להרגיש יותר טוב, נתתי לה את המצלמה...

- קחי, צפי במופע זיקוקים מרהיב. תעבירי את המצלמה למצב תצוגה ותלחצי על הכפתור האמצעי. - מאיפה המצלמה הזאת... היא לקחה את המצלמה והביטה בצג. תוך כמה שניות הצליחה למצוא את מצב התצוגה, והתמונות נגלו אליה. - אה... איזה יופי! אני לא מאמינה.... יו, איזה חמודים... הקטן הזה, אני משוגעת עליו... או. את התמונה הזאת אני צילמתי... - אמא, על מה לעזאזל את מדברת?! - רגע, אלו התמונות שצילמתי היום. אבל גנבו לנו את המצלמה, איך הן הגיעו לפה? מאיפה המצלמה הזאת בכלל?

עצרתי את המכונית בחריקת בלמים וחטפתי ממנה את המצלמה. הבטתי בתמונות עם דמעות בעיניים. התמונות של שני האחיינים שלי, שבכל מצב אחר היו גורמות לי לאושר עילאי, גרמו לי עכשיו לבכות. איך זה קרה, קיבינימט. לא הסרתי את העיניים ממנו. לקחתי ממנו את המצלמה, ראיתי שהוא לא הוציא ממנה את הכרטיס, אלא אם כן...הוא עשה את זה מיד כשסיים לצלם, עוד לפני שחשף את עצמו. הוא ידע שאהיה שם. והתמונות...זה הוא שאחראי על היעלמות המצלמה שלי. והקובץ עדיין אצלו. השעון הראה 21:42. אני אבוד. ועוד רצחתי בנאדם. עברו דקות ארוכות לפני שהייתי מסוגל להמשיך לנהוג. הגעתי הביתה אחרי עשר. בדרך כלל, כשאני חוזר הביתה, אני מסתער על המחשב כאילו לא ראיתי אותו שנתיים. עכשיו ניגשתי אליו בחשש, כאילו אכזבתי אותו, כאילו הוא עלול להתפוצץ לי בפנים. הפעלתי אותו וניסיתי להיכנס למערכת המידע שלי. ההודעה שממנה חששתי הופיעה על המסך: no access. זהו. נופיתי. העיפו אותי. שנתיים של משימות מוצלחות הן כאין וכאפס לעומת משימה כושלת אחת. עבדתי בשביל האנשים החזקים ביותר במדינה, אולי החזקים ביותר בעולם, אני לא יודע, אבל זה עניין של זמן עד שיעצרו אותי באשמת רצח ואף אחד מהחזקים האלה לא יטרח להגן עלי. שעה ארוכה בהיתי במסך. לא ידעתי מה לעשות. ראיתי הבהוב של הודעה חדשה בדואר האלקטרוני. הודעה מאחותי. בסוף הם חזרו הביתה. בדרך הם עצרו לקנות גלידה כדי לפייס את הילד המאוכזב. עכשיו הם ישנים. היא מקווה שנהניתי בעזריאלי, אם בכלל הצלחתי לראות משהו. בעודי מנסח בראש תשובה לאחותי, הבהבה לה הודעה חדשה נוספת. הודעה שהגיעה זה עתה. היכנס למערכת המידע שלך. סיסמתך החדשה: 3-k;;ao4903=fjsm=gooep199 נכנסתי למערכת. לא באופטימיות, בחשדנות. שאלתי את עצמי אם עצם הקשת הסיסמא פירושו שאני מכריז שאני בבית ונותן אור ירוק למסוקים לשחרר טילים לתוך החלון שלי. הקשתי את הסיסמא וחיכיתי. מבעד לחלון לא נורו כל טילים, אבל המחשב צפצף לציין הודעה חדשה אחת: התחבר באופן מיידי לערוץ המפקד הישיר שלך. צימרמן, חשבתי. כל הכבוד לו. הוא הצליח לשכנע את הממונים לתת לי הזדמנות נוספת. הם החזירו אותי למערכת. לא שזה יעזור לי, איבדתי את הקובץ ולא אוכל להשיג אותו לעולם. התחברתי לערוץ שלו, פניתי אליו בסיסמת הפתיחה המקובלת, וציפיתי לסיסמת ההמשך. מעבר לזה, לא ידעתי איך הוא יענה לי. לא ידעתי בכלל למה לצפות. אבל בטח שלא לזה. msnger427> הנני כאן playboy> כמו ציפורים חגות. msnger427> .... פלייבוי?! playboy> ערב טוב. אני שמח שחזרת בשלום. msnger427> אני לא מבין... מה אתה עושה פה? playboy> אני מאמין שאתה מכיר את הכללים. אתה לא שואל את המפקד הישיר שלך שאלות. msnger427> המפקד הישיר שלי? playboy> אולי טעיתי. אתה כנראה לא מכיר את הכללים. msnger427> המפקד הישיר שלי הוא צימרמן. אתה איש הקשר שלי! אתה בכלל לא שייך למערכת! איך הגעת לכאן? playboy> טוב. אני מבין שללא סיפוק סקרנותך לא נוכל להתקדם. בוא נעשה את זה זריז, לאחר מכן, השאלה הראשונה שתשאל תביא אותך לניתוק מיידי. msnger427> איך הגעת לכאן? playboy> כשהיית צריך איש קשר לבטוח בו, בחרת בי. כמוך עשו עוד הרבה שליחים במערכת. כנראה יש בי משהו מעורר אמון. המידע שקניתי לי כששימשתי שליחים ממדורים שונים אפשר לי להתברג במערכת. הייתי צריך רק שמקומו של מישהו יתפנה. msnger427> איפה צימרמן? playboy> מכל האנשים, אתה צריך לדעת. אני מאמין שאתה זה שנעץ מזלג בגרון שלו הערב. playboy> נגמרו לך המילים? אל תדאג, אף שוטר לא יתקרב אליך. אתה מכוסה בעניין הזה. msnger427> אני מכוסה...? playboy> מבחינת המשטרה התיק נסגר כקטטה בין שני אנשים שהרגו זה את זה. msnger427> אז... מה עכשיו? playboy> אתה תקבל קידום, כמובן. תצפה למשימות משמעויות יותר, ומן הסתם, לעמלות רציניות יותר. msnger427> אתה לא כועס שתקפתי אותך? playboy> עשית מה שהיית צריך לעשות. msnger427> אני לא מבין... נכשלתי במשימה שלי. למה אתם מחפים עלי? למה אתם לא מפילים עלי את התיק של צימרמן? playboy> מי אמר לך שנכשלת במשימה? ביצעת את המשימה שלך בצורה מושלמת. ואתה ממשיך איתנו הלאה. msnger427> אז המשימה שלי בעצם היתה להרוג את צימרמן? ומה הייתה המשימה של צימרמן? לעקוב אחרי ולשדוד אותי? playboy> אתה מדבר יותר מדי. ברור לך שהשיחות הבאות שלנו לא יהיו כל כך מרובות מילים. msnger427> אבל איך ידעתם שהוא יהיה שם? playboy> לא עניינך. מיצית את מלאי השאלות שלך. msnger427> שאלה אחרונה, אפשר? playboy> אני מרגיש נדיב היום. שוט. msnger427> מה היה בקובץ? playboy> אתה באמת רוצה לדעת? msnger427> כן... playboy> ובכן... זה היה קובץ וידאו, ובו היה... מופע זיקוקים מרהיב. אז הדברים הסתדרו איכשהו. לא איבדתי את העבודה, אפילו קיבלתי קידום. הם אומרים שהצלחתי במשימה באופן מושלם. בטח, זה בגלל שלא ידעתי מה המשימה שלי. הייתי כלי משחק בידיים שלהם, והם גרמו לי לרצוח כדי להוכיח את הנאמנות שלי למערכת או את מוסר העבודה שלי. אבל האמת היא שלא רצחתי מתוך נאמנות ולא מתוך מוסר עבודה. זה היה פחד. יותר מזה, זה היה אובדן מוחלט של המוסריות שלי, כי מערכת הערכים שלי התהפכה על פניה בן רגע. הם הפכו אותי משליח פשוט, מאזרח תמים בעל משפחה, לרוצח שעובד בשירות ארגון. אני אפילו לא יודע איזה ארגון, אבל עכשיו העמלות תהיינה גבוהות יותר. אני לא בטוח שהבנתי הכול ואני לא בטוח שאני מרשה לעצמי להיות אופטימי לגמרי, אבל לפחות אוכל לישון הלילה קצת יותר רגוע. רק היה עוד משהו שהציק לי. פלייבוי הוא המפקד הישיר שלי עכשיו. אתה לא אמור להכיר את המפקד הישיר שלך. אתה לא אמור לדעת עליו כלום, בטח לא איך הוא נראה, ואיך הוא נשמע. אבל המחשבה הזאת נקטעה, אמא שלי קראה לי לבוא מהר לסלון. מראים בחדשות של חצות שקרה משהו נורא בעזריאלי. זה היה דיווח על רצח. יותר נכון, על קטטה לא מוסברת בין שני גברים, שבסופה הרגו השניים זה את זה. ראיתי בטלוויזיה את המדרגות, את הסרט המשטרתי הצהוב, את כתמי הדם. גם את הגופה של צימרמן ואת הגופה של הגבר הנוסף, שאת פניהם לא הראו. אבל אני זיהיתי את הגבר הנוסף מייד, לפי החליפה ולפי נעלי הספורט הצהובות שלא תאמו כלל את המכנסיים. זה היה פלייבוי. או מי שחשבתי עד אותו הרגע שהיה פלייבוי. במוחי קפצה מייד תמונתה של האישה הצעירה שהוא לקח ממנה את התיק. חייכתי.

הלילה אוכל לישון רגוע לגמרי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר