אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זוליה קריסטבה / סיפורי אהבה


התמונה של דן לחמן

סיפורי אהבה / ז'וליה קריסטבה. הוצאת הקיבוץ המאוחד
סיפורי אהבה / ז'וליה קריסטבה. הוצאת הקיבוץ המאוחד

מערכת החינוך הצרפתי מקנה לבוגריה יכולת התבטאות בכתב הרבה יותר גבוהה מכל מערכת אחרת כנראה, אמרה לי ידידה צרפתייה כשהתפרסמו בשנות השישים המוקדמות תרגומי ספריה הראשונים של פרנסואז סאגאן, אז נערה בת 18 בערך. כמעט כל צרפתי יכול לכתוב צריך רק שיהיה לו מה להגיד ושיכתוב הרבה מעל הממוצע שהחינוך מקנה לו.

כשלאקאן פיתח את שפתו הבלתי מובנת כמעט היו לו שני הסברים, אחד פשוט שאמר, אם אני כותב בצורה מסובכת אז צריך לחשוב לנתח ולהתאמץ להבין. ההסבר השני כבר התקרב באופן ממשי לתורתו. אם הלא מודע מובנה כשפה, כמו שטען, הרי שהוא המציא את השפה של הלא מודע כדי לקרב את התיאוריה לפני השטח.

אלא שז'וליה קריסטבה איננה תוצר של מערכת החינוך הצרפתי. היא נולדה בבולגריה ועברה לחיות בצרפת. היא למדה את השפה ולמדה להתבטא בה, אך רק אחרי אנליזה לאקניאנית שעברה בשפה הצרפתית ואחרי לידת בנה, שכבר חונך בצרפתית הגיעה לגילוי שהיא צריכה לאהוב אותו בשפה בה הוא דובר כשפת אם שינתה את יחסה לשפה.

קריסטבה לקחה את הרעיון של לאקאן הפנימה אותה והמציאה את שפתה שלה הכה קשה להבנה. צריך להיות בקי לא רק בפסיכולוגיה, בהתפתחות הפסיכואנליזה הלאקניאנית על בוריה, אלא בכל ענפי ההתקשרות האנושית. בעיקר ברמה המילולית הגבוהה ביותר. שהיא כבר מעבר לשפה האקדמאית הנדרשת לכתיבת מאמר. היא פתחה לה סגנון כתיבה ייחודי, המצוי על התפר שבין פסיכואנליזה לאסתטיקה.

הפסיכואנליזה היתה הדרך שפרויד גילה כדי להשכיב על הספה את החידה הזאת שמהווה האהבה, כדי להסבירה תוך כדי שהיא ממשיכה להיות אהבה. אהבה מובנת אינה תשוקה ברוטאלית. זוהי דרך לחוות את האהבה במשותף, ואולי זוהי הציוויליזציה. אין אהבה גרידא.

קריסטבה מנסה להוליך אותנו אל המורכבות של כתיבתה ושל הרעיונות שהיא עומדת להביע כבר בהקדמה –

"שפת האהבה היא המראת מטפורות: ספרות. כשפה יחידית, אני מאמצת אותה בגוף ראשון. אף על פי כן, אשוחח כאן עמכם על מעין פילוסופיה מאוהבת... אני מודה כי גורלן המיוחד של אהבותיי מחמיר את אזלת שיחי מול המקלעת של מיניות ואידיאלים שרוגים שמהווה ניסיון האהבה. ומוליכני לבכר, על פני מעשה הכישוף הלירי או התיאור הפסיכו-פורנוגראפי, את השפה ההיסטורית משהו של אחר מעשה. האם שם מתכנסת גם השתיקה (המאוהבת) של המטפל?"-

כן, היא מודיעה ומכריזה מראש שלא יהיה קל לחצות את הספר העבה הזה על 420 עמודיו. אהבה היא מצוקה, אומרת קריסטבה ומערערת באחת את משאת הנפש הרומנטית בלהיות מאוהב. אך לא זו הכוונה. אי אפשר לדבר על אהבה בזמן התרחשותה אלא רק בדיעבד. כשאנו מאוהבים נדמה לנו שאנחנו מדברים הכי קרוב לעצמנו. מנסים להתבטא בצורות חדשות, לכתוב שיר, מכתב אהבה. כל אחד בדרכו מגלה את הנטייה הרצונית ללכת לאיבוד בתוך האחר. ניסיון לחיות בתוך מבטו של האחר עלינו. האהבה היא מצוקה כשם שהיא מכתב כשם שהיא מלה כשם שהיא מטפורה פואטית לכאב שהיא גורמת במסווה מילוי עצמי, אושר, מילוי האיווי.

"אהבה היא אשליה הכרחית ומסוכנת שלא ניתן לחלוק בה, אבל היא מחזיקה את הגוף ואת הנפש בחיים וממנה ניתן להתפכח רק באמצעות חקירת האהבה בחוכמה אינסופית".

התאהבות קושרת בין הסמלי הדמיוני והממשי, כשם שלאקאן הגדיר אותם. המציאות נחנקת מהאירוע הזה. לא מתחשבים בה. בזמן האהבה אין מתחשבים במציאות שוגים בה, נכנסים למצב הזוי. מצב של הונאה עצמית. המעוררת את השאלה האם ההונאה היא תנאי להתענגות?

הפילוסופים של המחשבה מכוונים להבטיח אחיזה במציאות. התיאולוגיה בפרוזדורים הצדדיים המיסטיים שלה, הפתייניים, נותנת רשות להיגרר לשיגעון הקדוש, בעקיפין. פרויד מנסה להפוך אותה לטיפול. בין שלושת האפשרויות הללו יהלך הספר הזה. ינסה לבדוק ולפרש כל אחת מהדרכים שהן סללו והורו לנו ללכת בהן. פילוסופיה, דת, פסיכולוגיה, אהבה וערכים, פוליטיים או אלטרואיסטים לכאורה.

נרקיסיזם הולכת להיות מלה שתחזור הרבה לכל אורך המאמר, הספר. נרקיסיזם על כל צורות התגלויותיו והשתקפותו גם בספרות כל הדורות. השררה הנרקיסיסטית ולא הארוס כמו שרבים חושבים היא השולטת בחיי הנפש. הבחירה הנרקיסיסטית באובייקט התאהבות, בדרך כלל, היא הגמול לצורך הפנימי ביותר של הנפש.

נרקיסיזם לפי פרויד הוא ערכאה שלישית נוספת בהתפתחות יחד עם האוטו ארוטיות, אם – ילד, היא מרמזת לתפקיד האבהי. האב הדמיוני. הקודם לסמלי. לאקאן לוקח את הנושא הלאה אל מעבר לשלב המראה ואומר "האני האנושי מכונן עצמו על יסוד היחס הדמיוני".

קריסטבה בודקת לעומק ומטיילת ,לאורך הפרק, את מהות ההזדהות הראשונית של התינוק, בוחנת אפשרויות של אב ואם ואפשרויות נגדיות אם ואב. כל הזדהות תבנה נפש שונה ותוליך לכיוון משיכה אחרת בבגרות. כשאת כל זה היא מחברת גם לטיפול האנליטי וליחסי העברה והעברה הנגדית בין מטופל למטפל ומשמעות "התאהבות" המטופל במטפל. הטיפול ותהליך ההעברה הכפולה מהווה נקודה חשובה בתחילת המסע הזה שקריסטבה לוקחת אותנו אליו.

המאוהב הוא נרקיסיסט בעל אובייקט אומרת קריסטבה. המאוהב מפשר, למעשה, בין נרקיסיזם להיסטריה. יש לו מישהו "אחר" שאפשר לעשות לו אידיאליזציה, המחזיר למעשה את הדימוי האידיאלי העצמי, שזו מהות הנרקסיסיות באהבה. התאהבות מאפשרת גם הזדהות עם האחר אך בהיותו אחר גם להרגיש נפרד ממנו. פרויד וז'אק לאקאן הם האבות הפסיכולוגיים. בהמשך היא תביא את הגל ו- style="font-size: 13.008px;">מרטין היידגר כדי להסביר תהליכי הזדהות ראשונית. היא תלך לשאלת האיווי הפאלי של האם, ותשאל, האיווי לאיזה פאלוס, של אבי הילד או של אביה שלה. כיצד כל זה משפיע על הילד המתפתח. היא לוקחת את המשפט המפורסם של פרויד "מה רוצה האישה" ומוסיפה לו סמיכות "מה רוצה האם" היא נוגעת בשאלת הריק הנרקיסיסטי דרך האמירה -לא אותי\לא אני- שהיא סוג של תפיסה עצמית. מעבר לאב הדמיוני. אותו אב גדול, אלוהים שבחר בעמו, משה האב שנתן את החוק. וחוקרת לעומק את מהות האהבה האלוהית הדורשת ואינה נותנת האהבה לאחר שאיננו.

בפרק הבא היא מתחילה לבדוק את תולדות האהבות המערביות. היא מתחילה עם אפלטון והאהבה ההומוסקסואלית משם אל התנ"ך והיהדות המציבה אהבה הטרוסקסואלית כשהמשפחה וההולדה במרכזה ויוצרת את אתיקת המשפחה. ממשיכה לאהבה למין האחר ולאחר, אהבת שלמה לשולמית בשיר השירים. הנצרות מפתחת את סמל האב האוהב אותנו לפני שאנו צריכים לאהוב אותו. היא תחבר בין הארוטיקה היוונית אך תערב אותו עם הלהט המשפחתי ותנסה לייצר את פיוס הנפש. אהבת האם בנפרד מאהבת האב. דימוי האם הבתולה, עם הילד, ייהפך לכל מה שיקר לנפש המערבית, סמל לאהבה, זו שמרגיעה ממלאת ומרגיעה נוכח תהום המוות. מן המיתוסים הללו ייוולדו האוהבים הגדולים. טריסטן ואיזולדה, הזוג הסגור באהבת גוף אסורה. דון ז'ואן, החדור בתשוקה אך אינו יכול לנכס לעצמו את כיבושי. רומיאו ויוליה שניצחו לכאורה את השנאה אך הפכו לקורבנותיה ברגעים הכי טהורים ונשגבים שלהם.

למרות כל המאמצים והשינויים מתחת לפני הקרקע מתקיימים בנו המיתוסים הישנים פיידרוס ואלקיביאדס מייצגי ארוס סדומי, אך ישנה גם ספפו. היא מציינת ומסבירה.

מלבד גברים ונשים היו קיימים במיתוסים העתיקים של היוונים העתיקים גם האנדרוגינים. שאינם אלו חסרי המין המוגדר כפי שאנו תופסים אותם היום. האנדרוגינים לפי האגדה היו יצורים בעלי שני ראשים, ארבע ידיים ושתי ערוות ושני אברי מין. האלים חתכו אותם לשניים ומאז הם מנסים להתאחד ולמצוא כל אחד את החלק העצמי החסר לו.

ארוס לפי המיתוס נולד מזיווגם של פניה (עוני, מחסור) שלא הוזמנה למשתה האלים ומחכה שיגמר כדי שתוכל ללקט שיירים מזדווגת בערמה עם פורוס (תושייה) שהיה שיכור מהסעודה. פניה היא מחסור בצורה, חומר גלמי בעלת העדר כל הגדרה. פורוס הוא בנה של הערמה, אלה מכובדת. מחיבור שניים אלו נולד ארוס.

ארוס, בשני דיאלוגים אפלטוניים מפורסמים הוא מוטיב חניכה לטוב וליפה. האהבה היא תמיד וללא הבחנה, לנערים. אהבת הטוב ואהבת השיח האמיתי. סדומי ופילוסופי ללא סייג. ארוס יכול לגעת בגופים אחרים, וישנה השערה של אריסטופנס שייתכן והוא נסב גם על נשים. ארוס זה הנמצא בלב השיח הפילוסופי במהלך כינונו ככזה, הוא במהותו איווי למה שחסר לאדם זה. כמיהה להתאחדות עם הטוב העליון, כמיהה לאלמוות, זה האיווי למה שחסר לאפלטון וסוקרטס. הנפש לפי תיאורו של סוקרטס מלאה דימויים. זקפת שיניים או נוצות, התחממות, התנפחות. כולה סמלים מיניים. לכן אפשר להבין את החשש של אבות הכנסייה הנוצרית להעניק נפש גם לנשים.

-"ארוס הוא הומוסקסואל, ויש להבין הומוסקסואל, מעבר לאהבה לנערים, כהשתוקקות להשתוות, להזדהות המינים בחסותו של אידיאל מיתמר. של הפאלוס. ההומוסקסואליות הנשית הולכת סחור סחור, בפיתולים מורכבים, בלתי נראים, מנורתקים יותר, אספקלריים פחות, כדי להבעיר את כור ההשתוות עם האחר, ואינה סימטרית כלל למרוצה הגברית לעבר השליטה הפאלית או לעבר הכניעה לידה החזקה. אך עובדה זו בל תמנע אותנו לראות עד כמה מהווה כל איווי ארוטי (גברי או נשי) כלפי האחר שיגעון להתענג מבן דמותנו באצטלת עליון"-

אפלטון מכיר היטב צורות שונות זו מזו של אהבה. "טיבה של ידידות המאהב שאינה באה מתוך אהדה, אלא כחבב זאבים את הכבש, לשם מאכל וכדי להשביע נפשם, כך יחבב המאהב את הנער" אכן, אהבות סאדו מזוכיסטיות אינן חדשות במהות האנושית. אך ישנן גם האהבות הטובות בהן "תוך כמיהה שלא ידע טעמה מחבק הנער את המאהב ונושק לו, שכן הוא מברך על החיבה היתרה שמצא בו" אפלטון מדבר אלינו ישירות ללא תיווכם של פרשניו בני דתות אחרות.

קריסטבה משווה את התפתחות סיפורי האהבה העתיקים לתיאוריה של ההתפתחות הנפשית המקובלת. לפי זה הזכרים עוברים שלב הומוסקסואלי עד לכניסת האישה המביאה שקט והכוונה אחרת לנפשם. כמו במיתוסים העתיקים. פרויד אמר ש" ליבידו יש רק אחד, והוא גברי" הארוס הוא אפיונו הסגולי של הגבר. כשנכנסת שותפה הטרוסקסואלית היא הסוללת דרך לליבידו להפשטת הליבידו הזכרי, כך מגשים הגבר את פיוסו עם האני האידיאלי שלו. נשארת דינאמיקה ארוטית ההופכת לנפש. הארוטיקה ההומוסקסואלית שהייתה כובלת את יצר המוות ומשמשת משקל נגדי למוות. משם היא מעבירה קו התייחסות מאפלטון לסופר תומאס מאן.

הצחוק (המשתה) והמלנכוליה (מוות בוונציה) הם שני הקצוות של הניסיון הארוטי הזכרי. סוקרטס האירוני וידידיו למשתה יודעים שאין לצחוק אלא מן הפאלוס, בתנאי שבטוחים שהוא בבעלותנו.

המלנכוליה הורסת את הדעת, הורסת את הזקפה. האישיות המלנכולית מתמוטטת בטרם תתייצב. תומאס מאן מפאר במוות בוונציה את המלנכוליה. מלנכוליה אסתטית בלב התשוקה ההומוסקסואלית כמבישה ומפוכחת. אמן כמו אשנבך משהחליט להתמסר לסגנון ותו לא, מאויים מחדש. הוא מתוך אצילות רוחו ומתוך חומרה יהיה הראשון לגנות את הדרך המוליכה לתהום.

התענגות מתהום הסבל, מענה את הבשר עצמו. הסבל הנוצרי מושרש בחלקו הארי בנטיית הנפש ההומוסקסואלית – האמוסקסואליות – למות מות קדושים. המזוכיזם שנאמר עליו שהוא נשי מהווה שיעבוד לסמל שהאמוסקסואל מכיר ולוקח על עצמו עד כדי הפיכה לאישה של ממש. מישימה היפני ואף פאזוליני המניח שירצחו אותו מוליכים לקצה את המומנט בארוטיזם הגברי הממיתה את הפאלוס. ארוס הוא משוגע. להתפעלותו מהפאלוס יש צד שני. דיכאון. הנאה הרסנית המתענגת מפירוק האני. קמאי יותר מההתענגות המינית.

העובדה שהליבידו, ארוס, הוא זכר, אינה מונעת מן האישה למקם בתוכו את אהבותיה. דרך הזדהות כאובה עם הגבר היא תיטה להחליף את האם באב. האהבות הלסביות מכילות את המרחב הענוג של ליבידו מנוטרל, המשולל מן החוד הארוטי הגברי.

מכאן עוברת קריסטבה לבדוק את אהבת האל את האדם ולהיפך. והמשפט החשוב ביותר הוא כמובן "ואהבת את ה' אלוהיך בכל נפשך ובכל מאודך" מה שהיה יכול להיות מרתק ועדיין לא נתקלתי אצל אף כותב הבודק בעיניים פסיכולוגיות פסוקים בתנ"ך את המצווה "כבד את אביך ואת אימך" הבן אינו נדרש "לאהוב" אלא לכבד בלבד ולהורים אין כל מצווה כלל ביחס לילדיהם. את כל האהבה דורש האלוהים. ומה אם אהבת האל את האדם? רק פעמיים מוזכרת אהבת האל וגם זה די בעקיפין. אחרי לידת שלמה בן דוד מופיע הפסוק "ויקרא שמו שלמה ויהווה אהבו" אחר כך שולח האל את נתן הנביא לשנות את שם שלמה לידידיה, אך זו הפעם היחידה שהשם מופיע ואינו חוזר יותר לכל אורך התנ"ך. האל מודיע דרך מתווך על אהבתו. ומאוחר יותר בספר ירמיהו שוב בעקיפין "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך....קודש ישראל ליהוה" ולמרות דרישת האהבה לאל מופיע צו אחד אחר הנחשב לכמעט הכי חשוב, "ואהבת לרעך כמוך" מהבחינה של הקשר הפסיכולוגי כיוון האחד לעבר האחר. ומי זה רעך ההיולי הזה לא מורחב. כדי לאהוב את רעי כמוני, אני חייב לאהוב את עצמי קודם.

האהבה החשובה ביותר ובצורת ההתבטאות הלירית ביותר בתנ"ך היא כמובן שיר השירים. כאן נכנסת קריסטבה לבדוק תיאוריות הקשורות בכתיבת ספר האהבה הזה. ומביאה מדברי גרשם שלם וחיים רבין ועוד מי המביא הוכחות להשפעת השירה ההינדית על צורת הכתיבה. קטע מעניין לא בגלל חשיבותו אלא מבחינת העניין עצמו. לא הקשר הדתי מעניין אותה. היא מגיעה למחקרים המסמיכים השפעות של פולחן הפריון במסופוטמיה של האל תמוז אדוניס, אלא שגם זה לא ממש העניין. מה שמעניין אותה איננה ההשפעה התרבותית הזולגת ממקום למקום אלא הפרשנות של המיתוסים העתיקים כפרשנות השווה של התפתחות נפשית פסיכולוגית. השאלה אם השיר הוא אהבת האל לעמו, לבת לוויה נשית אלוהית זו השאלה החשובה בעיניה. מי היא "הנקבה" ומה תפקידה בסיפור האהבה העתיק הזה. אחרי שהיא מנתחת מבנים ומשפטים היא מגיעה אל משאלת המוות של המאוהבת "כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול, קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה." בפסוקים אחדים "המאהב" הוא נעדר. והמשיכה היא אל המאהב האיננו. את מי אוהבת השולמית, מעבר לגוף, מעבר לשלמה עצמו לפי הפסוקים, האל עצמו? שתי תנועות מקבילות מתקיימות באהבה בשיר השירים זו המכילה כפיפות לאדון המשעבד והשנייה הזדהות עמו. בשל הכמיהה המאוהבת היא יכולה להצהיר "כי חולת אהבה אני".

קריסטבה בודקת בהמשך את הדימויים הארוטיים. את השאלה איך נכנס ספר מיני כזה לקודקס הקדוש דרך פירוש האהבה מאדם לאל. ומכאן כל הופעת העדרות של האוהב "ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו". כאיווי, אם כן, אל ואיווי הולכים שלובי זרוע בשיר השירים. השיר הארוטי הוא כמין תחליף לפולחנים המיניים של הדתות האחרות שהתקיימו מסביב. אותם פולחנים שנאסרו על היהודים. שבחלקם היוו את המעבר מהכרה גם באלה, אליה היו מתכוונים עובדי האלילים בין השאר, לאל אחד, זכר.

הפרק הבא עוקב אחרי נרקיס, החל מן האגדה ועד להתמקמותו כסמל לאהבה עצמית. אגדת נרקיס מופיעה לראשונה במטמורפוזות של אובידיוס ואין לדעת מניין שאב את האגדה. נרקיס, עלם יפה עד להדהים, דוחה חיזורי עלמים ועלמות. עד שבצימאונו, רכן על פני הבאר "ובשתותו השתאה לצלמו הממהו במים, ויתאהב בתקווה ללא גוף, כי לגוף יחשבנה" כאן נולדת האהבה ל"לא אובייקט" עדיין אפשר לשאול האם ידע שאת דמותו הוא רואה ובעצמו הוא מתאהב אך כן רגעים אחרי "כי רמזתי- ענית ברמז\ נעו שפתיים יפות מולי\ כי דיברת –ראיתי, אך הגיגך שתקו: אל אזני לא הגיעו מפיך" ואז הולך ומתקדם תהליך הזיהוי "הצלם צלמי! הכרתיו-ולא עוד ירמני" ולאחר שהדרמה הפנימית מתפתחת "מה אעשה בי, בקרבי תשוקתי! אוצרותיי אל עניי הובילוני. הה מי ייתן ויכולתי לצאת מגופי אסרני".

התאהבות בבבואה מעלה את שאלת המציאות והחומר. הגוף מייצר בבואה בהיתקלו בפני שטח מבריקים. אך מנגד זו טעות חמורה להעריך כמציאות את מה שאיננו אלא בבואה. ופלוטינוס שואל "אילו לא היה החומר נמצא, לא היה שום דבר מתהווה?, לא, אף לא היו מצויות בבואות אילו לא נמצא ראי. כי מה שטבעו הוא להתהוות במשהו אחר לא היה מתהווה, אילו לא היה אותו משהו אחר במציאות. כי זהו טבעה של הבבואה, שהיא הווה במשהו אחר" משם עובר הניתוח מאהבת הבבואה לאוטו ארוטיות, כמתבקש מעצמו. לרגע מעמידה קריסטבה את האנטיתזה לנרקיס באודיסאוס שלא התפתה בשום פיתוי בדרכו הביתה. ושוב היא חוזרת אל "האיננו" "מה שמוגדר כאהבה הינו הפעפוע המאיר של "ההוא" שהנפש רואה ואוהבת. ה"הוא" שאיננו עושה דבר כדי לאהוב או להאהב, הוא שרוי במנוחה מוחלטת, ורק הברואים, באמצעות קיום ראוי לשבח יכולים לעלות לעברו ולהצטרף אליו" ואז בחזרה לאגדת נרקיס עולה שאלה חדשה. אם אין בעולמו של נרקיס אחר, האם אפשר לראות במים את שותפו. האם המים אינם סמל לגוף האימהי הנחדר על ידי הצלילה בתוכו, אך זוהי טביעה לתוך מקום האין. הנרקיסיות היא אהבה. אך זוהי אהבת העצמי לעצמי. לא למען ועם האחר. יש משהו ילדותי ומנחם לכאורה בהפיכתו של הגוף הנרקיסי לפרח בסוף האגדה. נרקיסיות היא שיגעון הלב אך אין בה בולמוס מיני. אם כך נרקיס המגלה את הבבואה ובהכירו אותה בו נעשה סובייקט. סובייקט של בבואה ושל מוות באחד. נרקיס איננו אוהב לא גברים ולא נשים אך אין הוא משולל אובייקט באופן מוחלט. הוא אוהב את עצמו. הוא המרחב העצמי של עצמו. מכאן חוסר המילוי, הריקנות, המוות. הנרקיסיות אינה נישאת על ידי האיווי המיני, אין בה ארוטיקה.היא יוצרת מרחב פנימי אחר, מלנכולי מעירה את יצר המוות.

נרקיס

נרקיס / סלבדור דאלי

מה אירע לנרקיס ולמה התגלגל במשך אלפיים שנה? הוא הגיע לידיו של פרויד המפרש באפשרויות הגלומות בו פירושים נוספים חדשים. הוא מפר את הליבידו הנרקיסיסטי, נותן לו התרחשות נפשית חדשה קוטב להזדהות ראשונית ותנאי לאידיאל האני. האוטו ארוטיות ההופכת להיות עונג האיבר. הקשר בין אהבה שנאה. הדחייה שדחה האני הנרקיסיסטי הראשוני את העולם החיצון ומוסיפה להיות קשורה אל יצר קיום האני היכולים להגיע לניגוד בין יצרי המין, ניגוד בו מתקיימת הדואליות של אהבה שנאה. אם אהבה מינית הינה שימה לעל של הנרקיסיזם הרי שהיא נתמכת ומוכרעת על ידי שנאה. נרקיס מתאבד כשהוא מכיר בעובדה שהוא אוהב תרמית. מוכרחים להגיד שמשפטים רבים בספר היו יכולים להוליך לכיוונים רבים ושונים. נניח שאלת ההתאבדות, האם המתאבדים רובם בעלי אישיות נרקיסיסטית ואם כן, איך עברו את חייהם עד להתאבדות. ודברים מובלעים שכאלה נמצאים בכל דף ופרק.

אם לחזור לנרקיס, הכנסייה הנוצרית, מבלי להזכיר את שמו הפכה אותו לגינוי אותם אלו האוהבים את עצמם, אלו הנכנעים למראית עין לתרמית על חשבון האהבה לערכים אלוהיים אמיתיים. נרקיסיות עומדת במרכזה של האישיות היוצרת אמנותית, זו אחת הדרכים העומדות בפניה להשלים את עצמה ועם הסביבה. נרקיס יכול להיפך לאובידיוס, פרויד, או פול ואלרי ששיר מאוד נרקיסיסטי שלו מנתחת קריסטבה. או ז'יד שגם בו היא דנה. וכה רבים אחרים.

כעת עוברת קריסטבה לבדוק את גלגולי האהבה בנצרות. אהבת האל לאדם - האדם לאל. מי הוא מי. מי נותן או מבקש אהבת חינם. היא עוברת דרך הרנסנס, הקדושים המאוחרים, פיצול האהבה מהכנסייה לאהבה החילונית החצרונית, מזכירה את אבלאר. מזכירה בהקשר מכוון את "אלוהים על הצלב" של ניטשה, כשהיא מדברת על איחוד האב והבן. ואם הם אחד מי עלה על הצלב ומי מת. היא חולפת על פני תומס אקווינס שהפריך את האפשרות לאהוב את אלוהים בתאווה. תומס אקווינס אכן נדרש לשאלת האהבה העצמית ביחס למשפט ואהבת לרעך כמוך והוא מפרש זאת בהיות האדם טוב הוא אוהב בעצמו את הטוב, קרבת העצמי לעצמו.

היא עוברת לפילוסוף שפינוזה האומר "האהבה השכלית של הנפש לאלוהים היא אהבתו של אלוהים עצמו" וכשהיא מפרשת ומרחיבה את המשפט היא מגיעה למסקנה "האהבה השכלית של הנפש לאלוהים היא חלק של אהבה אינסופית שאלוהים אוהב בה את עצמו"

עכשיו הגיע הזמן לעבור לגיבור ספרותי פיקטיבי, דון ז'ואן. הוא נולד בספרד (המפתה מסביליה 1630- דה מולינה) מתגלה במהרה באיטליה (אורח האבן 1650 צ'יקוליני) ומגיע לשיא בצרפת (דון ז'ואן, מולייר 1665) והופך לאגדה לא מוסרית עד לשחרורו על ידי מוצרט ב1787 מידי המוסר. מעבר לשאלת המוסריות או אי המוסריות שלו נשאלת השאלה, מה הוא מחפש, מה מושך את הנשים לעברו, ומהו מרתק את הגברים להזדהות להשתוקק להיות כמוהו להתנהג כאילו היו הוא. הוא סמל הפיתוי הגברי.

כשהנושא משתנה והפך להיות ניתוח דמות אהבתם של רומיאו ויוליה מדברת קריסטבה על "אהבה מחוץ לחוק" כשהחוק נושא בתוכו את המוות. היא מזכירה לרגע את ההבדל בין שיר השירים שבו התנ"ך הציב מרחק ארוטי מטפיזי שערב לנצחיות הזוג היהודי מול המסורת הרנסנסית הדוחה את התענגות הגופים ומצווה על אי התאמה חברתית. רומיאו ויוליה הם דוגמה לאהבה בלתי אפשרית. בעולם שבו מבטים משולהבים מוחלפים בסתר. מלים מוסוות נלחשות בשגרת שיחה רגילה. מעל אוהבים אסורים החורגים מגבולותיהם חג צל של צד שלישי. הורים, אב, בעל או רעיה. אם נסיר צד שלישי מהיחסים הבניין יתמוטט. הבן יאבד את כניעתו המאוהבת מול האב. הבת באהבתה נוקמת באביה או בבעלה. דרך אתגר לחוק מתקרבים האוהבים לשיגעון. יוליה מבקשת מרומיאו לשנות את שמו- לוותר על זהותו- כדי שהיא תוכל להפך לשלמה בתשוקתה דרך גופו. הדימויים בטקסט של רומיאו הם השמש ושל יוליה הכוכבים, המוות כמו אורגזמה אחרונה, כמו לילה מלא מחכה לסוף המחזה. תשוקתם מרוסנת, היא על ידי המשקה שקיבלה, הוא מול דמותה הצפודה, ושניהם בחלל הפרטי של הקבר היא תחדיר את הפגיון של רומיאו לעצמה. סמל לאלימותה שהשתחררה כמו אלימותו שהשתחררה כשרצח את שני יריביו. מכאן עוברת קריסטבה לנתח את השנאה שהביאה לאהבה. אהבה שרומיאו מתאר אותה לפני המפגש עם יוליה "טרוף צלול דעת".

אך בליל האהבה אומרת יוליה "בוא לילה יקירי...ועת ימות קחהו לידיך\ וקרע אותו לכוכבים קטנים\ והוא, כה יפאר פני רקיע" דימוי חריף מאוד בליל אהבה, אין ספק. ובמקום אחר היא אומרת "משנאתי היחידה אהבתי היחידה נולדה" צופים במחזה מזדהים עם הרומנטיקה והאהבה ואינם שמים לבם לדימויים החמורים הללו. אך דרך ניתוח הכתוב קריסטבה מביאה אותנו להבנת הקשר העמוק הזה בין שנאה לאהבה ומקורותיו הפנימיים הפסיכולוגיים. השנאה, אומר פרויד," ותיקה מן האהבה. האחר המופיע בפני שונה ממני, זר, דחוי, דוחה ומוקצה.שנוא.כשכוח האיווי נקשר באהבה הוא מצית את שלמות העצמי, אך כשהוא מכרסם דרכו לתוכי הוא מעלה שנאה. השנאה היא התו הראשי בלחן הערגני של הזוג. הזוג הוא הימור אוטופי להפוך לבר קיימה את גן העדן האבוד".

רומיאו מתואר לפחות פעם אחת כנשי. הוא מוקף רק בחברת גברים צעירים. חלקם מבני משפחתו ומולם בני משפחה שנואה. למעשה הוא כבר קיים "רומן" אחד בתוך משפחת האויב עם איזו נערה לפני יוליה. האויבים הם אובייקטים מועדפים לתשוקה זוהי השתלהבות הערגנית בין הגברים הצעירים המגיעה לשיאה כשרומיאו "חודר" בסכינו את טיבלט ופריס ממשפחת האויב. האם זו הומוסקסואליות? לא כזו המוכרת לנו בהתיחסות המינית המפורשת של גבר לגבר.

רק דרך אגב, כשהיא מנסה לדמיין מה היה קורה לו היו ניצלים ומתחתנים, חסר לה הידע על המחזה המצחיק שכתב אפרים קישון בדיוק על זה. רומיאו ויוליה שלושים שנה אחרי נשואים זקנים שחוקים ושונאים אחד את השני.

עכשיו עוברת קריסטבה לנתח אישה. לא סתם אישה אלא אמא, את האימא האולטימטיבית הנוצרית. מריה. והדבר הראשון המרתק במאמר הזה הוא ניתוח "הבתולים" של מרים, היא מעלה אפשרות מרתקת.

התואר בתולה נולד כטעות בתרגום. המתרגם החליף את המונח השמי המציין מעמד חברתי של נערה לא נשואה במצב יווני המגדיר מצב פיזיולוגי פסיכולוגי. כך נולדו בתולי מרים, האם הגדולה. ומאז שהנצרות קיבלה על עצמה את התרגום והמחשתו בהפנמה הסמלית היא מייצרת את אחד המבנים הדמיוניים רבי ההשפעה ביותר בהיסטוריה של הציוויליזציות. למרות הסתרת האישה, ביטול מיניותה על ידי עיבורה בידי "צד שלישי" היא הופכת בפיתול מחשבתי היא תוצהר בסופו של תהליך כאם המוסד האלוהי על הארץ, הכנסייה ובנוסף תיהפך לסמל האהבה הכפולה, לאהבת אם לילד ולאהבה בכלל. בתהליך מסובך המציאו לה תולדות חיים והפכו אותה לקדושה, ולבתולה לתמיד, למרות שילדה כמה ילדים, סופו של תהליך שמרים הפכה ללא סתם קדושה ואמו של אדם, אלא לאמו של אלוהים. ושלא כמו בנה, אינה מתייסרת, אלא עולה לשמים או נרדמת, היא אינה מתה ואין לה קבר.

כן, הספר עוסק באהבה על פניה הרבות, אך חוזר תמיד אל המוטיב הנרקיסי, אל הריק. אל אב ואם. לא כתבתי על ניתוחיה של קריסטבה את שירי הטרובדורים, את בודלייר ואת בטאי, את סטנדל ואחרים.

הרעיון הכללי הובהר אני מקווה. התערובת של דת פסיכולוגיה, נרקיסיזם ומריה - ישו והזדהות נשית. כל אלו מורחבים ומורחבים במעגלים בכל פרק שבספר המקיף.

אפשר היה לכאורה לסכם את רובו של הספר בכמה משפטים. אפשר להתנסח בשפה מקצועית גבוהה ומתוחכמת ולהגיד הסובייקט הוא האובייקט של הסובייקט. ואפשר להגיד את אותו דבר בשפה פואטית שבה מדברים המאוהבים לעתים, אני רוצה לטבוע בעיניך, ואפשר לפשט את הכול ולהגיד אני מחפש את עצמי בך. את ההשתקפות של עצמי בבריכה שמשקפת אותי הכי טוב, כמו שאני נראה בעיני עצמי ובמקרה את\ה משקף אותי כמו שנדמה לי שאני. את הראי הכי טוב בסביבה. אני יכול לאהוב את עצמי רק דרכך. נרקסיסיות ברמה הכי פשטנית של אותה אגדה עתיקה. תהיי לי הבריכה שלי ואטביע את עצמי בך.

מכאן אפשר לצאת לאותה אמירה חצי מתבדחת שאהבה מכילה את כל הסימפטומים של מחלת נפש ולמעשה כולנו היינו צריכים להתאשפז בשלב זה של חיינו, אלא שבגלל שהמחלה במקרה זה אינה גורמת לסבל ככזה אלא לאילוזיה של אושר מוותרים לנו ומשאירים אותנו חופשיים.

אלא שהספר מורכב מדי ומעניין מדי מכדי להתבדח. הוא הולך וסובב תקופות ומקורות כה רבים. ובכל זאת נותרה בי שאלה מסוימת. אני מבין את הרעיון של קריסטבה להצמיד את התפתחות הרעיונות והתפתחותם הרגשית במקביל לזמן שעבר. אך האם באמת אפשר לנתח את "התפתחות העולם" כהתפתחות פסיכולוגית. האם "כל העולם וההיסטוריה שלו" מקבילה להתפתחות היחיד. אפשר לתמוה ואפשר לקבל. זה מרתק כך או כך. אלא שמעבר לציניות והסרקזם הספר מרתק באמת. הוא מצריך השקעת קריאה, ריכוז ותשומת לב לפרטים. בסוף כל פרק יש הערות של המתרגמת העוזרות להבין ולהסמיך מונחים או שמות למקומות היותר ברורים שלהם.

קריסטבה מעבירה אותנו דרך אלפי שנות מחשבה. היא מכירה כתובם בשטחים רבים כל כך, החל ממיתוסים עתיקים ועד לאחרוני הפילוסופים והפסיכולוגים ובכולם היא עושה שימוש בניתוחיה בספר, אוצר חכמה של ממש. הספר האחרון שקריסטבה כתבה הוא רומן בלשי שלצערי עדיין לא תורגם. אני סקרן לראות איך היא כותבת ספר בז'אנר כזה.

לקריאה נוספת אימגו

בשורת הבזות / ז'וליה קריסטבה

לאקאן

זיגמונד פרויד / מיניות ואהבה

אליזבת רודינסקו / מדוע אנו זקוקים לפסיכואנליזה בימינו

פירנדלו / אהבות ללא אהבה

שאלה של אהבה, אופי ונפש

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן