אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מישל פוקו / שרה מילס


התמונה של דן לחמן

מישל פוקו / שרה מילס. הוצאת רסלינג

אין ספק שמחשבתו של פוקו הייתה בין המשפיעות ביותר בחלק השני של המאה הקודמת.יש לו מעריצים רבים כמו גם מתנגדים. לא פשוט להסכים ולקבל את משנתו הבודקתדברים שנויים במחלוקת, כמו מה הקשר בין שיגעון ותרבות. מה הגדרות ומימחליט. מה הוא המחבר ביחס לטקסט שלו ומה צריך כן או לא לדעת עליו ואיךלקרוא כתבים. השיח האינטלקטואלי, אקדמאי תרבותי. נושאים לא פשוטים. כשכתבעל "מרחבים" הפך להיות נושא חשוב בעולם הארכיטקטוני. מה היא מיניות ואיךהיא התפתחה להיות מרוכזת בשיח.

הוא התחיל לפרסם ולהתפרסם ברבים בסוף שנות השישים. ולמרות שהוא שייך לכאורהלשנת המרד הגדול ב1968, האמת היא שהוא לא היה בצרפת כלל באותם ימים. מסיבות שיובהרו בהמשך הוא שימש כפרופסור בטוניס וחזר לפריז אחרי המהומות. אך הוא היה בטוניס בשנה של הפרעות נגד מוסדות יהודיים ב 1967, אחרי מלחמת ששת הימים בארץ. הפרעות זעזעו אותו והביאו אותו למחשבה שהקשר בין לאומנות, גזענות ושמאלניות לא בהכרח עובדים נכון יחד.

כעת תורגם לעברית ספרה של שרה מילס שהוא ביוגרפיה אך גם ניתוח דעותיו ודרך התפתחותן. מכיוון שמאז שנות השבעים נדמה, שנת צאת ספרו הראשון בעברית "תולדות השיגעון בעידן התבונה" ובו הוצג לראשונה חלק ממרחב היקף כתביו הפך שמו להיות מוכר וחלק מהשיח בארץ. בספר זה הוא מנסה לבדוק את הקשר בין התבונה לשיגעון, מה קבעה החברה ואיך היא משמרת קביעות ישנות ואינה מוכנה לשנות אותן. מה שמזכיר לי בעקיפין דבר שאמר פעם ניסים אלוני:

"אם אתה רואה מרחוק מישהו עומד בפינת רחוב ומנפנף בידיים וצועק יתכן מאוד שהוא קורא למונית שעומדת מעבר לפינה שאתה יכול לראות, והאיש איננו משוגע כלל, כמו שבוודאי חשבת"

מישל פוקו טען אמנם שלא צריך לדעת פרטים אישיים על המחבר בעבודה חשובה שלו, אךאותנו האיש המרתק הזה מעניין מאוד גם באופן אישי. פוקו נולד ב1926, למדפילוסופיה אך את התארים שלו הוציא בפסיכולוגיה ופסיכופתולוגיה. את רובשנות עבודתו הראשונות עשה מחוץ לצרפת. הוא עבד באופסלה שוודיה, בוורשה ובהמבורג. רק בשנת 1959 חזר לצרפת כדי לעבור שוב לטוניסיה ב1966 וכדילחזור שוב לפריז.

צ'רלס טיילור מגדיר את כתביו של פוקו כך

"נדמה שכמה מהניתוחים ההיסטוריים המעניינים ביותר של פוקו, הגם שהם מקוריים מאוד, נערכים לאורך קווים מוכרים של מחשבה ביקורתית. רוצה לומר, שהם מציעים תובנות על מה שהתרחש ועלמי שנעשינו, והם בה בעת גם ביקורת, ולכן הם נותנים מושג כלשהו על אודות טוב מסוים שלא מומש או שהודחק בהיסטוריה, ואשר על כן אנו מבינים טוב יותר כיצד ניתן לחלצו. אך פוקו עצמו מתכחש לאפשרות זאת. הוא מרסק את התקווה, אם באמת הייתה לנו תקווה כזאת, שיש טוב כלשהו אותו אנו יכולים לאשר, כתוצאה מההבנה שהניתוחים הללו מעניקים לנו... הניתוחים של פוקו שואפים להוציא רעות לאור"

מישל פוקו אינו מנסח מניפסטים פוליטיים התובעים שינוי חברתי. הוא מבקש מהקורא לתהות ביסודיות על מוצקות העמדה הפוליטית של עצמו. יש סתירות פנימיות בעמדות של פוקו, והוא מודע להן בעצמו. בראיון שנתן ב1983 הואאומר:

"כשאנשים אומרים, טוב, חשבת את זה לפני כמה שנים ועכשיו אתה אומר דבר אחר, תשובתי היא, טוב, אתם חושבים שעבדתי כמו כלב כל השנים הללו כדי לומר אותו דבר ולא להשתנות?"

כשהוא הגדיר מחדש מונחים כגון שיח או אידיאולוגיה, הוא הכריח אנשים רציניים, לאכאלה המשתמשים בסיסמאות לחשוב מחדש ולהגדיר מחדש את מקומם "בשיח"ב"אידיאולוגיה" להשתמש אחרת במלים.

הצטרפות לקבוצה רעיונית דורשת קבלה מלאה ולא מודעת של מערכת רעיונות או אמונות,הוא לא חייב את עצמו פומבית לשום "אידיאולוגיה". כשנשאל בראיון ב1983 לאןהוא משייך את עצמו ענה:

"בצרפת עליך להיות, בתור פילוסוף, מרקסיסט אופנומולוג או סטרוקטורליסט, ואני איני דבק באף אחת מהדוגמות הללו"

הוא ניסה להתרחק ממושגים שהיו מעוגנים בשיח בימיו. הוא לא כתב על הסובייקט אועל הכלכלי. זה לא מכיוון שהתעלם מהיחיד ומכוח הכלכלה. להפך. הוא לא היה מעוניין לצמצם את הניתוח שלו לחשיבותו של מאפיין יחיד. מה שהוא מנסה להראות הוא שמושגים אלו הנראים ברורים מאליהם, הם למעשה בלתי יציבים. המושגים השתנו לאורך הזמן. לכל מושג יש היסטוריה שקיבעה אותו. ההיסטוריה ורגע הקיבוע צריך להיחקר גם הוא. הוא מערער על כל רכיב וכל מושג בתוך המסגרות התיאורטיות המשמשות אותנו לחשיבה.

פוקו תוהה על סוג הידע שאנו מחשיבים אותו כמובן מאליו ובכך הוא משנה תהליכי מחקר ומחשבה. אין מובן מאליו ישנה התפתחות. ב"תולדות השיגעון"הוא מדבר על תפקידו החיוני של השיגעון בבניית התבונה. ב"תולדות המיניות" הוא קובע הנחה שבתקופה הוויקטוריאנית הייתה הדחקה מינית שגררה שתיקה סביב שאלות של ביטוי מיני, הוא מבטל ומוכיח שההיפך הוא הנכון: התקופה הייתה רבתשיח שהביאה להגדרות של מיניות הנתפסות בלי ביקורת מחודשת "נכונות" גם בימינו.

אנשים נוהגים לאמץ לעצמם הוגה מסוים, ליישר אתו קו, ודרכו להגדיר את עצמך כאדם מסוג מסוים. לכן התעניינות בעבודתו של הוגה מסוים איננה רק שאלה של מציאת עניין ברעיונות, אלא גם ייצוג של עצמך בפני אחרים. אנשי שמאל רדיקליים מאמצים את מישל פוקו, למרות שהוא לא הזדהה ככזה באופן ממשי אף פעם.

לנסות להבין את פוקו או דרך שאיבת רעיונותיו דרך הביוגרפיה שלו תיתקל מיד בהתנגדותו שלו. בספר "מהו המחבר" פוקו טוען ש"עניינה של הביקורת אינה לחלץ את הקשרים שבין המחבר ליצירה... עליה לנתח את מבניות היצירה, את הארכיטקטורה שלה, את צורתה הפנימית".

שלא להדחק למקום לא לי אני חייב בכל זאת להעיד, אם בעבר הכרתי וחייתי זמן מהבין יוצרים ידועי שם, אני יודע מניסיון שאין קשר בין אישיותם הבלתי אפשרית לפעמים לכתביהם, עד שלא ברור כלל מהיכן שאבו תעצומות אנושיות, מחשבתיות אופואטיות בזמן שהם עצמם היו חדלי אישים. לעתים אפשר לחשוב שהכתיבה שמשה להם תחזית של מה היו רוצים להיות ואינם כאלה.

יחד עם זה פוקו מודה שהתעניינותו בנושאים שונים הדהדו מניסיונו האישי. "בכל פעם שניסיתי לבצע עבודה תיאורטית כלשהי היה זה על בסיס ניסיוני שלי, תמיד ביחס לתהליכים שראיתי שמתרחשים מסביבי" אך התייחסות לסביבה ומציאות מסוימת עדיין איננה מגדירה רמה ביוגרפית הניתנת להבנה מתוך הכתוב.

שנת1968 שנחשבת לכה חשובה במציאות הצרפתית בשל מהומות הסטודנטים בפריז חשובה בשל כל כך הרבה סיבות אחרות. מאורעות שהתרחשו בעולם והייתה להם השפעה עלכל אנשי הרוח, גם אלו שישבו בטוניסיה.

לארק המהפכה "ההיפית" התרחשה באותם ימים. זו השנה שבה השחורים הרימו נס מרדבאמריקה וזעמו על הירצחו של לותר קינג. בברלין התעורר מוקד סטודנטים מהפכני. טנקים רוסיים התגלגלו ברחובות פראג. באירלנד הוצתה התבערה בין הפלגים הנוצריים, ולצרפתים, החשוב ביותר, השביתה הכללית הגדולה בתולדותיה. שלא לדבר על צ'ילה, הודו, פלשתין ישראל לכל אלו הייתה השפעה ענקית על החשיבה של אנשי הרוח בצרפת. בשנת 1969 אומר פוקו בהתייחס לשינויים הפוליטיים "גבולות הפוליטיקה השתנו ונושאים כמו פסיכיאטריה, כליאה ומדיקליזציה של האוכלוסייה הפכו לבעיות פוליטיות".

את תרבות הנגד הנהיגו ההיפים האנטי בורגניים וסטודנטים נגד המלחמה בווייטנאם. על הרקע הזה התפתחה מחשבתו של פוקו כשחזר לפריז הסוערת. פוקו היה קומוניסט תקופה קצרה בשנות החמישים המוקדמות כמו כה רבים מהאינטלקטואלים הצרפתיים, אך הוא עזב את המפלגה כשהכוחות פלשו להונגריה וכשהמפלגה הוקיעה הומוסקסואליות כסטייה בורגנית. כתוצאה, נעשה אנטי קומוניסט אך הוא קורא "לחלץ את המרקסיזם ולשחררו מהדוגמה המפלגתית המגבילה אותו". למרקסיזם יהיה כוח השפעה על פוקו והוא לא יתכחש להשפעה זו. איש הרוח המשפיע ביותר בשנים הללו היה סארטר ומישל פוקו היה אחד ממתנגדיו הגדולים. סארטר האקזיסטנציאליסט דיבר על החוויה האישית בעולם חסר משמעות. פוקו הגדיר את ההבדל כך, עניינו של סארטר הוא בניתוח המשמעות ואילו העניין של פוקו הוא בניתוח המערכת.

פוקו שהיה הומוסקסואל, חי עם בן זוג כ25 שנים, יחד עם זאת הוא הכיר את הפגיעה בהומוסקסואלים כשנאלץ לעזוב את פולין בגלל סיבה זו. גם משרה ממשלתית במשרד החינוך הצרפתי נמנעה ממנו מסיבה זו. הוא ראה אמנם במיניות נושא פוליטי וכתב עליו רבות אך על עצמו לא דיבר ככזה. הוא היה נגד מגמות מסוימות שהתחילו בשנות השבעים. הוא רצה שהתרבות ההומוסקסואלית תמציא אופני התקשרות, מיני קיום, סוגי חליפין בין פרטים שאינם דומים לצורות תרבות קיימות. הוא לא רצה שהומוסקסואליות תהיה רק מבחר של הומוסקסואלים להומוסקסואלים, אלא תיצור גם יחסים שאותם ניתן יהיה להעתיק ליחסים הטרוסקסואלים. הוא חשב אם כך שלהומוסקסואלים יש יכולת השפעה רבה על החיים ככלל. ב1984 הוא מת מאיידס, מחלה אותה ניסה להסתיר בחייו. אלא שפוקו לא דיבר על עצמו כמעט בשום הקשר. הוא היה נגד ה"ווידוי" הביוגראפי.

ובכל זאת השאלה מה מוליך אדם לכתוב, או לחקור נושאים אינם פטורים מידיעת פרטים ביוגרפיים. אי אפשר לחשוב שפוקו הגיע סתם כך לחקור את תולדות השיגעון בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" אלמלא לא היה נתקף הוא עצמו בדיכאונות ויש סיבות להאמין שגם ניסה להתאבד יותר מפעם אחת. הקושי בו נתקל בקבלת עבודות, או בחיים בכלל בימים בהם הומוסקסואליות הייתה עדיין עניין ראוי לגנאי ושלטה במחשבה הכללית שהומוסקסואל לא ראוי למשרות בכירות משפיעות, הביאו אותו למחקר המיני המקיף שלו.

מישל פוקו היה מזדעזע מהרעיון לנסות להבין את התפתחות הקרירה שלו. הוא טען תמיד שאלו מושגים אבולוציוניים בדויים שאנו משליכים על חיי אדם, אך בכל זאת חוקרים שכתבו עליו דיברו על ארבעה שלבים בקרירה הפילוסופית שלו. שלב בו חקר את מחשבתו של היידגר, שלב סטרוקטורליסטי, שלב גנאולוגי ולבסוף שלב בו ניסה לפתח מודל חדש של אתיקה. למרות הניסיון לחלק את משנתו לתקופות במעשה קשה מאוד לציין את המעברים משלב לשלב אם אכן היו שלבים כאלה. הוא היה מושפע מהשינויים החברתיים של שנות ה60-70 והם השפיעו עליו גם פוליטית. הוא פונה מפילוסופיה ופסיכולוגיה לכיוון ההיסטוריה. הוא מנסה לשלב ניתוח היסטורי בניתוח פילוסופי. הוא רואה במוקד ההיסטורי דרך לטהר את המחשבה מהנרקיסיזם הטרנסצנדנטלי שלה. דרך לחשוב על ההווה ועל העבר בלי להתקדם בדרך האינדיבידואל הליברלי. אלא שפוקו אינו מתעניין בהיסטוריה של "היסטוריונים". לא במסמכים עתיקים, תיעוד ודברים מהסוג הזה לא ממש מעניינים אותו. הוא משתמש במתודות היסטוריות כדי לנתח את הדיסציפלינות ולהראות את אופיו המתנשא של הדין וחשבון שהן נותנותעל ההיסטוריה של עצמן.

מה שאחרים מכנים היסטורי פוקו קורא ארכיאולוגי. עבודתו הארכיאולוגית היא ניתוח של מערכת הכללים הלא כתובים אשר מייצרת את "ההיגד" המופיע בארכיב.הארכיב לפי מישל פוקו הוא המערכת הכללית של היווצרותם והשתנותם של ההיגדים. הארכיאולוגיה הזו עוזרת לראות את הרשתות של מה שנאמר. מה שהשיחים בתוך הארכיב מתירים להגיד באופן סמכותי.

גנאולוגיה היא התפתחות הניתוח הארכיאולוגי, אך היא מתעסקת יותר במנגנון פעולתו שלהכוח ובתיאור "ההיסטוריה של ההווה" פוקו אינו מתעניין כמו פילוסופים מהעבר באנליזה של האמת. הוא מעוניין לערוך "אונטולוגיה של עצמנו" להפנות מבט אלה תנאים שבהם אנו, כיחידים, קיימים ואל מה שגורם לנו להתקיים כפי שאני מתקיימים. מישל פוקו מתקשר עם רולאן בארת, ז'וליה קריסטבה, לאקאן ואלתוסר שיחד אתם הוא נעשה חלק מתנועה שנקראה "הפוסט סטרוקטואלים" שניסתה לפתח תיאוריה המבקשת להתרחק מהמחבר ולהתרכז בטקסט הכתוב בלבד. הם נתנו לקורא תפקיד חשוב בהקשר לכתוב. הוא אינו מתעניין בחשיבותם של הוגים או מגמות בהיסטוריה הרעיונית אלא בבחינת הרגעים שבהם אופן החשיבה על תופעות ואופני הפירוש עוברים שינוי קיצוני ומטלטל. מישל פוקו היה אחד ממתנגדיו הגדולים שלדרידה. כשבודקים את כתביו מסתבר שפוקו מעולם לא אימץ לעצמו את אחת התיאוריות במלואה אלא התעסק בחלקים שנראו לו חשובים.

פוקו על הכוח

הבחנותיו של פוקו על מהות הכוח קירבה אליו את הפמיניסטיות, למרות שהיו כאלה שראו בו שונא נשים. הוא התייחס לכוח המדכא בכל הרמות שלו. האישיות המדיניות הקולוניאליות. זרימת הכוח והשליטה היו בזמנים אחדים במרכז חשיבתו. למרות שמושג האינדיבידואל בעייתי בעיני פוקו הוא בוחן לעומק את מערכת היחסים שבין המוסד לאינדיבידואל. הוא מתנגד למחשבה שהכוח נמצא בידיים של קבוצת אנשים המשתמשים בה לדיכוי. הוא מנסה לבדוק את היחסים היומיומיים שהכוח מפעיל ביחסים בין אנשים ומוסדות. מה שהוא מנסה להראות הוא את יכולת ההתנגדות לכוח. עבודתו נתנה כלים לחשיבה אחרת על יחסי הכוח בין גברים לנשים שלא ניתן לתארם בכלים שמציעים ניתוחים של כוח הנוטים להתמקד בתפקיד המדינה, האידיאולוגיה או הפטריארכיה.

בתיאוריות המרקסיסטיות כמו זו של אלתוסר המנתחות את תפקיד כוחה של המדינה בדיכוי האנשים יש משהו שלא מספק דיו את פוקו. הוא מנתח את הכוח מלמטה למעלה. הוא מתמקד באופן שבו יחסי כוח מחלחלים לכל היחסים בחברה, על הבנאליות והיומיומיות שבהן הכוח יוצא אל הפועל. כך הוא מאפשר לערוך ניתוח שמתמקד באינדיבידואל כגורם משפיע ולא כפתי סביל.

"יחסי הכוח הם אולי הדבר הנסתר ביותר בגוף החברתי... עלינו לחקור את יחסי הכוחות הנסתרים, לעגן אותם במבנה על כלכלי, להתחקות אחריהם לא רק בצורותיהם השלטוניות, אלא גם בצורותיהם התוך שלטוניות והעל שלטוניות. לחשוף אותם בתפקודם המטריאלי"

פוקו אינו מרכז את הכוח במוסדות דמוי משטרה צבא שלטון כמו מרקסיסטים מוקדמים. הוא מתעניין בצורות בהם אינדיבידואלים נושאים ונותנים אתו. העיסוק שלו במטריאליות של יחסי כוח השפיע על חוקרות פמיניסטיות שניסו לפתח מודלים ליחס שבין מגדר וכוח, כמו גם להסתכל על זהות מגדרית כעל משהו שאדם מבצע או מציג, כל זה בעקבות הדרך שפילס פוקו.

אחת הדוגמאות שאפשר לבחון דרכן את התייחסותו של פוקו לכוח והשפעותיו היא שאלת אוננות הבנים שהתעוררה במאה התשע עשרה. מתוך דאגה שהתעוררה יש מאין התחילו לפרסם מדריכים איך להימנע ולרסן את הפעילות. הורים התחילו לעקוב אחרי הבנים מה שהפך את גוף הילד למיני ותחת מעקב והפך את כל התחום המשפחתי למיני יותר משהיה אי פעם. הדיון בכל המיניות הזאת, המעקב, הניסיון לכפות ילדים נגד מעשי עצמם הטבעיים כוננו למעשה את ההתייחסות למיניות שהוגדרה בהמשך כסוטה אותה מיניות אותה ניסו למגר.

על הכוח הפוליטי, בהתייחסו למהפכות שחלו במקומות שונים (אירן למשל) פוקו אמרשמהפכה אינה בהכרח השתחררות מדיכוי, קריאת תיגר על הכוח הבורגני והפיכת שליחסי הכוחות. המדינה אינה בעלת חזקה יחידה על הכוח, אלא היא מכוננת מגוון של יחסים, ואת האנשים המאפשרים למערכת הפוליטית לתפקד.

מאבקי כוח מתקיימים גם במאבקים נגד סמכויות אחרות. התנגדות לשליטת גברים בנשים, הורים בילדים, פסיכיאטרים בחולי נפש, רפואה באוכלוסיה. כל אלו מאבקים מקומיים מידיים. מלחמה על תנאי חיים מידיים ואינם קשורים בהכרח לשלטון המרכזי. המאבק בנושאים מסוג זה הם ניסיון להשתחרר מטכניקה של גוף בעל שליטה. עיסוק בפוליטיקה, מעבר לפוליטיקה מפלגתית, הוא ניסיון להבין בכנות אמיתית אם המהפכה רצויה.

מישל פוקו טבע את המשפט "היכן שישנו כוח ישנה התנגדות" היא נכונה לגבי חלק רבשל התייחסויות בין אנושיות אך פוקו גם אומר שכשאין התנגדות אין יחסי כוח. לפי זה אפשר לחשוב שאם המשטר דכאני דיו כדי למנוע פעילות התנגדותית אין דיכוי, וזה כמובן מופרך מיסודו. פוקו אינו מתייחס לאפשרות של קבלת הדיכוי, מחוסר ברירה או מסיבות אחרות. חסרי הכוח יכולים להנהיג התנגדות בצורות שונות, כשהכוח המדכא גדול מדי. בין אם זה שיר שנכתב מבלי שהוא מוליך לפעילות של ממש. בדיחות המסופרות על בעלי השליטה ואינן משנות דבר.

חלק נכבד ממערך הכוח הוא השלטת משמעת. בין אם זו משמעת בבית הספר, שם מלמדים את הילדים לקבל ולהיכנע למשמעת "תקנית", בתי סוהר, מקומות עבודה, צבא, ועד לאוניברסיטה. כולנו הפנמנו את כללי המשמעת בחלקים הללו של חיינו עד שאיננו שואלים יותר יצירת אילו מוסדות גרמו למשמעת זו. פוקו איננו טוען שיש משהו ערמומי המכפיף אותנו למשמעת, אלא שכל מקום תורם את חלקו ומכיוון שכולנו נעים בין המקומות השונים אנו מקבלים את כללי המשמעת מבלי לחשוב עליה כלל. ארגון המרחב בו אנו נעים, בבתי ספר, בתי כלא מקומות עבודה בחלל אחד גדול, ושאר המקומות שנמנו כבר גורמים לתחושת מעקב תמידית, אפשר להוסיף לזה התקדמות טכנולוגית בת ימינו, טלוויזיה במעגל סגור שלעתים היא מגנה על מקומות ולרוב עוקבת אחרי הנמצאים תחת עינה המצלמת. פוקו טוען שכל היחסים האנושיים הם יחסי כוח. בין הורים לילדים, בין נאהבים, בין מעבידים לעובדים. בכל אינטראקציה מעורב כוח ונקבע מקומו של אדם בתוך היררכיה, גם היא גמישה ומשתנה.

פוקו מבדיל בין התכוונות ורצון. גופים יכולים להציג מצע בעל הצהרות כוונות מכובדת אך לעתים יש פער בין ההצהרה לבין היכולת או הרצון לבצע. לעתים הדברים קורים "מעצמם" הרעבת העובדים אינה מהות הקיום של הקפיטליזם, אך הוא אינו יכול להתפתח בלי להרעיב אותם, כך שהפער בין מה שיוצהר בכוונות להתהוות המעשית תהיה גדולה מדי. לדברי פוקו צריך תמיד לבדוק את פעולת הגופים המרכיבים מוסדות שלכל אחד יש אג'נדה משלו והצהרה שלא תואמת את האחרים ויוצרת פערים חברתיים כאלה ואחרים מתוך התנגשות מצד אחד וצורך התאגדות קפיטליסטית כלכלית מצד אחר.

פוקו מדבר הרבה על המקריות ואינו מקבל כמובן מאליו את הטענות של סיבה ותוצאה. אנו טוענים בדרך כלל שהפולשים הנאצים לברית המועצות הובסו בשל קשיי החורף הסובייטי. לדעתו של פוקו זה פשטני אם לא מתייחסים לגורמים הנוספים בהם שלצבא הרוסי הייתה אספקה של מדי חורף לגרמנים לא. השימוש של הגרמנים בחילות ממדינות לא גרמניות בעלי מוטיבציה נמוכה, הביטחון המופרז של היטלר והעדר גנרלים משמעותיים גרמניים. על כן אין סיבה אחת יש אוסף שלסיבות חלקן קטנות ולכאורה פשוטות אך משפיעות. יחסים פשוטים של סיבה ותוצא המקלה על החשיבה, פוקו טוען שעלינו לבדוק את טבעם המבלבל של אירועים שונים בתוך אירוע גדול.

פוקו על השיח

כשפוקו מדבר על שיח הוא מביא יחד אתו את מושג ההדרה. שיח הוא דבר אחד וחד משמעי אצל פוקו. במקומות שונים בכתביו הוא מתייחס אליו בצורות שונות. הוא עשוי להיות התחום הכללי של כל ההיגדים, לעתים קבוצה של היגדים. קבוצת היגדים הנוטים להתחבר יחד, כמו שיח הנשיות, או שיח הגזענות. שיח הוא מערך מוסדר של היגדים המתחברים עם היגדים אחרים בדרכים צפויות. התנ"ך למשל נמצא בדפוס כל הזמן, נמצא בהרבה בתים, פוליטיקאים מצטטים מהתנ"ך, יש מחלוקות אוניברסיטאיות בפירוש התנ"ך והוא זוכה לביאורים חדשים. על כן אפשר להגיד שהתנ"ך עצמו והיגדים על אודותיו מכוננים שיח שנפוץ בחברה שלנו. לעומת זאת ישנם הרבה מאוד טקסטים דתיים שאינם זוכים לשיח שכזה. שיח בחלקו כרוך ביחסי כוח. שיח מורכב יותר ממושג "אידיאולוגיה", שיח אינו מסתכם בכפיית רעיונות על פרטים. מישל פוקו טוען שהשיח הוא גם אמצעי הדיכוי וגם אמצעי ההתנגדות. שיח איננו "שפה" ואיננו מתרגם את המציאות לשפה. השיח מבנה אתהצורה בה אנו תופשים את המציאות.

"אין לדמות שהעולם מפנה אלנו פנים קריאים, כל שנותרלנו הוא לפענחם, הוא אינו שותף להכרה שלנו, לא קיימת שום השגחה קדם שיחית הגורמת לו להיות לטובתנו... יש לתפוס את השיח כאלימות שאנו מפעילים על הדברים"

למרות שאפשר לדמות שהשיח מכיל כמעט הכל, קיים תחום לא שיחני. הגוף למשל שהוא אובייקט גשמי, גופנו חש כאב הוא כפוף לכוח המשיכה ואף על פי כן הגוף יכול להיתפס אך ורק בתיווכו של השיח. פוקו אינו מכחיש שיש אובייקטים פיזיים בעולם, הוא אף אינו טוען שאין דבר חוץ לשיח אך הוא אומר שאנו יכלים לחוות את העולם כמכלול רק דרך השיח והמבנים שהוא כופה עלינו. אפשר לחבר כאן מחשבה של לאקאן המסבירה מהו הממשי. רעידת אדמה, תאונת דרכים. הם אירועים קיימים והם בתחום הממשי בלי תלות ברצוני ובמלים שלי. האם אפשר להתייחס לרעידת אדמה כתופעת טבע או ביטוי לזעמו של אלוהים, זה כבר השיח.

פרקטיקות שיחניות מאופיינות בתחימת שדה של אובייקטים. הגדרת נקודת מבט שמותר לסוכן ידע לאמץ ולקבוע נורמות לפיתוח מושגים בשדה הנתון. אנו חייבים להתמקד בנושא לבסס בו את סמכותנו. קשה לחשוב ולבטא את עצמך מחוץ לאילוצים הללוכדי לא להיחשב למשוגע או בלתי מובן.

מה שמעניין את פוקו היא הצורה בה מוסדר השיח. הפיקוח שהוא עובר, נברר ומופץ. הליכים המגבילים את השיח הם טאבו, ההבחנה בין שפוי למשוגע והבחנה בין אמת לשקר. הטאבו הוא סוג של איסור. הוא לא מרשה כמעט לדבר על מיניות ומוות, מגביל את דרך הדיבור. ההבדל בין שפוי למשוגע, אנו לא מתייחסים לזה הנחשב בעיננו למשוגע, דיבורו הוא כלא היה. אנשים הנחשבים ללא שפויים לא יכולים למשל להגיד שאינם רוצים לקבל תרופה מסוימת. שקר ואמת היא פרקטיקה שבה אלו הנמצאים בעמדה של סמכות נחשבים מומחים הם אלו היכולים להגיד אמת. אמת נתמכת על ידי מוסדות כמו מחלקות ממשלתיות, אוניברסיטאות גופים מדעיים וכגון אלה. לטענת פוקו רק היגדים שהם "בתוך האמת" יופצו. יתכן שאמת נאמרת בתחום הפראי החיצוני, אך בתוך האמיתי נמצאים רק כאשר מצייתים לכללים שלמשטרת השיח.

לשיח יש ארבע הליכים פנימיים של הדרה מהשיח. פרשנות המחבר. הדיסציפלינה ודילול הסובייקט המדבר. הפונקציה שלהם היא להבחין בין מי שמוסמך לדבר ובין זה שאינו.

ההדר ההראשונה –הפרשנות- היא כתיבה על היגדו של האחר. לפיכך ביקורת ספרות יכולה להיחשב פרשנות. ההדרה השנייה היא המחבר. עשוי להישמע כפרדוקס כי המחבר הרי הוא מישהו שכותב טקסט.

"המחבר "משמש לדעת פוקו מארגן טקסטים ויוצר לכידות גם במקום שאיננה. אם בוחנים למשל את כתביו של א.ב. יהושוע, החל מסיפוריו הקצרים הקפקאיים והסוריאליסטיים בחלקם ומגיעים עד כתביו האחרונים המעוגנים במציאות החדשה שלנו (טרור-עובדים זרים) אנו יודעים שאת הטקסטים חיבר אדם אחד ונוהגים למצוא להם מכנה משותף. פוקו טוען שאלו אנו עצמנו משתמשים במושג מחבר כדי לקשור את הטקסטים הראשונים השונים מאוד מהאחרונים בכל דרך, סגנונית ותמאטית. אי אפשר לנתח לפי סכמה פיקטיבית שלנו על אודות חיי המחבר, טוען פוקו.

ההדרה השלישית בשיח היא המגבלה הדיסציפלינארית. מי שעובד בתחום הפסיכולוגיה נבחן בתחום מסוים של נושאים בטווחים מתודולוגיים קבועים, להרחיב אותם לשדה הבלשנות והפילוסופיה יחשב לפורץ גבולות ( לא שלא נעשו פריצות כאלה) הדיסציפלינות מגבילות את השיח ודורשות ממנו להישאר בתחום המוכר. הנוקשות המתודולוגית והדיסיציפלינית מקשה על הרחבות מזעזעות תחומים.

ההדרה האחרונה היא מה שפוקו מכנה "דילול הסובייקטים המדברים" הוא מתכוון להגבלות הקובעות מי מוסמך לדבר על מה. ישנם שיחים הפתוחים לכל והם הולכים ומצטמצמים לשיחים מוגבלים למתי מעט הנחשבים מבינידבר בחוג פנימי. המרצה מדבר, הסטודנט מקשיב, אסור לו לדבר. פוקו טוען נגדצורת הלימוד הפרונטאלית אקדמית: "כל מערכת החינוך היא אמצעי פוליטי שנועד לשמר או לשנות את אופן ניכוסם של מיני השיח ועמם את סוגי הידע והכוחות הטמונים בהם".

שיח יכול להיות מונח המייחס לכל ההיגדים, כאלה שמדברים בהם והגורמים להדרה שלאחרים. פוקו משתמש במונח "אפיסטמה" "ארכיב" "תצורת שיח" "היגד", האפיסטמה של תקופה איננה סך כל הידע שלה, גם לא הסגנון הכללי של המחקר המתבצע בה, אלא התפצלויות, המרחקים, הניגודים, ההבדלים, היחסים בין מגוון השיחים המדעיים. האפיסטמה איננה תיאוריה גדולה הנמצאת בבסיס הדברים אלא מרחב של פיזור, שדה פתוח של מערכות יחסים. בתקופות מסוימות ניתן למצוא דמיון בין הדרכים שבהם מדעים שונים פועלים ברמה המושגית, הגם שהם עוסקים בנושאים שונים. לדוגמה אפשר להביא את האירועים שנתפסו בזמנים מסוימים כסימנים לעולם על טבעי

סופה, מחלה, כל אירוע יוצא דופן סומן כחרון אפו של האל. בניתוח שפוקו עורך לדקדוק, כלכלה,וחקר הטבע פוקו מבקש לנסח את ההנחות המוקדמות המשותפות המארגנות את המחשבה, הייצוג והסיווג.

מה שחשוב בעיני פוקו בעבודתו בשטח הזה היא להראות כיצד אנו יודעים מה שאנו יודעים. מהיכן המידע הזה מגיע. כצד הוא מיוצר ואת האינטרסים של מי הואעשוי לשמש. כיצד ניתן לחשוב אחרת, כיצד אפשר לתהות על "האמת"

פוקועל כוח ידע

ההשקפה המקובלת על ידע, בעיקר מדעי הוא שהוא נוצר על ידי סדרה של גאונים מבודדים. ניוטון איינשטיין, כאלה שהיו מסוגלים להתעלות מעל הרעיונות המקובלים בתקופתם ולנסח נקודת מבט ורעיונות חדשים. דבר דומה אנו מיחסים להתקדמות הרעיונות היוונים, היידגר, הגל, וויטגנשטין. כאלה שנראה ששינו את המפעל האינטלקטואלי. מישל פוקו מנסה ליצור מודל של ידע יותר אנונימי. פוקו אינו מתעניין במה שידוע בתקופה כלשהי, אלא בתנאים החומריים של המחשבה. בתהליכים שהובילו שעובדות מסוימות נעשו ידועות ולא אחרות. פוקויודע כמובן שקל יותר לעקוב אחרי דרך מחשבתם של "הידועים הגדולים" אך כדי להבין את הולדת הרעיונות הוא חוזר למאה ה17 כדי להבין את השינוי שחל במאות ה18 ו ה19 שבו המדע הפנה את מבטו מן הבחינה של התהליכים הפיזיים לחקר "האדם הוא אומר:

"המחשבה הקלאסית וכל צורות המחשבה שקדמו לה היו מסוגלות לדבר על השכל והגוף, על בן האנוש, על המקום המוגבל שהוא תופסביקום.... ההומניזם של הרנסנס והרציונליזם הקלאסי היו אמנםמסוגלים להקצות לבני אנוש מקום של כבוד, אולם הם לא יכלו להרות את האדם."

פוקו מבקש מאתנו להטיל ספק בדיסציפלינות המובנות מאליהן כמו סוציולוגיה ופסיכולוגיה לבחון את האופן שבו אנשים חשבו על האנושות לפני שתורות אלו התפתחו. "אין זה אפשרי שהכוח יופעל ללא ידע, אין זה אפשרי שהידע לא יוליד כוח" עוד משפט שקבע פוקו. לא סתם קרא למאמרו החשוב בנושא כוח ידע על הקשר שבין שני הדברים והשפעתם אחד על השני.

כאשריש יחסי כוח לא מאוזנים יש ייצור של ידע מכיוון הכוח. בשל מערכת הכוח בין נשים לגברים נמצא יותר ספרים על נשים. ספרים רבים יותר על מעמד הפועלים מאשר מעמד הביניים. ספרים על בעיות האדם השחור אך לא הלבן. הטרוסקסואליות אינה נחקרת ככזו הומוסקסואליות נחקרת בכמויות גדולות. נכון שהדברים משתנים במידה מאז נכתבו, אך את כוחם אי אפשר לקחת מהם ולבדוק אתם נושאים שהשתנו מאז שפוקו כתב. מעט מאוד מחקרים נעשו על אנשים המדברים שפה ברמה ממלכתית תקנית גבוהה, אך שפתם של המקופחים נחקרת. (ראו את לקסיקון האסירים שהתפרסםלא מכבר בארץ)

אם כך לפי פוקו לא מסירותם של המלומדים משביחים את הידע הקיים. לדעת פוקו כוח ידע הוא שמייצר עובדות והמלומדים האינדיבידואליים אינם אלא אמצעי שבהם הידע מיוצר.

"הרצון לדעת", אפיסטמה שהתפתחה במאה ה19 הרעב הזה לידע המוני, אל לנו להניח שהוא באמת אוניברסאלי. עידן המידע עשוי להטעות. עם התפתחות האינטרנט הידע נראה נפוץ יותר ועשוי להגיע לכל אחד. ידע איננו באמת חיפוש אחרי "אמת" עיבוד המידע נעשה על ידי כוח. אין יותר דיווחים אמיתיים, אפילו לא מצולמים. הטלוויזיה בוחרת מה להראות ואיננה עובדתית באמת. יש מעליה קובעי דעת. במקומות רבים הצבא הוא המשחרר את " הידע והעובדות" לנוחותו. באמריקה למשל אסור עד היום להראות את ארונות המתים המגיעים מעירק. אנו רואים דימויים הנחזים להיות אמיתיים ומיוצרים כדי שנחשוב אותם לכאלה.

מאז שנות השישים התפתחה במערב תחושה שאנשים צריכים לנסות לגלות את"האמת" על עצמם. מקובל לחשוב שאם מישהו בודק את מיניותו, את חוויותיו מהעבר הוא יכול לגלות את מהות קיומו. אולם לדעת פוקו הרגע בו גילית את"עצמך" מתחיל להיות מופעל עליך כוח. ייצורו של "ידע על עצמי" הופך אותי לאובייקט של שיח. האמת, כמו הידע, אינה ישות מופשטת כפי שמניחה המחשבה המקובלת, לטענתו "האמת שייכת לעולם, היא מיוצרת באמצעות אילוצים מרובים". היגדים הנחשבים לאמת יופיעו בתכניות לימוד בבתי ספר, אחרים יפרשו אותה,יתארו ויעריכו בניתוחים כתובים. היגדים המסווגים כשקריים לא ישוכפלו. פוקואינו מעוניין להציב את מושג האמת מול מושג האידיאולוגיה או התודעה הכוזבת. הוא מביא כדוגמה המראה שהאנגלים בזמן האימפריה כתבו על הנשלטים ההודים או האפריקניים כעצלים, מפגרים, נחותים, פרימיטיביים ולאמפותחים ביחס למערב המתועש. ( ראו את ספרו של אלבר ממי דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקןהכובש) הדיווחים הללו לכאורה עובדתיים אך האם הם גם אמיתיים? ופוקו לא נכנס כאן לשאלה פוליטית הוא בודק רק את היווצרות הכוח ביוצר וידע. פמיניסטיות בתחילת דרכן ניסו לתעד את "האמת" על הנשים כדי להתנגד לסטריאוטיפים של הכוח הגברי. אך נשים ממקומות לא מערביים העמידו דמות אישה אחרת מזו של הפמיניסטיות המערביות הראשונות והמחלוקת הביאה לשינוי דפוסי הייצוג הנשיים.

מבחינת פעילות ממשית הצטרף פוקו לקבוצה שסיפקה מידע על התנאים בבתי הסוהר הצרפתיים. הוא לא ביקר את התנאים, הוא פרסם מידע. במניפסט כתב:

"אנו מבקשים לאפשר לאנשים לדעת מה הם בתי כלא. מי נשלח לשם. איך ולמה הוא נשלח. מה קורה שם. איך מתקיימים האסירים, ואיך מתקיימים המשגיחים, איך נראים המבנים, איך האוכל וההיגיינה, איך מתפקדים הכללים הפנימיים, הפיקוח הרפואי והסדנאות. איך אדם יוצא משם ומה קורה לאדם שיוצא משם בחברתנו"

ייצורו של המידע שרוב האנשים אינו רוצה לדעת הוא צורה של ביקורת בלי להגיד מלת ביקורת. אך מאלצת את המתוודע לבדוק לעצמו את תוצאות המשלוח לכלא.

פוקו על הגוף והמיניות

הניתוח שערך פוקו על יחסי הגומלין שבין הגוף והמוסדות השפיע רבות על התיאוריה הפמיניסטית והקווירית. יאנה סביצקי אמרה:

"בקרב קבוצה גדולה ורבת השפעה של הוגים ביקורתיים צרפתיים היה פוקו ייחודי בכך שמטרתו הייתה להתערב במאבקים ספציפיים שלקבוצות שהיו משוללות זכויות ומפוקפקות מבחינה חברתית. אסירים, חולי נפש והומוסקסואלים. ככל שהשיח של פוקו נראה אקטיביסטי יותר ותחום פחות בגבולות האקדמיה מאשר עמיתיו הפוסט-סטרוקטורליסטיים כך הוא חייב תיאורטיקניות פמיניסטיות אקטיביסטיות להתבונן בעבודתו ביתר רצינות"

החל מהמאה ה19, טוען פוקו, אוכלוסיות נצפות ונסקרות, הליכים שלחקירה ומחקר שעניינם האוכלוסייה כמכלול והגוף בפרט משתכללים. חוקרים את גידול האוכלוסייה ואת המגמות החוצות חברות. השקפה על כלל האוכלוסייה כמשאב הייתה השקפה חדשה.

"הפרט נחשב מעניין רק אם הוא יכול לתרום לעוצמתה של המדינה. החיים, המיתות הפעולות של הפרטים נעשו חשובים ככל שהעניינים היומיומיים נעשו שימושיים מבחינה פוליטית. מפקדי האוכלוסין שנעשו לכאורה לשפר את מצב האוכלוסייה, למגר מחלות וכדומה הביאו להידוקו של משטר המשמעת ולשליטה קפדנית יותר באוכלוסיה. עניין הביו-כוח כמו שפוקו מכנה אותו אינורק בניתוח אוכלוסיות כמכלול"

פוקו התמקד בחקירת המיניות והזהות המינית:

"מטרתי לא הייתה לכתוב היסטוריה של התנהגויות מיניות ופרקטיקות מיניות ולתאר את השתלשלותן. היא גם לא הייתה לנתח רעיונות מדעיים פילוסופיים או דתיים שבאמצעותם ההתנהגויות הללו יוצגו. רציתי להתעכב על המושג הבנאלי העכשווי " המיניות" להתנתק ממנו, לשים בסוגריים את מוכרותו, כדי לנתח את ההקשר התיאורטי והמעשי בו הוא נכרך"

מישל פוקו כתב ספר בן שלושה כרכים העוסק בתולדות המיניות החל מימי יוון העתיקה. החלקים החשובים לימינו מתחילים מניתוחו את המאה ה19 הויקטוריאנית. במאה ה19 התחיל הניסיון להשתיק את הדיון הפומבי במיניות ולהגביל פרקטיקות מיניות. אל לנו להניחש הדיכוי הזה היה אפקטיבי, ההיפך, הוא הגביר את התשוקה לדבר על מיניות והגביר את ההנאה שהסבה הפרת הטאבו. אגב במאמר מעניין מאוד שפרסם עמית קמה הוא ניסה להוכיח שהסופר אוסקר ווילד היה "ההומוסקסואל" הראשון. לא שלא היו חד מיניים, סדומיים כמו שנקראו תקופת מה, קודם אך אוסקר ווילד היה הראשון לפי קמה שהפך להיות הומוסקסואל באופן מוכר וציבורי בשל האשמתו הפומבית של איש ידוע.

אם במאה ה16 ההשחה המינית לא עברה תהליך של הגבלה ואיסור הרי במאה ה18-19הביאו לכינונן של צורות פרוורטיות כביכול של מיניות. פעילות הומוסקסואליות שלפני המאה ה19 נתפסה כמעשה בזוי שנעשה בין שני גברים, מאז החלה להיתפס מה שמכונן אינדיבידואל מסוג חדש. כך נוצרו בפעם הראשונה הקטגוריות המובחנות של הומוסקסואל מצד אחד והטרוסקסואל מצד שני. הומוסקסואלים החלו להיראות כמובחנים בסטייה מינית פתולוגית, הגדרה שלא הייתה קיימת קודם לכן. כך הומצאה ההומוסקסואליות. הסיווג של העדפה המינית הפכה את המין והמיניות למושאו הלגיטימי של מחקר מדעי.

במאה ה17 היה הזוג הנשוי מרכזו ומוקד העניין של המיניות. כללים ועצות אין סופיות מתי אפשר ומתי אי אפשר לקיים יחסי מין נלחשו והוסברו על ידי אנשי קהילה כל שאר עולם המיניות נשאר מעורפל. במאה ה19 המיניות שינת הכיוון:

"התחילו לחקור את מיניות הילדים ואת מיניות המשוגעים והפושעים, את הנאותיהם של אלה שאינם אוהבים את המין השני, את החלומות בהקיץ, את האובססיות, השיגעונות הקטנים והטירופים הגדולים. זה תורם של כלאלה שעד אתמול בקושי הבחינו בהם לצעוד קדימה על מנת ליטול את רשות הדיבורו להתוודות וידוי לא קל על אודות מה שהנם"

הווידוי שהתפתח במסגרת הכנסייה הנוצרית אך התפתחה לכיווני יעוץ תרפויטי, יציאה מהארון. וכל התופעות המוכרות לנו היום. פוקו טוען שהמערב הנוצרי המציא את האילוץ המדהים הזה שאותו כפה על כולם. לנסח ולמלמל כדי למחות הכל בריטואלדתי לכיוון כפרה ומחילה. תיאורטיקנים הומוסקסואליים הצליחו לעצב את היציא המהארון כפעולה משחררת. פעולה שדרכה הומוסקסואלים ולסביות נכנסים בגלוי לקהילה והופכים לאדם מסוג אחר ולא כפעולה של התוודות על חטאים. ניתוח זהשל המיניות הביא את הפרטים עצמם לשיפוט עצמי באורח מוסרי, לרוב חסר מוסר בהתאם לחברה המדכאת. השאלה מדוע פעילות מינית וההנאות שמתקשרות אליה מוליכה בכלל לשאלות מוסריות.

עד סוף המאה 18 היה עניין בהסדרת "הבשרים" בתשוקה ובצרכים. המיניות ככזאת נולדה במאה ה19.. העניין במיניות הוביל לקביעה שלפיה האדם הוא העדפותיו המיניות. מינו של האדם שאתו אתה שוכבת קובע את קטגורית הזהות שאליה את האמורה לשייך את עצמך.

המיניות נבנית לאורך שלושה צירים. ההתנהגות המינית. מערכת הכוח המסדירה את הפרקטיקה של המעשים המיניים. התבניות שבמסגרתם פרטים יכולים או מוכרחים לזהות את עצמם כנושאיה של אותה מיניות. בפרק "ההיפותזה של המיניות" פוקודן בשינויים שחלו בשיח המיני. בעוד שבמאה 17-8 מבוגרים וילדים חשו חופש לדבר זה עם זה על נושאים מיניים במאה ה19 אבד חופש זה במהלכים דכאניים שנועדו למנוע מילדים בנים לאונן.

"יותר משיש לנו השתקה פשוטה יש כאן משטר חדש של שיח. לא מדברים פחות על מין, נהפוך הוא, אך מדברים עליו אחרת. המדברים הם אנשים אחרים לצורך השגת תוצאות אחרות"

מאז מיניותם של ילדים הפכה להיות נושא שיש להתמודד אתו ולטפל בו בהכוונה שלהורים רופאים ומורים. פדגוגים הפכו למומחים בשטח המיניות וליועצים. מלמדים ומחברים בעיני הילדים בבתי ספר תכנים מיניים המתחברים למוסר ירוד. במקום להשתיק את המיניות נולד שיח אשר אליו נשאבים המורים והתלמידים.

ההתייחסות אל האוננות כמגפה שיש לרפא הפכה את ההנאות העדינות המוסתרות לסודות המצריכים ווידויים. הורים התמלאו חרדה ורגש אשמה משותף ירד על כולם.

על השינויים בהתייחסות אל המיניות פנו דווקא הפמיניסטיות שהפכו את הבדליה גישה למיניות בין זכרים לנקבות למקרי אונס, לעתם גם בתוך המשפחה, כשהאיש הלא רצתה לקיים יחסי מין והבעל כפה את עצמו עליה.

מבלילצמצם את שאלת האונס מצוטטת בספר לינדה גראנט, פמיניסטית שחקרה שינוייםבהתייחסות והיא מספרת בגוף שלישי על אונס בדייט (date rape)מונח שנולד בשיח הפמיניסטי. שחוותה בשנות השבעים. דייט בו נאלצה לקיים יחסמיני עם בחור מבלי שהתכוונה לכך מרצונה:

"עד סוף אחר הצהרים היא כבר שכחה מהלילה הקודם. היא לא הרגישה טמאה. היא לא התקלחה עשר פעמים. היא לא חשה שזהותה התפוגגה. היא לא התקשרה למשטרה.... אף אחד לא הציע לה ללכת לייעוץ. היא לא פיתחה הפרעות אכילה. היא פשוט התייחסה אל כך כאל לילה רע. והאחרים הסכימו אתה שהבחור בן זונה שחצני ואגוצנטרי"

הניתוח לא בא לבטל את טראומת האונס אלא להפנות את השינוי העלול לחול בעקבות שינוי ההתייחסות בתוך השיח. תקיפה מינית היא תקיפה מינית. אין מה לנסות ולבטל את החומרה. אבל דייט לא מוצלח איננו בהכרח תקיפה ואונס. ההתיחסות החדשה דרך השיח החדש קובע בימינו גם איך צריך להרגיש, כשלמעשה לא ממש מרגישים כך בהכרח. זאת כוונתה של לינדה גראנט. פמיניסטיות בימינו המשתמשות ברעיונותיו של פוקו מנסות לתהות על טיבן המובן מאליו שלחשיבתנו על תקיפה מינית ותגובתנו אליה.

ניתוחו של פוקו נוגע בשאלת הזדהות הנגד ומסביר איך לסביות אימצו לעצמן את הכינוי דייק dykeהומואים הזדהו עם כינויי גנאי רבים והפכו אותם לחיוביים. עצם השימוש המשותף להומואים ולסביות במונח קוויר queerהוא דוגמה להזדהות שכנגד כפישמגדיר אותה פוקו. כמו כן הוא מנתח את התפתחותו של הסטריאוטיפ הגופני התנהגותי של ההומוסקסואל. "הנשיות" שלו מבעי פנים ועוד מני מניירות שנלקחו אמנם מפרטים מסוימים אך הפכו להיות מאפיינים של כל ההומוסקסואלים בעיני החברה בעקבות השיח המתפשט.

למישל פוקו אין עמדה תיאורטית אחת ויחידה זו הסיבה שהוא מרגיז רבים אך זו גם הסיבה שרבים אחרים מוצאים בו תשובה לשאלות רבות. כמו צרפתים רבים פוקו עצמו איננו קל לקריאה. לכן טוב שיצא ספר כזה המנתח את עמדותיו ודעותיו בנושאים בהם עסק. קשה ליישם את התיאוריות שלו על עולם המעשה אך הוא עצמו כתב " תיאוריה אינה מבטאת, מתרגמת או משמשת פרקטיקה. תיאוריה היא פרקטיקה "עבודתו של פוקו מלאה בתובנות אך לא תמיד ברור איך ליישם אותן. האם ניתן להגיד למשל שהמחזה ( ואחר כך סרט) קן הקוקייה העוסק במחלקה לחולי נפש נכתב בהסתמכות ומתוך הבנתו של קן קיזי את פוקו, יתכן.

אין ספק שהספר חשוב מאוד לרבים. גם מפני שחלק גדול מכתביו לא תורגם עדיין גם מפני הקושי בקריאה של פוקו עצמו. ההבהרות והניתוחים בספר עושים רבות לקבלת דעותיו ויכולת חדירה לעומק הרעיונות שלו.

לקריאה נוספת:

מעבר למיניות

טיפולי המרה להומוסקסואלים

על אינטלקט ואינטליגנציה במערכות הלימודהקיימות חלק ב'

מישל פוקו: שני ספרים

משפטיו של אוסקר ווילד - דיווח

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן