מישל פוקו / שרה מילס


התמונה של דן לחמן
267 צפיות

מישל פוקו / שרה מילס. הוצאת רסלינג

איןספק שמחשבתו של פוקו הייתה בין המשפיעות ביותר בחלק השני של המאה הקודמת.יש לו מעריצים רבים כמו גם מתנגדים. לא פשוט להסכים ולקבל את משנתו הבודקתדברים שנויים במחלוקת, כמו מה הקשר בין שיגעון ותרבות. מה הגדרות ומימחליט. מה הוא המחבר ביחס לטקסט שלו ומה צריך כן או לא לדעת עליו ואיךלקרוא כתבים. השיח האינטלקטואלי, אקדמאי תרבותי. נושאים לא פשוטים. כשכתבעל "מרחבים" הפך להיות נושא חשוב בעולם הארכיטקטוני. מה היא מיניות ואיךהיא התפתחה להיות מרוכזת בשיח.

הואהתחיל לפרסם ולהתפרסם ברבים בסוף שנות השישים. ולמרות שהוא שייך לכאורהלשנת המרד הגדול ב1968, האמת היא שהוא לא היה בצרפת כלל באותם ימים.מסיבות שיובהרו בהמשך הוא שימש כפרופסור בטוניס וחזר לפריז אחרי המהומות.אך הוא היה בטוניס בשנה של הפרעות נגד מוסדות יהודיים ב 1967, אחרי מלחמתששת הימים בארץ. הפרעות זעזעו אותו והביאו אותו למחשבה שהקשר בין לאומנות,גזענות ושמאלניות לא בהכרח עובדים נכון יחד.

כעתתורגם לעברית ספרה של שרה מילס שהוא ביוגרפיה אך גם ניתוח דעותיו ודרךהתפתחותן. מכיוון שמאז שנות השבעים נדמה, שנת צאת ספרו הראשון בעברית"תולדות השיגעון בעידן התבונה" ובו הוצג לראשונה חלק ממרחב היקף כתביו הפךשמו להיות מוכר וחלק מהשיח בארץ. בספר זה הוא מנסה לבדוק את הקשר ביןהתבונה לשיגעון, מה קבעה החברה ואיך היא משמרת קביעות ישנות ואינה מוכנהלשנות אותן. מה שמזכיר לי בעקיפין דבר שאמר פעם ניסים אלוני:

"אם אתה רואה מרחוק מישהו עומד בפינת רחוב ומנפנףבידיים וצועק יתכן מאוד שהוא קורא למונית שעומדת מעבר לפינה שאתה יכוללראות, והאיש איננו משוגע כלל, כמו שבוודאי חשבת"

מישלפוקו טען אמנם שלא צריך לדעת פרטים אישיים על המחבר בעבודה חשובה שלו, אךאותנו האיש המרתק הזה מעניין מאוד גם באופן אישי. פוקו נולד ב1926, למדפילוסופיה אך את התארים שלו הוציא בפסיכולוגיה ופסיכופתולוגיה. את רובשנות עבודתו הראשונות עשה מחוץ לצרפת. הוא עבד באופסלה שוודיה, בוורשהובהמבורג. רק בשנת 1959 חזר לצרפת כדי לעבור שוב לטוניסיה ב1966 וכדילחזור שוב לפריז.

צ'רלסטיילור מגדיר את כתביו של פוקו כך

"נדמה שכמה מהניתוחים ההיסטורייםהמעניינים ביותר של פוקו, הגם שהם מקוריים מאוד, נערכים לאורך קוויםמוכרים של מחשבה ביקורתית. רוצה לומר, שהם מציעים תובנות על מה שהתרחש ועלמי שנעשינו, והם בה בעת גם ביקורת, ולכן הם נותנים מושג כלשהו על אודותטוב מסוים שלא מומש או שהודחק בהיסטוריה, ואשר על כן אנו מבינים טוב יותרכיצד ניתן לחלצו. אך פוקו עצמו מתכחש לאפשרות זאת. הוא מרסק את התקווה, אםבאמת הייתה לנו תקווה כזאת, שיש טוב כלשהו אותו אנו יכולים לאשר, כתוצאהמההבנה שהניתוחים הללו מעניקים לנו... הניתוחים של פוקו שואפים להוציארעות לאור"

מישלפוקו אינו מנסח מניפסטים פוליטיים התובעים שינוי חברתי. הוא מבקש מהקוראלתהות ביסודיות על מוצקות העמדה הפוליטית של עצמו. יש סתירות פנימיותבעמדות של פוקו, והוא מודע להן בעצמו. בראיון שנתן ב1983 הואאומר:

"כשאנשים אומרים, טוב, חשבת את זה לפני כמה שניםועכשיו אתה אומר דבר אחר, תשובתי היא ,טוב, אתם חושבים שעבדתי כמו כלב כלהשנים הללו כדי לומר אותו דבר ולא להשתנות?"

כשהואהגדיר מחדש מונחים כגון שיח או אידיאולוגיה, הוא הכריח אנשים רציניים, לאכאלה המשתמשים בסיסמאות לחשוב מחדש ולהגדיר מחדש את מקומם "בשיח"ב"אידיאולוגיה" להשתמש אחרת במלים.

הצטרפותלקבוצה רעיונית דורשת קבלה מלאה ולא מודעת של מערכת רעיונות או אמונות,הוא לא חייב את עצמו פומבית לשום "אידיאולוגיה". כשנשאל בראיון ב1983 לאןהוא משייך את עצמו ענה:

"בצרפת עליך להיות, בתור פילוסוף, מרקסיסט אופנומולוג או סטרוקטורליסט, ואני איני דבק באף אחת מהדוגמות הללו"

הואניסה להתרחק ממושגים שהיו מעוגנים בשיח בימיו. הוא לא כתב על הסובייקט אועל הכלכלי. זה לא מכיוון שהתעלם מהיחיד ומכוח הכלכלה. להפך. הוא לא היהמעוניין לצמצם את הניתוח שלו לחשיבותו של מאפיין יחיד. מה שהוא מנסהלהראות הוא שמושגים אלו הנראים ברורים מאליהם, הם למעשה בלתייציבים. המושגים השתנו לאורך הזמן. לכל מושג יש היסטוריה שקיבעה אותו.ההיסטוריה ורגע הקיבוע צריך להיחקר גם הוא. הוא מערער על כל רכיב וכל מושגבתוך המסגרות התיאורטיות המשמשות אותנו לחשיבה.

פוקותוהה על סוג הידע שאנו מחשיבים אותו כמובן מאליו ובכך הוא משנה תהליכימחקר ומחשבה. אין מובן מאליו ישנה התפתחות.ב"תולדות השיגעון"הוא מדבר על תפקידו החיוני של השיגעון בבניית התבונה. ב"תולדות המיניות"הוא קובע הנחה שבתקופה הוויקטוריאנית הייתה הדחקה מינית שגררה שתיקה סביבשאלות של ביטוי מיני, הוא מבטל ומוכיח שההיפך הוא הנכון: התקופה הייתה רבתשיח שהביאה להגדרות של מיניות הנתפסות בלי ביקורת מחודשת "נכונות" גםבימינו.

אנשיםנוהגים לאמץ לעצמם הוגה מסוים, ליישר אתו קו, ודרכו להגדיר את עצמך כאדםמסוג מסוים. לכן התעניינות בעבודתו של הוגה מסוים איננה רק שאלה של מציאתעניין ברעיונות, אלא גם ייצוג של עצמך בפני אחרים. אנשי שמאל רדיקלייםמאמצים את מישל פוקו, למרות שהוא לא הזדהה ככזה באופן ממשי אף פעם.

לנסותלהבין את פוקו או דרך שאיבת רעיונותיו דרך הביוגרפיה שלו תיתקל מידבהתנגדותו שלו. בספר "מהו המחבר" פוקו טוען ש"עניינה של הביקורת אינה לחלץאת הקשרים שבין המחבר ליצירה... עליה לנתח את מבניות היצירה, אתהארכיטקטורה שלה, את צורתה הפנימית".

שלאלהדחק למקום לא לי אני חייב בכל זאת להעיד, אם בעבר הכרתי וחייתי זמן מהבין יוצרים ידועי שם, אני יודע מניסיון שאין קשר בין אישיותם הבלתי אפשריתלפעמים לכתביהם, עד שלא ברור כלל מהיכן שאבו תעצומות אנושיות, מחשבתיות אופואטיות בזמן שהם עצמם היו חדלי אישים. לעתים אפשר לחשוב שהכתיבה שמשה להםתחזית של מה היו רוצים להיות ואינם כאלה.

יחדעם זה פוקו מודה שהתעניינותו בנושאים שונים הדהדו מניסיונו האישי. "בכלפעם שניסיתי לבצע עבודה תיאורטית כלשהי היה זה על בסיס ניסיוני שלי, תמידביחס לתהליכים שראיתי שמתרחשים מסביבי" אך התייחסות לסביבה ומציאות מסוימתעדיין איננה מגדירה רמה ביוגרפית הניתנת להבנה מתוך הכתוב.

שנת1968 שנחשבת לכה חשובה במציאות הצרפתית בשל מהומות הסטודנטים בפריז חשובהבשל כל כך הרבה סיבות אחרות. מאורעות שהתרחשו בעולם והייתה להם השפעה עלכל אנשי הרוח, גם אלו שישבו בטוניסיה.

לארק המהפכה "ההיפית" התרחשה באותם ימים. זו השנה שבה השחורים הרימו נס מרדבאמריקה וזעמו על הירצחו של לותר קינג. בברלין התעורר מוקד סטודנטיםמהפכני. טנקים רוסיים התגלגלו ברחובות פראג. באירלנד הוצתה התבערה ביןהפלגים הנוצריים, ולצרפתים, החשוב ביותר, השביתה הכללית הגדולה בתולדותיה.שלא לדבר על צ'ילה, הודו, פלשתין ישראל לכל אלו הייתה השפעה ענקית עלהחשיבה של אנשי הרוח בצרפת. בשנת 1969 אומר פוקו בהתייחס לשינוייםהפוליטיים "גבולות הפוליטיקה השתנו ונושאים כמו פסיכיאטריה, כליאהומדיקליזציה של האוכלוסייה הפכו לבעיות פוליטיות".

אתתרבות הנגד הנהיגו ההיפים האנטי בורגניים וסטודנטים נגד המלחמה בווייטנאם.על הרקע הזה התפתחה מחשבתו של פוקו כשחזר לפריז הסוערת. פוקו היה קומוניסטתקופה קצרה בשנות החמישים המוקדמות כמו כה רבים מהאינטלקטואלים הצרפתיים,אך הוא עזב את המפלגה כשהכוחות פלשו להונגריה וכשהמפלגה הוקיעה הומוסקסואליות כסטייהבורגנית. כתוצאה, נעשה אנטי קומוניסט אך הוא קורא "לחלץ את המרקסיזםולשחררו מהדוגמה המפלגתית המגבילה אותו". למרקסיזם יהיה כוח השפעה על פוקווהוא לא יתכחש להשפעה זו. איש הרוח המשפיע ביותר בשנים הללו היה סארטרומישל פוקו היה אחד ממתנגדיו הגדולים. סארטר האקזיסטנציאליסט דיבר עלהחוויה האישית בעולם חסר משמעות. פוקו הגדיר את ההבדל כך, עניינו של סארטרהוא בניתוח המשמעות ואילו העניין של פוקו הוא בניתוח המערכת.

פוקושהיה הומוסקסואל, חי עם בן זוג כ25 שנים, יחד עם זאת הוא הכיראת הפגיעה בהומוסקסואלים כשנאלץ לעזוב את פולין בגלל סיבה זו. גם משרהממשלתית במשרד החינוך הצרפתי נמנעה ממנו מסיבה זו. הוא ראה אמנםבמיניות נושא פוליטי וכתב עליו רבות אך על עצמו לא דיבר ככזה. הוא היה נגדמגמות מסוימות שהתחילו בשנות השבעים. הוא רצה שהתרבות ההומוסקסואלית תמציאאופני התקשרות, מיני קיום, סוגי חליפין בין פרטים שאינם דומים לצורותתרבות קיימות. הוא לא רצה שהומוסקסואליות תהיה רק מבחר של הומוסקסואליםלהומוסקסואלים, אלא תיצור גם יחסים שאותם ניתן יהיה להעתיק ליחסיםהטרוסקסואלים. הוא חשב אם כך שלהומוסקסואלים יש יכולת השפעה רבה על החייםככלל. ב1984 הוא מת מאיידס, מחלה אותה ניסה להסתיר בחייו. אלא שפוקו לאדיבר על עצמו כמעט בשום הקשר. הוא היה נגד ה"ווידוי" הביוגראפי.

ובכלזאת השאלה מה מוליך אדם לכתוב, או לחקור נושאים אינם פטורים מידיעת פרטיםביוגרפיים. אי אפשר לחשוב שפוקו הגיע סתם כך לחקור את תולדות השיגעוןבספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" אלמלא לא היה נתקף הוא עצמובדיכאונות ויש סיבות להאמין שגם ניסה להתאבד יותר מפעם אחת. הקושי בו נתקלבקבלת עבודות, או בחיים בכלל בימים בהם הומוסקסואליות הייתה עדיין ענייןראוי לגנאי ושלטה במחשבה הכללית שהומוסקסואל לא ראוי למשרות בכירותמשפיעות, הביאו אותו למחקר המיני המקיף שלו.

מישלפוקו היה מזדעזע מהרעיון לנסות להבין את התפתחות הקרירה שלו. הוא טען תמידשאלו מושגים אבולוציוניים בדויים שאנו משליכים על חיי אדם, אך בכל זאתחוקרים שכתבו עליו דיברו על ארבעה שלבים בקרירה הפילוסופית שלו. שלב בוחקר את מחשבתו של היידגר, שלבסטרוקטורליסטי, שלב גנאולוגי ולבסוף שלב בו ניסה לפתח מודל חדש של אתיקה.למרות הניסיון לחלק את משנתו לתקופות במעשה קשה מאוד לציין את המעבריםמשלב לשלב אם אכן היו שלבים כאלה. הוא היה מושפע מהשינויים החברתיים שלשנות ה60-70 והם השפיעו עליו גם פוליטית. הוא פונה מפילוסופיה ופסיכולוגיהלכיוון ההיסטוריה. הוא מנסה לשלב ניתוח היסטורי בניתוח פילוסופי. הוא רואהבמוקד ההיסטורי דרך לטהר את המחשבה מהנרקיסיזם הטרנסצנדנטלי שלה. דרךלחשוב על ההווה ועל העבר בלי להתקדם בדרך האינדיבידואל הליברלי. אלא שפוקואינו מתעניין בהיסטוריה של "היסטוריונים". לא במסמכים עתיקים, תיעודודברים מהסוג הזה לא ממש מעניינים אותו. הוא משתמש במתודות היסטוריות כדילנתח את הדיסציפלינות ולהראות את אופיו המתנשא של הדין וחשבון שהן נותנותעל ההיסטוריה של עצמן.

מהשאחרים מכנים היסטורי פוקו קורא ארכיאולוגי. עבודתו הארכיאולוגית היאניתוח של מערכת הכללים הלא כתובים אשר מייצרת את "ההיגד" המופיע בארכיב.הארכיב לפי מישל פוקו הוא המערכת הכללית של היווצרותם והשתנותם שלההיגדים. הארכיאולוגיה הזו עוזרת לראות את הרשתות של מה שנאמר. מה שהשיחיםבתוך הארכיב מתירים להגיד באופן סמכותי.

גנאולוגיההיא התפתחות הניתוח הארכיאולוגי, אך היא מתעסקת יותר במנגנון פעולתו שלהכוח ובתיאור "ההיסטוריה של ההווה" פוקו אינו מתעניין כמו פילוסופים מהעברבאנליזה של האמת. הוא מעוניין לערוך "אונטולוגיה של עצמנו" להפנות מבט אלהתנאים שבהם אנו, כיחידים, קיימים ואל מה שגורם לנו להתקיים כפי שאנימתקיימים. מישל פוקו מתקשר עם רולאן בארת, ז'וליה קריסטבה, לאקאן ואלתוסר שיחד אתםהוא נעשה חלק מתנועה שנקראה "הפוסט סטרוקטואלים" שניסתה לפתח תיאוריההמבקשת להתרחק מהמחבר ולהתרכז בטקסט הכתוב בלבד. הם נתנו לקורא תפקיד חשובבהקשר לכתוב. הוא אינו מתעניין בחשיבותם של הוגים או מגמות בהיסטוריההרעיונית אלא בבחינת הרגעים שבהם אופן החשיבה על תופעות ואופני הפירושעוברים שינוי קיצוני ומטלטל. מישל פוקו היה אחד ממתנגדיו הגדולים שלדרידה. כשבודקים את כתביו מסתבר שפוקו מעולם לא אימץ לעצמו את אחתהתיאוריות במלואה אלא התעסק בחלקים שנראו לו חשובים.

פוקועל הכוח

הבחנותיושל פוקו על מהות הכוח קירבה אליו את הפמיניסטיות, למרות שהיו כאלה שראו בושונא נשים. הוא התייחס לכוח המדכא בכל הרמות שלו. האישיות המדיניותהקולוניאליות. זרימת הכוח והשליטה היו בזמנים אחדים במרכז חשיבתו. למרותשמושג האינדיבידואל בעייתי בעיני פוקו הוא בוחן לעומק את מערכת היחסיםשבין המוסד לאינדיבידואל. הוא מתנגד למחשבה שהכוח נמצא בידיים של קבוצתאנשים המשתמשים בה לדיכוי. הוא מנסה לבדוק את היחסים היומיומיים שהכוחמפעיל ביחסים בין אנשים ומוסדות. מה שהוא מנסה להראות הוא את יכולתההתנגדות לכוח. עבודתו נתנה כלים לחשיבה אחרת על יחסי הכוח בין גבריםלנשים שלא ניתן לתארם בכלים שמציעים ניתוחים של כוח הנוטים להתמקד בתפקידהמדינה, האידיאולוגיה או הפטריארכיה.

בתיאוריותהמרקסיסטיות כמו זו של אלתוסר המנתחות את תפקיד כוחה של המדינה בדיכויהאנשים יש משהו שלא מספק דיו את פוקו. הוא מנתח את הכוח מלמטה למעלה. הואמתמקד באופן שבו יחסי כוח מחלחלים לכל היחסים בחברה, על הבנאליותוהיומיומיות שבהן הכוח יוצא אל הפועל. כך הוא מאפשר לערוך ניתוחשמתמקד באינדיבידואל כגורם משפיע ולא כפתי סביל.

"יחסי הכוח הם אולי הדבר הנסתרביותר בגוף החברתי... עלינו לחקור את יחסי הכוחות הנסתרים, לעגן אותםבמבנה על כלכלי, להתחקות אחריהם לא רק בצורותיהם השלטוניות, אלא גםבצורותיהם התוך שלטוניות והעל שלטוניות. לחשוף אותם בתפקודם המטריאלי"

פוקואינו מרכז את הכוח במוסדות דמוי משטרה צבא שלטון כמו מרקסיסטים מוקדמים.הוא מתעניין בצורות בהם אינדיבידואלים נושאים ונותנים אתו. העיסוק שלובמטריאליות של יחסי כוח השפיע על חוקרות פמיניסטיות שניסו לפתח מודליםליחס שבין מגדר וכוח, כמו גם להסתכל על זהות מגדרית כעל משהו שאדם מבצע אומציג, כל זה בעקבות הדרך שפילס פוקו.

אחתהדוגמאות שאפשר לבחון דרכן את התייחסותו של פוקו לכוח והשפעותיו היא שאלת אוננות הבנים שהתעוררהבמאה התשע עשרה. מתוך דאגה שהתעוררה יש מאין התחילו לפרסם מדריכים איךלהימנע ולרסן את הפעילות. הורים התחילו לעקוב אחרי הבנים מה שהפך את גוףהילד למיני ותחת מעקב והפך את כל התחום המשפחתי למיני יותר משהיה אי פעם.הדיון בכל המיניות הזאת, המעקב, הניסיון לכפות ילדים נגד מעשיעצמם הטבעיים כוננו למעשה את ההתייחסות למיניות שהוגדרה בהמשך כסוטה אותהמיניות אותה ניסו למגר.

עלהכוח הפוליטי, בהתייחסו למהפכות שחלו במקומות שונים (אירן למשל) פוקו אמרשמהפכה אינה בהכרח השתחררות מדיכוי, קריאת תיגר על הכוח הבורגני והפיכת שליחסי הכוחות. המדינה אינה בעלת חזקה יחידה על הכוח, אלא היא מכוננת מגווןשל יחסים, ואת האנשים המאפשרים למערכת הפוליטית לתפקד.

מאבקיכוח מתקיימים גם במאבקים נגד סמכויות אחרות. התנגדות לשליטתגברים בנשים, הורים בילדים, פסיכיאטרים בחולי נפש, רפואה באוכלוסיה. כלאלו מאבקים מקומיים מידיים. מלחמה על תנאי חיים מידיים ואינם קשורים בהכרחלשלטון המרכזי. המאבק בנושאים מסוג זה הם ניסיון להשתחרר מטכניקה של גוףבעל שליטה. עיסוק בפוליטיקה, מעבר לפוליטיקה מפלגתית, הוא ניסיון להביןבכנות אמיתית אם המהפכה רצויה.

מישלפוקו טבע את המשפט "היכן שישנו כוח ישנה התנגדות" היא נכונה לגבי חלק רבשל התייחסויות בין אנושיות אך פוקו גם אומר שכשאין התנגדות אין יחסי כוח.לפי זה אפשר לחשוב שאם המשטר דכאני דיו כדי למנוע פעילות התנגדותית איןדיכוי, וזה כמובן מופרך מיסודו. פוקו אינו מתייחס לאפשרות של קבלת הדיכוי,מחוסר ברירה או מסיבות אחרות. חסרי הכוח יכולים להנהיג התנגדות בצורותשונות, כשהכוח המדכא גדול מדי. בין אם זה שיר שנכתב מבלי שהוא מוליךלפעילות של ממש. בדיחות המסופרות על בעלי השליטה ואינן משנות דבר.

חלקנכבד ממערך הכוח הוא השלטת משמעת. בין אם זו משמעת בבית הספר, שם מלמדיםאת הילדים לקבל ולהיכנע למשמעת "תקנית", בתי סוהר, מקומות עבודה, צבא, ועדלאוניברסיטה. כולנו הפנמנו את כללי המשמעת בחלקים הללו של חיינו עד שאיננושואלים יותר יצירת אילו מוסדות גרמו למשמעת זו. פוקו איננו טוען שיש משהוערמומי המכפיף אותנו למשמעת, אלא שכל מקום תורם את חלקו ומכיוון שכולנונעים בין המקומות השונים אנו מקבלים את כללי המשמעת מבלי לחשוב עליה כלל.ארגון המרחב בו אנו נעים, בבתי ספר, בתי כלא מקומות עבודה בחלל אחד גדול,ושאר המקומות שנמנו כבר גורמים לתחושת מעקב תמידית, אפשר להוסיף לזההתקדמות טכנולוגית בת ימינו, טלוויזיה במעגל סגור שלעתים היא מגנה עלמקומות ולרוב עוקבת אחרי הנמצאים תחת עינה המצלמת. פוקו טוען שכל היחסיםהאנושיים הם יחסי כוח. בין הורים לילדים, בין נאהבים, בין מעבידיםלעובדים. בכל אינטראקציה מעורב כוח ונקבע מקומו של אדם בתוך היררכיה, גםהיא גמישה ומשתנה.

פוקומבדיל בין התכוונות ורצון. גופים יכולים להציג מצע בעל הצהרות כוונותמכובדת אך לעתים יש פער בין ההצהרה לבין היכולת או הרצון לבצע. לעתיםהדברים קורים "מעצמם" הרעבת העובדים אינה מהות הקיום שלהקפיטליזם, אך הוא אינו יכול להתפתח בלי להרעיב אותם, כך שהפער בין מהשיוצהר בכוונות להתהוות המעשית תהיה גדולה מדי. לדברי פוקו צריךתמיד לבדוק את פעולת הגופים המרכיבים מוסדות שלכל אחד יש אג'נדה משלווהצהרה שלא תואמת את האחרים ויוצרת פערים חברתיים כאלה ואחרים מתוךהתנגשות מצד אחד וצורך התאגדות קפיטליסטית כלכלית מצד אחר.

פוקומדבר הרבה על המקריות ואינו מקבל כמובן מאליו את הטענות של סיבהותוצאה. אנו טוענים בדרך כלל שהפולשים הנאצים לברית המועצות הובסו בשלקשיי החורף הסובייטי. לדעתו של פוקו זה פשטני אם לא מתייחסים לגורמיםהנוספים בהם שלצבא הרוסי הייתה אספקה של מדי חורף לגרמנים לא. השימוש שלהגרמנים בחילות ממדינות לא גרמניות בעלי מוטיבציה נמוכה,הביטחון המופרז שלהיטלר והעדר גנרלים משמעותיים גרמניים. על כן אין סיבה אחת יש אוסף שלסיבות חלקן קטנות ולכאורה פשוטות אך משפיעות. יחסים פשוטים של סיבה ותוצאהמקלה על החשיבה, פוקו טוען שעלינו לבדוק את טבעם המבלבל של אירועים שוניםבתוך אירוע גדול.

פוקועל השיח

כשפוקומדבר על שיח הוא מביא יחד אתו את מושג ההדרה. שיח הוא דבר אחד וחד משמעיאצל פוקו. במקומות שונים בכתביו הוא מתייחס אליו בצורות שונות. הוא עשוילהיות התחום הכללי של כל ההיגדים, לעתים קבוצה של היגדים. קבוצת היגדיםהנוטים להתחבר יחד, כמו שיח הנשיות, או שיח הגזענות. שיח הוא מערך מוסדרשל היגדים המתחברים עם היגדים אחרים בדרכים צפויות. התנ"ך למשל נמצא בדפוסכל הזמן, נמצא בהרבה בתים, פוליטיקאים מצטטים מהתנ"ך, יש מחלוקותאוניברסיטאיות בפירוש התנ"ך והוא זוכה לביאורים חדשים. על כן אפשר להגידשהתנ"ך עצמו והיגדים על אודותיו מכוננים שיח שנפוץ בחברה שלנו. לעומת זאתישנם הרבה מאוד טקסטים דתיים שאינם זוכים לשיח שכזה. שיח בחלקו כרוך ביחסיכוח. שיח מורכב יותר ממושג "אידיאולוגיה", שיח אינו מסתכם בכפיית רעיונותעל פרטים. מישל פוקו טוען שהשיח הוא גם אמצעי הדיכוי וגם אמצעי ההתנגדות.שיח איננו "שפה" ואיננו מתרגם את המציאות לשפה. השיח מבנה אתהצורה בה אנו תופשים את המציאות.

"אין לדמות שהעולם מפנה אלנו פנים קריאים, כל שנותרלנו הוא לפענחם, הוא אינו שותף להכרה שלנו, לא קיימת שום השגחה קדם שיחיתהגורמת לו להיות לטובתנו... יש לתפוס את השיח כאלימות שאנו מפעילים עלהדברים"

למרותשאפשר לדמות שהשיח מכיל כמעט הכל, קיים תחום לא שיחני. הגוף למשל שהואאובייקט גשמי, גופנו חש כאב הוא כפוף לכוח המשיכה ואף על פי כן הגוף יכוללהיתפס אך ורק בתיווכו של השיח. פוקו אינו מכחיש שיש אובייקטים פיזייםבעולם, הוא אף אינו טוען שאין דבר חוץ לשיח אך הוא אומר שאנו יכלים לחוותאת העולם כמכלול רק דרך השיח והמבנים שהוא כופה עלינו. אפשר לחבר כאןמחשבה של לאקאן המסבירה מהו הממשי. רעידת אדמה, תאונת דרכים. הם אירועיםקיימים והם בתחום הממשי בלי תלות ברצוני ובמלים שלי. האם אפשר להתייחסלרעידת אדמה כתופעת טבע או ביטוי לזעמו של אלוהים, זה כבר השיח.

פרקטיקותשיחניות מאופיינות בתחימת שדה של אובייקטים. הגדרת נקודת מבט שמותר לסוכןידע לאמץ ולקבוע נורמות לפיתוח מושגים בשדה הנתון. אנו חייבים להתמקדבנושא לבסס בו את סמכותנו. קשה לחשוב ולבטא את עצמך מחוץ לאילוצים הללוכדי לא להיחשב למשוגע או בלתי מובן.

מהשמעניין את פוקו היא הצורה בה מוסדר השיח. הפיקוח שהוא עובר, נברר ומופץ.הליכים המגבילים את השיח הם טאבו, ההבחנה בין שפוי למשוגע והבחנה בין אמתלשקר. הטאבו הוא סוג של איסור. הוא לא מרשה כמעט לדבר על מיניות ומוות,מגביל את דרך הדיבור. ההבדל בין שפוי למשוגע, אנו לא מתייחסים לזה הנחשבבעיננו למשוגע, דיבורו הוא כלא היה. אנשים הנחשבים ללא שפויים לא יכוליםלמשל להגיד שאינם רוצים לקבל תרופה מסוימת. שקר ואמת היא פרקטיקה שבה אלוהנמצאים בעמדה של סמכות נחשבים מומחים הם אלו היכולים להגיד אמת. אמתנתמכת על ידי מוסדות כמו מחלקות ממשלתיות, אוניברסיטאות גופים מדעייםוכגון אלה. לטענת פוקו רק היגדים שהם "בתוך האמת" יופצו. יתכן שאמת נאמרתבתחום הפראי החיצוני, אך בתוך האמיתי נמצאים רק כאשר מצייתים לכללים שלמשטרת השיח.

לשיחיש ארבע הליכים פנימיים של הדרה מהשיח. פרשנות המחבר. הדיסציפלינה ודילולהסובייקט המדבר. הפונקציה שלהם היא להבחין בין מי שמוסמך לדבר ובין זהשאינו.

ההדרההראשונה –הפרשנות- היא כתיבה על היגדו של האחר. לפיכך ביקורת ספרות יכולהלהיחשב פרשנות. ההדרה השנייה היא המחבר. עשוי להישמע כפרדוקס כי המחבר הריהוא מישהו שכותב טקסט.

"המחבר"משמש לדעת פוקו מארגן טקסטים ויוצר לכידות גם במקום שאיננה. אם בוחניםלמשל את כתביו של א.ב. יהושוע, החלמסיפוריו הקצרים הקפקאיים והסוריאליסטייםבחלקם ומגיעים עד כתביו האחרונים המעוגנים במציאות החדשה שלנו (טרור-עובדים זרים) אנו יודעים שאת הטקסטים חיבר אדם אחד ונוהגיםלמצוא להם מכנה משותף. פוקו טוען שאלו אנו עצמנו משתמשים במושג מחבר כדילקשור את הטקסטים הראשונים השונים מאוד מהאחרונים בכל דרך, סגנוניתותמאטית. אי אפשר לנתח לפי סכמה פיקטיבית שלנו על אודות חיי המחבר, טועןפוקו.

ההדרההשלישית בשיח היא המגבלה הדיסציפלינארית. מי שעובד בתחום הפסיכולוגיה נבחןבתחום מסוים של נושאים בטווחים מתודולוגיים קבועים, להרחיב אותם לשדההבלשנות והפילוסופיה יחשב לפורץ גבולות ( לא שלא נעשו פריצות כאלה)הדיסציפלינות מגבילות את השיח ודורשות ממנו להישאר בתחום המוכר. הנוקשותהמתודולוגית והדיסיציפלינית מקשה על הרחבות מזעזעות תחומים.

ההדרההאחרונה היא מה שפוקו מכנה "דילול הסובייקטים המדברים" הואמתכוון להגבלות הקובעות מי מוסמך לדבר על מה. ישנם שיחיםהפתוחים לכל והם הולכים ומצטמצמים לשיחים מוגבלים למתי מעט הנחשבים מבינידבר בחוג פנימי. המרצה מדבר, הסטודנט מקשיב, אסור לו לדבר. פוקו טוען נגדצורת הלימוד הפרונטאלית אקדמית: "כל מערכת החינוך היא אמצעי פוליטי שנועדלשמר או לשנות את אופן ניכוסם של מיני השיח ועמם את סוגי הידע והכוחותהטמונים בהם".

שיחיכול להיות מונח המייחס לכל ההיגדים, כאלה שמדברים בהם והגורמים להדרה שלאחרים. פוקו משתמש במונח "אפיסטמה" "ארכיב" "תצורת שיח" "היגד", האפיסטמהשל תקופה איננה סך כל הידע שלה, גם לא הסגנון הכללי של המחקר המתבצע בה,אלא התפצלויות, המרחקים, הניגודים, ההבדלים, היחסים בין מגוון השיחיםהמדעיים. האפיסטמה איננה תיאוריה גדולה הנמצאת בבסיס הדברים אלא מרחב שלפיזור, שדה פתוח של מערכות יחסים. בתקופות מסוימות ניתן למצוא דמיון ביןהדרכים שבהם מדעים שונים פועלים ברמה המושגית, הגם שהם עוסקים בנושאיםשונים. לדוגמה אפשר להביא את האירועים שנתפסו בזמנים מסוימים כסימניםלעולם על טבעי

סופה,מחלה, כל אירוע יוצא דופן סומן כחרון אפו של האל. בניתוח שפוקו עורךלדקדוק, כלכלה,וחקר הטבע פוקו מבקש לנסח את ההנחות המוקדמות המשותפותהמארגנות את המחשבה, הייצוג והסיווג.

מהשחשוב בעיני פוקו בעבודתו בשטח הזה היא להראות כיצד אנו יודעים מה שאנויודעים. מהיכן המידע הזה מגיע. כצד הוא מיוצר ואת האינטרסים של מי הואעשוי לשמש. כיצד ניתן לחשוב אחרת, כיצד אפשר לתהות על "האמת"

פוקועל כוח ידע

ההשקפההמקובלת על ידע, בעיקר מדעי הוא שהוא נוצר על ידי סדרה של גאונים מבודדים.ניוטון איינשטיין, כאלה שהיו מסוגלים להתעלות מעל הרעיונות המקובליםבתקופתם ולנסח נקודת מבט ורעיונות חדשים. דבר דומה אנו מיחסים להתקדמותהרעיונות היוונים, היידגר, הגל, וויטגנשטין. כאלה שנראהששינו את המפעל האינטלקטואלי. מישל פוקו מנסה ליצור מודל של ידע יותראנונימי. פוקו אינו מתעניין במה שידוע בתקופה כלשהי, אלא בתנאים החומרייםשל המחשבה. בתהליכים שהובילו שעובדות מסוימות נעשו ידועות ולא אחרות. פוקויודע כמובן שקל יותר לעקוב אחרי דרך מחשבתם של "הידועים הגדולים" אך כדילהבין את הולדת הרעיונות הוא חוזר למאה ה17 כדי להבין את השינוישחל במאות ה18 ו ה19 שבו המדע הפנה את מבטו מן הבחינה של התהליכים הפיזייםלחקר "האדם הוא אומר:

"המחשבה הקלאסית וכל צורות המחשבה שקדמו לה היומסוגלות לדבר על השכל והגוף, על בן האנוש, על המקום המוגבל שהוא תופסביקום.... ההומניזם של הרנסנס והרציונליזם הקלאסי היו אמנםמסוגלים להקצות לבני אנוש מקום של כבוד, אולם הם לא יכלו להרות את האדם."

פוקומבקש מאתנו להטיל ספק בדיסציפלינות המובנות מאליהן כמו סוציולוגיהופסיכולוגיה לבחון את האופן שבו אנשים חשבו על האנושות לפני שתורות אלוהתפתחו. "אין זה אפשרי שהכוח יופעל ללא ידע, אין זה אפשרי שהידע לא יולידכוח" עוד משפט שקבע פוקו. לא סתם קרא למאמרו החשוב בנושא כוח ידע על הקשרשבין שני הדברים והשפעתם אחד על השני.

כאשריש יחסי כוח לא מאוזנים יש ייצור של ידע מכיוון הכוח. בשל מערכת הכוח ביןנשים לגברים נמצא יותר ספרים על נשים. ספרים רבים יותר על מעמד הפועליםמאשר מעמד הביניים. ספרים על בעיות האדם השחור אך לא הלבן. הטרוסקסואליותאינה נחקרת ככזו הומוסקסואליות נחקרת בכמויות גדולות. נכון שהדברים משתניםבמידה מאז נכתבו, אך את כוחם אי אפשר לקחת מהם ולבדוק אתם נושאים שהשתנומאז שפוקו כתב. מעט מאוד מחקרים נעשו על אנשים המדברים שפה ברמה ממלכתיתתקנית גבוהה, אך שפתם של המקופחים נחקרת. (ראו את לקסיקון האסירים שהתפרסםלא מכבר בארץ)

אםכך לפי פוקו לא מסירותם של המלומדים משביחים את הידע הקיים. לדעת פוקו כוחידע הוא שמייצר עובדות והמלומדים האינדיבידואליים אינם אלא אמצעי שבהםהידע מיוצר.

"הרצוןלדעת", אפיסטמה שהתפתחה במאה ה19 הרעב הזה לידע המוני, אל לנו להניח שהואבאמת אוניברסאלי. עידן המידע עשוי להטעות. עם התפתחות האינטרנט הידע נראהנפוץ יותר ועשוי להגיע לכל אחד. ידע איננו באמת חיפוש אחרי"אמת" עיבוד המידע נעשה על ידי כוח. אין יותר דיווחים אמיתיים,אפילו לא מצולמים. הטלוויזיה בוחרת מה להראות ואיננה עובדתית באמת. ישמעליה קובעי דעת. במקומות רבים הצבא הוא המשחרר את " הידע והעובדות"לנוחותו. באמריקה למשל אסור עד היום להראות את ארונות המתים המגיעיםמעירק. אנו רואים דימויים הנחזים להיות אמיתיים ומיוצרים כדישנחשוב אותם לכאלה.

מאזשנות השישים התפתחה במערב תחושה שאנשים צריכים לנסות לגלות את"האמת" על עצמם. מקובל לחשוב שאם מישהו בודק את מיניותו, את חוויותיומהעבר הוא יכול לגלות את מהות קיומו. אולם לדעת פוקו הרגע בו גילית את"עצמך" מתחיל להיות מופעל עליך כוח. ייצורו של "ידע על עצמי" הופך אותילאובייקט של שיח. האמת, כמו הידע, אינה ישות מופשטת כפי שמניחה המחשבההמקובלת, לטענתו "האמת שייכת לעולם, היא מיוצרת באמצעות אילוצים מרובים".היגדים הנחשבים לאמת יופיעו בתכניות לימוד בבתי ספר, אחרים יפרשו אותה,יתארו ויעריכו בניתוחים כתובים. היגדים המסווגים כשקריים לא ישוכפלו. פוקואינו מעוניין להציב את מושג האמת מול מושג האידיאולוגיה או התודעההכוזבת. הוא מביא כדוגמה המראה שהאנגלים בזמן האימפריה כתבו עלהנשלטים ההודים או האפריקניים כעצלים, מפגרים, נחותים, פרימיטיביים ולאמפותחים ביחס למערב המתועש. ( ראו את ספרו של אלבר ממי דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקןהכובש) הדיווחים הללו לכאורה עובדתיים אך האם הם גם אמיתיים?ופוקו לא נכנס כאן לשאלה פוליטית הוא בודק רק את היווצרות הכוח ביוצרוידע. פמיניסטיות בתחילת דרכן ניסו לתעד את "האמת" על הנשים כדי להתנגדלסטריאוטיפים של הכוח הגברי. אך נשים ממקומות לא מערביים העמידו דמות אישהאחרת מזו של הפמיניסטיות המערביות הראשונות והמחלוקת הביאהלשינוי דפוסי הייצוג הנשיים.

מבחינתפעילות ממשית הצטרף פוקו לקבוצה שסיפקה מידע על התנאים בבתי הסוהרהצרפתיים. הוא לא ביקר את התנאים, הוא פרסם מידע. במניפסט כתב:

"אנו מבקשים לאפשר לאנשים לדעת מה הם בתי כלא. מינשלח לשם. איך ולמה הוא נשלח. מה קורה שם. איך מתקיימים האסירים, ואיךמתקיימים המשגיחים, איך נראים המבנים, איך האוכל וההיגיינה, איךמתפקדים הכללים הפנימיים, הפיקוח הרפואי והסדנאות. איך אדם יוצאמשם ומה קורה לאדם שיוצא משם בחברתנו"

ייצורושל המידע שרוב האנשים אינו רוצה לדעת הוא צורה של ביקורת בלי להגיד מלתביקורת. אך מאלצת את המתוודע לבדוק לעצמו את תוצאות המשלוח לכלא.

פוקועל הגוף והמיניות

הניתוחשערך פוקו על יחסי הגומלין שבין הגוף והמוסדות השפיע רבות על התיאוריההפמיניסטית והקווירית. יאנה סביצקי אמרה:

"בקרב קבוצה גדולה ורבת השפעה של הוגים ביקורתייםצרפתיים היה פוקו ייחודי בכך שמטרתו הייתה להתערב במאבקים ספציפיים שלקבוצות שהיו משוללות זכויות ומפוקפקות מבחינה חברתית. אסירים, חולי נפשוהומוסקסואלים. ככל שהשיח של פוקו נראה אקטיביסטי יותר ותחום פחות בגבולותהאקדמיה מאשר עמיתיו הפוסט-סטרוקטורליסטיים כך הוא חייב תיאורטיקניותפמיניסטיות אקטיביסטיות להתבונן בעבודתו ביתר רצינות"

החלמהמאה ה19, טוען פוקו, אוכלוסיות נצפות ונסקרות, הליכים שלחקירה ומחקר שעניינם האוכלוסייה כמכלול והגוף בפרט משתכללים. חוקרים אתגידול האוכלוסייה ואת המגמות החוצות חברות. השקפה על כלל האוכלוסייה כמשאבהייתה השקפה חדשה.

"הפרט נחשב מעניין רק אם הוא יכול לתרום לעוצמתה שלהמדינה. החיים, המיתות הפעולות של הפרטים נעשו חשובים ככל שהענייניםהיומיומיים נעשו שימושיים מבחינה פוליטית. מפקדי האוכלוסין שנעשו לכאורהלשפר את מצב האוכלוסייה, למגר מחלות וכדומה הביאו להידוקו של משטר המשמעתולשליטה קפדנית יותר באוכלוסיה. עניין הביו-כוח כמו שפוקו מכנה אותו אינורק בניתוח אוכלוסיות כמכלול"

פוקוהתמקד בחקירת המיניות והזהות המינית:

"מטרתי לא הייתה לכתוב היסטוריה של התנהגויות מיניותופרקטיקות מיניות ולתאר את השתלשלותן. היא גם לא הייתה לנתח רעיונותמדעיים פילוסופיים או דתיים שבאמצעותם ההתנהגויות הללו יוצגו. רציתילהתעכב על המושג הבנאלי העכשווי " המיניות" להתנתק ממנו, לשים בסוגריים אתמוכרותו, כדי לנתח את ההקשר התיאורטי והמעשי בו הוא נכרך"

מישלפוקו כתב ספר בן שלושה כרכים העוסק בתולדות המיניות החל מימי יוון העתיקה. החלקים החשוביםלימינו מתחילים מניתוחו את המאה ה19 הויקטוריאנית. במאה ה19 התחיל הניסיוןלהשתיק את הדיון הפומבי במיניות ולהגביל פרקטיקות מיניות. אל לנו להניחשהדיכוי הזה היה אפקטיבי, ההיפך, הוא הגביר את התשוקה לדבר על מיניותוהגביר את ההנאה שהסבה הפרת הטאבו. אגב במאמר מעניין מאוד שפרסם עמית קמההוא ניסה להוכיח שהסופר אוסקר ווילד היה "ההומוסקסואל"הראשון. לא שלא היו חד מיניים, סדומיים כמו שנקראו תקופת מה, קודם אךאוסקר ווילד היה הראשון לפי קמה שהפך להיות הומוסקסואל באופן מוכר וציבוריבשל האשמתו הפומבית של איש ידוע.

אםבמאה ה16 ההשחה המינית לא עברה תהליך של הגבלה ואיסור הרי במאה ה18-19הביאו לכינונן של צורות פרוורטיות כביכול של מיניות. פעילות הומוסקסואליותשלפני המאה ה19 נתפסה כמעשה בזוי שנעשה בין שני גברים, מאז החלה להיתפס מהשמכונן אינדיבידואל מסוג חדש. כך נוצרו בפעם הראשונה הקטגוריות המובחנותשל הומוסקסואל מצד אחד והטרוסקסואל מצד שני. הומוסקסואלים החלו להיראותכמובחנים בסטייה מינית פתולוגית, הגדרה שלא הייתה קיימת קודם לכן. כךהומצאה ההומוסקסואליות. הסיווג של העדפה המינית הפכה את המין והמיניותלמושאו הלגיטימי של מחקר מדעי.

במאהה17 היה הזוג הנשוי מרכזו ומוקד העניין של המיניות. כללים ועצות איןסופיות מתי אפשר ומתי אי אפשר לקיים יחסי מין נלחשו והוסברו על ידי אנשיקהילה כל שאר עולם המיניות נשאר מעורפל. במאה ה19 המיניות שינתהכיוון:

"התחילו לחקור את מיניות הילדים ואת מיניות המשוגעיםוהפושעים, את הנאותיהם של אלה שאינם אוהבים את המין השני, את החלומותבהקיץ, את האובססיות, השיגעונות הקטנים והטירופים הגדולים. זה תורם של כלאלה שעד אתמול בקושי הבחינו בהם לצעוד קדימה על מנת ליטול את רשות הדיבורולהתוודות וידוי לא קל על אודות מה שהנם"

הווידוישהתפתח במסגרת הכנסייה הנוצרית אך התפתחה לכיווני יעוץ תרפויטי, יציאהמהארון. וכל התופעות המוכרות לנו היום. פוקו טוען שהמערב הנוצרי המציא אתהאילוץ המדהים הזה שאותו כפה על כולם. לנסח ולמלמל כדי למחות הכל בריטואלדתי לכיוון כפרה ומחילה. תיאורטיקנים הומוסקסואליים הצליחו לעצב את היציאהמהארון כפעולה משחררת. פעולה שדרכה הומוסקסואלים ולסביות נכנסים בגלוילקהילה והופכים לאדם מסוג אחר ולא כפעולה של התוודות על חטאים. ניתוח זהשל המיניות הביא את הפרטים עצמם לשיפוט עצמי באורח מוסרי, לרוב חסר מוסרבהתאם לחברה המדכאת. השאלה מדוע פעילות מינית וההנאות שמתקשרות אליהמוליכה בכלל לשאלות מוסריות.

עדסוף המאה 18 היה עניין בהסדרת "הבשרים" בתשוקה ובצרכים. המיניות ככזאתנולדה במאה ה19.. העניין במיניות הוביל לקביעה שלפיה האדם הוא העדפותיוהמיניות. מינו של האדם שאתו אתה שוכבת קובע את קטגורית הזהות שאליה אתהאמורה לשייך את עצמך.

המיניותנבנית לאורך שלושה צירים. ההתנהגות המינית. מערכת הכוח המסדירה אתהפרקטיקה של המעשים המיניים. התבניות שבמסגרתם פרטים יכולים או מוכרחיםלזהות את עצמם כנושאיה של אותה מיניות. בפרק "ההיפותזה של המיניות" פוקודן בשינויים שחלו בשיח המיני. בעוד שבמאה 17-8 מבוגרים וילדים חשו חופשלדבר זה עם זה על נושאים מיניים במאה ה19 אבד חופש זה במהלכים דכאנייםשנועדו למנוע מילדים בנים לאונן.

"יותר משיש לנו השתקה פשוטה יש כאן משטר חדש של שיח.לא מדברים פחות על מין, נהפוך הוא, אך מדברים עליו אחרת. המדברים הם אנשיםאחרים לצורך השגת תוצאות אחרות"

מאזמיניותם של ילדים הפכה להיות נושא שיש להתמודד אתו ולטפל בו בהכוונה שלהורים רופאים ומורים.פדגוגים הפכו למומחים בשטח המיניות וליועצים. מלמדיםומחברים בעיני הילדים בבתי ספר תכנים מיניים המתחברים למוסר ירוד. במקוםלהשתיק את המיניות נולד שיח אשר אליו נשאבים המורים והתלמידים.

ההתייחסותאל האוננות כמגפה שיש לרפא הפכה את ההנאות העדינות המוסתרות לסודותהמצריכים ווידויים. הורים התמלאו חרדה ורגש אשמה משותף ירד על כולם.

עלהשינויים בהתייחסות אל המיניות פנו דווקא הפמיניסטיות שהפכו את הבדליהגישה למיניות בין זכרים לנקבות למקרי אונס, לעתם גם בתוך המשפחה, כשהאישהלא רצתה לקיים יחסי מין והבעל כפה את עצמו עליה.

מבלילצמצם את שאלת האונס מצוטטת בספר לינדה גראנט, פמיניסטית שחקרה שינוייםבהתייחסות והיא מספרת בגוף שלישי על אונס בדייט (date rape)מונח שנולד בשיח הפמיניסטי. שחוותה בשנות השבעים. דייט בו נאלצה לקיים יחסמיני עם בחור מבלי שהתכוונה לכך מרצונה:

"עד סוף אחר הצהרים היא כבר שכחה מהלילה הקודם. היאלא הרגישה טמאה. היא לא התקלחה עשר פעמים. היא לא חשה שזהותה התפוגגה. היאלא התקשרה למשטרה.... אף אחד לא הציע לה ללכת לייעוץ. היא לא פיתחה הפרעותאכילה. היא פשוט התייחסה אל כך כאל לילה רע. והאחרים הסכימו אתה שהבחור בןזונה שחצני ואגוצנטרי"

הניתוחלא בא לבטל את טראומת האונס אלא להפנות את השינוי העלול לחול בעקבות שינויההתייחסות בתוך השיח. תקיפה מינית היא תקיפה מינית.אין מה לנסות ולבטל את החומרה. אבל דייט לא מוצלח איננו בהכרח תקיפהואונס. ההתיחסות החדשה דרך השיח החדש קובע בימינו גם איך צריך להרגיש,כשלמעשה לא ממש מרגישים כך בהכרח. זאת כוונתה של לינדה גראנט. פמיניסטיותבימינו המשתמשות ברעיונותיו של פוקו מנסות לתהות על טיבן המובן מאליו שלחשיבתנו על תקיפה מינית ותגובתנו אליה.

ניתוחושל פוקו נוגע בשאלת הזדהות הנגד ומסביר איך לסביות אימצו לעצמן את הכינוידייק dykeהומואיםהזדהו עם כינויי גנאי רבים והפכו אותם לחיוביים. עצם השימושהמשותף להומואים ולסביות במונח קוויר queerהוא דוגמה להזדהות שכנגד כפישמגדיר אותה פוקו. כמו כן הוא מנתח את התפתחותו של הסטריאוטיפ הגופניהתנהגותי של ההומוסקסואל. "הנשיות" שלו מבעי פנים ועוד מני מניירות שנלקחואמנם מפרטים מסוימים אך הפכו להיות מאפיינים של כל ההומוסקסואלים בעיניהחברה בעקבות השיח המתפשט.

למישלפוקו אין עמדה תיאורטית אחת ויחידה זו הסיבה שהוא מרגיז רבים אך זו גםהסיבה שרבים אחרים מוצאים בו תשובה לשאלות רבות. כמו צרפתים רבים פוקועצמו איננו קל לקריאה. לכן טוב שיצא ספר כזה המנתח את עמדותיו ודעותיובנושאים בהם עסק. קשה ליישם את התיאוריות שלו על עולם המעשה אך הוא עצמוכתב " תיאוריה אינה מבטאת, מתרגמת או משמשת פרקטיקה. תיאוריה היא פרקטיקה"עבודתו של פוקו מלאה בתובנות אך לא תמיד ברור איך ליישם אותן.האם ניתן להגיד למשל שהמחזה ( ואחר כך סרט) קן הקוקייה העוסק במחלקה לחולינפש נכתב בהסתמכות ומתוך הבנתו של קן קיזי את פוקו, יתכן.

איןספק שהספר חשוב מאוד לרבים. גם מפני שחלק גדול מכתביו לא תורגם עדיין גםמפני הקושי בקריאה של פוקו עצמו. ההבהרות והניתוחים בספר עושים רבות לקבלתדעותיו ויכולת חדירה לעומק הרעיונות שלו.

לקריאה נוספת:

מעבר למיניות

טיפולי המרה להומוסקסואלים

על אינטלקט ואינטליגנציה במערכות הלימודהקיימות חלק ב'

מישל פוקו: שני ספרים

משפטיו של אוסקר ווילד - דיווח

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר